סמינריון ביהדות

מבוא הפסיפס (מוזאיקה) הוא צורת עיטור עתיקה ואמנות בפני עצמה. ככלל, מדובר באסופה של אבנים קטנות הצבועות בצבעים שונים כאשר יחדיו הן יוצרות תמונה גדולה. עד כדי כך השתרש הפסיפס בהסטוריה האנושית, שהמילה “פסיפס” משמשת כיום בשפה המודרנית כהתייחסות לאסופה של פריטים קטנים היוצרים ביחד מארג שלם ותמונה אחת. בתי הכנסת הראשונים הוקמו בתקופת בית שני, ולאחר חורבן בית המקדש השני הם הפכו למרכז הכובד של החיים היהודיים בארץ ישראל ובתפוצות. חורבן בית שני ומעבר מרכז החיים היהודיים מירושלים וסביבותיה לגליל בשנת 70 לספירה היוו נקודת מפנה בתולדות האמנות והארכיטקטורה היהודיים. בעוד בתקופת בית שני האמנות היהודית שעיטרה את בתי הכנסת היתה נטולת סימבוליות ואייקונים, ונטתה להיות מאד מפורשת, הרי שעם המעבר לגליל והיציאה מה”בועה” היהודית בירושלים, האמנות נפתחה להשפעות מן הסביבה, בכלל זה שימוש בסמלים ומוטיבים שאינם יהודיים. בעבודה זו אבקש לבחון את אמנות הפסיפס בעת העתיקה בארץ ישראל כפי שהיא משתקפת מעיטורים בבתי כנסת במרחבי ארץ ישראל וסביבתה. ראשית, אסקור את הפסיפס, הטכניקה העומדת מאחוריו, השימוש בו כאלמנט דקורטיבי והשימושים שנעשו בו במהלך ההסטוריה. לאחר מכן אסקור פסיפסים בבתי כנסת עתיקים בישראל. בפרק שלאחר מכן אתייחס ספציפית למוטיבים ולתוכן של הפסיפסים, תוך התייחסות לאייקונים יהודיים וכן למוטיבים שאינם מן היהדות. לסיכום, אתייחס למידע העולה מסקירת הפסיפסים ומה ניתן ללמוד מהם על האמנות הדקורטיבית של העת העתיקה כפי שמשתקף מעיטורי בתי כנסת.     תוכן עניינים מבוא – 2 1. הפסיפס – 4 1.1 הפסיפס כלי אמנותי – 4 1.2 הפסיפס באמנות היהודית – 5 2. פסיפסים בבתי כנסת עתיקים בישראל – 7 2.1 קישוטים בבתי כנסת עתיקים בארץ

מבוא שאלת הזהות שלנו, היהודים החיים בישראל בשנת 2013, עולה מידי פעם לדיונים. כשכותבים באינטרנט “מיהו יהודי” או “מיהו ציוני” עולים מאמרים רבים ועכשוויים, מה שמבהיר שהשאלה עדיין אקטואלית. הסופר א.ב. יהושע כתב לאחרונה בעיתון “הארץ”: “לאחר קום המדינה פנה דוד בן גוריון אל כ–60 חכמי ישראל – דתיים וחילונים, רבנים, פילוסופים, פרופסורים, מנהיגים בארץ ובתפוצות – וביקש מהם תשובה לשאלה מיהו יהודי. התשובות היו רבות ומגוונות, אבל אחת מהן זכורה לי היטב – תשובתו של ש”י עגנון: אדוני ראש הממשלה, כתב הסופר, משוך ידך מן השאלה הזאת כי רק תלך ותסתבך בה. צדק עגנון, אזהרתו מפני הסתבכות תקפה עד עצם היום הזה, אבל מה יעשה ראש ממשלה שבממשלתו משרד פנים שצריך להנפיק תעודות אזרח – או לא להנפיקן – על פי חוק? אין ברירה אלא להגדיר מיהו יהודי ולהתמודד עם הסוגיה הסבוכה הזאת, כי יש תועלת בליבונה לקראת השלב הבא הממתין לנו – ההגדרה מיהו ישראלי ומהי הישראליות.” (יהושע, א.ב., 2013). יהושע מוסיף שאם נחפש באנציקלופדיה העברית את הערך “יהודי”, ניווכח שבאנציקלופדיה, שנערכה על ידי מלומד דתי, פרופ’ ישעיהו לייבוביץ, לא קיים הערך “יהודי”. בכרך י”ט, עמוד 222, כתוב כך: יהודי – עיין ערך ישראל, עַם. באנציקלופדיה העברית היהדות אינה מוגדרת כדת. בזהות היהודית החילונית בתיווכו של המפעל הציוני גלום מגוון רחב של דעות. בזרמים הקיצוניים יש מי שהתנתקו מהיהדות כדי להיות ציונים ויש מי שהתנתקו מהציונות כדי להיות יהודים. לדוגמא, תנועת “הכנענים” (שלשיא גדולתה הגיעה בימי קום המדינה), שאפה למחוק את תקופת ההיסטוריה שהעם היהודי היה בגלות ולהתעלם מכל התמורות שחלו בעם היהודי. הם ראו בנו את ממשיכי

מבוא מבין הקהילות היהודיות בתפוצות מדינות ערב, יהדות מרוקו נחשבת לאחת מהקהילות הגדולות והבולטות, יהודי מרוקו מצד אחד שימשו חלק פעיל בחיי היום יום בחברה המרוקאית, הם לקחו חלק במסחר תפסו תפקיד מפתח בארמון המלך ובענפי השלטון השונים, הם זכו לשטחים מחייה חופשיים ולזכויות הגנה מהמלך. אך למרות זכויות אלו בסופו של דבר היהודים בחרו ערב הקמת מדינת ישראל לעזוב את מרוקו ולעלות למדינת ישראל, זאת למרות שבמקרים מסוים העלייה עלתה להם ברמתם הסוציו אקונומית לעומת החברה המרוקאית. עבודה זו תבחן את יחסי היהודים מוסלמים במרוקו במאה ה-19, הבדיקה תיערך ברובה לפני תחילת הסכם ההגנה של מרוקו עם צרפת שבעצם ביסס את הקולוניאליזם הצרפתי על מרוקו עד שנת 1956. במסגרת עבודה זו אציג כי מאפיינה המוסלמים של מרוקו מונעים ממנה לקבל בצורה מלאה את היהודים המתגוררים בה, זאת למרות שיהודים רבים התגוררו במדינה עוד לפני שהניצנים הראשונים של האסלאם פרחו במדינה. מאפיינים מוסלמים אלו, שהשתלבו בתשתית השלטון במדינה, הניעו לאורך השנים נורמות של יחס כלפי היהודים של תושבים לא שווים, כלומר תושבים שחיים במדינה אך בסופו של דבר נתונים לחסדיו של המלך. זוהי זכותו של המלך להזיז את היהודים משכונה אחת לאחרת או לאפשר להם לעסוק בתחום מסוים ובאחרים לא. בסופו של דבר היהודים במרוקו היו תלויים במידה רבה בחסדו של המלך ורצונו לאפשר להם או לא לקחת חלק פעיל בחברה. אופי השלטון במרוקו הינו ייחודי למרוקו, אופי זה משמש הסבר נוסף למאפיינים המוסלמים של המדינה ובנוסף אליהם אציג את ההשפעות של אופי שלטון זה על חייהם של היהודים במדינה. כמו כן הקוראן מהווה נדבך חשוב להסדרת חיי היום יום

מבוא   לאחר שנים ארוכות שבהן יוצג הדתי בקולנוע הישראלי כדמות נלעגת, גלותית, חלשה, או אתנית בלבד (מזרחית), ניתן לראות החל משנות האלפיים תאוצה עצומה ביצירה הקולנועית והטלוויזיונית שעניינה העולם הדתי והחרדי. סדרות כמו סרוגים ומעורב ירושלמי, מרחק נגיעה ואורים ותומים הפכו לחלק מהפריים-טיים ההגמוני של הטלוויזיה המסחרית, כשבמקביל הקולנוע נוגע גם הוא יותר ויותר בעולמות שבמשך שנים רבות היו בבחינת עולמות רחוקים ואחרים. הבאת ה”אחר” למרכז הבמה הישראלי הוכיח עצמו כפורט על נימים משותפים לחילוניים ודתיים (מכל הסוגים) גם יחד. העובדה ששליש מאזרחי המדינה מגדירים עצמם כמסורתיים עד דתיים ודאי הועילה לכך, אולם גם ההצצה לעולמות שהיו עד לא מכבר בבחינת קהילות אתנוגרפיות רחוקות מההוויה השיינקינאית שמצאה ביטוי על המסך הגדול והקטן (בעיקר בטלוויזיה המסחרית). במקביל, החלה המדינה במתן תמיכה ליצירה שנועדה להציג את קבוצות השוליים ולתמוך ברב-תרבותיות ובדעות שאינן בהכרח מיינסטרימיות. זאת לצד יותר ויותר בתי-ספר דתיים שהחלו מלמדים קולנוע וטלוויזיה. התוצאה היא שפע יצירה, מקצוענית וחובבנית גם יחד. בעבודה זו באתי, לפיכך, לבחון את דימויו של הדתי החדש החל משנות האלפיים, תוך צמצום הבדיקה לקולנוע. בחרתי לצורך כך בשלושה סרטים המייצגים הוויות שונות של העולם הדתי – חוזרים בתשובה, כיפות סרוגות קרביים, נערות מדרשה מורדות – והם בעלי סגנון שונה: דרמה מיסטית, קומדיה קלאסית, דרמה/מותחן/פעולה. שלושתם נוצרו על ידי שלושה יוצרים מרקע שונה: חילוני; דתי-לאומי; דתי לאומי שהתפקר, חזר בתשובה ושב והתפקר. כיצד נראה הדתי החדש, בין אם במאה שערים, בהתנחלות, או בצפת? כיצד הוא מתמודד עם המודרנה כשזו פוגשת את ערכי הדת וציווייה? כיצד הוא מתמרן בין צו מצפונו, יצריו והאוטונומיה שלו לבין הציווי האלוהי ומנהגי

מבוא. מקורה של התורה שבעל פה לוט בערפל ההיסטוריה הקדומה של היהדות. אין ספק שבתקופה קדומה מאוד, רחוק ככל שאנו מצליחים לראות, הייתה בעם ישראל מערכת מסוימת של כללים וחוקים. קיומה של מערכת זו לא מותנה בשאלת קדמותה של התורה שבכתב, וגם אם נקבל את סברת המאחרים את התורה שבכתב עדיין אין ספק שהייתה מסורת אוראלית של חוקים עוד בתקופת בית ראשון. חוקים אלו היו בראשיתם מעטים. עיקרם היה פרקטיקות הלכתיות ומשפטיות כמו חוקי יבום, מכירה, פסח והקרבת קורבנות.  גם לימוד התורה שבכתב הצריך פרשנות מסוימת ולכן הדעת נותנת שתכף לתקופה בה התגבשה התורה שבכתב הצריך לימוד התורה שבכתב הסבר ופרשנות. הסברים אלו עברו בירושה מדור לדור וכך נוצר גרעין תמציתי של פרשנויות והרחבות של התורה שבכתב. נראה שבתקופה הקדומה היה הלימוד צמוד לטקסט המקראי והחכם המלמד הוסיף על הפסוקים את הפרשנות המקובלת שלהם וכן פרטי הלכות ופרקטיקות שלא נתבארו כל צורכם בתןרה שבכתב. בחלוף השנים ההלכות התרחבו והשתכללו ובנושאים רבים היה ה”מקרא מועט והלכות מרובות”, מצב זה הצריך סידור ומיון ההלכות השונות על פי קטגוריות שונות. כך הופיעו קבצי ההלכות הראשונות שהחלו להילמד באופן עצמאי. בשלהי ימי הבית השני ובתקופה שאחר החורבן חכמים רבים עסקו ביצירת קשר בין ההלכות לבין התורה שבכתב בעזרת הדרשות. לעיתים הם באו להסביר על מה נסמכות ההלכות שעברו במסורת ולעיתים החכמים חידשו בעזרת הדרשות הלכות חדשות. איסופן של הדרשות הללו לקבצים המסודרים על סדר התורה יצר את מדרשי ההלכה. ככל שהתגבשו קבצי הלכות עצמאיות (משניות קדומות) והן נפוצו בין הלומדים, הפך לימוד ההלכות הללו למרכיב לימוד בפני עצמו. את הטקסטים האלה החכמים המאוחרים פירשו

. מבוא עבודה זו תבחן את טרילוגיית הסרטים של הבימאית ענת צוריה, דתייה שנטשה את החברה הדתית-חרדית, ותבדוק – האם סרטים תיעודיים אלו הינם ביטוי למאבק כנד החברה החרדית וערכיה. בין השנים 2002-2010 יצרה צוריה טרילוגיה קולנועית דוקומנטרית שהתמקדה בזויות שונות של המיניות הנשית בעולם הדתי וכללה את הסרטים “טהורה”, “מקודשת” ו”סוררת”. שלושת הסרטים נגעו בנושאי טאבו חברתיים שלא תועדו בקולנוע הישראלי. הסרט הראשון בטרילוגיה “טהורה”, סיפר את סיפורן של שלוש נשים דתיות שחוקי הטהרה הביאו אותן להתמודדות דרמתית בכל הנוגע לזהותן הנשית והמינית. הסרט הציג לראשונה בישראל ובעולם את המיניות הדתית האורתודוקסית מנקודת מבט ביקורתית פמיניסטית. הסרט זכה בפרסים רבים בין היתר, פרס חבר השופטים בפסטיבל יאמגאטה ביפן, פרס תגלית השנה של איגוד היוצרים הצרפתי, פרס ראשון בפסטיבל הדוקומנטרי במינכן ועוד. “מקודשת”, הסרט השני בטרילוגיה הוא דרמה משפטית דוקומנטרית, המתרחשת בבית הדין הרבני. הסרט עקב אחר סיפורן של שלוש נשים צעירות שנאבקו להתגרש מבעליהן אשר סירבו לתת להן גט. הסרט תיעד לאורך שנתיים את הדרמה המשפטית של גירושין בצל חוקי ההלכה של בתי הדין הרבניים. הסרט זכה בפרס וולג’ין בפסטיבל ירושלים ובפרס ראשון בפסטיבל הוט דוקס בקנדה והוקרן בפסטיבלים רבים בעולם. “סוררת” הסרט השלישי תיעד את התופעה של ההפרדה המגדרית בחברה הדתית, דרך סיפורן של שתי צעירות חרדיות ששילמו מחיר אישי על הניסיון למרוד בחוקי ההפרדה המגדרית הדתיים. הסרט זכה בפרס ראשון בפסטיבל חיפה והוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם, ביניהם פסטיבל ברלין. אני סבורה כי דרך טרילוגיה זו ניתן יהיה לעמוד על תפקידו של הסרט התיעודי כאמצעי לביקורת חברתית נוקבת דרך שיקוף המציאות כפי שהיא. המחקר יתבסס על הגישה האיכותית ויאסוף

מבוא נוסח התלמוד חקר נוסח התלמוד ועמידה על נוסחאותיו במקורן העסיק רבות את חוקרי התלמוד. כתבי היד הרבים שהתגלו במאה וחמישים השנים האחרונות תרמו רבות לבירור נוסח התלמוד. סוגיות רבות סתומות נתבהרו על ידי עיון בגירסתם הקדומה בכתב היד, ואף חלק מדברי הראשונים על הש”ס זכו להתברר לנוכח גירסה אחרת שכנראה הייתה לפניהם. אמנם, בירור הנוסח אינו דבר של מה בכך. אכן, לעיתים אנו נתקלים במקרה בו בחלק מהספרים הנוסח ברור ובספרים מעטים השתבש הנוסח ואינו מובן עוד ואנו יכולים להתחקות אחר מקור השיבוש, אם מפני דימיון בין האותיות, אם מפני דילוג על מילה, או בגלל דילוג שורה כויוצא בזה טעויות העתקה שנעשו על ידי הסופר. אולם מחקר הנוסח העלה מקרים רבים שבהם אין הסבר מניח את הדעת לשינוי הגירסה, וגם אין עדים נאמנים על הנוסח אלא מקצת כתבי היד גורסים כך ומקצת כתבי היד גורסים אחרת ואלה מכחישים את אלה. יתירה מזאת, חוקרי הנוסח הירבו לחפש כתבי יד טובים ומהימנים בהם נפלו מעט שיבושים ועל פיהם להתקין נוסח הקרוב במידת האפשר לנוסח המקורי, אולם דא עקא – כתב יד שנמצא טוב בסוגיא אחת, נמצא חסר בסוגיא אחרת. הדברים קשים – מדוע סופר שבראשונה הקפיד להעתיק היטב, התרשל בהעתקתו בסוגיא אחרת? כדי להתגבר על בעיה זו נצטרך לשאול שאלה המערערת את כל מלאכת חקירת הנוסח – וכי היה לתלמוד אי פעם נוסח אחד? הרי התלמוד מורכב משלבי עריכה שונים שנעשו בדורות שונים ויתכן וריבוי העורכים הוביל ל”ריבוי תלמודים”, והבדלי הנוסח בכתבי היד אין מקורם בשיבוש שנפל בחלקם אלא כל אחד מהם מקורו ב”ורסיה” אחרת של התלמוד. אכן, אפשטייןכבר עמד על

מבוא  בעבודה זאת אעסוק באחד הסיפורים האניגמטיים ביותר בספר בראשית , סיפור יהודה בן יעקב ואבי שבט יהודה וכלתו תמר אשת בנו ער ,שיהודה מקיים עימה בלא יודעין יחסי אישות כשהיא מחופשת לזונה. והנה הסיפור כפי שהוא מופיע במקור המקראי ” סיפור יהודה ותמר מצוי בספר בראשית לח. שם מסופר על יהודה בנו הרביעי של יעקב מאשתו לאה. יהודה עזב את אחיו לאחר מכירת יוסף ונדד בדרכים. הוא פגש אישה כנענית בשם בת –שוע  נשא אותה לאישה והוליד ממנה שלושה ילדים את ער את עונן ואת שלה. לאחר שנים יהודה השיא את בנו הבכור ער לאישה  בשם תמר שעליה אין לנו פרטים נוספים. אך מסיבה שאינה מוסברת בטקסט ” וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה–רַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְמִתֵהוּ, יְהוָה. “. יהודה  ציווה על אונן אחי ער לייבם את תמר מצווה שעד אז אינה מוזכרת בתנ”ך. אך אונן שיחת את זרעו ארצה  ( ומכאן נוצר המונח אוננות ) ועל כן חלה ומת. כתוצאה חשש כעת יהודה להשיא את תמר לבנו היחיד שנשאר שלה ותמר נותרה אלמנה. וככל הנראה אינה יכולה להינשא לאנשים אחרים. יהודה אמנם מבטיח לה שהוא ישיא לה את בנו הנותר שלה אם תחכה ותמר מחכה בבית אביה לשלה המובטח שיהודה מבושש לשלוח אותו. את הבעיה של העקרות מילדים ימשיכו דרכה את השושלת המיקראית של אברהם יצחק יעקב ויהודה  הזאת היא פתרה בדרך מקורית ויוצאת דופן ,היא התחפשה לזונה בדרכים ( אגב הזונה הראשונה המאוזכרת בתנ”ך והבודדה והיחידה המאוזכרת בשמה לצד רחב מספר יהושע) .יהודה לאחר מות אשתו בא אליה משום שהייתה עטופה בצעיפים והתפתה לשכב  עימה משום שהוא מאמין שהיא זונה,