עבודות אקדמיות

מבוא מדינות רבות בעולם התחמשו בנשק גרעיני (דוגמת ישראל), או שהן בדרכן להשגת יכולת גרעינית (דוגמת איראן), זאת בעוד הן אינן חתומות על האמנה לפצת נשק גרעיני, לעומתן ישנן מדינות אחרות החתומות על האמנה, ומחזיקות נשק גרעיני (דוגמת צרפת). ההבדל בין חובותיה של מדינה חתומה לבין חובותיה של מדינה שאינה חתומה אינו ברור. איראן חתומה על ה-NPT וישראל לא. לכן איראן חייבת לדווח אמת לסבא”א על הקורה במתקניה ולאפשר גישה של פקחיה אליהם; וכמובן, לא לייצר נשק גרעיני או לקנות אותו. ואילו ישראל, שאיננה חתומה – אינה חייבת. עבודה זו תבחן את המשטר למניעת התפוצה הגרעינית ואת מעמדה של איראן לאור האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני עליה היא חתומה, זאת אל מול מדינות אחרות. העבודה תדון בשאלת המחקר הבאה – מהו מעמדה החוקי של איראן לאור חתירתה לעבר הגרעין והאם מעמד זה משפיע על ההתנגדות הבינלאומית לחתירה זו, זאת לעומת מדינות אחרות המחזיקות בגרעין כגון הודו, פקיסטן, ומעצמות גרעיניות דוגמת צרפת. לצורך זאת, העבודה תסקור ותשווה את מצבן המשפטי של מדינות שונות לנוכח האמנה, והתנאים שהיא מציבה לנושא החזקת נשק גרעיני או פיתוחו. כמו כן תנתח העבודה את המשטר למניעת התפוצה הגרעינית והיסודות המדיניים המשפטיים והפוליטיים עליהם הוא נסמך. אני סבור כי סוגיה זו נושאת חשיבות רבה להבנת נושא ההתחמשות הגרעינית והמצב המשפטי של איראן ומדינות לאור תהליך זה, מכאן נגזרות גם חוקיותן של סנקציות בינלאומיות במטרה לאכוף ולהחיל את עקרונותיה של האמנה ולצמצם ככל האפשר את התפשטותה של היכולת הגרעינית בקרב מדינות שונות בעולם ובהם איראן – התפשטות שעלולה להיות הרסנית ואף קטלנית לעתידה של האנושות. המחקר יתבסס על

מבוא במשך אלפי שנים קיבלנו בחינם את שירותי הטבע: מים נקיים, אויר נקי, מזון, אוזון וכו’. מאז שהאוכלוסייה גדלה והצריכה עלתה, אנו משתמשים במשאבים הטבעיים בקצב העולה על קצב התחדשותם. (ד”ר ליה אטינגר,2010)   בשנת 1870 חיו בעולם בסביבות מיליארד וחצי בני אדם. שמונים שנה לאחר מכן, בשנת 1950 כבר חיו בעולם כשני מיליארד וחצי בני אדם. מאז ועד היום, כלומר בחלוף כשני דורות בלבד, האוכלוסייה גדלה פי למעלה משניים ל 6- מיליארד נפש.  מספר האנשים שהתווסף לעולם בשנות התשעים הוא גדול יותר מאשר כל אוכלוסיית העולם בשנת 1600.   כשם שכל יצור חי מקיים חילוף חומרים – קולט מזון מהסביבה, מפרקו, מנצל אותו ופולט לסביבה חומרי פסולת. כך גם התעשיות לא רק צורכות משאבים אלא הן גם פולטות חומרי פסולת. בטבע, פסולת של יצור אחד מהווה משאב של יצור אחר ועל כן הפסולת אינה מצטברת – אספקת חומרי המזון הנדרשים לכלל היצורים  החיים נמשכת ללא הפרעה וחומרים רעילים ומזיקים אינם מצטברים בסביבה.   בני האדם לעומת זאת, בעיקר מאז המהפכה התעשייתית לא תכננו את מערכות הייצור שלהם על פי עקרון חשוב זה. הפסולת של תהליכי היצור מיוצאת אל הסביבה – לתוך הנהרות, הימים, הקרקעות והאוויר. רוב הפסולת אינה רעילה ומטופלת על ידי “שירותי החינם  של הטבע”. החלק האורגני שבפסולת יכול לחזור ולדשן את האדמה.  מגוון רב של יצורים, ברובם המכריע מיקרוסקופיים, מסוגלים לפרק אפילו חלק מחומרי הפסולת הרעילים. גם גזים שנפלטים נקלטים בחלקם ומעובדים על ידי אורגניזמים. למשל “גז החממה” פחמן דו- חמצני נקלט ומעובד על ידי הצמחים הירוקים, או נמס בים ומשמש לבנין שלדים וקונכיות של יצורי מים.

מבוא יותנזיה בלועזית פירושה  “מיתה טובה” הכוונה היא להמתת אדם מתוך מטרה להיטיב עמו כאשר הוא סובל ממחלה סופנית . ברפואה קיים ויכוח על השימוש בהמתות חסד  כדי לזרז את קיצם של חולים סופניים ולקצר את תקופת סבלם . הנושא מהווה אחת מנקודות המחלוקת באתיקה הרפואית. שאלת המתת החסד מהווה את אחת השאלות החברתיות המורכבות ביותר במיוחד בעידן המודרני שבו ההתקדמות המהירה של הרפואה מאפשרת הארכת חיים כתוצאה מההתפתחות הטכנולוגית. טיעונים מוסריים מנוגדים עולם בדיון על המתת חסד, המצדדים מדגישים את זכותו של אדם על גופו ואת זכותו של אדם שלא לסבול ואת זכותו להעדיף את המוות על חיים נטולי כבוד ואילו המתנגדים מציינים את החשיבות של קדושת החיים ומעל הכל את הסכנה מפני מדרון חלקלק – על ידי מתן היתר ללקיחת חיים, אפילו אם הנסיבות “מצדיקות”, אשר  עלולות להביא ברבות הימים להתרת דמם של החולים , גם במקרים שבהם אין לכך הצדקה. בעולם מתייחסים  באופן שונה לשאלת המתת החסד כל תרבות וההיבט שלה-  ההיבט הרפואי, הסיעודי, הפילוסופי והמשפטי. תרבות  מצד אחד וחקיקה ופסיקה מן הצד האחר. בשיטת משפט אחת המתת חסד נתפסת כעבירה פלילית. כלומר  הרופא או מי שמזרז את קיצו של החולה יכול להיתפס כרוצח הראוי לגינוי חברתי ואפילו למאסר  ומצד שני הקדמת קיצו של החולה  ומילוי משאלתו יכולה להיתפס במקום אחר כאדם רחום המכבד את האוטונומיה של האדם להחליט על גופו וכמקל על הסבל הרב של החולה, ומקצר את סבלו. בישראל הסדיר המחוקק היבטים רבים בשאלת המתת החסד במסגרת חוק החולה הנוטה למות שנכנס לתוקפו ביום 15 בדצמבר 2006. החוק עיצב את היחס המשפטי של החברה בישראל

מבוא עבודה זו תבחן את השפעותיהם של זיכרון יום הנכבה וחווית הפליטות שעברה על חלקים נרחבים של החברה הפלסטינית שגרה בתחומי ארץ ישראל על יצירת הזהות הפלסטינית הייחודית. שאלת המחקר שתבחן עבודה זו תהיה – האם חווית הפליטות וזיכרון יום הנכבה תרמו לעיצוב זהות פלסטינית ייחודית. עוד תבקש עבודה זו להבין את ההנצחה של יום הנכבה בקרב האוכלוסייה הערבית-פלסטינית וכיצד, זיכרון זה, גיבש את הזהות הפוליטית וליבה את המשמעות הפוליטית של הנושא הפלסטיני לאומי. כמו כן תבחן את העבודה את המתח בין הגישה הפאן ערבית אל מול הגישה הפלסטינית הלאומית, ותבדוק כיצד זיכרון הטראומה תרם לנטיית לכיוון הלאומי הפרטיקולארי של הפלסטינים. לצורך כך עבודה זו תנתח מאמרים ומחקרים שעוסקים ביום הנכבה ובחוויית הפליטות ומשמעויותיהם הפוליטיות ותעמוד על משמעות הזיכרון של אסון זה בקרב הערבים-פלסטינים. אני סבורה כי הבנתו של נושא זה הינה חשובה מאוד שכן הוא משמש צלקת פתוחה בלבו של הסכסוך הישראלי ערבי, וגם מקשה על השילוב של ערביי ישראל במארג החברה הישראלית, הן מבחינה לאומית והן מבחינה תרבותית. המחקר יתבסס על הגישה האיכותית ויאסוף עובדות ונתונים העשויים להרחיב את הידע הקיים במחקר על אודות התופעה הנחקרת, מבחינת התיאור או ההסבר שלה. תהליך העבודה יכלול ניתוח תוכן של המקורות הנבחרים, בהתייחס לנקודות הרלוונטיות לנושא הנחקר. בסיכום יובאו עיקרי המבוא, הממצאים העיקריים והמסקנות שיעלו מהדיון.     תוכן עניינים 1. מבוא: עמ’ 3 סקירת ספרות 2. מהי לאומיות: עמ’ 4-6 2.1 טראומת יום הנכבה והפליטות: עמ’ 7-8 2.2 ההנצחה של יום הנכבה: עמ’ 9-15 2.3 שימושים פוליטיים של יום הנכבה: עמ’ 16-23 2.4 התעוררות הזהות הפלסטינית על חשבון הזהות הפאן

מבוא: היסטוריה של הנקה: מתחילת הווייתו של האדם התבססה הזנת התינוק על הנקה. הספרות ההיסטורית מתייחסת אל ההנקה כפעילות בסיסית, טבעית ומובנת מאליה. בכתביהם של היפוקרטס, סורנוס וגלן ישנם תיאורים של הנקת תינוקות[1]. כמו-כן, משחר הציוויליזציה העסיקו משפחות עשירות נשים מיניקות: עדות לכך ניתן למצוא בספר שמות בדבריה של בת פרעה:” היליכי את-הילד הזה והניקהו לי ואני אתן את שכרך”. כאשר אנו מתארים לעצמנו כיצד חברות פרה-מודרניות תפסו את יחסי האמהות והינקות, שום התנהגות לא מאפיינת יותר יחסי אמא-ילד מאשר הנקה: האקט האינסטינקטיבי המעניק חיים שבני אדם חולקים עם שאר בני משפחת היונקים. הכרחי בשביל ההישרדות של ילודים שרק נולדו ולהתפתחותם, ההנקה היא הרבה יותר מאשר רק צורך ביולוגי, זה אספקט של “אמהות”, שבאופן תרבותי מתקשר לבניית הקשר בין האם והילד, המעוגן בתוך פרקטיקות תרבותיות או היסטוריות ספציפיות. זה גם אמצעי בסיסי של תהליך החברות. באופן לא מפתיע, הדרך שבה הפונקציות של הנקה נתפסות משתנות מתרבות לתרבות או אפילו מקבוצה חברתית אחת לבין רעותה. ניסיון להבין את טבע האכלת העוללים בעבר והשכיחות של השיטות הכרוכות בכך עוזרות לשפוך אור על אספקטים חשובים בחייהם של ילדים ונשים בתקופות הפרה-היסטוריות: הסטטוס של נשים בתוך המשפחה ומערכת היחסים שלהן עם הבעלים והתינוקות, היחס הפיזי שילדים קיבלו ומערכת היחסים הפסיכולוגית שהתפתחה בין ילדים והוריהם ומינקות. כאשר מסתכלים על הגישות והנטיות ההיסטוריות של ההנקה, חשוב לקחת בחשבון את החשיבות שהפסיכולוגיה המודרנית מעניקה לקשר הנוצר בין התינוק לאמא כאשר יש הרואים בכך את מערכת היחסים האנושית החזקה ביותר. D.W. Winnicott רשם כי: “המטרה בגידול תינוק היא לא רק לדאוג לבריאותו, אלא גם כולל את הדאגה להתנסות

חלק א’ – מבוא בשנים האחרונות, תאגידים ציבוריים רבים שנקלעו למשבר פיננסי, נאלצו להגיע להסדר חוב עם בלי החוב, בעיקר מחזיקי האג”ח (בין אם פרטיים ובין אם מוסדיים). דוגמאות לכך ניתן לראות בהסדרי החוב לחברת אי.די.בי. אחזקות של דנקנר, אפריקה-ישראל של לב לבייב ודלק נדל”ן של יצחק תשובה, אשר מחקו חובות של מיליארדי ₪ של כספי ציבור שהושקע מהפנסיות והחסכונות של אזרחי ישראל. עבודה זו בודקת, האם לנושאי משרה בתאגיד, בין היתר גם לדירקטורים, אחריות בהסדרי החוב (תספורות) שהתגבשו? בכל הסדרי החוב, לא קיימת כלל התייחסות לאחריות נושאי המשרה בתאגידים, לא במשא ומתן מול הנושים ולא בבית המשפט. למרות שהחוק מגדיר את גבולות האחריות של נושאי המשרה במקרה של מחדל, הרי שבית המשפט לא נתבקש לדון באחריות אלא עסק בביקורת חריפה על בעלי השליטה בלבד. בפסק הדין בעניין הסדר החוב של דלק נדל”ן שבבעלות יצחק תשובה, כתבה השופטת אלשייך: “יחודו של המקרה הנוכחי, הינו בין היתר באי-התאמתו לאף אחת מן המסגרות ה”קלאסיות” שהציבור והנושים, כולל השחקנים החוזרים שביניהם, מורגלים בהם. בנסיבות המקרה, אין עסקינן בתשלובת שעסקיה קרסו ככלל, או מצויים בסכנת קריסה אם תדחה הצעת ההסדר ו”תיפול לבנה מן הקיר” בדמות חברה חשובה בקבוצה שתקלע לפירוק (באורח דומה למשל, לחשש שעלה בפרשת אפריקה-ישראל, בו קריסת החברה עשויה היתה לגרור אחריה את החוליות המשורשרות מעליה, ולהגיע בסופו של דבר לאיום ישיר כנגד בעל השליטה עצמו, כולל בשל ערבויות אישיות שחתם לחלקים אחרים בשרשור החברות); אף אין עסקינן במצב אחר, שגור לא פחות, של בעל שליטה אשר נאבק למניעת הכרזת החברה שלו כחדלת פרעון, ואי לכך מנסה לקדם הסדר בכדי לשכנע את הנושים להניח

מבוא ישראלים המטיילים בחו”ל, בעיקר ביעדים רחוקים כמו המזרח הרחוק או דרום אמריקה, ככל הנראה יפגשו ב”שלוחים” של חב”ד, הלא הם שליחי תנועת חב”ד בעולם. תנועת חב”ד היא תנועה חסידית שחרתה על דגלה אהבה ללא גבולות לכל יהודי, הדרך לקירוב הלבבות היא בנוכחות חב”ד בכל מקום בו יש יהודים. שליחי חב”ד מקבלים את המשימה לכל החיים והופכים להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה המקומית התומכת בפעילותם. בעולם יש 3900 זוגות “שלוחים”, ובנפאל מידי שנה מתקיים ליל הסדר הגדול בעולם, ובו משתתפים 1500 מטיילים בו זמנית   (www.he.chabad.org). כולם מכירים אותם, אבל מעט עוסקים במה שעובר עליהם כאנשים בארץ זרה. יוצרת הסדרה קטמנדו, אסתי ונדר מספרת בראיון ל  : YNET “זה התחיל כסקרנות עיתונאית…עניין אותי ממש לחטט בחיים של השליחים, ולראות מה הביא אותם לשם, מה הם עושים ובמה הם נתקלים בדרך…” (יעל קורן, 2012). במהלך עבודה זו אתבונן בשליחי חב”ד בנקודת מבט תיאורטית כעובדים הנוסעים לעבוד בארץ זרה (“רילוקיישן”). נבחן מצבי משבר, דרכים להתמודדות וגורמים מניעים ומחזקים של השליחים.  שליחי חב”ד הם תופעה ייחודית בעולם. כותב אלי ויזל במאמר תמיכה בחב”ד: “באמת, איך זה קורה שאנשי ליובאוויטש הם היחידים הפעילים בתחום זה? האם אפשר לומר, האם מותר לומר, שלאחרים אין אותה מסירות-נפש? חס וחלילה.” (ויזל, א.ת). גם אני כמטיילת נכנסתי לבתי חב”ד, ישבתי לארוחת שבת, דיברתי עם השליחים וניסיתי להבין מה מניע אותם? איך הם מתמודדים עם המציאות המורכבת? ומה הסוד להצלחה שלהם בעולם. מקווה שאענה על שאלות אלה כאן.

מבוא   כאחד מהסכסוכים ה”בלתי נשלטים” הבולטים במאות ה-21-20 (בר-טל, 2007) הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא גם אחד המורכבים והמסובכים שהם. הוא עבר תהליכי יישוב, אך נוכח משבר האמון בין הצדדים הסכסוך התמוטט ושב וחזר למעגל האלימות ובהמשך לכך גם לתהליכי ניהול הסכסוך. חוסר האיזון – סכסוך בין שחקן מדינתי לשחקן לא מדינתי – גרם לכישלון התהליך המדיני שוב ושב. בעבודה זו אחקור את המרכיבים והנסיבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת השפעת התהליכים המדיניים על ניהולו. אתמקד בהשפעת ניהול הסכסוך על התהליכים המדיניים  בתקופה שמ-1987 (האינתיפאדה הראשונה) ועד היום. אבחן את המקרים בהם מהלכים מדיניים לא בשלים (פעולות צבאיות, משאים ומתנים והסכמי שלום), גרמו להפחתת האמון ההדדי ולמעגל חוזר ונשנה של סכסוכים אלימים. אבדוק את החסמים השונים שהיו לרועץ למציאת פתרון לסכסוך: פסיכולוגיים, מוסדיים, חברתיים, פוליטיים, ואחרים. השערת המחקר שלי היא כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצא במבוי סתום עקב היעדר בשלות של שני הצדדים לוויתורים בנושאי הליבה של הסדר הקבע. בין היתר אולי משום אי-מיצוי השימוש באלימות. אנסה לענות בעבודה זו על כמה שאלות מחקר: האם  הסיבה למבוי הסתום בסכסוך היא העמדות הנוקשות של הצדדים וחוסר המוכנות לוויתורים בנושאי הליבה של הסדר הקבע? מהם ההבדלים שבתפיסת שני הצדדים את נושאי הליבה? מה היה משקלה של האידיאולוגיה והדת בהגעה למבוי סתום? מה היה משקלה של הפוליטיקה הפנימית? האם היעדר אחדות בצד הפלסטיני השפיע על היכולת להגיע להסדרים עם מדינת ישראל? מהו משקלה של האינדוקטרינציה החינוכית הנגטיבית של שני הצדדים בהגעה למבוי סתום? מהו משקלם של הפערים באתוס של הצדדים ובמטה-נרטיב הלאומי בהגעה למבוי סתום? לצורך עבודה זו בחרתי בשיטת המחקר האיכותני תוך שימוש בחומרים ראשוניים