סמינריון בקולנוע

.מבוא מחלת הסרטן, היא מצב, אשר, יכול לשחוק מאד את תחושת היכולת האישית של האדם. תחושת היכולת או החוסן הנפשי, מושתתת על הרגלי אמונות וערכים. לתהליך זה , של שחיקה וכרסום ביכולת הנפשית, תורם גם, היחס של הסביבה לחולי סרטן, שגם הוא מושתת על מערך של אמונות, שהתקבעו במשך הזמן, בהתייחס למחלה ולמי שחולה בה. לתיאטרון יכול להיות חלק משמעותי בשינוי מערך אמונות  לא רק של של החולה עצמה,  אלא גם של הקהילה בה היא חיה. Anna (2012), אומרת, שמחזאי מוביל את הקהל לשינוי של רפוי, דרך שלושה שלבים קריטיים: אבחון המחלה ותסמיניה, זיהוי גורמי המחלה ומציאת רפואה. יתכן שהדבר נעשה עי שינוי מערך האמונות של החולה שאינן משרתות אותה,  כפי שמצינת Green, (2006) במאמרה: ” Narratives and Cancer Communication” . היא מפרטת, שצפייה במחזה  מסייעת ליצור שינוי במערך האמונות של  החולה שאינן משרתות אותה  להניע אותה לפעולה,  ע”י שינוי נאראטיב- אותו  סיפור פנימי  המעוגן בתבנית  האמונות של האדם. במאמר משנת (2010), בודקים  Olalekan, Kayode, Husseini, את  השאלה, האם  התיאטרון שהוא מדיום המעביר תכנים של ייצוג וטקסטים לקהל,  יכול להשפיע על  חברות ותרבויות שלמות מבחינת הפנמת ערכים ואמונות . הם מסבירים כי השפעתו של התיאטרון על הקהל מבוססת על קיומם של חמשת החושים אשר להם חשוף הקהל הצופה בתמונות שוות במחזה. תוך כדי הפעלה של חושים אלו, הצופים מפנימים ערכים ואמונות, הקשורים לתבנית של הקהילה החברתית בה הם חיים, מבחינה חברתית תרבותית, כלכלית ופוליטית. עד היום, הומחזו שני מחזות  בתיאטרון הנוגעים למחלת הסרטן: “סוף טוב” ו”חוג הסרטן”. עד היום, לא נעשה מחקר שבדק מה קורה לנשים החולות במחלת הסרטן, הצופות

מבוא: מוות ואובדן בסרטיו של גוטמן שלושת סרטיו באורך מלא של הבמאי עמוס גוטמן ז”ל (לא כולל את הסרט “חימו מלך ירושלים” שנעשה עפ”י ספר) מציגים את חייהם של ההומוסקסואליים בישראל בשנות השמונים והתשעים. בתקופה שבה המונח “הומו” נקשר למעשים פליליים (קמה, 2001) הציג גוטמן את חייהם הצבעוניים והמלאים של ההומוסקסואלים ואת אלה שהחברה ההטרו נורמטיבית סירבה לקבל. גוטמן הציג את עולמם של ההומוסקסואליים כעולם עשיר העומד בפני עצמו אל מול תכתיביה של החברה הסטרייטית ולכן סרטיו נחשבים לרדיקליים. הדמויות בסרטיו אינן מתיישבות עם הנורמות של החברה ההטרונורמטיבית ששלטה בישראל בשנים שבהן צולמו הסרטים, ולכן גוטמן לא קיבל תמיכה והכרה בסרטיו כשהיה בחיים, גם לא מאגודת הלהט”ב שניסתה להציג את חבריה כמתיישרים לפיה החוקים של החברה הסטרייטית. בכל סרטיו של גוטמן מופיעים אובדן ומוות, רמז למחלת האיידס שתקפה אותו ושעליה מעולם לא סיפר. בשנות השמונים והתשעים מחלת האיידס עשתה שמות בקהילה ההומוסקסואלית וגרמה למוות רב, והדבר עולה מסרטיו באמצעות הגיבורים החולים או הדמויות המשניות המאבדות את חבריהם האחד אחרי השני לטובת המחלה. בסרטיו המחלה הולכת ותופסת יותר ויותר מקום למרות שהמילה “איידס” מעולם לא נאמרת, עד לסרטו האחרון שבמרכזו עומדת מערכת יחסים בין זוג הומואים כאשר האחד מהם חולה באיידס ואנו צופים בהתדרדרותו הבריאותית עד למותו. בזכות התאורה, הצבעים והעמדות המצלמה של גוטמן נוצר בסרטיו עולם של הומואים ששונה לחלוטין מעולמם של הסטרייטים. זהו עולם צבעוני ומושך ומהצד השני מדכא ובודד המתכתב עם עולמם של הסטרייטים אך עומד בפני עצמו כישות עצמאית רדיקלית. באמצעות ההצגה של העולם השונה מצליח גוטמן לייצר עמדה המתנגדת לחברה ההטרו נורמטיבית, ובתוך העולם הזה הוא

. מבוא עבודה זו תבחן את טרילוגיית הסרטים של הבימאית ענת צוריה, דתייה שנטשה את החברה הדתית-חרדית, ותבדוק – האם סרטים תיעודיים אלו הינם ביטוי למאבק כנד החברה החרדית וערכיה. בין השנים 2002-2010 יצרה צוריה טרילוגיה קולנועית דוקומנטרית שהתמקדה בזויות שונות של המיניות הנשית בעולם הדתי וכללה את הסרטים “טהורה”, “מקודשת” ו”סוררת”. שלושת הסרטים נגעו בנושאי טאבו חברתיים שלא תועדו בקולנוע הישראלי. הסרט הראשון בטרילוגיה “טהורה”, סיפר את סיפורן של שלוש נשים דתיות שחוקי הטהרה הביאו אותן להתמודדות דרמתית בכל הנוגע לזהותן הנשית והמינית. הסרט הציג לראשונה בישראל ובעולם את המיניות הדתית האורתודוקסית מנקודת מבט ביקורתית פמיניסטית. הסרט זכה בפרסים רבים בין היתר, פרס חבר השופטים בפסטיבל יאמגאטה ביפן, פרס תגלית השנה של איגוד היוצרים הצרפתי, פרס ראשון בפסטיבל הדוקומנטרי במינכן ועוד. “מקודשת”, הסרט השני בטרילוגיה הוא דרמה משפטית דוקומנטרית, המתרחשת בבית הדין הרבני. הסרט עקב אחר סיפורן של שלוש נשים צעירות שנאבקו להתגרש מבעליהן אשר סירבו לתת להן גט. הסרט תיעד לאורך שנתיים את הדרמה המשפטית של גירושין בצל חוקי ההלכה של בתי הדין הרבניים. הסרט זכה בפרס וולג’ין בפסטיבל ירושלים ובפרס ראשון בפסטיבל הוט דוקס בקנדה והוקרן בפסטיבלים רבים בעולם. “סוררת” הסרט השלישי תיעד את התופעה של ההפרדה המגדרית בחברה הדתית, דרך סיפורן של שתי צעירות חרדיות ששילמו מחיר אישי על הניסיון למרוד בחוקי ההפרדה המגדרית הדתיים. הסרט זכה בפרס ראשון בפסטיבל חיפה והוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם, ביניהם פסטיבל ברלין. אני סבורה כי דרך טרילוגיה זו ניתן יהיה לעמוד על תפקידו של הסרט התיעודי כאמצעי לביקורת חברתית נוקבת דרך שיקוף המציאות כפי שהיא. המחקר יתבסס על הגישה האיכותית ויאסוף

הקדמה   סרטו של טים ברטון (Burton) המספרים של אדוארד (Edward Scissorhands) , משנת 1990, הנו ביקורת על החיים בפרברים האמריקאים הנובעת מתוך חוויותיו האישיות של ברטון כנער, ומשלב בין דימויים ורעיונות גוטיים לבין פארודיה והסתכלות מפוכחת על תופעות חברתיות מודרנית. הסרט, הבנוי כסיפור בתוך סיפור, מסופר כאגדה של סבתה לנכדתה, כתשובה לשאלה מדוע יורד שלג. תשובתה של הסבתה מספרת את סיפורו של אדוארד ידי-מספריים (ג’וני דפ) – יצור שנבנה על ידי מדען מתבודד (וינסנט פרייס) בטירה גוטית המשקיפה על עיירה פרברית שקטה, סביב שנות השישים בארצות הברית. מותו של המדען, הותירה את אדוארד עם מספרים במקום ידיים והוא נותר לבדו בטירה, כשעיקר עיסוקו הוא גינון אומנותי. יום אחד מגיעה לטירה פג (דיאן וויסט) – אם לשני ילדים אשר עובדת כנציגת חברת קוסמטיקה גדולה. לאחר הפחד הראשוני, מנסה פג לעזור לאדוארד לכסות את הצלקות שעל פניו ובהחלטה מהירה, קובעת כי עליו לבוא ולגור איתה ועם משפחתה. כניסתו של אדוארד לפרבר המנומנם מעוררת את תושבי השכונה בשלושה קווי עלילה שנפגשים ונפרדים לאורך הסרט – חיי משפחת בוגס, השכנים (ובעיקר השכנות), וסיפור אהבתם של אדוארד וקים – ביתם של פג וביל. משפחת בוגס – האבא ביל (אלן ארקין), האם פג ושני ילדיהם קוין וקים (ווינונה ריידר) נגלים לנו בתחילה כמשפחה ממוצעת ואוהבת. הם אוכלים ארוחת ערב משותפת ומשתפים האחד את השניה בחוויותיהם. כניסתו של אדוארד חושפת את הנוקשות המערכתית של ביל ופג ואת הפער שקיים בינם לבין ילדיהם. עבור משפחת בוגס, נוכחותו של אדוארד מובילה להדרתם מהקהילה השכונתית. ואכן מה שמתחיל בסקרנות שכוניתית בעיקר של נשות השכונה וג’וייס (קאת’י בייקר) כנציגתן; נסיונות

הקדמה בעקבות הזוועות שעברו היהודים במלחמת העולם השנייה תחת ידיהם של הנאצים, עלתה השאלה מדוע נמנעו היהודים מלנקום במקרבנים שלהם.  מעט מאד מעשי נקמה מצד היהודים התרחשו בפועל, וכמעט ולא מופיעים מחקרים על הנושא. למעט מקרה מפורסם אחד שיצא לפועל בראשותו של אבא קובנר, לא ידוע על מעשי נקמה מאורגנים או ספונטניים. העובדה שבפועל כמעט ולא התרחשו מקרי נקמה לא מנעה מהקולנוע לעסוק רבות בנושא. מהקולנוע הישראלי המקומי ועד הקולנוע ההוליוודי מופיעים סרטים שהנושא שלהם הוא נקמה יהודית בנאצים. מכיוון שמקרים כאלה לא התרחשו במציאות, סרטים אלה מציגים פנטזיות של נקמה, בקנה מידה רחב, שבו המלחמה מסתיימת מוקדם יותר בעקבות נקמה יהודית מוצלחת, או צר יותר, שבו פושע נאצי בכיר מובא למשפט בישראל. בעבודה זו אשווה בין שני סרטים הוליוודיים העוסקים בנקמה ובין שני סרטים ישראליים באותו הנושא. באמצעות ההשוואה הזו נבחן את הגישות השונות של יוצרים ישראליים ואמריקאיים כלפי   יהודים וגרמנים ויחסי הכוחות ביניהם. נבחן כל סרט ממספר היבטים וננסה לנתח כיצד בונה כל במאי את הנקמה בדרכו ובהתאם למדינה ולתרבות שממנה הוא מגיע. הקולנוע הוא מקום שבו יש מקום לטשטוש הגבולות בין המציאות לבין הדמיון, ולכן בעוד שבפועל נקמה יהודית כמעט ולא התרחשה, על מסך הקולנוע היא מהווה נושא מרכזי בכמה סרטים. בגלל הפער המשמעותי הזה שבין מציאות לדמיון הדיון בנושא הנקמה בנאצים בעקבות מלחמת העולם השנייה בקולנוע נשזר בנושא הקולנוע כהיסטוריה. השאלה האם ניתן לראות בסרטי הנקמה הללו סרטים היסטוריים, למרות ששלושה מתוך הארבעה (פרט למבצע ואלקירי) עוסקים בנקמה שלא התרחשה במציאות עולה מניתוח ארבעת הסרטים. במבוא אתייחס לשאלת הקולנוע כהיסטוריה על פי התפיסות שמציעים זנד (2002),

מבוא: רשתות חברתיות תופסות חלק נכבד מפעילות הפנאי של בני הנוער. בני נוער מחוברים למספר רשתות חברתיות בו זמנית. ברשתות חברתיות אלו בני הנוער שומרים על קשר עם חבריהם, מפרסמים סטאטוסים רבים, מעלים תמונות של עצמם או של דברים אהובים עליהם, סרטונים של שירים אהובים או קטעים מצחיקים, מחליפים מידע, ועוד. אך למרות הגורמים החיוניים שיש ברשתות החברתיות, ישנם סכנות רבות הפוגמות בהנאתם של בני הנוער בעת שימושם ברשתות חברתיות. מטרת עבודה זו היא לבדוק את ההשפעות של הרשתות החברתיות על בני הנוער. מחקר זה בא בעקבות דף פייסבוק בשם “תגובות”. בדף זה מעלים תמונות על מנת לקבל לייקים ותגובות חיוביות או שליליות, בהתאם לדעותיהם של הגולשים. הטענה שעולה בעקבות שימוש בדף פייסבוק זה, היא שהוא פוגם בביטחון העצמי של בני הנוער. על מנת לבחון את נכונותה של השערה זו, נערך מחקר בקרב בני נוער, בגילאי 15-18, משלושה בתי ספר שונים: בית הספר “ריגלר”, תיכון “חדש הרצליה” ובית הספר “הדסה נעורים”. לבני נוער אלו נחלק שאלון העוסק בשימוש ברשתות חברתיות. השערות המחקר בעבודה זו הם: ראשון, בני נוער נוטים לבלות את זמנם הפנוי ברשתות חברתיות, וחבריהם הם בעיקר בני נוער אחרים מבית הספר או ממקומות המוכרים להם. שנית, בני נוער מעוניינים לקבל כמה שיותר לייקים לפרסומים שהם מעלים לרשתות החברתיות. הלייקים הרבים עוזרים להם להרגיש מקובלים ומחזקים את ביטחונם העצמי. שלישית, כאשר התמונות אינן מחמיאות, אין מספיק לייקים או שהתגובות לא אוהדות, בני נוער נוטים להיעלב או להתחרט על פרסום שלהם. על מנת להבין את התמונה המלאה, סקירת הספרות תעסוק ראשית באינטרנט ורשתות חברתיות. ניתן הגדרה כללית לרשתות חברתיות, נסקור

מבוא רבות נאמר על תפקידה החברתי של התקשורת כסוכן תרבות שמחולל ערכים ואידיאולוגיות בחברה (Fiske, 1987, סווידלר, 1986, קארי, 1989). כוחה של התקשורת לשמר או לערער על ערכים אידיאולוגיות טמון בהיותה לא רק מנגנון להעברת מסרים לציבור אלא גם בהיותה אמצעי להבניית המציאות החברתית דרך מנגנוני הייצוג של הקבוצות השונות בחברה (Avraham & first, 2010 Avraham & First, 2006). השיח התקשורתי מעצב את המרחב שבו עולות לדיון שאלות בנושאים חברתיים ובתוכו הוא מגדיר את יחסי הכוח בחברה, יחסי רוב מול מיעוט, ומעצב את גבולות השיח החברתי (Shills, 1975). הסאטירה עושה שימוש במבני משמעויות מורכבים ומרובדים ומבקשת לעורר את הצופה אל עוולות חברתיות שנעשות כלפי החברה כולה או כלפי חלקים ממנה. דרך העיוות, ההגזמה, הסטריאוטיפים וההומור מבקשת הסאטירה להפנות חיצי ביקורת כלפי הממסד או כלפי החברה כולה (אלכסנדר, 1984). מתוך התפיסה כי התקשורת משמשת גורם מרכזי לעיצוב ולהגדרת השיח החברתי ומתוך ההבנה שהסאטירה עשויה לערער על הסדר הקיים שמציעה תקשורת ההמונים, מבקשת עבודה זו לבחון את מנגנוני הייצוג של נשים בשלוש תכניות סאטירה ששודרו בישראל בשלוש תקופות זמן ובמבני שידור שונים: “ניקוי ראש” ששודרה בערוץ הממלכתי בשנות ה- 70, “החמישייה הקאמרית” שעלתה לשידור בימיו הראשונים של הערוץ ה- 2, ו”ארץ נהדרת שמשודרת בערוץ 2 מאז ראשית שנות ה- 2000. התבוננות על ייצוגי נשים בשלוש תכניות אלה כמקרה בוחן לייצוגי נשים בסאטירה מאפשרת לעמוד על שינויים שחלו בדפוסי הייצוג כלפי נשים ומכאן חשיבות המחקר. מחקר זה ממשיך מחקרים קודמים שחבנו ייצוגי נשים בסוגים שונים של תכניות (למיש, 2011, למיש, 2010, למיש, 1998, אברהם, פירסט ואלפנט לפלר, 2004) ומבקש לבחון את השינויים ואת

מבוא במדינה שבה הגיוס לצבא הסדיר הוא חובה, וכך גם שירות המילואים, “השירות הצבאי הוא חוויה מכוננת בגיל המעבר מהתבגרות לבגרות, ורכישת הזהות הצבאית היא חלק משמעותי בבניית הזהות האישית”, כותבת זילברשטיין (2013: 12), ומצטטת גם את הורוביץ וליסק (1990: 249), הכותבים כי “ישראל היא הדוגמא המובהקת ביותר המתקרבת לדגם של ‘עם חמוש’ […], או בגרסתו הישראלית, ‘עם במדים’.” דהיינו, זהות היחיד שואבת מהחוויה הצבאית, המהווה נדבך מרכזי בהבנייתו החברתית הכוללת, ומצד שני החברה מתגלמת בצבא, והצבא – בחייל הבודד, כשדמותו בתיאטרון ובקולנוע היא הביטוי הדרמטי לתפיסה מורכבת זו. הקולנוע והטלוויזיה, ככלים אידיאולוגיים, נשענים על מרכיבים של הזדהות ופנטזיה (Hall, 1996: 7). מסיבה זו שתי המדיות הללו משמשות כר טבעי להתמודדות עם זהויות המשותפות לקבוצות אוכלוסייה שונות, שאחת מהן – אולי החשובה ביותר בישראל – היא הצבא כ”צבא העם”. זה המודל לפיו תפקידו של צה”ל אינו רק להגן על ביטחון המדינה, אלא גם לשמש כמתווך חברתי וככלי במדיניות כור ההיתוך באמצעות שילובם של כל מגזרי החברה בו (נבו ושור, 2002: 10). ואכן, צה”ל הוא אחד הגיבורים הבולטים של הקולנוע הישראלי בכל שנותיו, וכראי פני החברה הוא גם משנה את פניו בקולנוע לאורך השנים – מדמות הצבא ההרואי של מלחמת השחרור ואחריה, עבור בניתוץ מיתוס צבא העם והגיבור לאחר מלחמת יום הכיפורים וכלה בדמות החייל החדש לאחר ההתבוססות בשטחי יו”ש ועזה ומלחמות לבנון מעוררי המחלוקת ומכרסמי הקונצנזוס סביב צבא העם. בעבודה זו אני בא לבחון את דמות החייל כפי שהיא מוצגת בסרטי מלחמות לבנון המוקדמים (שתי אצבעות מצידון, גמר גביע, עונת הדובדבנים) מול אלה המאוחרים (בופור, ואלס עם באשיר, לבנון), תוך