(12/04/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

Practising Political Life Writing in the Pacific

תרגול כתיבת סיפורי חיים פוליטיים באוקיאנוס השקט

“ביוגרפיה אינה רק חיפוש אחר דמיון ורצון להפוך לאחר. לא. זהו גם מסע להבנת ושינוי העצמי דרך מסע שמתווך על ידי רגש וגילוי עצמי.” (2012:79 (Morle

עמ’ 1

המצב של כתיבת ביוגרפיות באוקיאנוס השקט מציג לנו פרדוקס כלשהו. מצד אחד נראה שיש פערים עצומים בין המדינות השונות בכתיבה האקדמית של הכותבים הראשונים בכמה ביוגרפיות שנכתבו. מצד שני, כפי ש DOUG MUNRO ציין, כאשר מתייחסים אליהם כקבוצה, קבוצת הביוגרפיות מהאוקיאנוס השקט היא אחת הקבוצות החשובות ביותר של עבודות על הפוליטיקה וההיסטוריה של האזור, בעיקר כאשר מדובר במחקר של מנהיגות ובמיוחד על מנהיגות הפוליטית, אז אף אחד מהתחומים האקדמיים המרכזיים לא יכול להתחרות ברוחב ובעומק שלהן, בעיקר לאור זה שהן נכתבו לאחרונה, כלומר בתקופה הפוסט-קולוניאלית. טענה זו נטענת באופן משכנע בעיקר על ידי JONATHAN RITCHI בפרק שכתב בספר זה, המתמקד במצב אומנות כתיבת הביוגרפיות בפפואה-ניו גינאה, אך זה רלוונטי גם באופן כללי יותר. פרשנים אקדמיים ופופולריים מהאוקיאנוס השקט מבחינים בקביעות בכך שהפוליטיקה נוטה להילקח בצורה אישית מאוד ומדגישים את הדרכים שבהן ממשלות וקואליציות קמות ונופלות על בסיס כוחם של המנהיגים שלהן. בהקשר זה, חיי הפרט מקבלים משמעות נוספת מכפי שהיו עשויים לקבל במקומות אחרים. למרות זאת, כתיבת ביוגרפיות באופן כללי  וכתיבת ביוגרפיות של דמויות פוליטיות בפרט, היא התפתחות של הזמן האחרון ולכן נוטה שלא להתבסס על קריאה נרחבת של ספרות זמינה, ויש יחסית מעט ניתוח רפלקסיבי של כיצד הטקסטים נוצרו ומה הם תורמים לגישות הדיסציפלינריות המרכזיות.

בהתאם לאי התאמה זו, מספר של אוספים שנערכו ומוקדשים לאמנות כתיבת הביוגרפיות ניסו לאחרונה למלא את החלל. הספר של Stewart and Strathern    – Identity Work: Constructing Pacific Lives עוסק בכמה נושאים הקשורים בכתיבת ביוגרפיות ובעל עניין מידי לאנתרופולוגים, ודן בנושא האתנוגרפיה המלנזית כולל אופי האישיות, המרחב והמגדר.

עמ’ 2

שנה לאחר מכן, Lal and Hempenstall ערכו את הקולקציה של Pacific Lives, Pacific Places: Bursting Boundaries in Pacific History  שבמובנים רבים נותנים מבט היסטורי על אותם נושאים, למרות שהתשובות שכל תחום נותן מאוד שונות. בעוד שהאנתרופולוגים נטו לראות אוטוביוגרפיות וביוגרפיות כיוצאות מנקודת הנחה “מערבית” לגבי הפרט, גישה שהיא זרה לתרבויות האוקיאנוס השקט, הספר של Lal and Hempenstall רואה בכתיבת סיפורי חיים ניגוד לאפיון תושבי האיים אך ורק לפי הדפוס התרבותי שלהם.  במקום זאת, הם מזהים את היכולת של היסטוריית סיפורי החיים לספק תחושה של פעולה אנושית שחסרה פעמים רבות בתיאורים של חוקרי תרבות. המתיחות הזו מוטמעת בצורה עמוקה בספרות המחקרית באופן כללי, אך הביוגרפיות הן התחום שבו הדבר עולה בצורה ברורה על פני השטח בהקשר של האוקיאנוס השקט.

התוספת האחרונה ביותר היא בספרם של Lal ו-  – Luker Telling Pacific Lives: Prisms of Process.  בניסיון לעשות מאמץ רב-תחומי רחב טווח, ספר זה לוקח על עצמו את הדיון הקיים שבין היסטוריונים ואנתרופולוגים על מקומה של התרבות ותפיסת העולם בכתיבת הביוגרפיות של האוקיאנוס השקט – אם כי אינו פותר זאת. הוא שונה מהניסיונות הקודמים בכך, שמלבד היותו ארוך יותר באופן משמעותי וכולל מחברים רבים יותר, הוא מתמקד בדרך כתיבת ביוגרפיות. אנו לומדים יותר על תהליכי עריכת המחקר, על אופן ניהול משא ומתן,  על מערכות יחסים ועל גישה למידע ואימות ופירוש של המידע. זה לא אומר ששני הכרכים הקודמים התעלמו מנושא זה – רפלקסיביות אתנוגרפית היא נושא ליבה בספרם של Stewart and Strathern , למשל – אבל הספר של Lal and Luker מציב את הנושא  בחזית הבמה. הם מגיעים למסקנה שכתיבת סיפור חיים  “הוא תרגיל מורכב ומעורפל, ‘מסובך’ בהקשרים בין-תרבותיים ולא ספרותיים שבהם מושגים של זמן, מרחב, היסטוריה, מיתוס, תפקידם ומחויבויותיהם של אנשים בחברה נבדלים זה מזה מאוד והזיכרון ההיסטורי אינו מתועד”. הם שואלים: “כיצד, במצבים אלה, אנו בונים/ משחזרים חיים?”, כך, לטענתם, התשובה משתנה מאוד בהתאם לדיסציפלינה של הכותב וכן לנסיבות של האדם שעליו כותבים וההקשר שלו. כך, אם “לחשוף את סודות הלב המסכנים והמתים” זו המשימה, זה לא קל, ומעולם לא היה.

כיורש של פרויקט Telling Pacific Lives, כרך זה ממשיך את דרכו, מהתיאור על  המורכבות והמשא ומתן שבפרקטיקה של כתיבת סיפורי החיים. אך הפרקים המורכבים המוצגים כאן שונים משמעותית מבחינת הנסיבות והדיסציפלינות, המטרה והשיטה. זהו אוסף של הרהורי חשיבה  על התנהלותם של המחברים בכתיבת סיפורי חיים, איך הייתה החוויה ומה הם למדו במהלך התהליך.

עמוד 3

כהנחת יסוד, על ידי התבוננות בתיאורים אלה אנו מעריכים שאין שום נוסחה מוגדרת לכתיבת סיפורי חיים, פוליטיים או אחרים. במקום זאת, אנו רואים כיצד כל אחד מהסופרים  בדרכו ניהל משא ומתן על שלל הנושאים והמתחים החופפים שאותם מתארים Lal and Luker. עם זאת, בעוד שכל דוגמא היא ייחודית, ישנם דפוסים, נושאים ולקחים המציעים הדרכה לכותבים העתידיים. לפיכך, בעוד שספר זה אינו מספק מפת דרכים תיאורטית או מעשית כיצד לכתוב על חיים פוליטיים, הוא מכיל תובנות רבות אודות סוגי המכשולים בהם נתקלים סופרים במהלך הדרך, ומציע כמה מחשבות על הדרך בה הם התגברו עליהם.

נקודת המוצא הברורה מהספר של Lal and Luker היא הדגשת הכתיבה על סיפורי חיים ‘פוליטיים’. לכן תנו לי להתחיל על ידי הוצאת שאלות ההגדרה מן הדרך. ההגדרה  של מה מהווה חיים ‘פוליטיים’ היא טעונה, וכל הניסיונות להגדירה הם בהכרח חלולים. יותר מכל הדיסציפלינות המקובלות, כתיבת סיפורי חיים מנסה להבחין בין אישי לפוליטי. כתוצאה מכך, בסדנה הראשונית שלנו, השארנו BRIJ ואני את שאלת ה”מה הוא פוליטי ומה לא” פתוחה ובכך אפשרנו לסופרים לזהות את יצירתם באופן עצמאי. עם זאת, כמו בכל יצירת קטגוריות, חשבנו על קבוצת טקסטים שהרגשנו שהיוו את ליבת הז’אנר. קבוצה זו כללה יותר מ- 40 אוטוביוגרפיות, ביוגרפיות ואוספים של כתבים ונאומים שנכתבו על ידי פוליטיקאים באיי האוקיאנוס השקט, או על אודותיהם. זו במובנים רבים קבוצה גדולה, כפי שמעידים הפרקים בספר זה של פרויקטים חדשים, שצומחת מדי שנה. הדוגמה המוקדמת ביותר היא הספר אהוטוביוגרפי שכתב סר Tom Davis – לימים ראש ממשלת איי קוק – ואשתו הראשונה לידיה, ואילו האחרון הוא David Hanlon’s life  של .Tosiwo Nakayama במובן הרחב יותר, אם נתחיל לכלול אישים פוליטיים אחרים כמו מושלים קולוניאליים, מנהיגים ואנשי כמורה בולטים, הרשימה תתארך והתאריכים יהיו עתיקים יותר.

ניתן להעלות נקודה דומה לגבי ארגון הספר הזה סביב מיקום גיאוגרפי. סיפורי חייהם של הפוליטיקאים שהוזכרו לעיל באים כולם מתוך 14 הישויות הפוליטיות העצמאיות והשולטות באזור האוקיאנוס השקט. עם זאת, הם אינם מייצגים באופן שווה את כולן, מכיוון שיש ריכוז גדול יותר של יצירות מאיי פיג’י, פפואה ניו-גינאה ואיי שלמה, יחסית לאזורים אחרים באוקיאנוס השקט. כלומר, עיקר הכתיבה, פוליטית ואחרת, התמקדה באזור המלנזי.  ספר זה כולל פרקים מחוץ לאזור המלנזי, אשר תוך הוספת נקודת מבט מנוגדת, מדגיש גם כמה מההיבטים הייחודיים של כתיבת סיפורי החיים במלנזיה. לדוגמה, הפרק של Munro על חיי  ראשי הממשלה של ניו זילנד מדגיש ביותר את החדשנות של הספרות מהאוקיאנוס השקט.

עמוד 4

הז’אנר בניו זילנד מבוסס היטב ומהווה חלק משיח אינטלקטואלי גדול יותר. לעומת זאת, כתיבת ביוגרפיות באיי האוקיאנוס השקט נוטה להיות אמנות מזדמנות הנכתבת על ידי אקדמאים – כך שעבור כמעט כל הכותבים בכרך זה, כתיבת הביוגרפיות מהווה רק חלק קטן מהעבודה העיקרית שלהם, וכמו  גם חסידים  אחרים שלו, כולם נוטים להיות אנשים מבחוץ.

מבלי להתעמק בזה, המונח ‘היסטוריית חיים’ מעלה את אותן סוגיות. כאמור לעיל, הדבר משמש בעיקר בספר זה בכדי לתאר מגוון חומרים שרובם נכללים בקטגוריות המקובלות של האוטוביוגרפיה והביוגרפיה, יחד עם אוספים ערוכים של נאומים ויומנים. עם זאת, ישנן דרכים רבות אחרות לתעד חיים, למשל באמצעות סרט, שהוא הנושא של הפרק של Ceridwen Spark. אכן, כמה מסיפורי היסטוריית החיים המפורסמים ביותר שנכתבו על דמויות פוליטיות באזור האוקיאנוס השקט – למשל של  Ulli Beier  שסייע לסגן ראש הממשלה לשעבר של פפואה ניו- גינאה Albert Maori Kiki; הספר שנערך על ידי Roger Keesing על מושל איי שלמה לשעבר Jonathan Fifi’i; או הספר שנערך על ידי  Judith Bennett and Khyla Russell  על  חייו של  דובר הפרלמנט לשעבר של איי שלמה, Lloyd Maepeza Gina – הוקלטו בתחילה כראיונות לפני שהפכו לטקסטים מהותיים. היו גם כמה ניסיונות לכתוב אוסף סיפורי חיים. ספר שערכו   : The Davidson and Scarr  –  Pacific Islands Portraits   וספרו של Deryck Scarr  :   More Pacific Islands Portraits , מכילים יצירות ביוגרפיות קצרות המוצגים לפי התבנית שנראית בספר של  Plutarch’s famous Lives,, וכך גם בספר שנערך על ידי Firth and Tarte –20th Century Fiji: People Who Shaped This Nation, והאוסף של  – Pollard and Waring Being the First: Storis Blong Oloketa Mere lo Solomon Aelan..

לאחר שהתווינו את הגבולות המגדירים את הפרמטרים המהותיים של אוסף זה, חשוב לומר ששלושתם בכל זאת משמשים כסיכומים שימושיים, שלמרות שהם מעוררי מחלוקת, מביאים תחושה של האנשים עליהם אנו מדברים, המקומות שמשם הם הגיעו והדרכים שבהן הסיפורים שלהם תועדו והגיעו לקהלים שונים. במילים אחרות, בעוד שכל הקטגוריות הן שרירותיות במקצת, אין זה אומר שאין להן תפקיד, אלא להפך. בהקשר של ספר זה, התועלת שלהם נובעת מהתחושה של אידאולוגיית קהילת האוקיינוס השקט, שבמובנים רבים נוצרה על ידי האנשים שאנו מכנים מנהיגים פוליטיים ונתמכת באמצעות כתביהם.

עמוד 5

לרוב, כתיבת ביוגרפיה פוליטית באוקיאנוס השקט קיבלה אופי ספרותי ואמפירי ולא תיאורטי. זה משקף בחלקו את אופי הז’אנר, ולכן זו הסיבה שהיא נמצאת תחת מחלוקת במחקרים פוליטיים, היסטוריים ועכשוויים כאחד. מבקרי כתיבת הביוגרפיות טוענים כי ז’אנר הוא סובייקטיבי יתר על המידה, אינו בעל אוריינטציה מסבירה ואינו בעל מתודולוגיה קפדנית. בפרט, הקשר החזק בין המחבר לנושא הוא המקור לאמביוולנטיות מסוימת עבור חוקרים המעוניינים באובייקטיביות ובקפדנות מדעית. ברור שהנטייה לתאר נרטיב של  ‘האדם היחיד כאדם הגדול בהיסטוריה’ עומדת בניגוד גמור לגישות קונבנציונאליות של הדיסציפלינה, המציגות את סיפורם של המנהיגים כתוצר של כוחות חברתיים, כלכליים ופוליטיים או כתגובה סבירה לתמריצים של מבנים מוסדיים. עם זאת, לגישה מסוג זה יש גבולות, כמו היעדר היכולת להתחשב במימד האנושי של החיים הפוליטיים. זה מקבל משמעות מיוחדת באוקיאנוס השקט, שם סופרים מתמודדים עם נושאים הנוטים להיות מחוץ לתחום המדע הביוגרפי. גם האנשים עליהם כתבו  Both Nicole Haley and Clive Moore מדגישים את חשיבות הרוחניות, כולל את החלומות והתחושות המוקדמות בחיים שהם מתארים.

בנוסף לרציונל הכולל של ספר זה, כדי לשקף כיצד התנהלו סופרים בתיאור היסטוריות חיים פוליטיות – הוא משמש גם כתגובה על העמימות לה זוכה הטיפול בז’אנר על ידי הדיסציפלינות המרכזיות.  כתיבת חיים פוליטית, כפי שמתארDavid Hanlon , מספקת ‘עדשה ביקורתית ממוקדת’ שדרכה אנו יכולים לבחון שורה של נושאים מרכזיים ודיונים הרלוונטיים לחקר אזור האוקיאנוס השקט כיום בפרט, וחקר הפוליטיקה בכלל. עם זאת, כדי לתמוך באמיתות הטענות הללו, עלינו להבין כיצד נכתבות ביוגרפיות פוליטיות ולבחון כיצד כל מחבר משאיר חותם משלו על הטקסט. זה נכון לגבי כל כתיבת ביוגרפיה, אבל מקבל משמעות נוספת בהקשר של דמויות פוליטיות.

ביוגרפיות היסטוריות פוליטיות הן יותר מסיפורים בלבד על פוליטיקאים או גברים ונשים בעל השפעה – הם מתמקדים באידיאלים, ערכים ושאיפות רחבים יותר, ובמקרה של מנהיגי העצמאות, מגלמים את סיפורה של אומה. חשיבות התיאור מחדש של סיפור מאבק העצמאות של ונואטו היא מרכזית בפרק על סגן ראש הממשלה לשעבר, הכומר Sethy Regenvanu באוסף זה. Regenvanu מתאר את המוטיבציה שלו לכתיבת אוטוביוגרפיה כנובעת בחלקה מכעס על הדרך בה הסתיימה הקריירה הפוליטית שלו, אך גם כאחד מאבות המייסדים, היא נובעת מתוך תחושת חובה לתעד את העבר לדורות הבאים.

עמוד 6

הפרק שלו, כמו גם ספרו, מציג מקרה נלהב מדוע האוטוביוגרפיה, שלעתים קרובות מושכת חשדות גדולים עוד יותר מביוגרפיה, בעיני חוקרים רבים מהזרם המרכזי, היא אמצעי חשוב לתיעוד זיכרונות. באופן מיוחד הוא טוען שזה מספק תיאור של אירועים שנראו בעיני מישהו שחי אותם, וחווה אותם, ומי שיודע מהם הנטל והלחצים של נשיאה בתפקיד ציבורי.

ברוח שונה אך דומה, הפרק של Brij Lal עוסק באותה שאלה. הוא נרתע מאפשרות של הפיכת כל הנתונים שנאספו בקפידה לטקסט מהותי, ומתאר את קבלת התמריץ לסיום כתב היד הביוגרפי שלו מקבוצה של תלמידי תיכון, שעל אף חשיבותו הרבה להיסטוריה העכשווית של פיג’י לא ידעו מי היה מנהיג האופוזיציה Jai Ram Reddy. בדומה ל- Regenvanu, Lal מתאר כיצד ניגש לכתיבה בתחושת זעם שנבעה מרצון לא רק לתפוס את מהות הפרסונה הציבורית שתיאר, אלא לתעד ולהבטיח ש Reddy והמפלגה שהוא ייצג לא יימחקו מההיסטוריה: ‘אני כותב כי אני חייב, להעיד על התקופה בה חייתי. אני רואה בכתיבה מעשה של נקמה נגד התרבות של האדישות והשכחה, ​​מעשה של נקמה בשכחה ההיסטורית ”(פרק 5). לעומתו, Christopher Chevalier  מתאר בפרק שלו מדוע הוא כותב על ראש ממשלת איי שלמה לשעבר, Solomon Mamaloni ‘להחזיר חוב לאיי שלמה על כך שהעניקו לי בת מאומצת ויותר מעשרים שנה של עבודה מרתקת, נסיעות ולימוד. ‘ (פרק 3).

הקשר החזק בין המחבר לנושא ניכר במיוחד בפרק של Nicole Haley על Sane Noma, מנהיג טקסי, מתווך אדמות ובעל חזון ממחוז אגם Kopiago   בפפואה ניו- גינאה. היא כותבת כדי ‘לכבד את חייו וזכרו של Sane Noma ‘ (פרק 8). Haley מתארת ​​כיצד Noma סיפק מידע או עורר השראה כמעט בכל פיסת כתיבה אקדמית שהיא כתבה מעולם. וחשוב יותר, לנבואות שלו יש חשיבות רבה לחייה ולבתה אליריה. עם זאת, למרות החשיבות של חייו של  Noma והחלון שהם מציעים למאה של שינוי דרמטי בפפואה ניו- גינאה, Haley מתייחסת ללבטים שלה בשאלה אחת בפרט: כיצד לספר את סיפורו. היא תוהה כיצד היחסים שלה עם Noma יתקבלו באקדמיה ומתארת ​​תחושת ייאוש בגלל הלעג הפוטנציאלי שזה עלול למשוך באקדמיה בשל הקשר האישי שלה אליו, שמטרתו לעשות צדק עם מושא המחקר שלה. עם זאת, היא מוכנה לאמץ את האפשרות, ולהתריס נגד המוסכמות המחקריות כדי לתת לנו את התיאור של מעורבות רגישה בעולם שמעבר לתחום המחקר המסורתי.

כפי שהפרק של Doug Munro ממחיש בצורה נוקבת, הקשר בין מחבר לנושא שלו הוא מרכזי בכל המשגה תיאורטית או מעשית של הכתיבה הביוגרפית. בדרך כלל משערים כי כדי שאדם אחד יקדיש כל כך הרבה מזמנו לחקר חייו של מישהו אחר, חייב להיות קשר חשוב הקושר בין שני האנשים האלה, כמו במקרים של Lal and Reddy or Haley and Noma.

עמוד 7

במקרים אחרים כמו בפרק של Deryck Scarr נראה שמקריות ומזל ממלאים תפקיד משמעותי בחיבור המחבר עם הנושא שלו. כמו אצל כותבי סיפורי חיים רבים, גילוי לא מכוון, נזכר Scarr, הביא אותו לאוקיאנוס השקט והייתה לזה יד בהחלטתו לכתוב ביוגרפיה של שני כרכים על Sir John Bates Thurston מושל פיג’י, שהטיל על עצמו במהלך עבודתו בארכיוני הנציבות העליונה של מערב איי האוקיאנוס השקט. באופן דומה, Scarr מתאר כי באופן בלתי צפוי פנתה אליו ועדה נבחרת  וביקשה ממנו  למצוא ביוגרף שיכתוב על חייו של המדינאי Sir Lala Sukuna. בהתבסס על הצלחתו בכתיבת הספר על Sukuna, הוא מסביר כיצד הרגיש שציפה זאת ממנו ראש ממשלת ונשיא פיג’י  לשעבר,  Sir Kamisese Mara שהיה בן טיפוחיו (פרק 6). זה לא אומר ש Scarr כתב זאת בגחמה – העניין בנושא, הזמינות של חומרים והמשמעות הפוליטית של שני הנושאים האחרונים, כפי שאפשר להסיק, היו שיקולים מרכזיים, אבל כתיבת ביוגרפיה היא לרוב דבר שאנשים יותר נתקלים בו מאשר מתכוונים אליו.

נדיר יותר מהקשר בין המחבר לנושא, אך בעל משמעות רבה יותר באוקיאנוס השקט, שם כמעט בכל האוטוביוגרפיות הפוליטיות קיבלו המחברים עזרה מסוימת, הוא החשיבה על  עריכת סיפור חיים או אוסף של סיפורי חיים. זה הנושא שאיתו מתמודד  Clive Moore ומחשבותיו חושפות כמה נושאים הקשורים זה בזה. הראשון נוגע להכרה. עריכת סיפור חיים או אוסף של סיפורי חיים מחייבת השקעה עצומה של זמן,  ובכל זאת מחויבות זו במידה רבה אינה מוערכת מספיק  על ידי מי ששופט את התפוקות האקדמיות. דילמה זו, כפי ש- Moore    אומר, אינה מוערכת מספיק גם על ידי מי שכותבים עליהם. פתרון אחד שהוא בוחן הוא האפשרות להיות מחבר משותף לפרויקט האחרון שלו, חייו של השר והמושל הכללי לשעבר של איי שלמה, Sir Nathaniel Waena, ובכך להתחמק מהדרישות הביורוקרטיות של האקדמיה. אבל, כפי שהוא מודה, זה כרוך גם באחריות רבה יותר לתוכן – וזה יוצר בעיות ושאלות חדשות בנוגע לאמיתות היסטורית והיושרה של המחבר.

הפרק של Moore מעלה כמה נושאים שגם מחברים אחרים בספר זה העלו, כולל אופי מקור החומרים המשמשים לעריכת סיפור חיים פוליטי. כל מחבר, כפי שמדגיש Munro, פותר בעיה זו אחרת, בהתאם לנושא שלהם ולסוג סיפור החיים שהם רוצים לכתוב. במקרה של הנושא הנוכחי שלו, Moore מתמודד עם איך לפרש ולשלב את המשמעות של תחושות מוקדמות וחלומות בטיוטות המוקדמות. כמו שהוא מספר, יש משהו מרענן באופן שבו החוויות הפרטיות האלה נקשרות לנושא, אך הוא תוהה כיצד יש ליצור ספר מחומר כזה. הוא, וכמה אחרים, מעלים נקודה דומה לגבי הנצרות. אמונה נוצרית היא מרכזית אצל רוב תושבי איי האוקיאנוס השקט לגבי ההבנה שלהם ומתן המשמעות לחייהם, ובכל זאת, מחויבות רוחנית זו לעיתים קרובות זרה לאנשי האקדמיה המסייעים בעריכה או בכתיבת סיפורי חייהם. אף אחד מהפרקים לא פותר דילמה זו, אך כולם מסכימים כי באיזשהו אופן, להפרדה זו הייתה השפעה מסוימת על התוצר הסופי.

עמוד 8

איתור וגישה למידע הנדרש לכתיבת סיפור חיים הוא אתגר משותף לכל העוסקים בו. עם זאת, יש משהו בביצוע ראיונות שהוא גם תובעני מאוד וגם מתגמל באופן ייחודי. נקודה זו נעשית ברורה במיוחד בפרק של Areti Metuamate על כתיבת סיפור חייו של Tupou V מלך טונגה. כאשר כל המראיינים צריכים להתמודד עם שאלות של הרשאה וגישה, Metuamate מתאר גם למידה והתבוננות מפרוטוקולים המקיפים נושא כמו מלך טונגה. מה שכן, רבים מחבריו של המלך – Sir Michael Hill התכשיטן, Lord Glenarthur of Britain and the King of Bhutan – שיכולים לדבר מתוך סמכותם על טבעו של האיש, אינם נגישים בקלות. למרות הכרה בטעויות בלתי נמנעות והעזרה של פייסבוק, Metuamate מביע הכרת תודה על נדיבות המרואיינים שלו.

הנכונות של אנשים לתת מידע היא גם נושא שאליו מתייחס Christopher Chevalier   כשהוא חושב על כתיבת חיי Mamaloni. ראיונות, אומר Chevalier (פרק 3), “סיפקו תובנות מקוריות ומרתקות שאינן זמינות מהרשומות הציבוריות”. מקום בו Chevalier ו- Metuamate לא מסכימים זה לגבי עד כמה הביוגרף צריך לחקור את חיי הנושא שלהם. Chevalier אולי מודע למורכבות בחייו הפרטיים של Mamaloni שהיו לו ארבע נשים במדינה נוצרית מאוד, ולכן הוא נאמן לאמרה כי הביוגרף ‘צריך להגיע עד לדלת חדר השינה אבל לא לעבור דרכה’. אולם Metuamate, שנושאו היה אדם בעל חיים פרטיים עליהם נאמרו הערות רבות, חולק על כך וטוען, במקום זאת, כי אנשי ציבור מוותרים על מידה מסוימת של פרטיות מכוח המשרה שהם ממלאים. דיון זה רלוונטי במיוחד לכתיבת סיפורי חיים פוליטיים באוקיאנוס השקט, מכיוון שזה מכריח אותנו לשקול מה המשמעות של תפקיד ציבורי בהקשר זה, ואילו סוגים של נורמות וסטנדרטים קובעים את אופן הבנתם של התפקידים הציבוריים ופירושם מחדש, הן על ידי ביוגרפים והן של שאר האנשים.

בעוד שכל סיטואציה היא ייחודית, אחזור ופרשנות של נתונים בכתב או בעל-פה הם בכל זאת דרך ידועה בעבודה המדעית. ברור, שגם אם תובנות מגיעות בצורה של חלומות ותחושות מוקדמות, אופן המסירה, בין אם זה בעל פה או בכתב, אינו זר לרוב החוקרים, גם אם בתחומים מסוימים מעדיפים מקורות שונים. לעומת זאת, סרט הוא ייחודי יחסית, וודאי כמדיום לביוגרפיה פוליטית, והשימוש בו פחות נפוץ באוקיאנוס השקט. עם זאת, כפי ש Ceridwen Spark טוענת בפרק שלה על פרויקט ‘Pawa Meri’ project  בפפואה ניו-גינאה, סרט יכול להיות דרך חזקה להפליא לספר סיפור חיים. באופן משמעותי, טוענת Spark, ללא תיווך האקדמיה, יוצרי קולנוע רבים מהאוקיאנוס השקט מתעדים את הסיפורים שלהם ושל קרוביהם וחברי הכפר ומעבירים אותם לקהל בכל רחבי העולם דרך האינטרנט.

עמוד 9

כמו Moore , Spark ביקשה להיות מנחה במקום המחברת העיקרית של יצירות אלה של ששת הסרטים התיעודיים שבוימו כולם על ידי נשות פפואה ניו- גינאה. שיתוף פעולה ופשרה הם אבן הפינה בגישתה. Spark שואפת לשמור על הסיפור שהאנשים עצמם יזהו. Metuamate  מבהיר גם נקודה זו: כל הערכה של אנשים חייבת להיראות בהקשר של תפקידים ויחסים רחבים יותר בחברה, המחייבת שינוי במוסכמות הז’אנר.

סוג זה של סיפור היסטוריית חיים מעלה הרבה אפשרויות מעניינות ומרגשות. בהקשר של ספר זה, אחת השאלות החשובות ביותר שמעלה Spark היא: מיהו הקהל? קהל הנו נושא שנראה בפרק של Dame Carol Kidu  על היותה השרה לשעבר ומנהיגת האופוזיציה בפפואה ניו- גינאה. Kidu מתארת ​​כמה מתוגמלת אישית הרגישה כאשר גילתה את התגובה החיובית לאוטוביוגרפיה שלה

 A Remarkable Journey, ומספרת כי מספר אנשים ביקשו ממנה לכתוב ספר המשך המכסה את שלוש הקדנציות שלה בפרלמנט. אבל איך הקוראים ירצו לגשת לפרק זה בחייה, היא תוהה בקול? אנקדוטות הומוריסטיות ותובנות אישיות היו מספקות קהל גדול יותר, אך היא מודאגת שהם עשויים להראות שטחיים או קלי דעת לחוקרים רציניים. ברור, היא מודה, שגישת סיפור חיים וזמנים מפורטים תדרוש זמן ומשאבים שאין לה. בהתאם לכך, הפרק של Kidu ממחיש כמה מהחסמים שעומדים בפני מנהיגים פוליטיים באיי האוקיאנוס השקט בכתיבת סיפורי החיים שלהם, וברור שלעיתים אינה משתלמת כלכלית.

בהתייחס לשאלת הקהל בכל הקשור לקולנוע, Spark טוענת כי תושבי פפואה ניו-גינאה רוצים להיות מיוצגים ולצפות בעצמם. בתיאוריה, ספרים מספקים גם דרך עבור תושבי איי האוקיאנוס השקט לכתוב ולקרוא על עצמם. ואכן, כפי שמתאר Jonathan Ritchie  בפרק שלו, הצורך לספק לדורות הבאים של תושבי איי האוקיאנוס השקט מודלים לחיקוי מהעבר היא הסיבה המרכזית לכתיבת הביוגרפיה שלו על Ebia Olewale. ההנחה, כפי שטוען הפרק של Lal, היא שהדור הצעיר אכן קורא. יש כאן בעיית מה קודם למה- התרנגולת או הביצה, מכיוון שכפי ש Regenvanu  מדגיש במפורש, אך גם כמעט כל הכותבים נוגעים בכך באופן מרומז, מאז סגירתו של המכון ללימודי האוקיאנוס השקט באוניברסיטת דרום האוקיאנוס השקט, ישנן מעט דרכים מקומיות בהן חוקרים מהאוקיאנוס השקט יכולים לפרסם את כתביהם. סרטים והאינטרנט מספקים אפשרויות חדשות העשויות לעקוף בעיה זו. עם זאת, ככל שהז’אנר נשען על חקר של חוקרים בעיקר מאוסטרליה, ניו זילנד והוואי, ישנו אי שוויון משמעותי לגבי מי שכותב על חיי תושבי  האוקיאנוס השקט ומיהו קהל היעד ליצירות אלה.

שני העורכים יודעים מניסיונם האישי על רצונם של תושבי איי האוקיאנוס השקט לכתוב את סיפוריהם – של ההורים, הכפרים והמקומות – אך לעיתים קרובות חסרים להם הכישורים ומשאבים לעשות זאת.

עמוד 10

היעדרם של מוציאים לאור אקדמיים, וגודל השוק מציג חסמים משמעותיים. אנשים מבחוץ נכנסים למלא את החלל הזה, אבל, כפי ששואל Moore, כמה השפעה יש להם?

מעבר לכתיבה על דמויות פוליטיות, הפרק של Spark מבקש מאיתנו גם לשקול את הפוליטיקה של כתיבה על חיים פוליטיים. היא מעלה שתי שאלות: מי נחשב למנהיגים או מודלים לחיקוי שכדאי לכתוב עליהם ומי יכול לייצג אותם? כפי שתואר, שאלות על הייצוג הן ארוכות שנים במחקר של האוקיאנוס השקט, אך כפי שטוען Peter Hempenstall, הן הכי רלוונטיות בכתיבה על סיפורי חיים כאשר הן מבקשות ‘להגיע לתרבויות ולהתמודד עם נושאים רב-אתניים של האדם באוקיינוס ​​השקט’. עם זאת, Spark ממחישה שהם מקבלים משמעות נוספת בשל תרומתם המיוחדת להתעניינות במנהיגות של האוקיאנוס השקט. ששת סרטי Pawa Meri, בבימויין של נשים מפפואה ניו-גיניאה, מומנו על ידי תכנית הסיוע האוסטרלית וכך שיקפו תדמית מנהיגותית מסוימת שהתכנית רצתה לשבח. במובנים מסוימים, הנטייה לחגוג הישגים ראויים לציון היא מאפיין חשוב בכל כתיבה על חיים פוליטיים. אין ספק שרוב העבודות הקיימות נכתבו על או על ידי מנהיגים בעלי שיעור קומה מסוים, שהיו בדרך כלל בעלי השכלה גבוהה – שנרכשה לעתים קרובות מעבר לים – ומילאו תפקידים בכירים רבים בממשל והן בעסקים. עם זאת, מעבר לנקודה הכללית לפיה כתיבת סיפורי חיים נוטה למשוך סוג מסוים של אנשים, וכי השפעת התורמים מציגה חרב פיפיות עבור מחברי סיפורי חיים, הפרק של Spark מדגיש גם את אחד המאפיינים הברורים ביותר של הז’אנר באוקיאנוס השקט: שהוא נשלט כמעט לחלוטין על ידי גברים.

בהתחשב בנטייה הניכרת להגדיל את נציגות הנשים בפרלמנט, Spark שואלת כיצד עלינו להתייחס לנשים הללו כנושאים ביוגרפיים. האם על חייהן להיות נתונים לבחינה פחותה יותר כחלק מסדר היום הפמיניסטי הרחב יותר? כפי שמדגיש הפרק של Kidu, יש מרחב משמעותי לכתיבת סיפורי חיים על מנהיגות פוליטיות כדי לחשוף את הנוהג המגדרי של הפוליטיקה באיי אוקיאנוס השקט ולספק דוגמאות מעוררות השראה כיצד הפוליטיקאיות משפיעות באופן משמעותי בתחום שהוא גברי בעיקרו. אבל, מתי הופכת הביוגרפיה לכתיבה על ‘קדושים’? התשובה, מודה Spark, מסובכת. על ידי תיעוד חייהן של נשים צעירות משכילות, שאינן טיפוסיות לפפואה ניו- גינאה, אנו מסתכנים, היא טוענת,  בהצגתן באופן שגוי , תוך קביעת סטנדרט אליו לא יכולות רוב הנשים הצעירות מפפואה ניו-גינאה לשאוף. מצד שני, “חקר חייו יוצאי דופן של אדם מיוחס יכול לחשוף את מידת הרגילות והאנושיות שלו” (פרק 4).

בתחילת פרק זה טענתי שכתיבת סיפורי חיים פוליטיים באוקיאנוס השקט קיבלה בעיקר מיקוד ספרותי ואמפירי ולא תיאורטי. בעוד שזה ברובו נכון, הז’אנר לעיתים נדירות עוסק בשאלות התיאורטיות שמעסיקות כתבי עת לביוגרפיה, ולמשל הוא גם מטעה במידה מסוימת כי הוא מתעלם מהמטאפורה או הנושא הדומיננטי המשמש לתיאור האופן בו מנהיגי האוקיאנוס השקט נוהגים ומגדירים את חייהם: שהם חיים ‘בין עולמות’.

עמוד 11

זה טבוע בפתגמים המודרניסטיים, כפי שממחיש Ritchie (פרק ב ‘), והשימוש במטאפורה הוא חודר וחושף:’ עשרת אלפים שנה בתקופת חיים אחת ‘,’מעידן האבן לעידן החלל ‘,’ איש שני העולמות’, ‘אישה אחת, שתי תרבויות’. למרות העניין שלו, Ritchie מצביע על גבולות המליצה ‘המובנת מאליה והמאומצת בקלות’ ושואל אם היא נותרת מועילה להבנת מנהיגים בעתיד, ואם זה היה כך אי פעם בעבר.

השימוש במטאפורת ‘שני העולמות’ הוא, כפי שטענתי במקומות אחרים, דרך אנליטית פשטנית מדי ואפילו לא מועילה להבנת מנהיגות פוליטית באוקיאנוס השקט. לכן המשימה של מחברים השואפים לכתוב סיפורי חיים פוליטיים היא למצוא דרכים חדשות לתיאור הרקע החברתי שבו האנשים עליהם הם כותבים פועלים. כותרת המשנה לסיפור החיים של Ritchie על  Ebia Olewale, A Life of Service, (חיי שירות), מציע פתרון אחד. אכן, ‘שירות’ אינו מטאפורה לא פופולרית הנהוגה בכתיבת סיפורי החיים הפוליטיים באוקיאנוס השקט. He Served  (‘הוא שירת’) הוא הכותרת של הביוגרפיה של Robert Kiste (1998)  של הסנאטור הפיג’יאני לשעבר Macu Salato, ואילו המושל הכללי לשעבר של פפואה ניו- גינאה, האוטוביוגרפיה של סר Paulias Matane מכונה בשם To Serve With Love (‘לשרת באהבה’).

בניגוד למסורת המיושנת לעומת הדיכוטומיה המודרנית, מה המשמעות של שירות קהילה ואומה באמצעות משרה ציבורית, והדרישות והתגמולים של ביצוע תפקידים פוליטיים, וכיצד מאמצי המנהיגים מתקבלים על ידי האנשים שהם מייצגים , מציעים, אם לשאול את דבריו של Ritchie, “דרך יותר שונה ומתוחכמת” לממד האנושי של החיים הפוליטיים. במקום לחקות את הפרשנויות השולטות בתחומי הזרם המרכזי, לכתיבת סיפורי חיים יש יכולת ייחודית להבין אנושיות זו, אך לשם כך היא דורשת מושגים ושאלות שהם זרים באופן ברור למטרותיה. בחינת אופי השירות הציבורי באיי האוקיאנוס השקט מציעה דרך אחת כזו שבאמצעותה כותבי סיפורי חיים יכולים לקבוע סדר יום מחקרי תיאורטי ואמפירי חדש.

ספר זה עוסק, אפוא, בכתיבה על סיפורי חיים פוליטיים באיי האוקיאנוס השקט. זה לא מסה תיאורטית, אלא אוסף של הרהורי סופרים המשקפים מגוון נקודות מבט מתחומים שונים, בחלקם אישיים, שאינם תואמים לתבנית מוכתבת, אלא בוחנים כיצד התנהלה כתיבת סיפורי חיים, איך הייתה החוויה, ומה הם למדו בתהליך. זהו הצעד הראשון במסע ארוך, לא המילה האחרונה. ישנן שאלות שנרמזות בכרך זה שנשארות בלתי פתורות (ואולי הן מעבר לרזולוציה). אלה משקפים הרהורים כלליים יותר על שליטה ותרבות והפירוש הערכי של תושבי איי האוקיאנוס השקט. אך לעת עתה אנו משאירים את המחקר המפורט של הנושאים הללו ליום אחר. אנו מחפשים, במקום זאת,  לתעד את הצד החוויתי של כתיבת סיפורי החיים ולשקול מה המשמעות של זה לטקסטים שאנו מייצרים. מה שעולה כאן הוא סדרת דפוסים, נושאים ולקחים שיעזרו לטובת החושבים על כתיבת סיפורי חיים, או למי שמעוניין רק ללמוד יותר על סיפורי החיים שנכתבו.

תרגול כתיבת סיפורי חיים פוליטיים באוקיאנוס השקט

"ביוגרפיה אינה רק חיפוש אחר דמיון ורצון להפוך לאחר. לא. זהו גם מסע להבנת ושינוי העצמי דרך מסע שמתווך על ידי רגש וגילוי עצמי." (2012:79 (Morle

עמ' 1 המצב של כתיבת ביוגרפיות באוקיאנוס השקט מציג לנו פרדוקס כלשהו. מצד אחד נראה שיש פערים עצומים בין המדינות השונות בכתיבה האקדמית של הכותבים הראשונים בכמה ביוגרפיות שנכתבו. מצד שני, כפי ש DOUG MUNRO ציין, כאשר מתייחסים אליהם כקבוצה, קבוצת הביוגרפיות מהאוקיאנוס השקט היא אחת הקבוצות החשובות ביותר של עבודות על הפוליטיקה וההיסטוריה של האזור, בעיקר כאשר מדובר במחקר של מנהיגות ובמיוחד על מנהיגות הפוליטית, אז אף אחד מהתחומים האקדמיים המרכזיים לא יכול להתחרות ברוחב ובעומק שלהן, בעיקר לאור זה שהן נכתבו לאחרונה, כלומר בתקופה הפוסט-קולוניאלית. טענה זו נטענת באופן משכנע בעיקר על ידי JONATHAN RITCHI בפרק שכתב בספר זה, המתמקד במצב אומנות כתיבת הביוגרפיות בפפואה-ניו גינאה, אך זה רלוונטי גם באופן כללי יותר. פרשנים אקדמיים ופופולריים מהאוקיאנוס השקט מבחינים בקביעות בכך שהפוליטיקה נוטה להילקח בצורה אישית מאוד ומדגישים את הדרכים שבהן ממשלות וקואליציות קמות ונופלות על בסיס כוחם של המנהיגים שלהן. בהקשר זה, חיי הפרט מקבלים משמעות נוספת מכפי שהיו עשויים לקבל במקומות אחרים. למרות זאת, כתיבת ביוגרפיות באופן כללי  וכתיבת ביוגרפיות של דמויות פוליטיות בפרט, היא התפתחות של הזמן האחרון ולכן נוטה שלא להתבסס על קריאה נרחבת של ספרות זמינה, ויש יחסית מעט ניתוח רפלקסיבי של כיצד הטקסטים נוצרו ומה הם תורמים לגישות הדיסציפלינריות המרכזיות. בהתאם לאי התאמה זו, מספר של אוספים שנערכו ומוקדשים לאמנות כתיבת הביוגרפיות ניסו לאחרונה למלא את החלל. הספר של Stewart and Strathern    - Identity Work: Constructing Pacific Lives עוסק בכמה נושאים הקשורים בכתיבת ביוגרפיות ובעל עניין מידי לאנתרופולוגים, ודן בנושא האתנוגרפיה המלנזית כולל אופי האישיות, המרחב והמגדר. עמ' 2 שנה לאחר מכן, Lal and Hempenstall ערכו את הקולקציה של Pacific Lives, Pacific Places: Bursting Boundaries in Pacific History  שבמובנים רבים נותנים מבט היסטורי על אותם נושאים, למרות שהתשובות שכל תחום נותן מאוד שונות. בעוד שהאנתרופולוגים נטו לראות אוטוביוגרפיות וביוגרפיות כיוצאות מנקודת הנחה "מערבית" לגבי הפרט, גישה שהיא זרה לתרבויות האוקיאנוס השקט, הספר של Lal and Hempenstall רואה בכתיבת סיפורי חיים ניגוד לאפיון תושבי האיים אך ורק לפי...

295.00 

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.