סמינריון מחאה בעידן האינטרנט
מבוא המחאה החברתית שטלטלה את מדינת ישראל בקיץ האחרון נגעה לשאלות קיומיות המטרידות רבים מאזרחי ישראל כיום הקשורות לרוב בסוגיות טריוויאליות יום-יומיות כדוגמת: מזון, ביגוד, דיור וכמובן – חינוך, המהווה סעיף חשוב בכלכלתה של כל משפחה. מחאה זו נגעה בעיקר למעמד הביניים, שם השכר אינו שכר מינימום, אך עדיין אין מדובר בהכנסה המאפשרת קיום בכבוד בעיקר נוכח יוקר המחייה והיעדר שוויון חברתי וכלכלי כאחד. המחאה החברתית שנקראה גם “מחאת האוהלים” נתנה איזושהי תחושה שמדובר בדור אחר של מהפיכה עם ניחוח מחאתי אחר. אולם התחושה בדיעבד היא דווקא אחרת. חרף היווצרותם של כלי מחאה חדשים, וירטואליים, נדמה כי אווירת “הסקנדל או פסטיבל” שמילאה את רחובות חיפה ותל-אביב, היא זו שהעמיקה את ההבנה כי דבר אינו יכול להחליף את היציאה לרחובות ואת ההפגנה הקלאסית הישנה והטובה על-מנת להשמיע את קולם של המוחים, נפגעי אי-השוויון וחוסר הצדק החברתי. יש שחשבו שמאפייני המחאה החברתית החדשה מקורם באמצעיה ובחדשנותה הטכנולוגית. בשימוש באינטרנט ככלי חדשני אך קלאסי למחאה חברתית המאפשר להביע את קולות המחאה אף מבלי לצאת מהבית. ברם, לא בזו הייתה חדשנותה של המחאה החברתית של הקיץ האחרון. המוחים לא הסתפקו בהקלקות ובהצבעות באתרי האינטרנט השונים, גם לא בכתיבת סטאטוסים ברשתות החברתיות ובראשן ה-Face book. אלה יצאו לרחובות אך מי מהם שעשו כן לא היו הפעם בני השכבות החלשות בלבד, אלא דווקא אלה המשתייכים לשכבות הביניים ובזה הייתה בעצם חדשנותה של מחאת האוהלים של הקיץ האחרון. לאחר עשרות שנים שבהן הייתה המחאה החברתית בישראל נחלתן של השכבות החלשות, באה הפעם המחאה מעמוד השדרה החברתי. מאות משפחות שבראשן עומדים אב ואם העובדים בעבודה קשה ועוסקים במקצועות