מאמרים אקדמיים בפילוסופיה

תהילים מחבר: ארתור וייזר פרסום ראשון באנגלית: 1962 קינות (b) סוג המזמור המתרחש באופן מספרי בתדירות הגבוהה ביותר בתהילים הוא זה של הקינה. עבור אלה יש לנו מקבילות רבות, במיוחד בספרות הבבלית. כמעט שליש מכל המזמורים יש לסווג כסוג זה  (1). הקינות בתוך התהילים צריכות להיבדל מקינה רגילה, קינה שלא השיגה מערכת יחסים רוחנית עם דת ה’ בישראל ותמיד נשארה כסוג של שיר חולי .(שתי הקינות של דוד על שאול ויהונתן ב-שם – sam ||. 1.17 ועל אבנר ב- שם- sam ||. 3.33 ועם עמוס). לפי האדם הדובר, הקינות מסווגות כך: קינות כלליות (44; 74;79;80;83 (90);137 lam 3) וקינות אישיות של האדם היחיד (f.42;39;38;35;31;27;26;25;22;17;13;7;5;3.pss  Lam.3;143;142;141;140;123;88;77;59;57;55;51) אך לעומת זאת, נושאי מזמורי הקינה גם נמצאים בתדירות גבוהה מעורבים עם סוגי מזמורים אחרים (ליטורגיות היסטוריות); לפיכך נושאי שיר מקינת הקהילה מופיעים בpss. 2i.i;ff 33.20 ff.;60.i ff.,) 9;ff.;6.28 ff.;85.4 ff.; 90.13 ff; 123.3 f; 126.4 ff; 129.4 ff ) אולי תהיה השערה שזו התערבות עבור המלך (pss 20.i ff; 28.8 f.; 6i 6 f; 63.ii ; 72; 84.8 f; i sam 2.i0) יכולה להיות בדומה עם הנושאים ההולמים קינות קהילתיות. מהצד השני, הקינה המלכותית (ps. i44) בניגוד לנקודת המבט של גונקל, צריך להתייחס אליה כקינה אינדיבידואלית. הקינה האינדיבידואלית, גם, היא בתדירות גבוהה מעורבבת עם סוגים אחרים של קינות, בעיקר עם חג ההודיה, שהוא סוג קרוב לנושא הדיון (pss. 6;13;22;28;30;31;41;54;56;61;63;64;69;71;86;94;102;120;130) עם הפיוט (pss 19;12 ff ;104.31 ff 139.23 f.) ועם ליטורגיות (pss. 36.1 ff; 77.1 ff.;118.25,  וכו) זה מצביע על כך שגם כאן, הבנה אמיתית נובעת רק מפירוש אשר בו זמנית לוקח בחשבון הן את

בדיונות ויזואליים מאת גרגורי כורי בתי קולנוע ותיאטראות אינם מקומות מיוחדים שבהם אנחנו רואים את מה שלא קיים. הם גם לא מעניקים חוויות אשליתיות שבהמלכן אנחנו חושבים שאנחנו רואים את מה שלא נמצא באמת; לעיתים קרובות אנחנו יודעים שאנחנו רק רואים תמונות על מסך ושחקנים על הבמה. אנחנו מדמיינים, או מעמידים פנים, או יוצרים- אמונה, שאנחנו רואים נסיכים נוקמים, יצורים מן המעמקים, או כל דבר אחר שלא נמצא שם ממשית. אם אנחנו לא רואים, או חושבים שאנחנו רואים, או מעמידים פנים שאנחנו רואים דברים דמיוניים, איזה תפקיד משחקת הצפייה בתקשורת שלנו עם הבדיונות שהקולנוע והתיאטרון מציגים?         ישנה בעיה מקבילה בנוגע לשמיעת דבר מה בידיוני- ואל לנו לשכוח את עבודתם הפורצת דרך של יוצרים (auteurs) כמו ג’ון ווטרס (John Waters) וויליאם קאסטל (William Castle), שנתנו לנו כרטיסי גירוד ריחניים ומושבים חשמליים[1]. אך עליי להגביל את הערותיי למרחב של חוש הראייה; מה שאני אומר כאן יכול להכיל גם את החושים האחרים. יש גם סוגים אחרים של בידיונות ויזואליים מלבד הצגות וסרטים: טלוויזיה, כמו גם תקשורת חזותית סטטית (קפואה) כמו ציור.[2] טיעוניי יחולו עליהם. מחזה יכול להתקיים מבלי שיציגו אותו, ואלה השחקנים המגלמים אותו, כך שההצגה עצמה ששייכת למדיום הויזואלי. אז שיח על מחזות בהמשך יהיה על הגילום של המחזות, ההצגות. לראות שחקנים תוך כדי הגנה על התפיסה שאנחנו יוצרים דימוי ויזואלי של הבלתי נראה, ברנרד ויליאמס (Bernard Williams) מציע אנלוגיה עם ייצוג תיאטראי.[3] הקהל רואה את מה שהוא עשוי לתאר, נאמר, כאותלו בפני אחוזה כלשהו בונציה; והם רואים מנקודת מבט כלשהי [הם רואים  את האחוזה כנצפית, נאמר, מקדימה]. אך הם בעצמם לא נמצאים במרחק