מאמרים אקדמיים בבלשנות

מאמר זה הוא מאמר המשך למאמר העוסק במחקר בו נבדקו מאות צורות לשון, ששולבו בשני טקסטים, וכל טקסט נקרא מפי ארבעים אינפורמנטים שונים – שמונים נבדקים בסך הכול. האינפורמנטים היו בעלי רקע מגוון: קבוצות גיל שונות, מקומות גאוגרפיים רבים, מוצאים מגוונים ורקעים תרבותיים אחדים. כל הנבדקים היו בוגרי תיכון, רובם בעלי השכלה אקדמית, או לחלופין תלמידי תיכון. במחקר נמצא כי לחוק החיטוף הקלאסי יש ייצוג רב בלשון המדוברת, גם אם הצטמצמה תחולתו בהשוואה לעברית הקלאסית ולנורמה שהתגבשה על יסודה. מהנתונים עולה שעם התרחקות הטעם בצורת הרבים ובנטייה שינויי התנועות ניכרים ומשמעותיים. בצורות הנסמך, לעומת זה, חלה התערערות של תחולת שינויי התנועות, התערערות מסוימת בצורת הנסמך יחיד, והתערערות מובהקת יותר בצורת הנסמך רבים. הצורות הגזורות (כגון משפטן, mishpatan כצורה עיקרית, mishpetan כצורה משנית) עומדות כקבוצת ביניים בין הצורות הנוטות לבין צורות נסמך רבים; יש בהן נטייה לשינויי תנועה כדין, אך פחות מבצורות הנוטות. המחברת שואלת את השאלה: האם מדובר בחוק פונולוגי טבעי שיש לו קיום בעברית המדוברת, או שמא מדובר במציאות שאינה מקיימת שינויי תנועה ממין זה כתהליך פעיל? במציאות שכזאת שינויי התנועות שאנו עדים להם הם פרי השפעה מורפולוגית של מורשת דקדוק שפעם חי בה חוק החיטוף וברבות השנים חדל להתקיים. המחברת מציגה את הדעות השונות ודנה בנימוקים להן, עומדת על תהליכי השינוי, ולבסוף מחווה דעה בשאלת חיותם של התהליכים. המחברת טוענת שכאשר חוק הוא חוק פונולוגי טבעי, הדוברים ישתמשו בו במילים מוכרות ובמילים שאינן מוכרות בדיוק באותו האופן. החוק גורם לשינויים פונטיים מסוימים בביצוע פונמה בסביבות פונטיות קבועות ומוגדרות, והוא נובע מגורמים חיתוכיים מוגדרים ולא מתנאים מורפולוגיים או מורפו-פונטיים.

הקדמה: בעברית הקלאסית הקמץ בהברה פתוחה בשם העצם משתנה ברגיל לתנועה חטופה כאשר ההברה איננה סמוכה לטעם. לחוק זה, המכונה “חוק החיטוף”, חריגים לא מעטים, חלקם בתנועת a שמקורה בתנועה ארוכה. העמדת מערכת הנטייה של התנועה e סבוכה יותר, שכן בתנאים שווים יש שהצירי משתמר ויש שהוא משתנה לשווא. ואולם המציאות הנוהגת היום מגוונת מאוד וסוטה במקומות רבים מן הדקדוק הנורמטיבי. במאמר זה ניסתה הכותבת לסרטט תמונת-על הסוקרת את מידת חלותם של שינויי התנועות בהשראת חוק החיטוף . רקע תאורטי הפונולוגיה של העברית החדשההמורפולוגיה של העברית החדשה יסודה במורפולוגיה המקראית, אך הפונולוגיה שלה נבדלת מהפונולוגיה הקלאסית. יש כאלה שרואים בפונולוגיה של העברית החדשה חטיבה חדשה, שקשה להצביע על קשר ישיר בינה לבין שלב קודם כלשהו של העברית. בעברית הקדומה התאימו רוב החוקים המורפו-פונולוגיים למערכת ההגייה הטבעית דאז, ואילו בעברית החדשה ניכר פער בין מציאות פונולוגית חדשה לבין חוקי לשון מוּרָשים שיסודם במערכת פונולוגית אחרת. מצב זה מוליד בדיבור החופשי סטיות לא מעטות מכללי הלשון שירשנו מן המקרא. סטיות אלה מתבטאות היטב במימושו של חוק החיטוף הקלאסי בעברית המדוברת הכללית, והן מושפעות משינויים פונולוגיים אחדים שעברו על העברית ממצבה המוכר לנו במסורת הטברנית ועד היום. השינויים הם: א. מבנה ההברה ההיסטורי אינו משפיע על אורך התנועה: אין הבחנה בין קמץ שמקורו בתנועה ארוכה, שנשמר בנטייה, לבין קמץ שמקורו בתנועה קצרה, שנחטף; ב. אין ניכרת עוד הבחנה בין הפתח לקמץ במבטא שבפינו; ג. המכפל אינו מבוצע כלל בעברית הכללית; מכפל בעיצורי בכ”פ משפיע על אופן הגיית העיצור כפוצץ ולא כחוכך, אולם אינו גורם ל”הכפלת” העיצור, וספק אם נתפס כך בעיני הדוברים; ד. במקרא