(20/04/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

הפרעה פוסט-טראומטית POSTTRAUMATIC STRESS DISORDER AMONG PRESCHOOLERS EXPOSED TO ONGOING MISSILE ATTACKS IN THE GAZA WAR

מאמר מחקרי: הפרעה פוסט- טראומטית בקרב ילדים בגילאי גן שנחשפו להתקפות רקטות מתמשכות במהלך המלחמה בעזה.

רקע.  השכיחות והביטוי של תסמיני הפרעה פוסט-טראומטית בקרב ילדים צעירים יכולות להיות שונות ממה שאובחן בקרב מתבגרים. המחקר הזה בחן את ההתאמות מבחינה חברתית-דמוגרפית, משפחתית ופסיכו-סומטית של הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD ) בקרב ילדים בגילאי גן ואימותיהם אשר נחשפו להתקפות רקטות מתמשכות במלחמה בעזה. שיטות:  167 אימהות של ילדים בגילאי גן ( גילאים 4-6.5) רואיינו ביחס להפרעה פוסט-טראומטית ותסמינים פסיכו-סומטיים של ילדיהם , כמו כן, התגובות שלהם לטראומה. תוצאות:  14 אימהות (84%) ו- 35 ילדים (21%) הביעו סימנים חיוביים להפרעה פוסט-טראומטית. מאפיינים חברתיים-דמוגרפיים לא היו קשורים עם הפרעה פוסט-טראומטית בקרב אימהות, או ילדים. בקרב ילדים, גורם הסיכון היחיד הייתה אימא עם הפרעה פוסט-טראומטית (12.22 95% CI 2.75-54.28 ).  בהשוואה  לילדים אשר לא הקרינו תגובה חיובית להפרעה פוסט-טראומטית, אלו אשר הקרינו תגובה חיובית, הציגו שיעורים גבוהים יותר באופן משמעותי של תגובות פסיכו-סומטית, לטראומה, בעיקר עצירות ושלשולים. (OR=4.36 95% CI 1.64-11.60 ) וכאבי ראש. (OR= 2.91 95% CI 1.07-7.94 ).  מסקנות:  התוצאות של המחקר הזה מוסיפות תרומה לספרות המחקר המתפתחת לגבי הפרעה פוסט-טראומטית לילדים, המדגישה את התפקיד החשוב של החרדה והתגובות הפסיכו-סומטיות הקשורות לחשיפה להתנסות טראומטית מתמשכת, בקרב ילדים צעירים. מילות מפתח: הפרעה פוסט-טראומטית, פסיכו-סומטית, סומטיות.

הקדמה.

אירועים טראומטיים יכולים להיות מלחיצים לגבי בוגרים וילדים ויכולים לגרום להפרעה פוסט-טראומטית (PTSD ). ילדים צעירים יכולים להיות בעלי סיכון גבוה יותר להשלכות פסיכולוגיות שליליות בעקבות הטראומה, כשהם עוברים תקופת התפתחות רגשית ופסיכולוגית. יש להם מיומנויות התמודדות מוגבלת והם תלויים באופן חזק במטפל העיקרי שלהם. למרות גרסאות חוזרות, ספר האבחנות הפסיכיאטרי בגרסא ה- 4 (האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה – 2000), קנה המידה להפרעה פוסט-טראומטית, לא היה מעולם רגיש מבחינה פרטנית להשפעות הטראומה בקרב ילדים צעירים מאוד. לכן, היישום שלהם לגבי ילדים היה נתון במחלוקת ע”י החוקרים וישנה הסכמה מועטה לגבי האמצעים ששימשו בכל התחומים הקשורים לטראומה. קנה המידה הנוכחי כולל קבוצות של שלושה תסמינים, כדלקמן: התנסות מחדש, הימנעות, ולחץ מתמשך לאחר אירוע טראומטי. אולם, תסמיני הביטוי של הפרעת הפוסט-טראומה יכולה להיות שונה במידה רבה, בקרב ילדים, עם ילדים צעירים, אשר מציגים לעתים קרובות את התסמינים באמצעות משחק, ציורים, או סיפורים, או ייצוג של חרדת נטישה ופחדים אשר אינם קשורים באופן ישיר לאירוע הטראומטי. ילדים גם יכולים להדגים התנהגות נסוגה, כגון: אנורזיס- (חוסר יכולת לשלוט בשתן) ומציצת אצבע. כמו כן, תסמינים סומטיים בתגובה לאירועים טראומטיים. תגובות כאלו דווחו קודם לכן בקרב ילדים שנחשפו לעימותים צבאיים, בייחוד לאירועים מתמשכים.

בהתבסס על המחקר הזה, חוקרים בשם: “SCHEERINGA ” ועמיתיו- הציעו מסגרת חליפית לקנה המידה לגבי הפרעה פוסט-טראומטית בקרב ילדים בגילאי הגן, אשר הינם רגישים יותר מבחינה התפתחותית. מסגרת קנה המידה הזו קובעת כתנאי, סעיפים שלא מתאימים ליכולות ההתפתחותיים של ילדים צעירים, צריכים להיות מושמטים, בעוד שסעיפים חדשים המעריכים את איבוד רכישת המיומנויות ההתפתחותיות, חרדת נטישה, אגרסיה חדשה ופחדים חדשים, אשר נראים כלא קשורים לזיכרון טראומטי, צריכים להתווסף.

סקירת החוקרים “MCKEEVER&HUFF ” , לגבי ספרות המחקר לגבי הטראומה, מציעים שגורמים הקשורים לילד, משפחת המוצא, הקשר החברתי והשפעה טראומטית, לגבי סיכון הילד לפיתוח הפרעה פוסט-טראומטית. גורמי סיכון שתועדו קודם לכן, היו קשורים לילד ולמשפחה, כוללים את הגיל של הילד הצעיר, מגדר של בנות והפרעה פוסט-טראומטית של ההורים. ההשפעה של הורים שחוו הפרעה פוסט-טראומטית יכולה להיות בולטת ביותר בתינוקות  וילדים בגילאי הגן, בגלל התלות הגדולה שלהם על המטפלים. המחקר גם מציע שההקשר בין האם להפרעה פוסט-טראומטית של הילד, נשארת משמעותית אפילו 5 שנים לאחר החשיפה לאירוע טראומטי הקשור למלחמה וההקשר הזה הינו חזק יותר, בקרב ילדים צעירים. רוב ספרות המחקר לגבי הפרעה פוסט-טראומטית, מתמקדת בילדים אשר נחשפו לאירוע טראומטי יחיד, מאשר חשיפה ממושכת לגורמי לחץ טראומטיים.  המחקר הנוכחי בחן את השכיחות וההתאמות של הפרעה פוסט-טראומטית, במדגם של ילדים ישראליים בגילאי גן ואימותיהם, אשר נחשפו, אשר נחשפו להתקפות רקטות מתמשכות , אשר הגיעו לשיאן, בלחימה שנמשכה 3 שבועות בשנת 2009. באופן מוגדר, החוקרים בחנו את ההקשר בין ההקשר הדמוגרפי (גיל מגדר) והקשר החברתי-כלכלי (הכנסה, השכלה, הגירה הורה יחיד) משתנים והפרעה פוסט-טראומטית. בנוסף לכך, מטרת החוקרים הייתה לזהות את השכיחות של תגובות פסיכו-סומטיות לטראומה בקרב ילדים בגילאי הגן, עם הפרעה פוסט-טראומטית, אשר יכולה לעזור למצוא מידע לתופעה הקלינית של ההפרעה הזו.

שיטות.

המחקר היה חלק מקידום מחקר התערבותי-בריאותי גדול, הבוחן את המעמד החברתי-כלכלי נמוך בקרב ילדים בגילאי הגן במדינת ישראל. המשתתפים גויסו משנתון לידה בין ספטמבר-נובמבר 2008, בשימוש הרישום של משרד החינוך והרשויות המקומיות ברישום 24 גנים מאשכול מעמד חברתי כלכלי נמוך, אשר לגביהם הסכמה להשתתפות במחקר הינה תלויה בהכנסת המשפחה. מהרשימה הזו, 16 גנים התאימו לקנה המידה של הגיל. בכל כיתת גן, היו בין 28-35 ילדים בגילאי 4- 7 והרצף שבו הגיעו הילדים בגילאי הגן לגיוס למדגם, נוצר באופן אקראי. מהרשימה, החוקרים גייסו ברצף את המשתתפים מכיתת גן אחת בזמן, כדי להגיע לגודל המדגם הרצוי. 12 כיתות גן נדרשו להשיג את גודל המדגם הרצוי למחקר המקורי. כפי שתואר בפירוט בהמשך, שאלונים ניתנו לעוזרי מחקר שהוכשרו ולאחר תקופת הלחימה בעזה, אשר התרחשה בין 27 לדצמבר 2008-18 לינואר 2009. עפ”י הרשויות בישראל, 571 רקטות ו- 205 פגזי מרגמה נורו לישראל ב- 22 ימי הלחימה. רוב הראיונות (113 67.7%), התרחשו במהלך החודש הראשון לאחר הפסקת האש והשאר 54 (32.3%) נערכו בחודש שלאחר מכן (בחודש השני שלאחר הפסקת האש).

משתתפים.

מתוך 238 האימהות של הילדים בגילאי הגן אשר השתתפו במחקר המקורי, 167 מהן (70.2%)  הסכימו להשתתף במחקר הנוכחי. המשיבים היו שונים מהלא משיבים רק ביחס להשכלת האימהות, כאשר שיעור גבוה של אימהות, אשר לא השלימו את ביה”ס התיכון בקרב המשיבים לעומת 48% בהתאמה.). משתנים דמוגרפיים אחרים לא היו שונים בקרב הקבוצות הללו.

נוהלי המחקר.

לאחר השגת ההסכמה מהרשויות המקומיות וממשרד החינוך, נשלח לכל ההורים מכתב מקדים המתאר את מטרות המחקר ואת התוכנית המתוכננת והם הוזמנו לפגישה עם הגננת והחוקרים למתן הסבר נוסף לגבי המחקר. פרוטוקול המחקר גם כן אושר ע”י וועדת האתיקה של המרכז הרפואי סורוקה (באר שבע).

איסוף הנתונים.

איסוף הנתונים בוצע ע”י עוזרי מחקר אשר הוכשרו ע”י פסיכולוג, במהלך שני מפגשים, לניהול שאלוני המחקר. כחלק ממחקר נרחב, אימהות רואיינו באופן אישי ביחס למאפיינים הדמוגרפיים-חברתיים שלהן וגורמי סיכון אפשריים לגבי השמנה בילדות. ראיונות טלפוניים בוצעו כדי להשיג מידע, ביחס לתסמיני ההפרעה הפוסט-טראומטית ולגבי התגובות הפסיכו-סומטיות לטראומה.

משתנים חברתיים-כלכליים.

גיל האימהות, שוויון, מעמד נישואין, רמת ההשכלה והכנסות משק הבית הוערכו במהלך הריאיון הראשוני. ההכנסה תורגמה למשתנה דיכוטומי המתאר האם למשפחה הייתה הכנסה חודשית מעל או מתחת לחציון המדגם (6100 ₪ בערך 1775 דולר). ההשכלה תורגמה כך: אימהות אשר לא השלימו את ביה”ס התיכון, לעומת אלו שהשלימו את ביה”ס התיכון, או שהייתה להן השכלה אקדמית. מעמד הגירה הוצג בשלושה קטגוריות, כדלקמן: אזרח ישראלי יליד הארץ, עלייה במהלך 9 השנים, או פחות מגיוס המחקר ועלייה 10 שנים או יותר לפני הגיוס למחקר. ארצות המקור חולקו לקבוצות, כדלקמן: ישראל, אירופה ובריה”מ לשעבר, אתיופיה ומזרח אפריקה וארצות אחרות.

הערכת התסמינים ללחצים פוסט-טראומטיים.

תסמיני לחצים פוסט טראומטיים בקרב אימהות הוערכו בשימוש סולם אבחון הפרעה פוסט-טראומה. המשתתפים נתבקשו להשלים שאלון בן 17 סעיפים, אשר התאימו לתסמינים של ההפרעה הפוסט-טראומטית כפי שכתובה בספר האבחנות הפסיכיאטרי גרסה רביעית בחמשת ההתנסויות מחדש של התסמינים, שבעה תסמינים של הימנעות/ בהבעת שעמום וחוסר עניין וחמש תסמינים של חרדה מוגזמת או רגישות מוגברת. על סולם ההפרעה הפוסט-טראומה, השכיחות של התסמינים  בחודש האחרון  הינו מדורג על סולם של 4 נקודות, כדלקמן: (0- בכלל לא או רק פעם אחת, ל- 3= 5 פעמים או יותר בשבוע/ או כמעט תמיד).  בעקבות הגרסה הרביעית של ספר האבחנות הפסיכיאטרי זה דרש דירוג ההתנסות מחדש של התסמינים באופן מוגבר, שלושה תסמינים של הימנעות ושני תסמינים של חרדה מוגברת. ההפרעה הפוסט-טראומטית הראתה עקביות פנימית טובה. התוצאה הייתה 92, מקדם אלפא 78-84 ומהימנות של בחינה ובחינה מחדש  ( R= 83 לתוצאה הכללית של ההפרעה הפוסט-טראומטית, מקדמי התאמה  לתתי הדירוג נעו מ- 77-85).  העקביות הפנימית של ההפרעה הפוסט-טראומטית במדגם הנוכחי  נעה מסיפוק לטוב. התסמינים ללחצים פוסט-טראומטיים בילדים הוערכה בשימוש גרסה מתוקנת של סולם דירוג התסמינים להפרעה הפוסט-טראומטית בילדים- (CPSS ) בשימוש סולם דירוג של 4 נקודות הנעים מ- 0= בכלל לא עד ל- 3= 5 פעמים או יותר בשבוע, האימהות דירגו את השכיחות אשר בו הילד הדגים כל אחד מ- 17 הסעיפים, המתאים לתסמינים של ההפרכה הפוסט-טראומטיים של ספר האבחנות הפסיכיאטרי בגרסה הרביעית. אמצעי המדידה הזה הראה נקודת התכנסות טובה ותוקף אבחנה ומהימנות גבוהה בהערכת ההפרעה הפוסט-טראומטית, כולל מדגם עכשווי של ילדים ישראליים.  שני סעיפים הושמטו מהדירוג, כדלקמן: הראשון- “תחושה שתוכניות העתיד שלך או התקוות לא יתגשמו משום שזה לא מתאים מבחינה התפתחותית לילדים צעירים. הסעיף הזה אינו רלוונטי  לילדים ואינו מבדיל בין ילדים שחוו טראומה ובין ילדים שלא חוו טראומה. התסמין השני שהושמט היה- “לא חש קרבה לאנשים מסביבך” מפני שזה דורש מידה של מודעות פנימית שאינה מתאימה לילדים צעירים. הכותבים קיבלו את החלטתם להסיר את הסעיף הזה אפילו שהוא נכלל בדירוגים קודמים. במקום זאת, שני תסמינים של התנסות מחדש התווספו, כשזה הודגם בשכיחות הרבה ביותר  בקרב ילדים צעירים, כדלקמן: ” הילד חוזר ומדבר על המלחמה ” ” הילד מתעסק לעתים קרובות במשחקי מלחמה.”

החוקרים יישמו מסגרת חלופית של קנה מידה בזיהוי הפרעה פוסט-טראומטית בקרב ילדים בגילאי גן, אשר הוצעה וקיבלה תיקוף ע”י חוקרים בשם: “SCHEERINGA ” ועמיתיו. עפ”י קנה המידה הזה, תסמין חדש לחלוטין- איבוד הרכישה של מיומנויות התפתחותיות התווספה לאשכול השלישי ( הימנעות). אשכול חדש לחלוטין נוסף, אשר הכיל שלושה תסמינים שנצפו, כדלקמן: הגברת חרדת הנטישה, אגרסיביות ופחדים שנראים כלא קשורים לזיכרונות הטראומה.  לבסוף, האלגוריתם שזה על הסף שונה כך שרק הימנעות /חוסר רגישות  (אשכול שלישי) נדרש במקום שלושה. רק תסמין אחד של הפרעת דחק (אשכול רביעי) נדרש במקום שניים.

העקביות הפנימית של תוצאה הכללית של ההפרעה הפוסט-טראומטית ושני תתי-הדירוגים מתוך ה- 4 במחקר הנוכחי היו טובים, למרות שתת-הדירוג של הימנעות והאשכול החדש  הראה מהימנות נמוכה, אלו לא השפיעו על המהימנות של כלל תוצאת ההפרעה הפוסט-טראומטית.

הערכת התגובות הפסיכו-סומטיות של ילדים לטראומה.

פותח שאלון, כדי להעריך את התגובות הפסיכו-סומטיות לטראומה בקרב ילדים בגילאי הגן. הסעיפים נבחרו על בסיס ספרות המחקר שהוצעה אשר הסוגים של התסמינים הינם שכיחים, בקרב ילדים צעירים שנחשפו לטראומה. הסעיפים נלקחו מסולמי דירוג דומים, כגון: שאלוני לחץ בקרב ילדים והתגובות הרגשיות ושאלון התמודדות בהתנהגות. השאלון כלל 4 סעיפים המעריכים את התגובות הפסיכו-סומטיות, כגון: כאבי ראש, כאבי בטן, חום ושלשולים. האימהות נתבקשו לענות, האם כל אחת מהתגובות התרחשו באופן שכיח יותר בחודשים שקדמו לכך, המוצגים בתוצאה דיכוטומית: (0= לא 1=כן). העקביות הפנימית  של הסולם הייתה אלפא (A ) =51, דבר המצביע על ההיבטים הייחודיים של השאלון לגבי התגובות הפסיכו-סומטיות.

ניתוח סטטיסטי.

הניתוח הסטטיסטי בוצע בשימוש תוכנת SPSS 18 המתאימה למערכת WINDOWS. האמצעים הושוו בשימוש מבחני  T כשהם לא היו שונים. התוצאות של מבחני T מוצגים במאמר. השכיחות של כל אחת מהתסמינים הפוסט-טראומטיים נבחנה ולאחר מכן, בהתבסס על קנה המידה שהוזכר קודם לכן, האימהות והילדים הוזכרו בהתאם לתחושה חיובית, או שלילית לגבי ההפרעה הפוסט-טראומטית. ניתוח רגרסיה לוגיסטית בוצע, כדי לזהות משתנים עצמאיים הקשורים להפרעה פוסט-טראומטית. בנוסף למאפיינים חברתיים-כלכליים, ההפרעה הפוסט-טראומטית של ההורים נבחנה כגורם סיכון פוטנציאלי, לגבי ההפרעה הפוסט-טראומטית בילדים. שיעורי יחס הסיכויים (OR ) ו- 95% ממרווח סמך (מרווח ביטחון אומדן המחושב מסטטיסטיקה של הנתונים שנצפו) חושבו. משתנים פוטנציאליים שנתגלו כדי להגיע למשמעות בניתוח חד-משתנה, נכנסו לתוך רגרסיה לוגיסטית רב- משתנה במודל כדלקמן: הגיל נכנס למאפיינים של המשתנים בניתוח הזה.  כל מתאם ההתאמה של המודל הוערך בשימוש מבחן “HOSMER-LEMESHOW ” והמודל עם ההתאמה הטובה ביותר נבחר כמודל הסופי.

לבסוף, ההקשר בין תגובות פסיכו-סומטיות לטראומה ולהפרעה פוסט-טראומטית בקרב ילדים בגילאי הגן, הוערך בשימוש סדרה של מודלים של רגרסיה לוגיסטית. בנוסף לסעיפים פרטניים, המספר המצטבר של התגובות הפסיכו-סומטיות חושב ונכנס כמשתנה עצמאי במודל שבו נכנסה ההפרעה הפוסט-טראומטית כמשתנה תלוי.

תוצאות.

המדגם כלל 167 ילדים בגילאים 4-6.5 שנים בגילאי הגן (ממוצע הגיל=5.3 סטיית תקן= חצי שנה): 49% מהילדים היו בנים. 35 ילדים (21%) עמדו בקנה המידה של חוקרים בשם: “SCHEERINGA ” ועמיתיו לגבי ההסתברות של ההפרעה הפוסט-טראומטית. השכיחות של תסמינים פרטניים של ההפרעה הפוסט-טראומטית הינה מוצגת בטבלה מס’ 1 עמ’ 428.  רוב התסמינים השכיחים בקרב ילדים נגעו לקושי של ההיפרדות מההורים (41.3%) היותם קופצניים ונחרדים פתאום (39.2%) וחשים תחושה של פחד (34.1%9)

ממוצע הגיל של האימהות אשר רואיינו היה 35.4 שנים (סטיית תקן= 7.4): רוב המדגם (61.8%) הייתה השכלה של פחות מרמת ביה”ס תיכון. 14 אימהות (8.4%) עמדו בקנה המידה הרפואי להסתברות של הפרעה פוסט-טראומטית. רוב התסמינים השכיחים של ההפרעה הפוסט-טראומטית בקרב אימהות הייתה ההתנסות של דימויים פולשניים של המלחמה (33.1%): היותם קופצניים ונחרדים בקלות ( 29.5%): קושי להירדם בלילה (29.3%).

טבלה מס’ 2 מציגה את המאפיינים החברתיים-כלכליים והמשפחתיים של ילדים עם או בלי הפרעה פוסט-טראומטית. ניתוחים חד- משתנים אשר העריכו התאמות של הפרעה פוסט-טראומטית בילדים גם כן מוצגים בטבלה הזו. כפי שנראה בטבלה מס’ 2 עמ’ 429, המשתנה היחיד שקשור עם ייצוג חיובי של הפרעה פוסט-טראומטית בילדים היה קשור לאימא שגם כן ייצגה חיוביות לגבי הפרעה פוסט-טראומטית. נצפתה גם מגמה לגבי ההשכלה של האבות (הגברת הסיכון לגבי הפרעה פוסט-טראומטית בקרב ילדים שלאבותיהם היה פחות מ- 12 שנות לימוד) ומעמד ההגירה של המשפחה (הגברת הסיכון להפרעה פוסט-טראומטית בקרב ילדים ממשפחות לא מהגרות).

בקרב האימהות, אף אחד מהמאפיינים החברתיים-כלכליים והמשפחתיים היו קשורים עם ייצוג חיובי לגבי הפרעה פוסט-טראומטית, למרות ששני גישות משמעותיות , הכנסה משפחתית מתחת לחציון המדגם והיות הורה יחיד.

המשתנים הבאים נכנסו לתוך מודל רגרסיה לוגיסטית בבקרה לגבי הגיל: לגבי הניתוח של הפרעה פוסט-טראומטית בקרב ילדים- הפרעה פוסט-טראומטית של אימהות, השכלה של האבות ומעמד ההגירה של המשפחה: לגבי הניתוח של הפרעה פוסט-טראומטית של האימהות- הכנסה ומעמד הורה-יחיד. התוצאות של המודלים לרגרסיה רב-משתנה הינם מוצגים בטבלה מס’ 3. כפי שניתן לראות, מאפיינים חברתיים-דמוגרפיים לא היו קשורים באופן משמעותי עם הפרעה פוסט-טראומטית בקרב אימהות או ילדים. בקרב ילדים, גורם הסיכון היחיד היה אימא עם הפרעה פוסט-טראומטית.

הנתונים לגבי הדיווחים של האימהות לגבי התגובות הפסיכו-סומטיות של הילד לטראומה היו זמינים לגבי 154 אימהות (92%) של 167 הילדים בגילאי הגן. השכיחות של כל תסמין הינה מוצגת בטבלה מס’ 4. התסמין הפסיכו-סומטי הנפוץ ביותר  בקרב כלל הילדים היה כאבי בטן, אשר נצפו ב- 16.9% מהילדים, בעקבות תנועות לא רצוניות של המעי (13%). השכיחות של הפרעה הפוסט-טראומטית היו מוגברים באופן משמעותי בילדים אשר סבלו מכאבי ראש ועצירות, או שלשולים.

ממוצע המספר של התסמינים הפסיכו-סומטיים בקרב ילדים היה 0.5 (סטיית תקן=0.8 טווח 0-4). רגרסיה לוגיסטית הצביעה ששכיחות הילדים לגבי ייצוג חיובי לגבי הפרעה פוסט-טראומטית  היה כמעט כפול  עם כל תסמין נוסף פסיכו-סומטי.

דיון.

המחקר מציג נתונים לגבי גורמי הסיכון הפוטנציאליים הקשורים להתפתחות ההפרעה הפסיכו-סומטית ובמקביל את ההשפעות הנלוות בקרב צעירים, ילדים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך ואימותיהן, אשר נחשפו לטראומה מתמשכת, הקשורה למצב מלחמתי. 20% מהילדים ו- 8.4% מהאימהות ייצגו חיוביות לגבי הפרעה פוסט-טראומטית. השכיחות של ההפרעה הפוסט-טראומטית בקרב האימהות במדגם הזה, הינה מושוות לשיעורים הכלליים, של ההפרעה הפוסט-טראומטית באוכלוסייה הכללית, אשר נעה מ-  8-12%, למרות שזה נמוך משיעורי השכיחות שדווחו במחקרים אחרים של אזרחים שנחשפו למלחמה ( 16-37% באלג’יריה, קמבודיה אתיופיה ורצועת עזה שדווחו ע”י חוקר בשם: JONG ועמיתיו).

הפרעה פוסט-טראומטית של האימהות הייתה קשורה באופן חזק ומשמעותי, להפרעה פוסט-טראומטית בקרב ילדים. הממצא הזה מושווה לתוצאות מחקר ארוך טווח של ילדים בעלי סיכון גבוה בארה”ב (אם זה חסרי בית, או כאלו שנחשפו לטראומה), אשר גילו שהרווחה הרגשית של ילדים במהלך תקופה ארוכה הושפעה ע”י הקשר של האימהות להפרעה פוסט-טראומטית. לגבי ילדים צעירים, המטפל נחשב “כמווסת חיצוני”, אשר על-פיו מסתמכים במתן הגנה. לכן, יכולתו של הילד להתמודד עם לחצים, כגון: החשיפה לאירועים טראומטיים, נקבעת באופן נרחב ע”י התגובה של המטפל ויכולותיו/תה לעזור לשקם את תחושת הביטחון. אימהות לילדים צעירים שסובלות ממצוקות, הינן זמינות פחות להגיב לצרכים הפיזיים והרגשיים של ילדיהן ולעזור להם, בהתמודדות עם התגובות הרגשיים שלהם לאירועים טראומטיים.  ביחס לכך, חוקר בשם: ” LIEBERMAN ” הצביע על-כך שהחשיפה של אימהות לאירועים טראומטיים משפיע על הסגנון ואיכות ההורות של האימהות.  זה מתבטא בהערכה פחותה של השפעת הטראומה על הילד והתפתחות של הימנעות אימהית- דבר המגביל את יכולה להגיב לצרכים הפיזיים והרגשיים של הילדים. למרות זאת, דווח גם שכשהילדים מתבגרים יותר, הם הופכים  להיות עצמאיים יותר בוויסות הרגשות שלהם וכך ההקשר בין אימהות והפרעה פוסט-טראומטית בקרב ילדים יורדת באופן משמעותי.

משום שזה מחקר-חתך (מחקר אפידמיולוגי שמתאר את המצב בנקודת זמן מוגדרת, או במשך תקופה קצרה), זה לא ברור האם האימהות שסבלו מהפרעה פוסט-טראומטית השפיעו על ילדיהם שסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית וההיפך. ישנה גם אפשרות שאין קשר סיבתי בין אימהות והפרעה פוסט-טראומטית בקרב ילדים, אלא שההשפעה הגנטית לגבי הפרעה פוסט-טראומטית, אשר הינה משותפת לאם ולילד, יכולה להסביר את הקשר שנצפה.  אחד מהממצאים החשובים של המחקר הינה החשיבות בסיכון הגבוה של ילדים בעלי הפרעה פוסט-טראומטית לפתח גם תגובות פסיכו-סומטיות עוצמתיות, בהשוואה לילדים אשר לא ייצגו תגובה חיובית להפרעה פוסט-טראומטית.  התגובות הפסיכו-סומטיות הללו כוללות כאבי ראש ותנועות לא רצוניות של המעי. הסומטיזציה בקרב הילדים אשר מתנסים בחרדה גבוהה, הינה תגובה נפוצה, אשר מתבטאת בעיקרה באמצעות כאבי ראש, כאבי בטן ובחילה. מספר מחקרים נוספים גילו גם כן שההפרעה הפוסט-טראומטית, הינה קשורה בסומטיזציה מוגברת בקרב ילדים, אשר נחשפו לעימותים צבאיים, או לניצול מיני. המחקר הזה מתרחב לממצאים הללו ע”י הדגמת קשר דומה חזק בין הפרעה פוסט-טראומטית ותגובות פסיכו-סומטיות בקרב ילדים צעירים מאוד, בייחוד כאבי ראש ועצירות/שלשולים. אנשי המקצוע הרפואיים צריכים להיות מודעים לתגובות הפסיכו-סומטיות הללו ולטפל בהן גם ברמה הפסיכולוגית.

למחקר הזה יש מספר מגבלות. (1). ראשית, התסמינים של הילדים הוערכו דרך הדיווחים של האימהות ולא הושגו בשום דרך אחרת ע”י מטפלים. לכן, יכול להיות שהמצב הרגשי של האימהות השפיע על הדיווח של התסמינים שקיימים בילדיהן. (2). שנית, אמצעי המדידה ששימש כדי להעריך את תסמיני ההפרעה הפוסט-טראומטית בקרב ילדים במחקר הזה שונה בהתבסס על ספרות המחקר על לחצים פוסט-טראומטיים ותסמיניה בקרב ילדים צעירים מאוד והצורה הנוכחית של זה עדיין צריכה לקבל תוקף. כתוצאה מכך, לא ברור האם התוצאות יהיו שונות אם כלי הערכה אחרים לגבי ההפרעה הפוסט-טראומטיים היו בשימוש. (3). שלישית, שיעורים של פלאשבקים (מעל ל- 25%) גם בילדים ובאימהות יכולים להיות כתוצאה משטף מלאכותי יותר מדי שנגרם מחוסר הבנה של השאלות הללו. זה נפוץ כאשר משתמשים ברשימות במקום ראיונות כדי להעריך את ההפרעה הפוסט-טראומטית, אשר זה בסבירות שתנפח את שיעורי האבחנה. (4). רביעית, כל הנשאלים במחקר באו ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, כך מגבילים את האפשרות להגברת ולהרחבת ההכללתיות של הממצאים. (5). חמישית, המחקר הזה היה מחקר-חתך ולכן, התכנון מגביל את היכולת של החוקרים ליצור כל פרשנות לקשר הזמני ולהשפעות הסיבתיות של משתני המחקר. (6). שישית, -לבסוף, בגלל חוסר ההסכמה לגבי אבחנת ההפרעה הפוסט-טראומטית בילדים צעירים, החוקרים נקטו בגישה שמרנית בהערכה (כלומר, החוקרים השמיטו שני סעיפים “חוסר תחושה הקרובים לאנשים מסביבך “התחושה שתוכניות העתיד שלך או התקוות לא יתגשמו) אשר מביאים לחוסר הערכה של שכיחות ההפרעה הפוסט-טראומטית בקרב הילדים. ביחס לכך, החוקרים ציפו שהשינויים הצפויים להתקבל בקנה האבחנה לגבי ההפרעה הפוסט-טראומטית בספר האבחנות הפסיכיאטרי גרסה חמישית תטפל טוב יותר בחוסר ההערכה בשכיחות של ההפרעה הפוסט-טראומטית בקרב ילדים צעירים.

למרות שההקשר בין הבריאות הנפשית של האם והרווחה של הילד הינה מתועדת מאוד, בייחוד בקרב ילדים של אימהות שאובחנו עם דיכאון, מחלה דו-קוטבית, הפרעה פוסט-טראומטית והפרעות נוספות הקשורות לחרדה, המחקר הזה מוסיף מידע משמעותי לספרות המחקר הקיימת בהתבוננות בקשר שבין הפרעה פוסט-טראומטית של האם והפרעה פוסט-טראומטית של הילד והתגובות הפסיכו-סומטיות ללחץ כרוני ומתמשך בתוך אזור מלחמה פעיל. המחקר מדגיש בנוסף את גורמי הסיכון הפסיכיאטריים והשינויים ההתנהגותיים אשר קשורים לחשיפה להתנסויות טראומטיים בקרב ילדים צעירים.

מאמר מחקרי: הפרעה פוסט- טראומטית בקרב ילדים בגילאי גן שנחשפו להתקפות רקטות מתמשכות במהלך המלחמה בעזה.

רקע.  השכיחות והביטוי של תסמיני הפרעה פוסט-טראומטית בקרב ילדים צעירים יכולות להיות שונות ממה שאובחן בקרב מתבגרים. המחקר הזה בחן את ההתאמות מבחינה חברתית-דמוגרפית, משפחתית ופסיכו-סומטית של הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD ) בקרב ילדים בגילאי גן ואימותיהם אשר נחשפו להתקפות רקטות מתמשכות במלחמה בעזה. שיטות:  167 אימהות של ילדים בגילאי גן ( גילאים 4-6.5) רואיינו ביחס להפרעה פוסט-טראומטית ותסמינים פסיכו-סומטיים של ילדיהם , כמו כן, התגובות שלהם לטראומה. תוצאות:  14 אימהות (84%) ו- 35 ילדים (21%) הביעו סימנים חיוביים להפרעה פוסט-טראומטית. מאפיינים חברתיים-דמוגרפיים לא היו קשורים עם הפרעה פוסט-טראומטית בקרב אימהות, או ילדים. בקרב ילדים, גורם הסיכון היחיד הייתה אימא עם הפרעה פוסט-טראומטית (12.22 95% CI 2.75-54.28 ).  בהשוואה  לילדים אשר לא הקרינו תגובה חיובית להפרעה פוסט-טראומטית, אלו אשר הקרינו תגובה חיובית, הציגו שיעורים גבוהים יותר באופן משמעותי של תגובות פסיכו-סומטית, לטראומה, בעיקר עצירות ושלשולים. (OR=4.36 95% CI 1.64-11.60 ) וכאבי ראש. (OR= 2.91 95% CI 1.07-7.94 ).  מסקנות:  התוצאות של המחקר הזה מוסיפות תרומה לספרות המחקר המתפתחת לגבי הפרעה פוסט-טראומטית לילדים, המדגישה את התפקיד החשוב של החרדה והתגובות הפסיכו-סומטיות הקשורות לחשיפה להתנסות טראומטית מתמשכת, בקרב ילדים צעירים. מילות מפתח: הפרעה פוסט-טראומטית, פסיכו-סומטית, סומטיות.

הקדמה.

אירועים טראומטיים יכולים להיות מלחיצים לגבי בוגרים וילדים ויכולים לגרום להפרעה פוסט-טראומטית (PTSD ). ילדים צעירים יכולים להיות בעלי סיכון גבוה יותר להשלכות פסיכולוגיות שליליות בעקבות הטראומה, כשהם עוברים תקופת התפתחות רגשית ופסיכולוגית. יש להם מיומנויות התמודדות מוגבלת והם תלויים באופן חזק במטפל העיקרי שלהם. למרות גרסאות חוזרות, ספר האבחנות הפסיכיאטרי בגרסא ה- 4 (האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה – 2000), קנה המידה להפרעה פוסט-טראומטית, לא היה מעולם רגיש מבחינה פרטנית להשפעות הטראומה בקרב ילדים צעירים מאוד. לכן, היישום שלהם לגבי ילדים היה נתון במחלוקת ע"י החוקרים וישנה הסכמה מועטה לגבי האמצעים ששימשו בכל התחומים הקשורים לטראומה. קנה המידה הנוכחי כולל קבוצות של שלושה תסמינים, כדלקמן: התנסות מחדש, הימנעות, ולחץ מתמשך לאחר אירוע טראומטי. אולם, תסמיני הביטוי של הפרעת הפוסט-טראומה יכולה להיות שונה במידה רבה, בקרב ילדים, עם ילדים צעירים, אשר מציגים לעתים קרובות את התסמינים באמצעות משחק, ציורים, או סיפורים, או ייצוג של חרדת נטישה ופחדים אשר אינם...

295.00 

מק"ט 6aa56ae91307 קטגוריה
מק"ט 6aa56ae91307 קטגוריה

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.