מאמרים אקדמיים

חינוך אינטגרטיבי בחברות בקונפליקט: האם קיים צורך בשפה תיאורטית חדשה? תקציר מאמר זה עוסק בסוגיה של “חינוך אינטגרטיבי” בחברות הנמצאות בקונפליקט ועוסק בניתוח עמוק יותר של הקונספטים, הגישות וההשלכות התיאורטיות העיקריות של נושא זה. ניתוח זה מציע כי השפה התיאורטית המניעה את הגישות הנוכחיות לגבי חינוך אינטגרטיבי עשויות לתרום, ללא כוונה, למערך ההגמוניה והסטאטוס קוו, ובכך למנוע שינוי חברתי לקראת חברות שיתופיות וצודקות יותר. כפי שמראה המאמר, המחקר הנוכחי לגבי חינוך אינטגרטיבי בחברות בקונפליקט – לא רק בהקשר האירופאי, אלא גם ברחבי העולם – מלמד כי המסורות התיאורטיות העיקריות המצדיקות אינטגרציה בתחום החינוך הן הלכידות החברתית (social cohesion), השערת המגע (contact hypothesis), ותיאורית התירבות (אקולטורציה, acculturation theory). המאמר מנתח מסורות אלו באופן תיאורטי ובוחן חלק מתוצאותיהן האמפיריות בחברות הנמצאות בקונפליקט, תוך הדגשת ההשלכות הבעייתיות של השפה ההופכת זהות קבוצתית למהותנית. במהלך החיפוש אחר שפה תיאורטית חלופית, הרעיונות של ג’ודית באטלר וז’וליה קריסטבה משמשים לבחינה מחודשת של החינוך האינטגרטיבי על בסיס חידוש הרעיון התיאורטי של “רב-תרבותיות ביקורתית” (critical multiculturalism). הקדמה סוגיות שונות של קונפליקט ואינטגרציה תופסות מקום נכבד באתגרים המעסיקים את המדיניות החינוכית של מדינות אירופאיות רבות והאג’נדה של האיחוד האירופי. לאחר שתי מלחמות עולם, המלחמה הקרה, קונפליקטים אזוריים רבים ושינויי האוכלוסייה הנובעים מהם בכל רחבי אירופה, עדיין קיימות חברות באירופה הנאבקות לגבור על קונפליקטים אתניים, דתיים ופוליטיים עיקשים (לדוגמא צפון אירלנד, קפריסין ובוסניה-הרצגובינה). אתגר חשוב הניצב בפני מערכות החינוך באירופה הוא השאלה האם בתי הספר יכולים לתרום לשבירת מעגלי הקונפליקטים והמחלוקות, ולקדם מדיניות ופרקטיקות אינטגרציה יעילות יותר. מבחינה היסטורית, בתי ספר מופרדים (סגרגטיביים) היוו את הנורמה בהקשר האירופי. מודל חינוכי