סמינריון טקסי זיכרון בבתי ספר יהודיים בישראל כפסקי זמן לאומיים
מבוא כל ילד ונער במערכת החינוך היהודית בישראל מכירים את הרוטינה של טקסי הזיכרון בבית הספר. הם משתתפים פעילים או צופים מהצד בעשרות טקסים כאלה, ונחשפים אף לטקסים ממלכתיים או קהילתיים. לפיכך, טקסים אלה מהווים מקור למחקרים בתחום מדעי החברה והתרבות. עבודתי, הנכתבת במסגרת הקורס “תרבות, תקשורת ופנאי בישראל”, מבקשת לשים את טקסי הזיכרון הבית ספריים הללו תחת עין בוחנת נוספת, מפאת חשיבותם התרבותית – שכן דרכם אפשר להבין את התרבות שמתוכה הם נולדו ואת הערכים הדומיננטיים השולטים בה, ואף כיצד טקסים אלה בתורם – משעתקים את התרבות הזו גם לדור הבא. בית הספר, מעצם היותו זירה מרכזית לפעילות המדינה לשם כינון לאומיות וזהות לאומית, נהפך לשדה קרב בו מתקיים מאבק על עיצוב הנרטיב הלאומי. מדינת ישראל הנהיגה טקסים אלה להטמעת ערכים אחידים ויצירת קולקטיב המאוחד בחינוכו, כאשר טקסי אבל לאומיים-חילוניים הפכו למכשיר מרכזי בחינוך זה (לומסקי פדר, 2003). טקסים אלה אף מהווים פסק זמן משגרת היומיום. הם מעבירים את המשתתפים והצופים בהם למציאות טקסית, המארגנת את עצמה תחת מימד של קדושה וציווי, המחבר את העבר עם ההווה והעתיד (הנדלמן וכץ, 1990). מבחינה זו הם מהווים מעין טקס מעבר, בו מדי שנה, בני הנוער מתנתקים משגרת היומיום, נמצאים במצב לימינאלי בו הם משתחררים מההגבלות הרגילות ומבני ההיגיון והמשמעות, ובתום הטקס הם משתלבים מחדש בתרבות ובערכים ההגמונים (Turner, 1977). ערכים הגמונים אלה כוללים את קדושת הצבא והלאום, מחויבות היחיד לקולקטיב, ולהטוטנות בין הרעיון כי ישראל היא קרבן נצחי אך אקטיבית בהגנתה על עצמה ובניה. במסגרת ערכים שכאלה, התפתחה לה תרבות השכול, בה האומה מקיימת קשר מורכב עם חיי אזרחיה ומותם. תרומתו