(17/07/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

נתניהו בחירות NETANYAHU THE 1996 ELECTION

נתניהו: בחירות 1996

הניאו-קונסרבטיזם בישראל נשא אג’נדה שכללה תערובת של לאומנות, זכויות אזרח, וכלכלת שוק חופשי. בנימין נתניהו, ישראלי שבילה חלק גדול מחייו בארצות הברית, נכנס לסצנה הפוליטית בישראל עם מה שנדמה כמו אג’נדה ניאו-קונסרבטיבית ברורה: התנגדות עזה להסכמי אוסלו ומחויבות לכלכלת השוק. אבל, עוד לפני בחירות 96, נתניהו והליכוד הציגו עמדה מרכזית ומתונה יותר. הזעם הציבורי שפרץ בעקבות רצח רבין הופנה בעיקר כלפי הימין ונתניהו, ואילץ את המפלגה לרכך את עמדותיה. בנוסף, תודות ליתרון של הליכוד בסקרים המוקדמים, התנועה לכיוון המרכז הייתה חיונית עבור הניצחון בבחירות. נתניהו חיזק את התנגדותו להסכמי אוסלו, אך הצהיר כי לא ניתן להתעלם מהם, כך שהמשא ומתן עם הרשות הפלסטינית הינו הכרחי. בנוסף, על מנת להבטיח את התמיכה של המצביעים הדתיים (הבחירות של 96 היו הפעם הראשונה שבה ההצבעה לראש הממשלה הייתה נפרדת מההצבעה למפלגה) הליכוד אימץ עמדה פרו-דתית.

האג’נדה הניאו-קונסרבטיבית של נתניהו הוצגה בספרו “A Place Among the Nations” שיצא בשנת 1993. לפי נתניהו, התוכנית להישרדותה של ישראל כללה עלייה מאסיבית מברית המועצות לשעבר, ושינוי הבירוקרטיה הישראלית כך שתתמוך בכלכלת שוק, וכתוצאה מכך, תביא לשגשוג שימשוך את העולים החדשים: “ישראל המאכלסת 8 מיליון יהודים בעשורים הראשונים של המאה הבאה, עם הכפלה של התפוקה כלכלית לאדם, יכולה להוות כוח משמעותי בזירה העולמית”. בנוסף, עמדת כוח זו תאפשר לישראל להכתיב את התנאים עבור הסכמי השלום ולהכריח את שכנותיה לקבל אותם. בדומה לניאו-קונסרבטיבים אחרים איתם ניהל נתניהו קשרים אישיים, קונספט השלום שלו כלל לא רק ביטחון והדדיות אלא גם הכרה בצורך לחזק את הדמוקרטיה בעולם הערבי עבור שלום קנטיאני המבוסס על אמון הדדי. תפיסה זו, לפי אחד הפרשנים, מבוססת על האופטימיות הכללית של נתניהו ורוח העשייה האמריקאית.

הניצחון של נתניהו לא התבסס על ציבור בוחרים שתמך באג’נדה הניאו-קונסרבטיבית שלו, אלא על מה שתואר בתור “קואליציית קשת” אותה נתניהו והליכוד הצליחו לגייס נגד תהליך השלום. הקמפיין של הליכוד זכה בתמיכה של אלו הנוטים כלפי הזהות השבטית בכך שהוא הצליח להציג את מפלגת העבודה ושמעון פרס כפחות פטריוטיים וחסרי עניין בזהות היהודית של המדינה. שתי סיסמאות שהוצגו בקמפיין גילמו מסר זה: “פרס יחלק את ירושלים” ו-“נתניהו טוב ליהודים”. הסיסמא הראשונה איימה כי פרס יהיה מוכן להתפשר על עתידה של ירושלים, הנתפסת כלב הלאומיות הישראלית, והשנייה רמזה כי עתידו של העם היהודי יהיה בטוח יותר בידי הליכוד. לפיכך, הברית של העבודה-מרצ, שהציגה אג’נדה ליברלית ופרו-שלום, איחדה אופוזיציה המורכבת מהמפלגות החרדיות, המזרחים, ועולים חדשים שהתנגדו לאג’נדה שנתפסה בעיניהם כאליטיסטית ואנוכית. נחום ברנע, אחד הפרשנים הבכירים, תיאר את שורשי העוינות והניכור כלפי מפלגת העבודה שבאו לביטוי בתוצאות הבחירות: “זו הייתה קואליציה של קהילות ואינדיבידואלים שהאמינו כי [פרס] אינו נאמן מספיק לאינטרס היהודי הלאומי… זו הייתה קואליציה של הרעבים. רבים מהם חשו מוזנחים, מופלים ושוליים בחברה הישראלית. הם זיהו, במידה רבה של צדק, את השמאל עם הממסד הפוליטי, הכלכלי והתרבותי, שבו הם לא קיבלו חלק”.

האג’נדה הניאו-קונסרבטיבית של נתניהו התמודדה עם חוסר עקביות בישראל, אך זכתה לתמיכה מחו”ל. ב- 1996, קבוצת מחקר מוושינגטון בראשות ריצ’רד פרל, דמות מפתח בניאו-קונסרבטיזם העכשווי, ניסחה מסמך שכותרתו “A Clean Break” (“התנתקות נקייה”). הציונות של מפלגת העבודה, לפי המסמך, הייתה “הבעיה הגדולה” של ישראל – המאמצים להציל את המוסדות החברתיים של ישראל – שכללו תמיכה בריבונות על-לאומית על פני ריבונות לאומית ותמיכה בתהליך שלום תחת הסיסמא “מזרח תיכון חדש” – מערערים את הלגיטימיות של המדינה ומובילים את ישראל לשיתוק אסטרטגי ולכיוון “תהליך השלום” של הממשל הקודם. לפי המסמך, הממשלה החדשה של נתניהו צריכה להציע רעיונות חדשים ובסיס אינטלקטואלי חדש אשר “יספק למדינה מרחב למקד את כל האנרגיה שלה בבניה מחודשת של הציונות, כשנקודת הפתיחה של מהלך זה חייבת להיות רפורמה כלכלית”. בראיון עם Businessweek, שנה לאחר זכייתו בבחירות, נתניהו הצהיר על כוונותיו במפורש: “זוהי ככל הנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל שבה יש לה ראש ממשלה בעל מחויבות אמיתית לשוק החופשי בתור עדיפות ראשונה. וזאת כאשר ישראל מבצעת קפיצה טכנולוגית… הדברים היחידים המעכבים אותנו הם הריכוזיות הכלכלית והאילוצים הסוציאליסטים האנכרוניסטיים אותם יש לסיים”.

האג’נדה הניאו-קונסרבטיבית, שכללה תערובת של לאומנות, זכויות אזרח וכלכלת שוק חופשי, הייתה קשה ליישום כתוצאה ממבנה הקואליציה בה נתניהו היה תלוי, הדינאמיקה של יחסי ישראל-פלסטין וההקשר העולמי. התמיכה אותה קיבל נתניהו מהימין המתון – ספרדים ומסורתיים – נראתה בתחילה כמעין חגורת בטיחות שייצבה את עמדתו. השלטון של קואליציית קשת זו, עם זאת, התברר כמורכב, וממשלת נתניהו לא סיימה את כהונתה לפני פירוקה. בתחילה, נתניהו התנדנד בין העמדה המתונה יותר של הליכוד, שהכירה בצורך בפשרות מסוימות, לבין העמדות הקיצוניות יותר במפלגתו ובקואליציה. לכך התווסף ממשל אמריקאי ששיתף פעולה עם הממשלה הקודמת בניסוח הסכמי אוסלו והפעיל לחץ על הממשלה החדשה להמשיך במשא ומתן עם הפלסטינים. בעקבות התמרונים שלו בין העמדות והלחצים השונים, נתניהו תואר כ”חסר עקביות” וכתוצאה מכך איבד חלק גדול מהאמינות שלו. הלחץ אילץ את נתניהו במהלך כהונתו לסגת מהעיר חברון ולחתום על הסכם וואי, שכלל התחייבות לסגת מ- 13% נוספים משטחי הגדה המערבית. הניאו-קונסרבטיבים קיבלו בהדרגה את הצורך בפשרות טריטוריאליות על מנת להגן על הערכים הקיימים ולעצב מחדש את האידיאולוגיה הישראלית הנרחבת על בסיס מה שתואר בתור מדיניות ניצית-פרגמטית יותר, בהשראת הגישה הניאו-קונסרבטיבית בארצות הברית כלפי המלחמה הקרה. בזמן שהסכסוך הישראלי-ערבי העסיק את הממשלה, האג’נדה הכלכלית סבלה גם היא מקשיים רבים. ראשית, כישלון תהליך השלום והמיתון הכלכלי העולמי פגעו בכלכלה הישראלית והובילו לעלייה באבטלה. המזור הניאו-קונסרבטיבי של קיצוצים בתקציב וליברליזציה היה קשה ליישום כתוצאה מהרכב הקואליציה. הקואליציה כללה שתי שותפות מרכזיות: ש”ס, מפלגה דתית ספרדית שמצביעיה השתייכו ברובם למעמדות הנמוכים, וישראל בעלייה, שייצגה את העולים החדשים מברית המועצות לשעבר. מפלגות אלו דרשו לא רק הקצאות תקציביות עבור המצביעים שלהן, אלא בנוסף נוצר אנטגוניזם חזק בין ש”ס הדתית לבין ישראל בעלייה, שגרם לחוסר יציבות ממושכת בממשלה.

בסופו של דבר, המתחים הפנימיים והלחצים החיצוניים גרמו להתמוטטות הממשלה ב- 1999, שהובילה לבחירות חדשות. ראש הממשלה המכהן נתניהו נכנס למרוץ לאחר 3 שנים קשות שבהן האמינות שלו התרסקה והאג’נדה הניאו-קונסרבטיבית שלו יושמה באופן מועט בלבד. התבוסה של נתניהו בבחירות למפלגת העבודה בראשות אהוד ברק, ובעקבותיה התפטרותו מראשות הליכוד, נראתה כסוף הקריירה הפוליטית שלו וכמכה אנושה לניאו-קונסרבטיזם. אך במהלך הקאמבק שלו בתור שר האוצר, נראה כי האג’נדה הניאו-קונסרבטיבית מתחילה להביא להשפעה ממשית.

שובו של נתניהו

המועמדות הכמעט מקרית של נתניהו לתפקיד שר האוצר ב- 2003, כתוצאה מטקטיקת טריפת-קלפים של ראש הממשלה שרון שהזיזה אותו מתפקיד שר החוץ, תחת התנאים שתוארו מעלה, התבררה כהתפתחות משמעותית עבור הניאו-קונסרבטיזם הישראלי. משרד האוצר אפשר לנתניהו לשמור על עמדתו הניצית אך להתמקד בתוכנית כלכלית שאפתנית ולזכות לתמיכה מציבור מצביעים משמעותי. הזרעים של הניאו-קונסרבטיזם נשתלו עשור מוקדם יותר במהלך התמודדותו הראשונה וכהונתו הקצרה כראש ממשלה, אך בשנת 2003, בתוך הקשר לאומי וגלובאלי חדש, הבשילו התנאים עבור פרדיגמה מדינית ניאו-קונסרבטיבית. לפיכך, ההקשר הגלובאלי המשתנה שתואר מעלה, ההקשר המקומי המשתנה, והמאמצים האידיאולוגיים של הניאו-קונסרבטיבים בישראל עמדו בבסיס המתקפה הניאו-קונסרבטיבית.

רעיונות אינם “זורמים בחופשיות” ולעתים קרובות נתמכים על ידי צוותי חשיבה המגבשים אותם לכדי אג’נדות קונקרטיות ומשווקים אותם לקובעי המדיניות והציבור הרחב. “מרכז שלם” נוסד באמצע שנות ה- 90 בירושלים על ידי הרפובליקני היהודי-אמריקאי רון לאודר, הקרוב לנתניהו, ומקבל תמיכה מתומכים יהודים-אמריקאים נוספים של נתניהו בכדי לקדם רעיונות של הפרטה וכלכלת השוק, לצד מדיניות חוץ ניצית וציונות. לפיכך, מסמך מדיניות שנוסח על ידי “מרכז שלם” ופורסם ב- 1996 עם המלצות לרפורמה כלכלית, כלל את צמצום הגירעון, הורדת מיסים, וביטול סובסידיות. הפרויקט הבולט ביותר של “מרכז שלם”, עם זאת, היה תרגום של מספר קלאסיקות קונסרבטיביות וניאו-ליברליות שלא היו בנמצא לפני כן – אדמונד בורק, פרידריך הייק, מילטון פרידמן ואירווינג קריסטול – שהפכו לחלק מסילבוסים אקדמיים רבים. תומך אמריקאי נוסף של נתניהו, טד אריסון, עזר להקים את “מרכז אריאל למחקרי מדיניות” שמטרתו הייתה לנסח מסמכי מדיניות, בעיקר בכל הנוגע לסיכונים הכרוכים בתהליך השלום. המודל לחיקוי עליו התבסס מרכז זה, שאימץ עמדה ניצית יותר מזו של נתניהו, היה ה- “American Heritage foundation”, מוסד הקשור למפלגה הרפובליקנית.

הרעיונות הניאו-קונסרבטיבים היו קלים יותר לשיווק בהקשר הגלובאלי החדש של מלחמת ממשל בוש נגד הטרור וההשפעה הישירה של הניאו-קונסרבטיבים על הממשל הרפובליקני החדש. הקשר גלובאלי זה נלווה לקריסת תהליך השלום בקמפ דיוויד ב- 2000, והתבוסה של מפלגת העבודה בבחירות. קריסת התהליך, שהתרחשה לאחר מה שהישראלים ראו בתור הצעות נדיבות וחסרות תקדים כלפי הפלסטינים, והאלימות שהתעוררה בעקבות קריסה זו, הובילו לקונצנזוס ישראלי כללי כי גורלו של תהליך השלום נחרץ. הקשר שבוסס קודם לכן בין השלום, ליברליזציה כלכלית, וצמיחה כלכלית, הושעה, לפחות באופן זמני. זמן קצר לפני מינויו לתפקיד שר האוצר, נתניהו הבהיר נקודה זו באופן מפורש: “איני סבור כי מישהו מאמין כיום באפשרות להגיע לשלום עם החברה הפלסטינית. חברה זו המגדלת גדודים של מחבלים מתאבדים… הציבה לעצמה מטרה של לאומיות פלסטינית המבקשת להקים מדינה פלסטינית על חורבות ישראל… יש להסיר ולהחליף את הממשל הפלסטיני ולהמשיך בשיקום כוחה של ישראל, כולל התאוששות כלכלית שהינה אפשרית בהחלט. הצעד החשוב ביותר עבור ההתאוששות הכלכלית, מלבד הבעיה הביטחונית, הם צעדים המעודדים צמיחה. הצעד החשוב ביותר עבור עידוד הצמיחה הוא הורדה דרמטית של המיסים”.

התנגדותו של נתניהו למדינה הפלסטינית התבססה, בין היתר, על הסכנות של ריבונות בלתי מוגבלת שהפכו לטענתו ברורות לאחר ה- 11 בספטמבר, 2001: “האם אלו בעולם החופשי התומכים במדינה פלסטינית באמת מעוניינים בריבונות בלתי מוגבלת עבור הפלסטינים? האם הם באמת רוצים במדינה פלסטינית המחזיקה בצבא משלה, החופשייה לשלוח מחבלים מתאבדים ברחבי העולם? כמובן שלא. אך ריבונות בלתי מוגבלת תגרום בדיוק לכך: מדינת טרור חמושה פנאטית ודיקטטורית בלב המזרח התיכון. מדינה זו תאיים על ישראל, ארצות הברית וכל העולם החופשי”.

תפיסות ניציות אלו היו עקביות למדי עם החזון המוקדם של נתניהו לגבי היחסים העתידיים בין ישראל והפלסטינים; הדבר שהשתנה, עם זאת, הייתה היכולת, לאור הקיפאון המדיני והקונצנזוס הישראלי-יהודי לאחר קמפ דיוויד, להסיט את תשומת הלב לרפורמות כלכליות. במילים אחרות, האג’נדה הניאו-קונסרבטיבית חדלה מלסבול מהיעדר תמיכה ציבורית. העמדות הכלכליות של נתניהו זכו לתמיכה נרחבת בקרב הבירוקרטים של משרד האוצר, אך גם בסקטור הפרטי ובקהילה העסקית, במיוחד לאחר שנתניהו התעמת ישירות עם האיגודים כתוצאה מהמדיניות הכלכלית החדשה שלו. מדיניות זו כללה קיצוצים בתקציב, הפרטה של חברות ממשלתיות, צמצום הסקטור הציבורי ואילוץ אנשים לעבור מרווחה לעבודה, אג’נדה אותה היה ניתן למכור בקלות לבורגנות הישראלית: “אני סבור כי אנו מפגרים אחר שאר העולם בגלל הסקטור הציבורי הענק שלנו, ולא בגלל הביטחון. המערכת הכלכלית היא הבעיה. מערכת של סקטור פרטי קטן התומך בסקטור ציבורי ענק, ציבור הולך וגדל המתקיים על תמיכה ממשלתית, כולל אלו המשתמשים בקצבאות כתחליף לעבודה, ופרדוקס של מספר גדול יותר של עובדים זרים מאשר מובטלים ישראלים. והסקטור הפרטי מתכווץ בניסיון לממן כל זאת. המיסים בישראל הם דמיוניים. הורדת המיסים היא אחד העקרונות המרכזיים בתוכנית”.

האג’נדה הכלכלית הניאו-קונסרבטיבית, בהיעדרות הזמנית היחסית של הויכוח הטריטוריאלי, הצליחה להשתלב בקלות בתהליכי הגלובליזציה או האמריקניזציה של החברה הישראלית ובקרב הבורגנות שהפכה ביקורתית יותר ויותר כלפי מדינת הרווחה ותמכה בהתלהבות בהבטחה להוריד את המיסים. הקצבאות היו מטרה חשובה בתוכנית הכלכלית של נתניהו והקיצוץ שלהן גרם לקול זעקה מצד המעמדות הנמוכים, שרבים מהם היו התומכים המסורתיים של הליכוד. צעדה שנערכה ממצפה רמון לירושלים על ידי אם חד הורית מובטלת הפכה להפגנה גדולה נגד הממשלה, ובפרט נגד נתניהו, שהסביר כי הוא מתכוון לשחרר נשים אלו מהתלות ברווחה: “הנשים המקבלות קצבאות אלו מתרגלות לא לעבוד והילדים שלהן מתרגלים לכך שאימא שלהם אינה עובדת. זוהי מלכודת של תלות”. הכניעה לדרישות הרווחה, לפי נתניהו, תוביל למשברים כלכליים ובריחת הון. נשים אלו, כך טען, יבינו במהרה כי הקצבאות אינן קיימות יותר וימצאו תעסוקה: “אישה שמסוגלת לצעוד 200 קילומטר לירושלים”, הוסיף, “בהחלט מסוגלת לעבוד”.

נתניהו תיאר את עצמו כ”הולך נגד הרוח”, ומתוך מחויבות לאג’נדה שלו, איבד את התמיכה של מצביעי הליכוד המסורתיים בפריפריה, שנפגעו מהתוכנית הכלכלית החדשה. ואכן, בפברואר 2003, רוב האוכלוסייה הישראלית (57% מול 31.5%) התנגדו לתוכנית הכלכלית. מגמות אלו חזרו על עצמן 16 חודשים מאוחר יותר, כאשר הציבור היה חלוק לגבי השאלה האם הכלכלה הלאומית השתפרה, התדרדרה, או לא השתנתה כלל, בהשוואה לשנה שעברה. ברמה האישית, עם זאת, רוב הישראלים נתנו למדיניות הכלכלית של הממשלה ציון בינוני או נכשל. מצד אחד, האופוזיציה הייתה חלשה, ולא הצליחה לספק חלופה הולמת עבור מצביעים אלו, ומצד שני, נתניהו קיבל תמיכה מקהלים חדשים שתמכו בתוכנית. התאחדות התעשיינים, שתמכה בתוכנית השלום של מפלגת העבודה בשנות ה- 90, למרות חילוקי דעות מסוימים עם שר האוצר, תיארה את התוכנית הכלכלית כ”אמיצה ובכיוון הנכון”. כאשר נתניהו איים להתפטר בשל חילוקי דעות פוליטיים עם שרון, התעשיינים, לצד ארגונים עסקיים אחרים, קראו להישארותו בתפקיד והזהירו כי התפטרותו תערער את הכלכלה הנמצאת בתהליך התאוששות.

סיכום

רעיונות פוליטיים משפיעים על המדיניות ומתגבשים לכדי פרדיגמות כתוצאה מהכוחות הפוליטיים העומדים מאחוריהם והנסיבות ההיסטוריות הקונקרטיות שבהן הם מיושמים. הניאו-קונסרבטיזם נראה מרוחק מהנוף הפוליטי בישראל מכיוון שהרעיונות המרכזיים שלו – לאומנות, מדיניות חוץ ניצית, ומחויבות לכלכלת השוק – לא התאימו לציבור בוחרים קוהרנטי. אך הזיווג בין היזמים שהפיצו רעיונות ניאו-קונסרבטיביים באמצעות צוותי חשיבה והתקשורת, והנסיבות ההיסטוריות שבהן קריסת תהליך השלום שינתה את הבריתות הבסיסיות של הפוליטיקה הישראלית, יצרה חלון הזדמנויות עבור רעיונות ניאו-קונסרבטיביים. בתקופה קצרה זו, האג’נדה של “שלום והפרטה” התפצלה כך שקהל הבוחרים החדש התמקד בליברליזציה כלכלית; העיסוק בביטחון היה מועמד טבעי עבור ניאו-קונסרבטיזם.

כשלעצמה, לא ניתן להתייחס לתוכנית הכלכלית של נתניהו כמהפכנית או בתור שינוי פרדיגמה. במקום זאת, מכיוון שהליברליזציה של הכלכלה הישראלית התחילה לפחות עשור קודם לכן וכל המפלגות הגדולות אימצו דוקטרינות של כלכלת השוק, הרעיונות של נתניהו מהווים שינוי מסדר ראשון או שני יותר מאשר שינוי פרדיגמה מהסדר השלישי. השינוי החשוב שתואר מעלה היה ביכולת של נתניהו למנף את המצב הפוליטי, לשלב את כלכלת השוק עם מדיניות חוץ ניצית – כלומר, אג’נדה ניאו-קונסרבטיבית – וחשוב מכך, לזכות לתמיכה מקהלים חדשים שלפני כן הזדהו עם “השמאל”.

עם זאת, הניאו-קונסרבטיזם בישראל סובל מהיעדר מסורת קונסרבטיבית ועלול להיות הקורבן של ההצלחה של עצמו. המדיניות הניצית שהובילו לבידוד של ערפאת ולדחיית תהליך השלום הסתיימה עם החלפתו של ערפאת באבו-מאזן (בבחירות חופשיות ודמוקרטיות), וכתוצאה מכך, תחת לחץ בין-לאומי, חזרה לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים. הקונצנזוס שנוצר סביב מדיניות החוץ בשנת 2000 קרס מול הלחצים החדשים ותוכנית הנסיגה החד-צדדית מעזה. בארצות הברית, העלות של מדיניות החוץ המתערבת והמחויבות לממשל קטן ומיסים נמוכים הקשו על הניאו-קונסרבטיזם. בישראל, האתגר הינו גדול אף יותר, כאשר הספקטרום הפוליטי מתארגן שוב לפי החלוקות הישנות, ועשוי לגרום לפיצול בציבור הניאו-קונסרבטיבי ולאלץ את יזמיו הפוליטיים כמו נתניהו לבחור בין ה”משפחה” הישנה של הציבור הימני-ניצי וה”חברים” החדשים מהקהל הניאו-קונסרבטיבי.

נתניהו: בחירות 1996

הניאו-קונסרבטיזם בישראל נשא אג'נדה שכללה תערובת של לאומנות, זכויות אזרח, וכלכלת שוק חופשי. בנימין נתניהו, ישראלי שבילה חלק גדול מחייו בארצות הברית, נכנס לסצנה הפוליטית בישראל עם מה שנדמה כמו אג'נדה ניאו-קונסרבטיבית ברורה: התנגדות עזה להסכמי אוסלו ומחויבות לכלכלת השוק. אבל, עוד לפני בחירות 96, נתניהו והליכוד הציגו עמדה מרכזית ומתונה יותר. הזעם הציבורי שפרץ בעקבות רצח רבין הופנה בעיקר כלפי הימין ונתניהו, ואילץ את המפלגה לרכך את עמדותיה. בנוסף, תודות ליתרון של הליכוד בסקרים המוקדמים, התנועה לכיוון המרכז הייתה חיונית עבור הניצחון בבחירות. נתניהו חיזק את התנגדותו להסכמי אוסלו, אך הצהיר כי לא ניתן להתעלם מהם, כך שהמשא ומתן עם הרשות הפלסטינית הינו הכרחי. בנוסף, על מנת להבטיח את התמיכה של המצביעים הדתיים (הבחירות של 96 היו הפעם הראשונה שבה ההצבעה לראש הממשלה הייתה נפרדת מההצבעה למפלגה) הליכוד אימץ עמדה פרו-דתית.

האג'נדה הניאו-קונסרבטיבית של נתניהו הוצגה בספרו "A Place Among the Nations" שיצא בשנת 1993. לפי נתניהו, התוכנית להישרדותה של ישראל כללה עלייה מאסיבית מברית המועצות לשעבר, ושינוי הבירוקרטיה הישראלית כך שתתמוך בכלכלת שוק, וכתוצאה מכך, תביא לשגשוג שימשוך את העולים החדשים: "ישראל המאכלסת 8 מיליון יהודים בעשורים הראשונים של המאה הבאה, עם הכפלה של התפוקה כלכלית לאדם, יכולה להוות כוח משמעותי בזירה העולמית". בנוסף, עמדת כוח זו תאפשר לישראל להכתיב את התנאים עבור הסכמי השלום ולהכריח את שכנותיה לקבל אותם. בדומה לניאו-קונסרבטיבים אחרים איתם ניהל נתניהו קשרים אישיים, קונספט השלום שלו כלל לא רק ביטחון והדדיות אלא גם הכרה בצורך לחזק את הדמוקרטיה בעולם הערבי עבור שלום קנטיאני המבוסס על אמון הדדי. תפיסה זו, לפי אחד הפרשנים, מבוססת על האופטימיות הכללית של נתניהו ורוח העשייה האמריקאית.

הניצחון של נתניהו לא התבסס על ציבור בוחרים שתמך באג'נדה הניאו-קונסרבטיבית שלו, אלא על מה שתואר בתור "קואליציית קשת" אותה נתניהו והליכוד הצליחו לגייס נגד תהליך השלום. הקמפיין של הליכוד זכה בתמיכה של אלו הנוטים כלפי הזהות השבטית בכך שהוא הצליח להציג את מפלגת העבודה ושמעון פרס כפחות פטריוטיים וחסרי עניין בזהות היהודית של המדינה. שתי סיסמאות שהוצגו בקמפיין גילמו מסר זה: "פרס יחלק את ירושלים" ו-"נתניהו טוב ליהודים". הסיסמא הראשונה איימה כי פרס יהיה מוכן להתפשר על עתידה של ירושלים, הנתפסת כלב הלאומיות הישראלית, והשנייה רמזה...

295.00 

מק"ט 29674f826503 קטגוריה
מק"ט 29674f826503 קטגוריה

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.