סמינריון העדה האתיופית- השיח בתקשורת
מבוא “אני מתקשה להשתחרר מאותה סיטואציה שבה כולנו נכנסנו לרכב ובכינו לאחר שבני ספג בגן קריאות “איזה ילד שחור מגעיל”. הסברתי לו שגם השוקולד שחור. אני מפחד משתיקת הרוב הדומם, שבגללה בני יירש את הזרוּת שבי” (דני אדינו אבבה/ שוקולד מריר –net Y, 10.2.2012) ב-21 במרץ 2013 ארגון האומות המאוחדות הכריז על יום המאבק הבינלאומי באפליה גזעית, וקרא לקהילה הבינלאומית לציין יום זה. יום זה הוא אחד הוותיקים שבימים הבין-לאומיים אשר ארגון האומות המאוחדות מציין אותם. הוא הוכרז בשנת 1966 בעקבות אירוע טראגי, שזעזע עמוקות את מצפון העולם: טבח הילדים – תלמידי בית-הספר, שהפגינו נגד חוקי האפרטהייד – בידי המשטר הגזעני של דרום אפריקה שפעל באותם שנים[1]. המושג גזענות במדינת ישראל אינו מושג תיאורטי, למרות שהחברה במדינת ישראל מגוונת מאד ומורכבת ממגזרים ומיעוטים רבים, נראה שקיומה של שונות רבה בחברה הישראלית אינו בהכרח תורם לשיח פלורליסטי וסובלני בין הקבוצות השונות אלא לעיתים דווקא מעמיק את המתח ואת גילויי הגזענות בין המגזרים השונים. בעבודה זו בחרתי להתמקד בתופעת הגזענות הקיימת בחברה הישראלית כלפי אזרחי ישראל היהודים ממוצא אתיופי. בתקופה האחרונה קיבלו הביטויים של גזענות גלויה כלפי האתיופים ביטוי בשורה של אירועים אשר ‘הכריחו’ אותי לכתוב על נושא זה. מאחר ולא קיימים נתונים רשמיים בנוגע לעמדות כלל הציבור ביחס ליוצאי אתיופיה, המקור המרכזי ממנו ניתן ללמוד על יחס החברה הישראלית ליוצאי אתיופיה הוא מאמצעי התקשורת. בשנה ובכלל בשנים האחרונות סוקרו בהרחבה באמצעי התקשורת השונים תופעות של גילויי גזענות ואפליה כנגד האתיופים. רציתי להאמין כי מקרים אלו הם בבחינת יוצאים מן הכלל, אך התבדיתי – יש להתייחס אליהם במלוא החומרה. בעמודים הבאים אציג