סמינריון במשפטים

  חלק א: מבוא לעתים קרובות נטען שלאדם יש “זכות מוסרית או משפטית לפרטיות”. מדובר בזכות עמומה שהמחוקק לא הגדירה בצורת מפורשת או לכל הפחות בצורה שאינה ברורה, וגם אם משמעותה ברורה היא אינה מובנית מאליה מבחינה נורמטיבית. הזכות לפרטיות הינה זכות שזכתה להכרה כזכות על חוקתית במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.הצורך בהגנה על פרטיותו של אדם עומד, לעתים קרובות, בסתירה לתכליות אחרות שברצון החברה לעודד כדוגמת הרצון להגיע לבירור האמת, העשוי להצדיק פגיעה בפרטיותן של הבריות בנסיבות מסוימות. כך למשל,זכותה של המשטרה לבצע חיפוש בביתו ועל גופו של אדם על מנת למצוא ראיות למעשה פשע העומד בסתירה לזכותו של אדם לפרטיות. העידן המודרני וההתפתחויות הטכנולוגיות כגון התרחבות אמצעי התקשורת ההמוניים, גידול התפוצה של מכשירים טכנולוגיים המאפשרים האזנה,התחקות ובילוש ממרחק,התרחבות האיסוף והריכוז של מידע בידי גורמים ציבוריים מציב אתגרים בכל הנוגע לפרטיותו של האדם.אתגרים אלו יצרו את הצורך בהגנה על זכותו של האדם לפרטיות.  בהקשר לכך,יש לשאול את עצמנו האם וכיצד זכאי החשוד בפלילים להגנה על פרטיותו. שכן בתוך בליל המידע ניתן למצוא ראיות שמצד אחד עשויות לסייע למהלך החקירה ומנגד עשויות לפגוע בפרטיותו של החשוד ולעיתים של הסביבה, למשל בנושא של האזנות סתר. בעבודה זו, אסקור את הפסיקה שקדמה לחוק יסוד אדם וחירותו לעניין זכות הפרטיות וההבדל בגישת הפסיקה לאחר שנחקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אציג את המקורות הנורמטיביים בהם מעוגנת הזכות לפרטיות, וכיצד היא מיושמת בראי הפסיקה. כמו כן, אבחן כיצד מעוגנת הזכות לפרטיות במדינות נוספות, ואשווה בין הזכות לפרטיות בישראל אל מול הזכות באותן מדינות. בפרק השלישי של העבודה אבחן את האיזון בין פרטיותו של

מבוא עניינו של חיבור זה בבחינת תופעה מאיימת ומטרידה בחברה הישראלית – “דואר הזבל” (SPAM). מי מאיתנו לא חווה (בעבר ובהווה) את התופעה של קבלת הודעות פרסומיות מטרידות לדואר האלקטרוני, לפקס, לטלפון הנייד ואף שיחות שבהן מופעל מענה קולי.   במהלך החיבור אבחן את תופעת דואר הזבל. את השפעתה על החברה הישראלית במספר תחומים, לרבות בפן הכלכלי, הפגיעה בפרטיות ובחברה בכללותה. לאחר מכן אבחן מהו “דואר זבל” מבחינה נורמטיבית. לצורך כך אבחן כיצד החקיקה הישראלית מנסה להתמודד עם תופעה זו, ואת המודלים השונים שקיימים בעולם להתמודדות עם התופעה של דואר הזבל.   לאחר מכן אבחן את הסעדים האפשריים בגין קבלת דואר זבל. בחלק זה אראה מהם הסעדים השונים (סעדים אזרחיים ופליליים) שניתן לקבל בשל קבלת דואר זבל, ומהם התנאים לכך. בהתאם לכך אבחן האם הסעדים שניתנים בחוק, והאם יש בכוחם כדי להביא להגשמת תכלית החקיקה שעניינה למנוע את תופעת דואר הזבל.   בהלימה לכך אבחן כיצד בית המשפט העליון התייחס לאחרונה לתופעה זו, וכיצד עושה בית המשפט העליון שימוש במנגנון הפיצויים שקיים בחקיקה כדי להגשים את תכליות החוק. מבלי להקדים את המאוחר, ייאמר כי בית המשפט העליון רואה בעין לא יפה את התופעה ומחפש להרתיע גורמים שעושים שימוש בדואר הזבל על ידי הרחבת היקף הפיצוי ביחס לפסיקה של ערכאות נמוכות יותר.   לבסוף, אציג גם כיצד השימוש במוסד התובענה הייצוגית יכול לסייע למיגור תופעת דואר הזבל, וכיצד החקיקה העוסקת בתובענות ייצוגיות מגשימה את תכלית החקיקה העוסקת בדואר הזבל כדי לעודד תביעות, ולהביא לידי גמול והרתעה.   תוכן עניינים א. מבוא 2 ב. תופעת דואר הזבל 7-3 ג. “דואר זבל” –

מבוא זכות הגישה לערכאות הוכרה בישראל כזכות בסיסית הניתנת לכל אזרח באשר הוא. כך גם זכות הערעור שהוכרה בחוק יסוד. זכויות אלה כזכויות חוקתיות ובעלות רמה נעלה במשפט הישראלי. במסגרת חיבור זה אבן את מהותו של הליך הערעור, לרבות ההליך הדיוני והמהותי. לאחר מכן אבחן האם ניתן להגיש ראיות נוספות בערעור שלא הובאו בערכאה הדיונית. בהלימה לכך אבחן את הרציונליים, לפיהם, לא ניתן להגיש ראיות חדשות בערעור כלאחר יד. לאחר מכן, אעמוד על המתח בין הגשת בקשה להוספת ראיות בהליך הערעור לבין הצגתן בפני בית המשפט בהלימה להגשת הבקשה – במקרה עולה החשש כי בית המשפט ייחשף לראיות אותן מבקשים להוסיף במסגרת הערעור, כך שבפועל תודעתו תושפע בדרך זו אחרת בהליך הערעור, גם בית המשפט שלערעור החליט שלא לקבל את הגשתן של הראיות.   אחרי כן, אבחן האם בית המשפט שלערעור מסתכל ובוחן אחרת את הבקשה להגשתן של ראיות נוספות כאשר המבקשת היא המדינה (באמצעות הפרקליטות, לעומת המקרה בו הנאשם (המערער) מגיש את הבקשה. לבסוף, אבחן את המצבים בהתאם להלכה הפסוקה, שעל פיהם ניתן יהיה להוסיף ראיות חדשות בהליך ערכאת הערעור; בהנחה ואכן הוחלט להגיש ראיות נוספות בערעור, עולה השאלה האם הערכאה הדיונית היא זו שצריכה לבחון את הראיות החדשות או שמא ערכאת הערעור היא זו שתמשיך בהליך גביית הראיות החדשות.   תוכן עניינים מבוא 2 א. זכות הערעור – זכות בסיסית וחוקתית – מסגרת נורמטיבית 4-3 ב. הליך הדיון בערעור 6-4 ג. החריגים להבאת ראיות נוספות בהליך הערעור 8-7 ד. ההליך להגשת ראיות נוספות בערעור – קו המתח בין הבקשה להגשת לראיות לבין חשיפתן 11-9 ה. הגשת ראיות נוספות

מבוא בעידן של המהפכה החוקתית מאז שנות ה-90, במסגרתה יצאו לאוויר העולם, שני חוקי יסוד חדשים הבאים לשרת את זכויות האדם והאזרח, חוק יסוד: חופש העיסוקוחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: “חוקי היסוד”), הננו רואים השלכות רבות גם למשפט העבודה. משפט העבודה, ובמסגרתו חקיקת המגן, נועדו להגן בעיקר על העובד המוחלש מפני מעביד שכוחו על העובד רב ביותר. חקיקת המגן נועדה להבטיח כי העובד יהא זכאי לזכויות מעוגנות באופן קוגנטי, גם אם הוא בחר לוותר עליהם בדרך אחרת. כך למשל, לא ניתן יהיה לוותר על שכר מינימום, על תשלום בעד שעות נוספות, קבלת ימי מחלה וימי חופשה, שוויון הזדמנויות בעבודה, שכר שווה לעובד ולעובדת וכיו”ב. המהפכה החוקתית הביאה עמה שני חוקים המשרתים באופן ברור את זכויות העובד וכן הפרשנות המרחיבה של החקיקה הנורמטיבית, במסגרת “האקטיביזם השיפוטי”, נותנת יד רחבה לביטוי נכון ורצוי של זכויות האדם ובמסגרת, גם זכויות העובד. בהמשך הדברים שיובאו במסגרת כתב זה, תובא ביקורת גם לכוחו של בית המשפט בהרחבת הפרשנות באמצעות אקטיביזם שיפוטי ויובהר כי גם כאן לא תמיד העובד נמצא עם ידו על העליונה. אולם, בראשית ועיקרי הדברים יובהר להלן, כי העובד זכאי, במסגרת לזכויות האדם שעוגנו כחקיקה נורמטיבית במהלך חקיקת שני חוקי היסוד, לזכויות יסוד נרחבות ורבות. טול למשל, את זכות הקניין, עובד רשאי להקים עסק עצמאי או להיות שכיר ולהשתכר בכבוד על מנת לצבור לעצמו רכוש ובטחון כלכלי. זכות היסוד לכבוד, מאפשרת לעובד לקבל שוויון הזדמנויות בעבודה, להימנע מאפליה ולדרוש אפליה מתקנת ואף מגביר את הניסיון לשוויון בין נשים לגברים בזכויות אלה, בין היתר בגובה השכר, בייחוד כאשר הננו יודעים באופן ברור כי נשים

חלק א’ – מבוא בשנים האחרונות, תאגידים ציבוריים רבים שנקלעו למשבר פיננסי, נאלצו להגיע להסדר חוב עם בלי החוב, בעיקר מחזיקי האג”ח (בין אם פרטיים ובין אם מוסדיים). דוגמאות לכך ניתן לראות בהסדרי החוב לחברת אי.די.בי. אחזקות של דנקנר, אפריקה-ישראל של לב לבייב ודלק נדל”ן של יצחק תשובה, אשר מחקו חובות של מיליארדי ₪ של כספי ציבור שהושקע מהפנסיות והחסכונות של אזרחי ישראל. עבודה זו בודקת, האם לנושאי משרה בתאגיד, בין היתר גם לדירקטורים, אחריות בהסדרי החוב (תספורות) שהתגבשו? בכל הסדרי החוב, לא קיימת כלל התייחסות לאחריות נושאי המשרה בתאגידים, לא במשא ומתן מול הנושים ולא בבית המשפט. למרות שהחוק מגדיר את גבולות האחריות של נושאי המשרה במקרה של מחדל, הרי שבית המשפט לא נתבקש לדון באחריות אלא עסק בביקורת חריפה על בעלי השליטה בלבד. בפסק הדין בעניין הסדר החוב של דלק נדל”ן שבבעלות יצחק תשובה, כתבה השופטת אלשייך: “יחודו של המקרה הנוכחי, הינו בין היתר באי-התאמתו לאף אחת מן המסגרות ה”קלאסיות” שהציבור והנושים, כולל השחקנים החוזרים שביניהם, מורגלים בהם. בנסיבות המקרה, אין עסקינן בתשלובת שעסקיה קרסו ככלל, או מצויים בסכנת קריסה אם תדחה הצעת ההסדר ו”תיפול לבנה מן הקיר” בדמות חברה חשובה בקבוצה שתקלע לפירוק (באורח דומה למשל, לחשש שעלה בפרשת אפריקה-ישראל, בו קריסת החברה עשויה היתה לגרור אחריה את החוליות המשורשרות מעליה, ולהגיע בסופו של דבר לאיום ישיר כנגד בעל השליטה עצמו, כולל בשל ערבויות אישיות שחתם לחלקים אחרים בשרשור החברות); אף אין עסקינן במצב אחר, שגור לא פחות, של בעל שליטה אשר נאבק למניעת הכרזת החברה שלו כחדלת פרעון, ואי לכך מנסה לקדם הסדר בכדי לשכנע את הנושים להניח

מבוא אין ספק שהחברה הינה המכשיר היעיל ביותר לניהול וארגון עסקים. כל סקירה היסטורית תוכל להצביע ולהראות על יתרונות רבים כתוצאה מריבוי שתופים בפרויקט. השותפים יכולים לתרום הון רב יותר מאשר שותף יחיד, תחום התמחות והמקצעות במגוון תחומים רחב יותר, הדבר גרם למקסום יתרונות הגוף המאוחד וכתוצאה מכך לעידוד התחרות ופיתוח חיי המסחר ומסים מופחתים יותר. הדבר הביא לכך שבאופן טבעי מערכת המשפט צריכה למצוא פתרונות יעילים לסוגיות שונות שמתעוררת כתוצאה מהיווצרותן של חברות רבות במשק. “עולם המשפט נקרא אל הדגל” למציאת פתרונות משפטיים לחיי המסחר המתפתחים, וליצירת בטחון לגוף המאוחד, ותחת כנפי המשפט נוצרה החברה בערבון מוגבל או התאגיד”. כאשר תפקידם של התאגידים המסחריים הינו פיתוח של חיי המסחר. נראה שתפקיד זה אכן מתבצע על ידי התאגידים, קיומם של התאגידים נהיה חלק  מהותי מחיי המסחר ואף חיוני לקיומם של חיי מסחר תקינים. אחד התנאים החשובים לקיומם והצלחתם של התאגידים, קיומם העצמאי של התאגידים בנפרד מבעלי מניותיהם, תוך שמירה על מסך ההתאגדות.  המחוקק ראה את החשיבות המהותית בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, לפיכך הדבר  נחשב לאבן היסוד של דיני החברות. במקביל עם התפתחות עצמאותה של החברה, התחילו לצוץ תופעות שבהם האורגנים של החברה מנסים לנצל לרעה את “מסך ההתאגדות” בדרך כלל הדבר יקרה באמצעות הרחבת מעגל החייבים.  הדבר יתרחש במיוחד בתקופות, כאשר החברה מוצאת את עצמה  במצב של חדלות פירעון או  כאשר  אזהרת עסק חי עלולה להיכנס לדוחותיה של החברה.     תוכן העניינים מבוא 3 פרק ראשון: האישיות המשפטית הנפרדת והגבלת האחריות 5 סוגי חברות 5 אישיות משפטית של החברה 6 הגבלת אחריות 8 מסך ההתאגדות 10 פרק

מבוא בעבודה זו נעסוק בהשלכות השונות של תיקון 25 לחוק החוזים [חלק כללי], התשל”ג-1973 (להלן: “התיקון” ו/או “התיקון לחוק” וגם “חוק החוזים” ו/או “החוק”), על פסקי הדין התקדימיים הקודמים לו. בין בחינת פסקי הדין נדון בפסק דין אפרופים (להלן: “הלכת אפרופים” ו/או “פסק הדין אפרופים”), ובשאלה האם התיקון לחוק הפך ו/או שינה את ההלכה הפסיקתית המחייבות שהתגבשה קודם חקיקה התיקון. כמו כן, נדון בפסקי דין מאוחרים יותר לתיקון החוק ונבחן האם אכן בפועל משנה עמדת בית המשפט בהתאם לתיקון ו/או שמא מדובר בהגדרה ספציפית של אקטיביזם שיפוטי. טרם חקיקת התיקון לחוק ועד לשנת 1995 , ההלכה המשפטית  קבעה כי חוזה יפורש לפי סעיף 25 לחוק החוזים.  הוראת החוק קובעת: “חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים. כפי שהיא משתמעת  מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו , מתוך הנסיבות “ . בהתאם לכך, התגבש בפסיקה מבחן דו-שלבי לבדיקת אומד דעת הצדדים, על פיו  יש לבדוק  קודם את לשון החוזה ורק לאחר בדיקה זאת ,אם אומד דעתם של הצדדים איננו ברור, יש לבדוק את הנסיבות החיצוניות שהביאו לכוונת הצדדים. בשנת 1995 החלה תפנית בפרשנות החוק באמצעות ספיציפקציה פסיקתית ואקטיביזם שיפוטי, כאשר קבע השופט אהרון ברק במסגרת פסק דין אפרופים, אשר הפך להלכה מחייבת, כי הוראות סעיף 25 לחוק החוזים, אינה מחייבת פרשנות החוזה בשני שלבים, אלא באופן חד שלבי ,שתכליתו בירור אומד דעת הצדדים, באמצעות בדיקת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות גם יחד. בפסק הדין נקבע כי : “חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים, אומד דעת זה הוא, המטרות, היעדים, האינטריסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת ילמד הפרשן מלשון