סמינריון בסוציולוגיה

מבוא חלוקת נטל עבודת הבית והמשפחה, הוא תחום דרכו ניתן לבדוק ולהבין נושאים הקשורים באי שוויון מגדרי בין המינים ובמעמד האישה בתוך הבית. בשנים האחרונות חלו מגמות שינוי רבות בהיבטים שונים של חלוקה זו, כאשר באופן כללי ניתן לומר כי במקומות רבים בעולם ובכלל זה בישראל, קיימת מגמת תזוזה לכיוון של חלוקה שוויונית יותר של מטלות הבית בין הגבר לאישה, יציאה רבה יותר של נשים לשוק העבודה, ומעבר מדגם של מפרנס יחיד, לרוב הגבר, לדגם של שני מפרנסים. במקביל, החל משנות ה-70 קיימת בישראל מגמה יציבה של עלייה בשיעורי הגירושין, אשר נבלמה רק בשנים האחרונות בהן שיעורי הגירושין בישראל יציבים. שאלת השוויון המגדרי במשק הבית נותרה עדיין סבוכה ומורכבת. בתחום הביתי נותרו הנשים המטפלות העיקריות, ואילו תרומת הגברים למשק הבית נותרה שולית למדי (שטייר ולוין, 2002). הפרדוקס הקיים בישראל הוא, שלמרות העול הכפול המוטל על הנשים, רובן חשות כי חלוקת העבודה הוגנת מסיבות שונות של הבניות חברתיות. ישנן השלכות מובהקות על חלוקת העבודה בבית, מאחר והיא מגבילה את יכולתן של הנשים להתמזג בשוק העבודה במשרות המצריכות שעות עבודה רבות, היא משפיעה על סוגי המקצועות,  “מקצועות נשיים”,  הנבחרים בלית ברירה ע”י הנשים, וכמו כן חלוקת עבודה לא שוויונית פוגעת בשביעות הרצון מחיי הנישואין.  השפעת חלוקת התפקידים בין בני הזוג במשפחה היא מעניינת במיוחד בהקשר הישראלי, עקב העובדה כי ישראל נחשבת למדינה “משפחתית” יותר מארצות רבות באירופה, וחלק גדול מהאוכלוסייה בישראל מאופיין בדפוסי משפחה מסורתיים יותר, המעמידים במרכז את הדת המסורת (פרס וכץ, 1996). בעבודה זו נבחנת חלוקת התפקידים בתוך המשפחה והמגמה לחלוקת תפקידים שוויונית יותר המתרחשת בשנים האחרונות, והשפעתה של יציבות

מבוא כל ילד ונער במערכת החינוך היהודית בישראל מכירים את הרוטינה של טקסי הזיכרון בבית הספר. הם משתתפים פעילים או צופים מהצד בעשרות טקסים כאלה, ונחשפים אף לטקסים ממלכתיים או קהילתיים. לפיכך, טקסים אלה מהווים מקור למחקרים בתחום מדעי החברה והתרבות. עבודתי, הנכתבת במסגרת הקורס “תרבות, תקשורת ופנאי בישראל”, מבקשת לשים את טקסי הזיכרון הבית ספריים הללו תחת עין בוחנת נוספת, מפאת חשיבותם התרבותית – שכן דרכם אפשר להבין את התרבות שמתוכה הם נולדו ואת הערכים הדומיננטיים השולטים בה, ואף כיצד טקסים אלה בתורם – משעתקים את התרבות הזו גם לדור הבא. בית הספר, מעצם היותו זירה מרכזית לפעילות המדינה לשם כינון לאומיות וזהות לאומית, נהפך לשדה קרב בו מתקיים מאבק על עיצוב הנרטיב הלאומי. מדינת ישראל הנהיגה טקסים אלה להטמעת ערכים אחידים ויצירת קולקטיב המאוחד בחינוכו, כאשר טקסי אבל לאומיים-חילוניים הפכו למכשיר מרכזי בחינוך זה (לומסקי פדר, 2003). טקסים אלה אף מהווים פסק זמן משגרת היומיום. הם מעבירים את המשתתפים והצופים בהם למציאות טקסית, המארגנת את עצמה תחת מימד של קדושה וציווי, המחבר את העבר עם ההווה והעתיד (הנדלמן וכץ, 1990). מבחינה זו הם מהווים מעין טקס מעבר, בו מדי שנה, בני הנוער מתנתקים משגרת היומיום, נמצאים במצב לימינאלי בו הם משתחררים מההגבלות הרגילות ומבני ההיגיון והמשמעות, ובתום הטקס הם משתלבים מחדש בתרבות ובערכים ההגמונים (Turner, 1977). ערכים הגמונים אלה כוללים את קדושת הצבא והלאום, מחויבות היחיד לקולקטיב, ולהטוטנות בין הרעיון כי ישראל היא קרבן נצחי אך אקטיבית בהגנתה על עצמה ובניה. במסגרת ערכים שכאלה, התפתחה לה תרבות השכול, בה האומה מקיימת קשר מורכב עם חיי אזרחיה ומותם. תרומתו

מבוא באופן מסורתי, האמנות נתפסת כמדיום המעביר מסר של יופי. התלמיד בבית הספר אמור לצייר וליצור לפי סטנדרטים המוכתבים, במטרה ללמדו לייצג את העולם באופן פיגורטיבי: קרקע למטה, שמיים מעל, פרופורציות ופרספקטיבה, צבעוניות וכיוצא באלה. כאשר אותו תלמיד גדל ומגיע לתיכון, למגמת אמנות או למכללה, הוא נדרש לפעול לפי סטנדרטים שונים: עתה הוא נדרש ליצור באופן מעניין, לחדש, להיות מקורי. המסורת בה עליו להשתלב אינה עוד הפיגורטיבי אלא המופשט. עם זאת, ההשכלה הראשונית משפיעה על כולם” אמנות עוסקת, כחלק מתחום הדיון שלה, ביפה. במקביל, קובעת החברה מיהו יפה. מסרים חברתיים לגבי יופי מוקנים כחלק מתהליך הסוציאליזציה, מהינקות: הטוב הוא יפה והיפה- טוב. הרע- מכוער תמיד. מיהו הרע? השחור, הערבי, היהודי, הבורגני או הקומוניסט- בהתאם לקביעה החברתית. יש כאן סתירה: מצד אחד יש קריטריונים ליופי. מצד שני: היופי תלוי, יחסי, סובייקטיבי או תלוי חברה, או תלוי תרבות. איך ייתכן שאותו דבר יהיה אובייקטיבי וסובייקטיבי בו זמנית? איך מזוהה הטוב עם היפה- מעבר לכל החברות והתרבויות? איך יכול היופי להיות שונה בין חברות ובכל זאת שיהיו לו קריטריונים קבועים? איך קובעת החברה מהו ערך היופי שלה וכיצד היא מבצעת את הסוציאליזציה אליו? עבודה זאת מנסה להשיב על שאלות אלו או לפחות, להראות חלק מהתשובות האפשריות. עם זאת, נתמקד בשאלות העיקריות: כיצד משמשת האמנות בחברות שונות להעברת מסר היופי וכיצד מסר זה משתנה בהתאם לשינויים חברתיים ומדיניים בתקופות שונות.   תוכן מבוא – 1 האם קיים יופי אוניברסאלי? – 1 הדיון ביופי בפילוסופיה המערבית: האם היופי אובייקטיבי או סובייקטיבי?1 קהילות ויופי: הדיון ביופי בסוציולוגיה – 7 האם יש תפקיד ליופי באמנות? – 10

תקציר המחקר הנוכחי בוחן את השפעותיה של ההתפתחות הטכנולוגית על הסביבה האקדמית. מטרת המחקר הנה לבחון את המאפיינים הבולטים בדפוסי השימוש ברשתות החברתיות והשפעתם על ביצועים אקדמיים. ההשפעות האקדמיות נבחנו באמצעות אומדן של תחושת המגולות העצמית האקדמית. מחקרים קודמים הובילו לממצאים סותרים לגבי השפעת הרשת החברתית פייסבוק על הביצועים האקדמיים. המחקר הנוכחי ניסה לאתר את הגורמים המעורבים באופן השימוש ברשת החברתית פייסבוק ואת המרכיבים המעורבים בהישגים אקדמיים. החשיבות של המחקר הנוכחי היא התרומה שבהתייחסות להשפעות על הביצועים האקדמיים כאל משתנה פנימי, המתבטא בתחושה פנימית של תחושת המסוגלות העצמית האקדמית. זאת בניגוד למחקר קודמים שבחנו את הציונים הגולמיים כאומדן לביצועים אקדמיים המשתנים בעקבות השימוש ברשת החברתית פייסבוק. דפוסי השימוש שנבחנו במסגרת המחקר הנוכחי הם: מיומנויות קוגניטיביות (שהורכבו מהיכולת לחפש מידע ומהיכולת לשתף מידע), המרכיב של שיתוף מידע על רקע אקדמי ומידת התמיכה האינסטרומנטלי שמקבל המשתמש בחבריו ברשת. ההשערות של המחקר הנוכחי היו: 1. קיים קשר חיובי בין מיומנויות קוגניטיביות הדרושות לשימוש ברשת הפייסבוק לבין תחושת המסוגלות העצמית בקרב המשתמשים; 2. קיים קשר בין תמיכה אינסטרומנטלית ברשת הפייסבוק לבין תחושת המסוגלות העצמית האקדמית בקרב הנבדקים; 3. קיים קשר חיובי בין  שיתופיות אקדמית ברשת החברתית פייסבוק לבין תחושת המסוגלות העצמית האקדמית בקרב הנבדקים. השערות המחקר הנוכחי אוששו. נמצא קשר בין מיומנויות קוגניטיביות לבין תחושה של מסוגלות עצמית אקדמית. כמו כן, נמצא קשר מובהק בין תמיכה אינסטרומנטלית ברשת הפייסבוק לבין תחושה של מסוגלות עצמית אקדמיים. לבסוף, נמצא קשר מובהק בין התנהגות שיתופית על רקע אקדמי לבין תחושה של מסוגלות עצמית אקדמית. המחקר הנוכחי טוען כי ממצאיו מהווים חיזוק לממצאים קודמים התומכים בקשר החיובי שבין

מבוא המחאה החברתית שטלטלה את מדינת ישראל בקיץ האחרון נגעה לשאלות קיומיות המטרידות רבים מאזרחי ישראל כיום הקשורות לרוב בסוגיות טריוויאליות יום-יומיות כדוגמת: מזון, ביגוד, דיור וכמובן – חינוך, המהווה סעיף חשוב בכלכלתה של כל משפחה. מחאה זו נגעה בעיקר למעמד הביניים, שם השכר אינו שכר מינימום, אך עדיין אין מדובר בהכנסה המאפשרת קיום בכבוד בעיקר נוכח יוקר המחייה והיעדר שוויון חברתי וכלכלי כאחד. המחאה החברתית שנקראה גם “מחאת האוהלים” נתנה איזושהי תחושה שמדובר בדור אחר של מהפיכה עם ניחוח מחאתי אחר. אולם התחושה בדיעבד היא דווקא אחרת. חרף היווצרותם של כלי מחאה חדשים, וירטואליים, נדמה כי אווירת “הסקנדל או פסטיבל” שמילאה את רחובות חיפה ותל-אביב, היא זו שהעמיקה את ההבנה כי דבר אינו יכול להחליף את היציאה לרחובות ואת ההפגנה הקלאסית הישנה והטובה על-מנת להשמיע את קולם של המוחים, נפגעי אי-השוויון וחוסר הצדק החברתי. יש שחשבו שמאפייני המחאה החברתית החדשה מקורם באמצעיה ובחדשנותה הטכנולוגית. בשימוש באינטרנט ככלי חדשני אך קלאסי למחאה חברתית המאפשר להביע את קולות המחאה אף מבלי לצאת מהבית. ברם, לא בזו הייתה חדשנותה של המחאה החברתית של הקיץ האחרון. המוחים לא הסתפקו בהקלקות ובהצבעות באתרי האינטרנט השונים, גם לא בכתיבת סטאטוסים ברשתות החברתיות ובראשן ה-Face book. אלה יצאו לרחובות אך מי מהם שעשו כן לא היו הפעם בני השכבות החלשות בלבד, אלא דווקא אלה המשתייכים לשכבות הביניים ובזה הייתה בעצם חדשנותה של מחאת האוהלים של הקיץ האחרון. לאחר עשרות שנים שבהן הייתה המחאה החברתית בישראל נחלתן של השכבות החלשות, באה הפעם המחאה מעמוד השדרה החברתי. מאות משפחות שבראשן עומדים אב ואם העובדים בעבודה קשה ועוסקים במקצועות

מבוא   “הייתי בת שש אותו לילה, כששכבתי במיטתי חמה ונינוחה שרויה בנועם שבין ערות לשינה, וחלומות הילדות הבהירים מרחפים סביבי ברצף מהיר כפיות קסומות. חשתי משהו נע מתחת לשמיכות, כמו יד ענקית, קרה וגסה, ממשש את גופי, כמחפש. בו-בזמן סגרה יד אחרת את פי לבל אצרח, קרה וגסה וגדולה כמו היד הראשונה. הם נשאו אותי לחדר האמבטיה… דומה היה שהעולם נעטף ערפל כהה שמנע ממני לראות… אני רק זוכרת שהייתי מפוחדת ושהם היו רבים, ושמשהו שדמה ללפיתת ברזל אחז בידי ובזרועי ובירכי, עד שלא יכולתי להתנגד ואפילו לזוז. אני זוכרת גם את המגע המקפיא של אריחי חדר האמבטיה מתחת לגופי העירום… וצליל קרצוף שהזכיר לי את הקצב המשחיז את סכינו לפני שהוא שוחט כבש… דמי קפא בעורקי, חשבתי שגנבים פרצו לחדרי וחטפו אותי ממיטתי. הם התכוונו לשסף את גרוני, כמו שתמיד קרה לילדות לא ממושמעות כמוני בסיפורים… לא יכולתי לראות, ואיכשהו נדמה היה לי שהפסקתי גם לנשום. אבל בעיני רוחי ראיתי את הלהב מתקרב אלי יותר ויותר. משום מה לא התקרב לצווארי כפי שציפיתי, אלא לחלק אחר של גופי, אי-שם מתחת לבטני, כאילו תר אחר משהו החבוי בין ירכי. באותו רגע תפסתי שירכי פושקו לרווחה, ושתי רגלי מורחקות בכוח זו מזו… ואז, לפתע, צנח הלהב המתכתי החד אל בין ירכי ושם קטע פיסת בשר מגופי. צרחתי מכאב למרות היד ההדוקה שאטמה את פי… לא ידעתי מה חתכו מגופי ולא ניסיתי לגלות, רק בכיתי וקראתי לאימי לעזרה. אבל הזעזוע הקשה מכל היה כשהסתכלתי סביבי ומצאתי אותה עומדת לצידי… בקרב כל הזרים האלה, מדברת אליהם ומחייכת אליהם, כאילו לא נטלו זה

תקציר בעשורים האחרונים ניכרת עלייה בשיעור הקשישים באוכלוסייתן של מדינות מפותחות ומדינות מתפתחות. אנשים חיים היום הרבה יותר שנים, ובאופן כללי גם בריאים יותר. עם זאת, ישנה הסכמה על כך שזקנה כרוכה בירידה בבריאות ובתפקוד, ומי שמאריך ימים מתנסה במחלות לסוגיהן ובאבדנים שונים. הארכת תוחלת החיים יוצרת לפיכך, צרכים חדשים ומציבה אתגרים ברמת החברה, ברמת המשפחה וברמת היחיד. אחד האתגרים המרכזיים הוא השאלה, איך לשמר איכות חיים בשנים מאוחרות וכיצד לסייע לקשיש להזדקן בצורה מוצלחת. התפתחות האדם הינה תופעה רב ממדית המתרחשת ברמה הביולוגית, הפסיכולוגית והחברתית. בעבודתי  אתמקד בשלב ההזדקנות והתבסס על תיאוריות המדגישות את חלקם הפעיל של האדם וסביבתו בעיצוב  חייו בכלל ושלב הזקנה בפרט. מטרת עבודתי הינה לבחון את תפקידו של הזקן עצמו וסביבתו בעיצוב עתידו ומהלך חייו בשנותיו המאוחרות. חוקרים רבים הדגישו את החשיבות של קיום רשת תמיכה חברתית לקשישים החשובה במיוחד עבור מצב בריאותם הגופנית והנפשית. הם טוענים שלעת זקנה רוב הצרכים של הקשישים מסופקים במסגרת זאת. קשישים זקוקים לתמיכה חברתית כדי לתפקד, להסתדר ולהתמודד. מחסור בתמיכה חברתית בקרב קשישים יכול לגרום להתמודדות חברתית ונפשית לקויה, שימוש מוטעה בשירותים חברתיים, מצב בריאות ירוד, מורל נמוך ובהרבה מקרים תחושות דיכאון. נמצא גם שרמת התמיכה שקשישים מקבלים ואיכותה משפיעים השפעה ישירה על רווחתם הנפשית והחברתית. עבודתי פותחת בסקירה ספרותית של מחקרים מתחומי דעת שונים החוקרים את נושא הזקנה וההזדקנות ברבדים השונים ולאורך השנים  ואציג תיאוריות עיקריות בחקר הזקנה. בנוסף אבחן את הקשר בין זקנה והבדלי מגדר ואף התייחס למושג זקנה מוצלחת. בפרק הראשון אבחן את תהליך ההזדקנות ואראה את חשיבותו תוך הצגתם של מאפיינים דמוגרפים ואחרים של הזדקנות

מבוא אין בעולם חברה דמוקרטית, מתקדמת ומכבדת זכויות אדם, שמאפשרת שימוש בכוח ובאלימות כדרך ליישוב סכסוכים, ככלי לעיצוב התנהגות, או כאמצעי לפריקת כעסים או תסכולים. אין זה אומר שאין בחברות כאלה ביטויים קשים של אלימות ביחסים בין בני-אדם. אך הם זוכים לגינוי ולתגובה עונשית ובוודאי שלא להסכמה או ללגיטימציה. גם כשמדובר בילדים יש כיום הסכמה מלאה, לפחות בחברות דמוקרטיות, שאין לקבל, להשלים, או להסכים עם ניצול, פגיעה או התעללות בהם, גם לא כאשר אלה מתרחשים בתוך המשפחה. טובת הילד, הגנה על שלום הילד ואף זכויות הילד, הפכו למושגי יסוד מקובלים מבחינה משפטית וחברתית כאחד. עם זאת, מתברר, שגם היום, וגם בחברות מתקדמות, יש עדיין בידול של הילדים משאר הקבוצות בחברה, וכבודם כאדם וזכותם לשלמות גופם אינם מובנים מאליהם. באמצעות שימוש בשמות שונים כמו “ענישה גופנית”, “מכה חינוכית”, “שימוש בכוח סביר”, מקבלת הפגיעה בילד לגיטימציה ונימוקים שונים לחשיבותה, לנחיצותה, ליעילותה ולכשרותה. התעללות בילדים בתוך המשפחה לסוגיה השונים- פיזית, מינית ונפשית- הייתה קיימת מאז ומעולם ובשנים האחרונות עלתה על סדר היום הציבורי, במלוא בולטותה וחריפותה. לאורך השנים, חל שינוי רציני בהתייחסותם של המחוקק ושל בתי-המשפט לנפגעי עבירה ככלל, ובפרט כשמדובר בעבירות המבוצעות בתוך המשפחה וביתר שאת כשמדובר בפגיעה בקטינים. בשנת 1989 נחקקה חובת הדיווח על עבירות אלימות, הזנחה והתעללות בילדים וסיימה במידה מסוימת, תקופה ארוכה של התכחשות לקיומה של תופעת התעללות בילדים בישראל. חובה זו נחקקה בקול תרועה גדול בעקבות אירוע טראגי שטלטל את המדינה.הוחלט להטיל את החובה לא רק על אנשי מקצוע (כמו בהרבה מדינות בעולם) אלא גם על כלל הציבור. כל הנוגעים בדבר היו אופטימיים וצפנו לחובת הדיווח עתיד מזהיר. האומנם?

מבוא: “להיות או לא להיות” שאל רומיאו את יוליה. נכון, לשאלה הזו קונוטציות רבות ומונחים שונים. אך בין אותם המונחים, נשאלת השאלה האם ליטול “סיגריית סם קלה”? האם לעשן מריחואנה עם “החברה”, האם לנסות פעם אחת רק כדי לראות איך זה מרגיש?. נראה שהשימוש בסמים קלים הפך להיות מושא לשיח רב, החל בשיחות סלון וכלה בבניין הכנסת, ובמיוחד בין כותלי בית המשפט. כאשר בכל יום סטנדרטי של הקראות כתב אישום (שבו יש לשופט בערך 60 תיקי הקראות של כתב אישום) חלק ניכר מאותן “הקראות” כתבי אישום, הן הקראות בתיקים של שימוש בסמים קלים (כפי שגם יוצג בהמשך). עם זאת, בניגוד למדינות אחרות, בישראל קיים איסור גורף על שימוש בסמים קלים כאשר החריג היחידי הוא “הרשאה לשאת אותם” לרבות בגין צרכים רפואיים. תפיסתו של המחוקק הישראלי היא כי נגע הסמים הוא דבר מסוכן ויש בו כדי לפגוע קשות בבריאות, בזיכרון לטווח קצר ועוד. מנגד, יש הטוענים כי לסמים קלים יש השפעות רגעיות בלבד, ולהבדיל מאלכוהול הן גורמות למצב רוח מרומם בלבד ואינן מביאות לידי התפרצויות אלימות. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם כי ישנו חשש כבד שמא פתיחת “הסכר” לשימוש בסמים קלים, עשויה להוות כר פורה גם לשימוש בסמים קשים. שם הסיפור כבר שונה, שכן להם השפעות בריאותיות קשות והרבה. שיקול נוסף, הוא סוגיית “ההתמכרות”. מצד אחד בני אדם (וכך המציאות וההיסטוריה מתארות בצוותא) נוטים להתמכר, הם נוטים להתמכר לקפה, לסיגריות, לאלכוהול ולסמים. א מצד שני נשאלת השאלה האם יש לתת יד להתמכרות לסמים קלים? נראה כי בארץ המחוקק בחר באופציה השלילית. אין להתעלם מהעובדה שהמחוקק הישראלי בחר בגישה “הפטרנליסטית”. המחוקק סבור

מבוא עבודה זו עוסקת בהשפעת הספורט על נוער בסיכון ככלי ריפוי. שאלת המחקר בעבודה זו היא: “האם ישנה הקבלה בין השימוש בספורט ככלי טיפול בישראל, ארה”ב ובאירופה”. במשך אלפי שנות האבולוציה של האדם, תנועה ומאמץ היו עניין של הישרדות יומיומית- בו היה הספורט עיסוק מובנה מבלי לשים עליו את הדגש באופן מיוחד. התפתחותו של העולם המודרני והקניית הידע, הביאה למודעות ומחקר בעניין ועל חשיבותו של הספורט מבחינת תחומים שונים והחיים המקצועיים. ישנה חשיבות עליונה להקפדה על ספורט ופעילות גופנית בחיי היומיום המודרניים, וכל אחד בהתאם לסיבות הרלוונטיות לו. הספורט ו/או הפעילות הגופנית תורמים רבות לאדם, לגופו ולרוחו. לספורט השפעות רבות על חייו של האדם בתחומים רבים. ניתן לראות כי הספורט יכול אף להוביל לכך כי אדם יפסיק ליטול תרופה מסוימת, היות שהעיסוק בספורט איזן את גופו בנוגע לאותו התחום בו הייתה לו בעיה. אין הכוונה או המסקנה כי הספורט יחליף את סל התרופות, אך יש להבין כי לספורט ישנו תפקיד משמעותי וגדול בחיינו. אחד התחומים בהם יכול הספורט להיות לעזר רב ובר השפעה רבה, הוא בתחום הטיפול בנוער בסיכון. ניתן לראות אפוא, כי האפשרות לעשות שימוש בפעילות גופנית בעבודה עם נוער בסיכון, כדי למנוע מצבים בלתי רצוניים אלו ו/או אחרים כגון: ניתוק, נשירה מלימודים או שימוש בסמים ואלכוהול. בעשור האחרון המושג ״נוער בסיכון״ מקבל יותר ויותר תפניות של נוער אשר מתקשה להתמודד עם הלימודים ולו נוצרות בעיות במסגרת הלימודית בהכרח. יש להבין כי המדובר גם על בעיה חברתית כאחד, ולא רק לימודית. לאלו אשר נכללים בהגדרה של נוער בסיכון, הוקמו במהלך השנים תכניות שונות להתערבות, כדי לסייע להם לשוב לחייהם