העדר תעסוקה טכנולוגית Technological unemployment – Educating for the fourth industrial revolution

תרגום מאמר: אבטלה טכנולוגית ואי השבחה אנושית

מאת מייקל לוי

תקציר

מאמר זה דן ברעיון של “אי השבחה אנושית”, כלומר היכולות והציפיות האנושיות שהולכות ונעשות גרועות יותר דרך הטכנולוגיה. המטרה היא לעורר שיקוף אתי על חידוש טכנולוגי מחוץ לתחום הביו רפואי, ובמיוחד התחליף של עבודה אנושית באוטומציה מונעת מחשב. לפי תיאוריות כלכליות מקובלות באופן רחב, אוטומטיזציה ומחשוב אחראים להיעלמות של משרות רבות של מעמד הביניים. אני טוען, שאם זה המקרה, חדשנות טכנולוגית יכולה להיות הגורם ל”אי השבחה אנושית”, באופן גלובלי, ושכל הדברים נשקלו, אפילו כאשר ההשפעה המקומית והמיידית של טכנולוגיה זו היא להגביר את הדרישה של כישורים אנושיים מתוחכמים יותר מאשר אלו שהם החליפו. המסקנה היא שחידושים נוכחיים בסקטור ה- ICT הם מעוררים התנגדות מנקודת מבט מוסרית, משום שהם גורמים לאי השבחה של יותר אנשים מאשר שהם משביחים.

מילות מפתח: אינטליגנציה של מכונות, אינטליגנציה מלאכותית, אבטלה טכנולוגית, השבחה ביו רפואית, צדק חברתי, מרוץ בין השכלה לבין טכנולוגיה, ICT  – טכנולוגית מידע.

ספק אם כל ההמצאות המכניות עד כה הקלו על עמל היום של כל בן אנוש (ג’ון סטיוארט מיל, עקרונות של כלכלה פוליטית iv.6.9).

מבוא

בדיון על אי השבחה אנושית, ניתנה מעט תשומת לב על האיום שטכנולוגיות ICT, בעוד שמרחיבות מאד את היכולות והרווחה של המיעוט, עשויות להפחית את אלו של מרבית האוכלוסיה. בהשאלת מונח מביו-אתיקה, אני מתייחס לאפשרות זו כ-אי השבחה אנושית. כאן אני אטען שטכנולוגיות ICT יכולות להיות טכנולוגיות לא משביחות לגבי כיצד הן משפיעות על היצירה והחיסול של משרות אנושיות: הן עשויות לא לחזק יותר אנשים מאשר שהן מחזקות.

כדי לתמוך בטענה זו, אני מספק את הדוגמא של המצאה באינטיליגנצית מכונות, שמחליפה כישורים אנושיים שמאפיינים משרות של מעמד הביניים, והופכת את המשרות הללו למיותרות. כפועל יוצא, יותר אנשים עשויים להיות מוכרחים למצוא משרות שהן פחות נוחות למיכון (אוטומציה), אבל שהן, באופן פרדוקסלי, עשויות להסתבר להיות פחות נחשקות מאשר המשרות שרוב בני האדם יכולים היו למצוא בעבר. זה מערער את אחד הטיעונים התומכים בשימוש במכונות, כלומר שמכונות מחליפות אנשים במשימות פיזיות קשות, אז משחררים אנשים מהנטל של עומסי עבודה כבדים, סביבות עבודה מסוכנות, משימות משעממות וחוזרות על עצמן, ופיקוח צמוד על ידי בני אדם אחרים. אני אטען שבהינתן הנטייה של קיטוב משרות שאנו כבר רואים, המקרה עשוי להסתבר כהפוך: באמצעות חיסול כישורים בינוניים בעיקר, משרות מעמד הביניים, טכנולוגיות ICT עשויות “לא לשפר” יותר אנשים מאשר הן משפרות.

המסקנות אליהן אני מגיע אינן ניתנות לפרשנות מיידית לתוך עצת מדיניות. המטרה שלי כאן היא רק לטעון שחידושים נוכחיים ב- ICT הם בעלי היבט מוסרי בעייתי. אין ספק שהמצאות ICT הן מתמיהות וקשות להערכה מנקודת מבט מוסרית. יש לפחות שלוש סיבות שונות לכך: ראשית, הקשר בין נתונים כלכליים לבין תיאוריה אינו ודאי; שנית, נתונים סטטיסטיים עשויים להיות קשים לפרשנות; שלישית, טכנולוגיות שונות יכולות להיות בעלות השפעות שונות באופן מובהק, כך שהכללות גורפות הן קשות לאישוש. עם זאת, תיאוריה מוסרית יכולה להיות מיושמת בנושאי העולם האמיתי רק אם אנו נסמוך על הראיה הטובה ביותר הזמינה, שלפעמים אינה וודאית. אנו נשענים על הראיה שיש לנו כדי לפרט מהם התרחישים האפשריים, ואינם לגמרי בלתי סבירים, מולם אנו ניצבים. כל טיעון מסוג זה צריך להישען על הנחות יסוד אמפיריות לא וודאיות, ויתמוך במסקנה אפשרית, לא מוכחת. אבל זו אינה סיבה לסרב להתקשר בטיעונים מוסריים, כשאפשרויות אלה הן באמת חשובות.

אכן, מפתיע כמה מעט תשומת לב קיבלו פיתוחים אחרונים בטכנולוגית ICT בתוך פילוסופיה נורמטיבית מעשית, למרות העושר בנתונים רלוונטיים ותשומת הלב בתקשורת (Autor & Dorn, 2013b; Krugman 2012; Stjic et al., 2015). בעוד שכלכלנים חקרו את הקשר בין המצאת המחשב, משכורות ותעסוקה, פילוסופיה נורמטיבית פוליטית ומוסרית היתה בעיקר שקטה בנושא זה.

אני משער שהשתיקה של פילוסופיה מוסרית ופוליטית, בניגוד בולט לתשומת הלב שניתנה לאפשרות של השבחה אנושית גנטית, נחה על דעה קדומה אופטימיסטית שכיחה, שאני אתייחס אליה כאל דעה הומניסטית מופרכת מעיקרה.

        הדעה ההומניסטית המופרכת מעיקרה

        הנטייה להניח שהתחליף של עבודה אנושית על ידי מכונות תותיר את (רוב) בני האדם עם משרות טובות יותר, מאשר שיש לבני אדם אלו כעת.

מדוע “הומניסטית”? משום שהדעה הנ”ל עשויה לנוח על האמונה של קשר א-פריורי בין מה בני אדם יכולים לעשות באופן יחסי טוב יותר ומה באמת שווה להם לעשות.

מאמר זה הוא בעל שתי מטרות ספציפיות: אחת היא לחשוף את הדעה המופרכת מעיקרה בטיעון לעיל. השניה היא להציג ראיה אמפירית, בעיקר מתחום הכלכלה, של מכונות המותירות את בני האדם עם משרות גרועות יותר מאלו שהיו להם לפני שטכנולוגיות אלו הוצגו. במאה האחרונה, חידושים טכנולוגיים שיפרו באופן כללי את תנאים של עבודה אנושית, באמצעות החלפת בני אדם בעמדות שהיו חוזרות על עצמן, לא נוחות, ומתישות פיזית. עם זאת, כפי שאראה, זה לא תמיד היה המקרה וזה לא צריך להיות המקרה בעתיד.

אני לא מתכוון לטעון כאן נגד התקדמות אנושית. באופן ברור כולנו מפיקים תועלת מההקרבות של עובדים אנושיים בדורות הקודמים. אני מודה שדורות רחוקים, במבט לאחור, עשויים לומר בקלות אותו דבר לגבי התפתחויות נוכחיות. אבל התועלת שדורות נוכחיים שואבים מהקרבות של מעמד הפועלים במהלך המהפכה התעשייתית הראשונה לא מצדיקה את הניצול של עובדים אלו. באופן כללי יותר, רק העובדה שדור אחד מרוויח מהקרבות שנעשו על ידי אחר אינה שקולה להצדקה במונחים של צדק בין דורי (Gosseries, 2005; Rawls, 1999, 251-259, 263-264).

למאמר יש את המבנה הבא. לאחר חלק המבוא שמסביר את ההגדרות של השבחה (1), חלק ‘ מספק סיכום קצר של ממצאים רלוונטיים ותיאוריות בהיסטוריה של טכנולוגיה וכלכלה. הדעה ההומניסטית המופרכת מעיקרה נדחית בחלק 3, בעוד שחלק 4 מתעמת עם הראיה האמפירית עבור המגמות החדשות. חלק 5 מנתח ודוחה התנגדות חשובה, וחלק 6 מספק הערכה אתית של האיום של אי השבחה אנושית שעולה מתוך חדשנות ICT.

הגדרות

השבחה

בספרות הפילוסופית והביו-אתית משתמשים בהרחבה בשתי הגדרות של השבחה אנושית:

1. הגדרה תפקודית: השבחה היא כל מובן של הרחבה של יכולות אנושיות במסגרת הרלוונטית של הנסיבות (Buchana et al., 2011; Buchanan 2011; Savulescu et al., 2011b).
2. הגדרת רווחה: השבחה היא כל מובן של העלאת האפשרויות לניהול חיים טובים במסגרת הרלוונטית של הנסיבות (Harris, 1992; Savulescu et al., 2011a, b; Savulescu and Kahane 2009).

שתי התפיסות הן בעלות משמעויות שונות, שכן הרחבת יכולת אנושית היא לא תמיד (או בהכרח) שקולה לשיפור הסיכויים לניהול חיים טובים. למשל, יריבים בולטים מסוימים של השבחה (במובן התפקודי) טוענים שהתיקון הביו רפואי של תרומות גנטיות מעמיד בסכנה שוויון של מעמד וכבוד אנושיים, או שהוא מקריב את “הפתיחות לבלתי קרוא” האנושית, שהיא אלמנט חיוני לחיים טובים. אם הם נכונים, הרחבה של יכולת אנושית (השבחה במובן התפקודי) עשוי בהחלט להיות הסיבה לאובדן של רווחה, ולכן, להיכשל בהתאמתו כ”השבחה” במובן הרווחה (welfare).

אנו יכולים להבחין גם בין הגדרות רחבות וצרות של השבחה. כוונתי בהגדרות “צרות” להגדרות של השבחה כמו השבחה ביו רפואית, כלומר השבחה באמצעות שינוי גנטי (Harris, 2992), ננוטכנולוגיה (Heller and Peterson 2009), ורוקחות (Buchanan 2008; Chatterjee 2004; Greely et al., 2008). מספר מומחי ביו אתיקה משתמשים לגמרי ב”השבחה” במובן הצר, משום שהם לא דנים בהשכלה, בריאות הציבור, תכניות אימונים גופניים, או מחשבים. ואולם פרקטיקות וטכנולוגיות אלו גם גורמות להרחבה של יכולות אנושיות או שיפור הזדמנויות לניהול חיים טובים, כך שהם יכולים להיות השבחות בשני המובנים – התפקודי ולעניין הרווחה.

אכן קשה לשרטט גבול סביב השבחות במובן הצר ונראה שאפילו משתתפים בתום לב בדיון הביו-אתי היום לכל הפחות מתייחסים אליהם. במאמר מהזמן האחרון, Sandberg and Svulescuה הגדירו השבחה קוגניטיבית כדלקמן:

        “השבחה קוגניטיבית עשויה להיות מוגדרת כהגברה או הרחבה של יכולות ליבה של התודעה (mind) דרך שיפור או הרחבה של מערכות עיבוד מידע פנימיות או חיצוניות (Sandberg and Savulescu).

הגדרה זו מתייחסת באופן ברור להשבחות ביו רפואיות בתום לב כמו שינויים פרמקולוגיים, התערבויות גנטיות, גירוי מגנטי דרך הגולגולת, ושתלים עצביים, כמו גם השבחה סביבתית מסורתית יותר כמו השכלה, חומרה ומחשבים ניידים, שלרוב לא נדונים בתוך ביו-אתיקה. פילוסופים פוליטיים מסוימים הראו ששאלות דומות לגבי שליטה והדרה מועלות דרך חוסר יכולת, בהחרגה מהשבחה, השכלה וטכנולוגיה (Burchanan et ak., 2000; Burchanan et al., 2011; Mehlman 2000).

בהמשך, אשתמש ב”אי השבחה” כדי להתכוון להיפך מהשבחה, כלומר כ”מפחית” יכולות אנושיות או מרע סיכויים לניהול חיים טובים. אנסה להראות כיצד מחשוב ואוטומציה מחוץ לביו טכנולוגיה יכול לשמש כאי השבחה אנושית הן במובן התפקודי והן במובן הרווחתי. הטיעון המוסרי שפותח במאמר הוא לגבי ICT כטכנולוגיה משביחה במובן הרחב של הרווחה.

היסטוריה קצרה לגבי (אי) השבחה טכנולוגית

באופן יחסי מעט נכתב לגבי “אי השבחה” אנושית, בתוך ביו אתיקה. באתיקה של בעלי חיים, הרעיון של “אי השבחה” מתייחס לפרקטיקה של הנדסה גנטית של אורגניזמים מסוג בהמות מבויתות שפחות רגישים להרגיש כאב ויותר סתגלנים לתנאים של חקלאות מודרנית (Henschke 2012; Sandoe et al., 1999). אבל פילוסופים פוליטיים לא התעלמו מטכנולוגית אי השבחה (במובן הרחב). במאמרים של רוסו שיח על המדעים והאמנויות (1750) ו-שיח על מקורות אי השוויון (1755) ניתן למצוא אולי את כתב האישום המפורסם ביותר של התקדמות מדעית (ושל חברות מורכבות שבאופן חלקי הן התוצאות של כך). רוסו האשים את הטכנולוגיה ואת החברה המורכבת בהשחתה מוסרית של בני האדם[1]. או לקחת בחשבון, למשל, את הניתוח של מארקס על עבודה במפעלים בפרק 15 בכותרת:

        יחד עם הכלי, הכשרון של האדם העובד בהתמודדות עמו עובר אל המכונה. […] במפעל יש לנו מנגנון חסר חיים שאינו תלוי באיש העבודה, שהופך רק לאביזר חי […] באותו זמן שעבודת המפעל מתישה את מערכת העצבים עד הקצה, היא עושה כן עם המשחק רב הצדדים של השרירים, ומחרימה כל אטום של חופש, גם בפעילות גופנית וגם בפעילות שכלית. הזוהר של המלאכה, אפילו, הופך לסוג של עינוי, משום שהמכונה אינה משחררת את העובד מהמעבודה, אלא מונעת מהעבודה כל עניין (מרקס 1887, פרק 15).

בשורות אלה מרקס מתאר את השפעת השינויים בשיטות של ייצור על היכולות (והסיכוי לנהל חיים טובים) של עובדים. הפסקה כאן מתארת חיים כאלה כדלים ברווחה – כלומר, חיים רעים עבור האנשים שאלה חייהם. נראה גם שמרקס טוען שעובדים מנוכרים תחת קפיטליזם נכשלים בלהכיר את הפוטנציאל המלא שלהם כבני אדם – החיים שלהם הם רעים כדוגמא לחיי בני אנוש, כלומר חיים רעים במובן הפרפקציוניסטי[2].

שימושי להשוות את נקודת המבט של מרקס לנקודות מבט בנות זמננו של היטוריה כלכלית. שני כלכלנים משפיעים, קלאודיה גולדין ולורנס כץ, מכחישים שחידוש הוא באופן הכרחי מנמיך את רמת הכישורים הנדרשת באמצעות טכנולוגיה מתאימה (de-skilling) (אפילו תחת קפיטליזם) וסביר שירעו את התנאים של עובדים. אכן, תיאורית כלכלה בת זמננו מתואמת עם חידושים טכנולוגיים שהם באופן כללי מיטיבים עבור רוב העובדים. שינוי טכנולוגי הוא לעיתים קרובות “מטה כישורים”ף במובן ש”מגדיל את הדרישה היחסית עבור כישרון [שהופך] קשור כמותית להתקדמויות טכנולוגיות שמגדילות יצרנות” (Goldin & Katz 2008 93-94). למשל, חדשנות טכנולוגית במאה העשרים בצורה טיפוסית גרמה להעלאה בדרישה עבור עובדים מוכשרים במיוחד להתקנה ולתחזוקה של ציוד חדש, וירידה סימולטנית בדרישה לעובדים בעלי כישורים פחותים עבור ייצור. אבל המודל אינו שולל באופן אפריורי את האפשרות של אי השבחה טכנולוגית. אכן, גולדין וכץ מסכימים עם הניתוח של מרקס לגבי תחליף טכנולוגי לעבודה אנושית במהלך המהפכה התעשייתית הראשונה כמהווה בעיקר הנמכה של רמת הכישורים הנדרשת לביצוע העבודה (deskill). הם, בדיוק כמו מרקס יותר ממאה שנים קודם לכן, מבחינים ש”התזוזה מייצור על ידי בעל מלאכה למפעלים במאה התשע עשרה כללה את התחליף של עבודה ראשית וללא הכשרה עבור עבודה שדורשת הכשרה (של בעלי מלאכה)” (Goldin & Katz 2008, 125). הבדל המפתח בין שני המקרים הוא, בדיון של הכלכלנים בני זמננו, הוא שהטכנולוגיות שהוצגו במהלך המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה היו משלימות לכישורים אנושיים גבוהים יותר; מנגד, אלו שהוצגו במהפכה התעשייתית הראשונה היו תחליפים לכך.

חידושים עכשוויים בטכנולוגית מידע ותקשורת הוא בבירור מוטה לטובת מיומנויות (skill biased). תוכנות מחשב באופן הולך ומתגבר, מבצעות פונקציות שבעבר נעשו על ידי בני אדם, מה שמפחית את הצורך עבור סוגים מסוימים של עובדים. באותו זמן, עם זאת, הם מעלים את הדרישה לתפקודים אנושיים מתוחכמים יותר (למשל, כתיבת התוכנות) ומשלימים מיומנויות גבוהות אנושיות אחרות (כלומר, מחקר מדעי, עבודה יצירתית בבידור וכו’). רוב הזמן, תכנות מכונה דורש מיומנויות גדולות יותר (שנמדדות, לדוגמא, בשנים של השכלה) מאשר מיומנויות אנשויות שהוחלפו על ידי תוכנת המחשב. שחקני הוליווד, קומיקאי טלוויזיה, סולנים מהדרגה הראשונה, ואפילו מדענים “סופר סטארים” יכולים לספק קהל גדול הרבה יותר מאשר בעבר, תודות למדיה החדשה (קודם אנלוגית, ואז דיגיטלית), לעתים קרובות על חשבון בדרנים מקומיים, לרוב בינוניים (Frank and Cook 1995). המיומנויות הגדולות שלהם משלימות, להבדיל ממחליפות, באמצעות אחסון דיגיטלי, עיבוד וטכנולוגית תקשורת. אחד עשוי להתפתות להסיק שכאשר חידוש טכנולוגי משלים מיומנות (גבוהה יותר), זה תמיד מביא תועלת עבור רוב העובדים ורצוי מבחינה מוסרית. כפי שאנסה להראות, מסקנה זו אינה בשלה, משום שהיא לא מחשיבה שתי בעיות: אי שוויון וחוסר תעסוקה טכנולוגית. כדי להבין את שניהם, חייבים להחשיב לא רק כיצד טכנולוגיה חדשה משפיעה על הדרישה למיומנויות אנושיות, אלא גם כיצד ההיצע של מיומנויות אנושיות מגיב.

בוא נשקול כעת חידוש טכנולוגי מוטה לטובת מיומנויות בקשר להיצע של מיומנויות אנושיות. המודל של גולדין-כץ של “תחרות בין השכלה לבין טכנולוגיה” מראה גם שחדשנות טכנולוגית יכולה להיות בקרב המניעים החשובים ביותר של אי שוויון. בעוד שזה אינו המוקד של הטיעון שלי, חשוב להבין את המנגנון הכלכלי הזה, כדי להימנע מהערכות פשטניות של כיצד טכנולוגיה משפיעה על רווחת העובדים.

קחו בחשבון טכנולוגי שהיא משלימה מיומנויות אנושיות, ויוצרת דרישה למיומנויות גבוהות יותר. התהליך הזה מתאים לתוצאות כלכליות מאד שונות. כאשר ההיצע של מיומנויות גבוהות עומד בקצב הדרישה, החברה יכולה ליהנות מגידול שכר גללי וכולם מרוויחים מיצרנות משופרת. למשל, בארצות הברית בין שנות החמישים לשנות השבעים התרחבות עצומה בהשכלה עמדה בקצב עם סקטור חידוש תעשייתי מהיר, שביצע התקדמות טכנולוגית, צמיחה כלכלית, צמיחה ביצרנות, משרות טובות יותר ובאופן היסטורי רמות נמוכות יותר של אי שוויון, כולם הולמים אחד את השני (Goldin & Katz 2008, 113-119). מאז שנות השמונים המוקדמות, עם זאת, ההיצע של עובדים משכילים נכשל להתאים לדרישות של הסקטורים של התעשיה ושל השירותים שהתחדשו בקצב מהיר. המשכורות שקושרו עם מיומנויות שהן בהיצע קצר גדלו. לכן, אנו עדים לפער הולך וגדל בין עובדי מיומנות נמוכה לבין עובדי מיומנות גבוהה, שהשתקף בצמיחה של פער חציון הכנסה של בוגרי תיכון ובוגרי קולג’, מאז שנות השמונים המוקדמות (Autor et al., 2003; Goldin and Katz 2008; Lemieux 2006; Pierce 2001, 2010)[3]. אם חדשנות טכנולוגית מובילה לצמיחה בשוויון או אי שוויון, תלוי גם בכיצד השבחות נוספות, בעיקר השכלה, משפיעות על היצע של מיומנויות אנושיות משלימות.

דחיית הרעיון ההומניסטי המופרך מעיקרו

טווח המיומנויות שהופך לאפשרי לאוטומטיזציה גדל כל הזמן תודות לשיפורים באינטליגנציית מחשב.  לאחרונה, מחשב ה- IBM הביס את המתחרים האנושיים החזקים ביותר בג’פרדי (Jeopardy), תכנית משחק טלויזיה אמריקאית שדורשת ליצור קשרים נבדלים לגמרי בין תחומי ידע אנושי שנראים כלא קשורים. אותה תכנה כעת עוברת הכשרה לסייע לרופאים באבחנות שלהם. כבר נעשה שימוש ב”עוזרים וירטואליים אישיים” בהקשר של אבחנות רפואיות, גם אם – לבד או ביחד עם אחיות – הם לא מתוחכמים מספיק להחליף רופאים בתפקיד המקצועי שלהם (Hernandez and Kaiser Health News 2014). תוכנת אפל של זיהוי קול (סירי-SIRI) וגוגל טרנסלייט, או חברות כמו נרטיב סיאנס (שנמכרה ל- Forbes.com תוכנת מחשב לכתיבת תצוגדה מקדימה של רווחים תאגידיים שמופיעים באתר), כבר מחליפים את רוב התפקידים הבלשניים הבסיסיים של מזכירות, מתרגמים ועיתונאים (Brynjolfsson and McAfee 2014 פרק 2). כתוצאה מכך, זה עשוי להראות כאילו בעתיד אלו יהיו משרות מעמד ביניים באופן מתגבר שיהיו מאוימות מפני המכונות. דו”ח שנעשה לאחרונה מראה שכמעט מחצית מהמשרות בארצות הברית הן פגיעות למחשוב (Frey and Osborne 2013).

כפי שמסבירים פרנק לוי וריצ’רד ג’. מורנן בתרומה החשובה שלהם לתחום, שילובים של טכנולוגיה מעבודה אנושית כגורמים של ייצור נוטים לעקוב אחר הכלל של דיוויד ריקארדו של “יתרון השוואתי”. אף משרה אינה מתאימה באופן מהותי לבני אדם או למכונות, ככאלה, אבל האם התרומה היחסית של עבודה אנושית ועבודת מכונות בכלכלה נוטה להיקבע באמצעות היתרון היחסי של כל אחת: גם המכונות וגם בני האדם נוטים להיות מועדפים עבור מה שהם יכולים לעשות טוב וזול יותר (Levy and Mornane 2004, 35-36).

מה שתייגתי כ”הרעיון ההומניסטי המופרך מעיקרו” הוא האמונה שתחליף של עבודת בני אדם באמצעות מכונות תמיד ישאיר בני אדם עם עבודות טובות יותר מאשר יש כעת לבני אדם. הרעיון ההומניסטי המופרך מעיקרו מונע גוזר מסקנה בלתי מוצדקת מהעקרון של יתרון השוואתי, שרק אומר שמכונות נוטות להחליף עובדים אנושיים במשימות שמכונות עושות טוב יותר באופן יחסי. הנחת היסוד של הרעיון ההומניסטי המופרך מעיקרו הוא האבחנה הנכונה שההערכה שלנו של השווי של משרות שונות מסגלת את עצמה באופן דינמי למה שמכונות יכולות לעשות. עבודה עשויה לאבד את היוקרה שלה ברגע שנפתח מכונה שתעשה אותה טוב יותר, מהר יותר וזול יותר. כפי שחברה מסתגלת לשינויים טכנולוגיים, היא מתגמלת בני אדם בעמדות שמכונות אינן יכולות להחליף אותם, לא רק במונחים כלכליים, אלא גם במונחים של יוקרה. כך שהעבודות שמכונות אינן יכולות לעשות, בכל שלב של התפתחויות טכנולוגיות, הן תמיד עבודות טובות עבור בני אדם לעשות. כתוצאה מכך, עובדים אנושיים תמיד נותרים עם המשרות הטובות ביותר.

ההנמקה לעיל של הרעיון המופרך מעיקרו היא שההשוואה בין עבודות שמכונות יכולות לעשות ועבודות שמכונות אינן יכולות לעשות באותה כלכלה, בהנחה של רמה נתונה של חדשנות טכנולוגית, אינה אומרת לנו דבר לגבי כיצד האיכות של עבודה מושפעת על ידי השינוי הטכנולוגי. זה דורש השוואה בין (א) עבודות שרוב בני האדם עושים עכשיו (בהינתן הטכנולוגיה שקיימת כעת) ו- (ב) עבודות שרוב בני האדם יעשו בעתיד (בהינתן הטכנולוגיה שעשויה להיות קיימת בעתיד). אנו צריכים לשאול האם, כתוצאה מהצגת טכנולוגיה חדשה, רוב העבודות העתידיות יהיו פחות משעממות, חוזרות על עצמן, מתישות, נשלטות באופן ישיר על ידי אחרים, ופחות מסוכנות, מאשר רוב העבודות שקיימות כעת.

אנו יכולים להשוות עבודות נוכחיות ועתידיות על בסיס המאפיינים שקשורים לטובין אנושיים אובייקטיביים, כפי שהוגדר על ידי תיאוריות פילוסופיות של רווחה. עבודות שהן פחות משעממות, חוזרות על עצמן, מתישות, נשלטות על ידי אחרים וכוללות רמה נמוכה יותר של סיכון חיים ובריאות הן יותר נחשקות כשכל התנאים שווים. המאפיינים האיכותניים האלו של משרות קשורים, באופן לא ישיר, לבריאות. משרות מתישות הן רעות לבריאות. לפי המודל של קרסק (Karasek)של “דרישה-שליטה” “רמה גבוהה של דרישות פסיכולוגיות משולבות עם רמה נמוכה של מרחב תמרון (רמה נמוכה של סמכות החלטה ורמה נמוכה של שימוש במיומנות) נחזית להגדיל את הסיכון של חוויה מלחיצה וכתוצאה מכך מחלה גופנית” (Marmot et al., 2006, 106). מודל פסיכולוגי זה נתמך על ידי ממצאים שנוגעים לגורמים החברתיים המכריעים של בריאות (Marmot et al., 2006). אני לא טוען שטכנולוגיה עתידית חייבת בהכרח להרע את הבריאות של האוכלוסיה, בסך הכל. יתכן שטיפול בריאותי ישתפר בהיקף כזה, כך שבעוד שרוב עובדים יפתחו מחלות לעתים יותר קרובות מאשר שהם כעת, הם גם יקבלו טיפול רפואי טוב יותר וכתוצאה מכך יחיו חיים ארוכים יותר. כאן אני רק רוצה להאיר את האפשרות ההפוכה. חשוב להיות מודעים לכך ששיפור טכנולוגי אינו צריך להוביל לתוצאות בריאות משופרות אם הגורמים החברתיים של הבריאות נעשים גרועים יותר עבור רוב העובדים, כתוצאה מכך שיש להם עבודות גרועות יותר.

ניתן להתייחס לבריאות כטוב אובייקטיבי לפי תיאורית ה”רשימה האובייקטיבית” של רווחה (Finnis 2011; Parfit 1984, 492-501). לחלופין, זה יכול להיחשב כטוב אינסטרומנטלי לכל מטרה: משמעויות הכרחיות לטובין של חשיבות מהותית שמאופיינת בזהירות, כמו חברות והישגים (Arneson 1999)[4].

על פי תיאוריות סובייקטיביות, מצד שני, רווחה היא עניין של סיפוק (סובייקטיבי), הנאה, או הגשמת רצון. תיאוריות סובייקטיביות נדמה שנפגשות עם ההערה לעיל של ערך שמאופין בזהירות של משרות עם רמות גבוהות של שליטת עבודה, שכן “שליטה בעבודה ורמת ההשפעה שיש לעובדים לגבי החלטות שמשפיעות עליהם בעבודה נצפתה כחשובה עבור מוטיבצית העובד ועבור רווחתו הפסיכולוגית” (Eurofound 2014).

לבסוף, ויותר שנוי במחלוקת, משרות משעממות וחוזרות על עצמן עשויות להיות מאופינות כגרועות יותר מבחינה אובייקטיבית באמצעות משיכת תשומת לב לתיאוריה אוניברסאלית של עונג והנאה אנושיים. דוגמא אחת לנקודת מבט כזו תהיה נקודת מבטו של אריסטו לגבי הקשר בין אושר, פעילות והנאה. ב- Nichomachean Ethics, bk. VII, chs. 11-14 and bk. X. chs. 1-5, אריסטו טוען שסוגים גבוהים של הנאות מונעות (מלשון מניע- הערת מתרגם) מתרגול היכולות האנושיות המובהקות שלנו. תפיסה כזו אומצה (עם שינויים מינוריים) על ידי ג’ון רולס.  “עקרון אריסטו” על פי רולס:

        דברים אחרים שווים, בני אדם נהנים מתרגול היכולות הנתפסות שלהם (היכולות הפנימיות והנרכשות שלהם), והנאה זו גדלה ככל שהיכולת מקבלת הכרה יותר, או שהמורכבות גדולה יותר” (Rawls 1971, 374).

אם נקודות מבט אריסטוטליות ורולסיות (השנויות יותר במחלוקת) אלו נכונות, טכנולוגיות שמותירות עובדים עם עבודות פשוטות יותר וחוזרות על עצמן יותר יכולות להפוך את חייהם כשכל התנאים שווים לגרועים יותר.    

לסיכום, אנו יכולים להשוות גם משרות עכשוויות ועתידיות על ידי הסתמכות על תיאוריות אובייקטיביות, אוניברסאליות של רווחה (מה הוא הטוב האולטימטיבי עבור אנשים). השוואות אלו מאפשרות לתכנן את האפשרות שהתחליף לעבודה אנושית במכונות תותיר את מרבית בני האדם עם משרות גרועות יותר מאלו שמרבית עובדים אלו יכולים למצוא עתה. אפשרות זו קיימת משום שאף כלל של כלכלה מבטיח שכוח קניה גדול יותר, אחרי שינוי טכנולוגי שמותיר את מרבית העובדים עם עבודות גרועות יותר באופן מהותי, יפצה את מרבית העובדים עבור האיכות הנמוכה מהותית של משרותיהם. כתוצאה מכך, מרבית העובדים יכלו להיוותר עם עבודות גרועות יותר, במונחים של מאפיינים אובייקטיביים שתוארו לעיל, לא להיות מפוצים על ידי משכורות וכוח קניה גבוהים יותר. החלק הבא מסתמך על ספרות אמפירית בכלכלה, כדי להראות שהאפשרות הלוגית שנחזתה כאן, אינה רק סבירות רחוקה, אלא בעלת סיכוי לא זניח להיקרות.

דחיית הדעה הקדומה של “גיל הזהב”

חדשנות טכנולוגית אינה מבטיחה להותיר את בני האדם עם עבודות טובות יותר. כפי שצוין בחלק 3, לפי מרקס וכלכלנים מהזמן האחרון, התחליף של הון לעבודה במהלך המהפכה התעשייתית הראשונה בעיקר הנמיך את רמת הכישורים הנדרשת (deskilling) וזה הכריח אנשים רבים לקבל עבודות גרועות יותר. עדיין, כפי שנראה בחלק 3, מרבית האנשים החיים היום חוו את ההיפך של מגמה זו במשך רוב חייהם. הם עשויים להיות, מסיבה זו, מוטים אופטימית בהנחות שלהם בנוגע להשפעות של חדשנות טכנולוגית. אני אספק בחלק זה מספר סיבות להאמין שניתן לחתור תחת מגמה חיובית.

חלק זה מכיל שני תתי חלקים. בראשון, נבחן פרדוקס מורבקס (Moravec’s pardox). פרדוקס זה מסביר מדוע הגיוני לחלוטין לצפות שהמצחאת מחשב תותיר את מרבית העובדים עם עבודות גרועות יותר מאלו שיש להם כעת. בשני, אנו נבחן ממצאים אמפיריים שהתגלו לאחרונה לגבי מה שכלכלנים כינו “קיטוב עבודה” (Job polarization), שמשמעותו על פי כלכלנים:

        הצמיחה הסימולטנית של השכלה גבוה, משכורת גבוה והשכלה נמוכה, משרות בעלות משכורת נמוכה, על חשבון השכלה בינונית, ומשרות בינוניות שכר (Autor 2014, 10).         

כפי שחלק מהכלכלנים טענו, נראה שפרדוקס מורבק וקיטוב עבודות קשורים בקשר קרוב.

        פרדוקס מורבק: קשר מפתיע בין חישוב (computation) לבין מיומנויות אנושיות.

במאמר חשוב בכלכלה, Autor, Levy and Murnane הגדירו “משימות ידניות וקוגניטיביות שגרתיות” כאלו שעוקבות אחר סדרת כללים מתישה (Autor et al., 2003). “משימות שגרתיות” אלו הן אלה שקל יותר להחליפן על ידי מכונות. לעומת זאת, משימות לא שגרתיות כוללות חשיבת מומחיות, או תקשורת מורכבת, או משימות פיזיות שלא יכולות להיות מתוארות בקלות על ידי כללים משום שהן כוללות זיהוי תבנית וקואורדינציה סנסורימוטורית טובה (כמו למשל נהיגה על משאית או ניקוי בניין) (Levy and Murnane 2004, 13-30).

למשרות לא שגרתיות רבות יש את התכונות הנחשקות שהוזכרו לעיל: משרות הכוללות חשיבה מומחית (“אבחנת המחלות של מטופל שהסימפטומים שלו נראים משונים, יצירת צלחת טעימה ממצרכים שהם טריים בשוק מאותו בוקר” (Levy and Murnane 2004, 48ׂׂ)) ותקשורת מורכבת (“מנהלת שמעוררת מוטיבציה באנשים שעובדים תחתיה, מורה לביולוגיה שמסבירה כיצד תאים מתחלקים” (Levy and Murnane 2004, 48), נוטות להיות פחות משעממות, חוזרות על עצמן, או מתישות, נשלטות על ידי העובד באופן מובהק יותר מאשר מרבית המשרות האחרות, והן כוללות רמה נמוכה יותר של סיכון לחיים ולבריאות.

אבל “עבודות לא שגרתיות” אינן כולן, תמיד, או באופן הכרחי “עבודות טובות”. הסיבה מדוע יכולה להינתן על ידי פרדוקס מורבק, במה שמתכוונים מדעני מחשב:

        העובדה שרמה גבוהה של הנמקה עבור משימות שגרה מופשטות יותר דורשנית בסמונחים של כוח חישוב מאשר מה שנראה כמיומנויות סנסומוטוריות טריוויאליות רבות (Autor 2014; Moravec’s paradox 2014).      

בשל פרדוקס מורבק, לא כל העבודות שהן “לא שגרתיות” בהתאם להגדרה הרלוונטית באופן חישובי הן משרות שכוללות חשיבה מומחית או תקשורת מורכבת. במקום זאת, רוב העבודות כוללות קואורדינציה פיזית יחסית טריוויאלית ומשימות שקשורות לתפיסה אינן שגרתיות במונחים חישוביים, כך שהן קשות עבור מכונות אבל יחסית קלות עבור בני אדם ללמוד. יהיה די קשה לתכנת מכונה להיות בשלנית ממוצעת, מלצרית או נהגת משאית[5], שומר ביטחון, סוהר, או לוחם אש. יש לשים לב שמשרות שהן “לא שגרתיות” במובן החישובי יכולות להיות “שגרתיות” במשמעות היומיומית של המילה. “עבודה לא שגרתית”, באופן חישובי, משמעותה עבודה שלא ניתן לקודד אותה בקלות בכללים מופשטים. שומר ביטחון, למשל, צריך להצטיין בזיהוי תבנית ולהיות רקגיש לרמזים שדורשים מידה רבה של ידע הקשרי (קונטקסטואלי) שיהיה מפורש באופן הולם; יתרה מזו, שומר הביטחון צריך להיות מסוגל להיות מעורב בתקשורת מתאימה, בקושי צפויה מראש, כאשר מתמודדים עם סכנה אפשרית. אולם העבודה באופן רגיל כוללת “שגרה יומית” ועשויה להיות די משעממת וחוזרת על עצמה עבור בני אדם רבים.

לסיכום, עבודות הכוללות (מבחינה חישובית) מיומנויות חושיות ומוטוריות מורכבות עשויות להיות לעתים קרובות עבודות פחות טובות עבור בני אדם מאשר משרות פחות מורכבות מבחינה חישובית שיכולות להיות מוחלפות בקלות רבה יותר. למשל, משרות מזון מהיר מאפשרות מידה מוגבלת של שליטה ומרחב תמרון של החלטות; נהיגת משאית היא מתישה; המשרות של שומרי בטחון, סוהרים ולוחמי אשר הן מלחיצות ומסוכנות.

לסיכום, יש קשר אמפירי דל בין אפשרות שמשימות יוחלפו על ידי מכונות, בהינתן פרדוקס מורבק, לבין  היותן או אי היותן בעלות תכונות שהופכות אותן לעבודה טובה עבור בני אדם. מנגד, משרות בהן יש לבני אדם יתרון השוואתי (עבודות לא שגרתיות) נמצאו בשני הקצוות של טווח המיומנויות (האנושיות) וכוללות גם עבודות טובות וגם רעות.

השלכות כלכליות של פרדוקס מורבק

ההסבר לעיל של שינוי טכנולוגי מוטה לטובת מיומנויות מנבא השפעה יוצאת דופן על יצירת משרות: הדרישה למיומנויות אנושיות בשני הקצוות של תפרוסת המיומנות אמורה לגדול, בעוד שזו שנמצאת בטווח האמצע של המיומנויות אמורה ליפול. אכן, כלכלנים רשמו צמיחת תעסוקה בכל קצה של טווח המיומנות. מצד אחד, תעסוקה גדלה במקצועות מומחיות גבוהה ניהוליים, מקצועיים וטכניים; מצד שני, היא גדלה במקצועות הכנת מזון ושירותים, עבודות ניקיון ותחזוקה, ניקיון ותחזוקת תשתיות, עזרה רפואית אישית על ידי שירותי סיוע בריאות בבית, ועבודות מסוימות בשירותי ביטחון והגנה. לשם השוואה, תעסוקה הכוללת עבודות שגרה של מיומנות בינונית, בשלושת העשורים האחרונים, נסוגו באופן עקבי במונחים יחסיים (Autor 2010; Autor and Dorn 2013a; Goos and Manning 2007).

חלק מהכלכלנים התחילו לשער שמידת המשרות היצירתיות שמשלמים בהן היטב, שכלכלה מבוססת ICT נוטה ליצור עשויה לא להיות מספיקה כדי לפצות עבור האובדן של משרות מעמד הביניים (Brynjolffson and McAfee 2011, 2014; Cowen 2011, 2013; Ford 2009). השוו את ענקית הצילום הטרום דיגיטלי קודאק עם סיפור הצלחת הצילום הדיגיטלי – אינסטגרם. קודאק העסיקה רבים – 145,000 אנשים בשיא הצלחתה, והיתה ספק יציב של משרות מעמד ביניים למשך דורות. מהנדסי קודאק היו אכן חלוצים במציאות של צילום דיגיטלי, שהפוטנציאל המסחרי המלא שלה נכשל בציפיות. אכן, המצלמה הדיגיטלית הראשונה, עם רזולוציה של 0.01 מגה-פיקסלים הומצאה על ידי קודאק ב- 1975. שלושים ושבע שנים מאוחר יותר, ב- 2012, קודק הגישה בקשה לפי פרק 11 להגנת פשיטת רגל (המגזין העסקי של רוצ’סטר 2012). שלושה חודשים מאוחר יותר באותה שנה, אינסטגרם, אפליקצית רשת שמאפשרת למשתמשים שלה לפרסם ולתייג את התמונות שלהם אונליין, נמכרה לפייסבוק עבור ביליון דולר בערך. היא העסיקה קצת פחות מ- 15 אנשים, חלקיק קטן מקודאק, כדי לשרת בסיס לקוחות של יותר מ- 130 מיליון אנשים. לפייסבוק, חברה שהגיעה לביליון משתמשים ב- 2012, היו באותו זמן 4600 עובדים (Brynjolfsson and McAfee 2014; Craig Smith 2014; Stone and Vance 2012).

אחד ההיבטים הטרגיים של מגמה זו הוא אולי העובדה שמשרות בקצה הנמוך של התפלגות המיומנות נוטה גם להיות נמוכה בשכר. זה משום שבכלכלת שוק, משכורתו של אדם, כלומר המחיר בו הוא יכול למכור את כישוריו, היא פונקציה של נדירות המיומנות הזו באוכלוסיה (ביחס לדרישה). לכן, גם אם הדרישה עבור מיומנות אנושית ברמה נמוכה גדלה, משכורות המקושרות עמה מפוקחות באמצעות היצע יציב של מיומנויות אלה. זה אפילו סביר יותר אם פחות אפשרויות עבודה הכוללות משרות מיומנות בינונית תורמות ללחץ בתחרות האנושית למשרות נמוכות מיומנות.

כפי שהכלכלים דייויד אאוטור ודייויד דורן טוענים במאמר המערכת הפתוח שלהם בניו יורק טיימס, המסקנה היא ש”מחשוב אינו מפחית את כמות העבודות, אלא מנמיך את איכות העבודות עבור תת קבוצה מובהקת של עובדים” (Autor and Dorn 2013b). האפשרות ההגיונית שיותר עובדים יהיו בעלי משרות משונמכות מאשר משודרגות הוא לכן לא סצנריו רחוק, אלא אחד שקרוי לקחת ברצינות, כדי לתכנן עתיד טוב יותר.

התנגדות חשובה

ייתכן שניתן להתנגד לכך שעבודות שהן משעממות במיוחד, חוזרות על עצמן, או מתישות, מאפשרות רמה נמוכה יותר של שליטה ושיקול דעת, וכוללות רמה גבוהה יותר של סיכון חיים ובריאות, יהיו חייבות באופן יחסי להיות משולמות היטב, כדי למשוך עובדים. ברור, זהו האינטרס של חברות להחליף את העובדים היקרים ביותר. זה יוצר תמריץ כלכלי לאימוץ טכנולוגיה שיכולה לבצע משימות מסוכנות ולא נעימות.

בתגובה, כוחות שוק וטכנולוגיה אינם מתחייבים לייצר תוצאה זו, תוך העדפה לעובדים אנושיים. אם חוסר תעסוקה גבוהה ותשלומי רווחה מותנים בנכונות לקבל משרות פנויות, צבא של עובדים לא מועסקים יהיה זמין לעשות את העבודות הרעות. ההיצע של עובדים למקצועות שדורשים כישורים נמוכים יותיר את השכר עבורן נמוך. אם משכורות הן נמוכות, זה לא יהיה רווחי עבור חברות להשקיע בטכנולוגיה שמחליפה עובדים אנושיים.

ניתן לטעון, שההצגה של מערכת רווחה שאינה תלויה בתעסוקה, למשל הכנסה בסיסית לא מותנית, עשויה לשחרר אנשים מהצורך לקבל משרות רעות באופן מהותי, למעט בתמורה לשכר גבוה. לכן, שינוי חוקתי משמעותי, למשל אימוץ של הכנסה בסיסית, עשוי להשפיע על הכיוון של חדשנות טכנולוגית (Veen and Van Parijs 1986). זה עשוי להיות נכון בתיאוריה, אבל, בחיים האמיתיים, אנו לא יודעים (עדיין) אם תמיכה פוליטית בהכנסה בסיסית תהיה רחבה מהותית ומה יהיו השינויים שהיא תכיר בהם. אכן, הצבעה על הסכנה בחדשנות טכנולוגית ללא הכנסת בסיס עשויה להיות אמצעי לספק תמיכה לאותן תנועות חברתיות.

השלכות אתיות של ההחלפה של מיומנויות אנושיות על ידי טכנולוגיה

קיטוב משרות מאתגר את המודל הפשוט שבו טכנולוגיות שהן משלימות למיומנויות אנושיות גבוהות הן טובות לעובדים. בעוד שזה נכון שהטכנולוגיות המוצגות כמשלימות מיומנויות ברמה גבוהה ומחליפות את אלה ברמה בינונית, זה לא אומר שמרבית העובדים ימצאו את עצמם בסופו של דבר עם עבודות טובות יותר כתוצאה מכך. בחלק המקדים, טענתי ש:

1. כעניין של אפשרות הגיונית, אין שום ערובה שהעבודות שיוחלפו על ידי אוטומציה יהיו העבודות הגרועות ביותר. מצד שני, העבודות שייוותרו עבור רוב בני האדם לעשות עשויות להיות גרועות מאלו שיש לרוב בני האדם עכשיו.
2. פרדוקס מורבק מנבא קיטוב עבודות, שכבר קורה: יש פחות משרות מעמד הביניים, במונחים יחסיים, מאשר משרות כישורים נמוכים או כישורים גבוהים. מאחר שלא מספיק משרות כישורים גבוהים מיוצרות (או פחות אנשים יכולים להשיג את הכישורים הדרושים עבורן), קיטוב עבודות עשוי להותיר את רוב העובדים עם משרות גרועות מאלו שיש להם עכשיו.

הטיעון האתי לדאוג לגבי ההשפעה של חדשנות טכנולוגית על איכות העבודות יכול להיות ממוסגר במונחים המוכרים לשיח ההשבחה. המשרות שרוב העובדים יוכלו למצוא בעתיד עשויות להיות יותר משעממות, חוזרות על עצמן, או מתישות, נשלטות על ידי אחרים, וכוללים רמה נמוכה יותר של סיכון לחיים ולבריאות, בהשוואה למשרות שיש היום לרוב העובדים. המשכורות המקושרות עם משרות כישורים נמוכים יכולות להיות נמוכות בשל חוסר תעסוקה טכנולוגי. אם חדשנות ICT מובילה למשרות גרועות ביותר באופן מהותי ולמכורות נמוכות עבור רוב העובדים, טכנולוגיה תהווה אי השבחה עבור רוב העובדים (במובן הרווחה) מאשר תהווה השבחה. נראה שזו, למרבה הצער, המגמה הנוכחית.

הפתרון יכול להימצא בהפעלת זהירות בהצגת טכנולוגיות כאלה ובניית פתרונות מוסדיים ברי ביצוע שימנעו את ההשפעות המזיקות של חדשנות נוכחית. טיעון זה אנו סומך על הנחות יסוד שקשורות לשיוויון. הוא רק הפועל יוצר מהעיקרון שיש לנו חובה להימנע משימוש בטכנולוגיה כדי לערוך אי השבחה עבור רוב האנשים יותר מאשר השבחה, אלא אם אנו יכולים לפצות באופן הולם את אלו שלא מושבחים, שניתן להטיל ספק שזה יהיה המקרה תחת הסדרים חברתיים נוכחיים.

מסקנות

חדשנות ICT תחת מוסדות סוציו אקונומיים נוכחיים המקושרים עם סיכון מהותי לאי השבחה עבור בני אדם (מבחינת רווחה). בתיאוריה, עובדים אנושיים צריכים להיות זכאים לפיקוח אתי נוקשה על חדשנות טכנולוגית במקום העבודה שלהם. הם צריכים להיות זכאים להגנה באמצעות “ועדות אתיקה”, דומה לועדות ביו-אתיקה במחקר ביו רפואי, עם מנדט להגן על האינטרסים הנוכחיים וארוכי הטווח של עובדים בני אדם שמאוימים על ידי תחליף טכנולוגי. תחת תנאים של תחרות גלובלית, אימוץ מדיניות זו בחברה בודדת תגרום יותר נזק לעובדים, מאשר היא תמנע, משום שזה יכפה מגבלה תחרותית על האומה הראשונה שתאמץ זאת. אם, כפי שזה נראה מתקבל על הדעת, שיתוף הפעולה הגלובלי הנדרש לא סביר שיושג, פתרונות מוסדיים אחרים להגן על האינטרסים העתידיים של עובדים בני אדם צריכים להימצא.

דרך אחת להימנע מההשלכות הלא רצויות של התקדמות טכנולוגיה ב- ICT היא דרך רפורמות מוסדיות שמטרתן הלא ישירה היא רק לחדשנות טכנולוגית. למשל, מערכות רווחה לא מותנות (כמו ההצעה לגבי הכנסת בסיס) מספקות יותר תמריצים עבור תאגידי ענק פרטיים לפתח ולהשתמש באוטומציה כדי להחליף עובדים אנושיים במשרות שבני אדם יש פחות סיבות לרצות בהן (חלק 5). לחלופין, המדינה עשויה באופן ישיר להשקיע ביצירת טכנולוגיה שמתאימה יותר להחליף עובדים בני אדם באופן הכרחי עבור המשרות הפחות מושכות.

כפי שכבר צוין, ההבדל בין חוסר תעסוקה טכנולוגי בעבר לעומת העתיד הוא שהאחרון עשוי להשפיע על משרות כישורים בינוניים בהיקף גדול יותר מאשר משרות כישורים נמוכים. מצופה שזה יחמיר את התחרות עבור משרות בשני הקצוות של הספקטרום הכלכלי והחברתי. התקדמויות אחרונות בעיבוד שפה טבעית (Hirschberg and Manning 2015), סיבתיות כלכלית (Parks and Wellman 2015), ובאופן רחב יותר, לימוד ורציונליות של מכונות (Jordan and Mitchell 2015; Gershman et al. 2015), מראות שלא ניתן להחשיב זאת יותר כסצנריו “שעדיף להשאיר למדע בדיוני מאשר למדע” (Stajic et al 2015).

בתרחיש האופטימי ביותר, התקדמויות בחינוך יעלו באופן מהותי את הרמה של מיומנות עבור עובד ממוצע. בתיאוריה, זה עשוי להתניע את היצרנות של עבודה אנושית: העובד הממוצע ירכוש כישורים שהם משלימים לאינטיליגנצית מכונות, בהשוואה לאלו שיש לעובדים בעלי הכישורים הגבוהים שמקבלים שכר טוב היום. היצע גדול של עובדים מוכשרים היטב יוריד את השכר הקשור למיומנויות גבוהות ויהפוך אותם למקור שרוב החברות יוכלו להרשות לעצמן להעסיק. בדרך זו, השכלה טובה יותר עשויה לאפשר את “התחיה” של מספר גדול של משרות שיהיו “מעמד הביניים” (במונחים כלכליים וחברתיים), תוך רכישת כישורים גבוהים יותר מאשר משרות מעמד ביניים נוכחיות. בסצנריו אופטימי פחות, דרישה לטובין ושירותים יתמוך רק במספר מוגבל של משרות כישורים גבוהים. במקרה זה, התפקוד המוסרי החשוב של השכלה יאפשר יותר הזדמנויות שוות למשרות הטובות הנדירות יחסית בצמרת (Eawls 1999, 73). אסטרטגיה יעילה לשפר תוצאות חינוכיות עשויה לדרוש השקעה נוספת בהשכלה מוקדמת (Heckman 2008), או, באופן יותר רדיקלי, ההצגה של גישות גנטיות, פרמקולוגיות או של בריאות הציבור להשבחת אינטליגנציה (Boston and Roache 2011; Sandberg and Savulescu 2011; Outram and  Rachine 2011). במילים אחרות, השבחה ביו רפואית עשויה להפוך הכרח רק כדי לאזן אי השבחה אנושית בשל התחרות הגוברת עם אינטיליגנצית מכונות. השבחה גנטית עשויה לתרום לשוויון הזדמנויות גם כן, באמצעות הקלה על אי שוויון טבעי ב- IQ.

מה לגבי יוצרי תוכנה? מסקנתי הזמנית, ברת הביטול היא שהם לא נתונים להתחייבויות מיוחדות. אי השבחה טכנולוגית היא סיכון שיטתי, לא אחריות אישית. ניסיונות שנעשו מכוונה טובה על ידי אנשים למנוע תוצאות חברתיות עתידיות מזיקות הם לעתים נדירות מוצלחים. אם רק בשל בעיות תיאום מיוחדות, הם דורשים פתרונות מוסדיים, לא אישיים (Rawls 1996; Williams 1998). לסיכום, נקודת מבט מוסרית דורשת מיוצרי תוכנה, כפרטים, להימנע באופן וולונטרי מעריכת התקדמות ביצירת תוכנה תהיה דרישה לא הגיונית.      

[1] רוסו יכול להתפרש כמאשים את הטכנולוגיה ומכלול החברה באי השבחה מוסרית. (אי) השבחה מוסרית מתייחסת לשימוש בטכנולוגיה כדי להשפיע על התכונות המוסריות של אנשים (Douglas 2008).  

[2] להבחנה בין רווחה לבין ערך פרפקציוניסטי של החיים ראה Summer 1996.

[3] ברור שהסברים אלו של מגמות אי שוויון אינם שוללים סיבות אחרות שייתכן שנלוות לכך (Piketty and Saez 2014).

[4] התיאוריה המאופינת-הרצויה (informed-desired) של גריפין כוללת גם טובין אלו כפרטים ברשימה של טובין בעלי ערך (באופן זהיר) מבחינה אובייקטיבית. התאוריה של גריפין מגדירה רצון כפי שמאופין כאשר הוא מסתמך על הבנה ראויה של הערכים שעל הפרק, כך שהוא גם בסופו של דבר מסתמך על רשימה אוביקטיבית של ערכים שמאופינים בזהירות, תוך שמאפשר שונות אינדיבידואלית ניכרת באיזון האופטימאלי של ערכים אלו בתוך כל חיים (Griffin 1986). התיאוריה המאופינת הרצויה של גריפין תוארה כתיאוריה של רשימה אוביקטיבית עם תמיכה כפויה של ארנסון (1999).

[5] למרות ההצלחה היחסית של גוגל בהתייחס למכוניות ללא נהג. מכוניות אלה נתקעות כאשר הן ניצבות מול מצבים לא רגילים, כמו פקקי תנועה, שדורשות כושר שיפוט אנושי (כלומר לא רק מבוסס כללים) כדי לפתור אותם.