סמינריון הפסיפס / מוזאיקה
מבוא הפסיפס (מוזאיקה) הוא צורת עיטור עתיקה ואמנות בפני עצמה. ככלל, מדובר באסופה של אבנים קטנות הצבועות בצבעים שונים כאשר יחדיו הן יוצרות תמונה גדולה. עד כדי כך השתרש הפסיפס בהסטוריה האנושית, שהמילה “פסיפס” משמשת כיום בשפה המודרנית כהתייחסות לאסופה של פריטים קטנים היוצרים ביחד מארג שלם ותמונה אחת. בתי הכנסת הראשונים הוקמו בתקופת בית שני, ולאחר חורבן בית המקדש השני הם הפכו למרכז הכובד של החיים היהודיים בארץ ישראל ובתפוצות. חורבן בית שני ומעבר מרכז החיים היהודיים מירושלים וסביבותיה לגליל בשנת 70 לספירה היוו נקודת מפנה בתולדות האמנות והארכיטקטורה היהודיים. בעוד בתקופת בית שני האמנות היהודית שעיטרה את בתי הכנסת היתה נטולת סימבוליות ואייקונים, ונטתה להיות מאד מפורשת, הרי שעם המעבר לגליל והיציאה מה”בועה” היהודית בירושלים, האמנות נפתחה להשפעות מן הסביבה, בכלל זה שימוש בסמלים ומוטיבים שאינם יהודיים. בעבודה זו אבקש לבחון את אמנות הפסיפס בעת העתיקה בארץ ישראל כפי שהיא משתקפת מעיטורים בבתי כנסת במרחבי ארץ ישראל וסביבתה. ראשית, אסקור את הפסיפס, הטכניקה העומדת מאחוריו, השימוש בו כאלמנט דקורטיבי והשימושים שנעשו בו במהלך ההסטוריה. לאחר מכן אסקור פסיפסים בבתי כנסת עתיקים בישראל. בפרק שלאחר מכן אתייחס ספציפית למוטיבים ולתוכן של הפסיפסים, תוך התייחסות לאייקונים יהודיים וכן למוטיבים שאינם מן היהדות. לסיכום, אתייחס למידע העולה מסקירת הפסיפסים ומה ניתן ללמוד מהם על האמנות הדקורטיבית של העת העתיקה כפי שמשתקף מעיטורי בתי כנסת. תוכן עניינים מבוא – 2 1. הפסיפס – 4 1.1 הפסיפס כלי אמנותי – 4 1.2 הפסיפס באמנות היהודית – 5 2. פסיפסים בבתי כנסת עתיקים בישראל – 7 2.1 קישוטים בבתי כנסת עתיקים בארץ