מבוא

בעבודה זו נעסוק בהשלכות השונות של תיקון 25 לחוק החוזים [חלק כללי], התשל”ג-1973 (להלן: “התיקון” ו/או “התיקון לחוק” וגם “חוק החוזים” ו/או “החוק”), על פסקי הדין התקדימיים הקודמים לו. בין בחינת פסקי הדין נדון בפסק דין אפרופים (להלן: “הלכת אפרופים” ו/או “פסק הדין אפרופים”), ובשאלה האם התיקון לחוק הפך ו/או שינה את ההלכה הפסיקתית המחייבות שהתגבשה קודם חקיקה התיקון. כמו כן, נדון בפסקי דין מאוחרים יותר לתיקון החוק ונבחן האם אכן בפועל משנה עמדת בית המשפט בהתאם לתיקון ו/או שמא מדובר בהגדרה ספציפית של אקטיביזם שיפוטי.

טרם חקיקת התיקון לחוק ועד לשנת 1995 , ההלכה המשפטית  קבעה כי חוזה יפורש לפי סעיף 25 לחוק החוזים.  הוראת החוק קובעת:

“חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים. כפי שהיא משתמעת  מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו , מתוך הנסיבות “ .

בהתאם לכך, התגבש בפסיקה מבחן דו-שלבי לבדיקת אומד דעת הצדדים, על פיו  יש לבדוק  קודם את לשון החוזה ורק לאחר בדיקה זאת ,אם אומד דעתם של הצדדים איננו ברור, יש לבדוק את הנסיבות החיצוניות שהביאו לכוונת הצדדים.

בשנת 1995 החלה תפנית בפרשנות החוק באמצעות ספיציפקציה פסיקתית ואקטיביזם שיפוטי, כאשר קבע השופט אהרון ברק במסגרת פסק דין אפרופים, אשר הפך להלכה מחייבת, כי הוראות סעיף 25 לחוק החוזים, אינה מחייבת פרשנות החוזה בשני שלבים, אלא באופן חד שלבי ,שתכליתו בירור אומד דעת הצדדים, באמצעות בדיקת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות גם יחד.

בפסק הדין נקבע כי : “חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים, אומד דעת זה הוא, המטרות, היעדים, האינטריסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת ילמד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה “קבילים” הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים” .

בפסק הדין הובאה דוגמא כדלקמן : ראובן מציע לשמעון למכור “סוס” במחיר מסוים ושמעון נענה להצעתו. ע”פ מצב הדברים ההגדרתי לכאורה מדובר כאן בחוזה מכירה של חיית הסוס. ואולם, בפועל התכוונו הצדדים למכור מכונה ישנה שכונתה “סוס” לצורך העניין, ולא חיה, אשר על כן כוונתם היא הקובעת את תוכן והמהותו של החוזה ולא הגדרתו בהתאם לנסיבות החיצוניות, כאמור.

תורת שני השלבים אינה מתיישבת עם עדיפות הכוונה בעניין לשון החוזה, לקביעתו המכריעה  אהרון ברק: “בעימות בין לשון החוזה ובין  כוונת עושיו, יד האחרונה על העליונה”.

העיקרון הקודם של עדיפות הכוונה על הלשון אינו מיוחד למשפט הישראלי, הוא בראשיתו עוד מקובל במשפט המשווה. כך למשל קובע סעיף 1156 לקודקס האזרחי הצרפתי (“קוד נפוליון”) כי בפרשנות חוזה יש לחפש אחר הכוונה המשותפת של הצדדים ולא לדבוק בלשון החוזה.

ברוח דומה קובע סעיף 1362 לקודקס האזרחי האיטלקי כי חוזה יפורש לפי הכוונה המשותפת של הצדדים, שאינה מוגבלת ע”י המובן המילולי של המילים. סעיף 18 לקודקס החיובים השוויצרי קובע כי בפרשנות חוזה יש לחקור אחר הכוונה האמיתית והמשותפת של הצדדים בלא להיות מוגבלים לביטויים או לכינויים שהם השתמשו בהם.

ביוני 2005 ניצל השופט מישל חשין ,המשנה לנשיא בית המשפט העליון שהתנגד לדרך בה בתי המשפט השתמשו בהלכת אפרופים ,פסק דין בפרשת מגדלי הירקות נ’ מ”י שבו נחלקו דעות השופטים כדי להעביר לדיון  נוסף בהרכב מורחב את כללי פרשנות החוזים (להלן: “פסק דין מגדלי הירקות” ו/או “ארגון מגדלי הירקות”).

בדיון הנוסף, בהרכב של תשעה שופטים, הביעו השופטים תמיכה בהלכת אפרופים (ויש המכנים את פסק הדין הזה אפרופים השני) ,אולם שני שופטים : אשר גרוניס ומישאל חשין,יצאו כנגד הרוח הנושבת מהלכת אפרופים

בפס”ד אפרופים התייחסו גם לעקרון תום הלב בפרשנות חוזים, שם נאמר שעקרון תום הלב לא בא ליצור צדק בין הצדדים, אלא הוא בא לתת ביטוי לצדק החוזי שהצדדים הסדירו ביניהם. בהמשך פסק הדין, נאמר כי עיקרון תום הלב נתפס כמשלים חסר בחוזה.

במהלך העבודה ננתח את הגישות השונות שהובאו בפסק דין אפרופים ובפסקי הדין הנוספים לו , השונים, הדומים , המוקדמים והמאוחרים ביחס לגישת בין המשפט לעניין פרשנות חוזה.

יובהר, כי עמדת בית המשפט היא פחות או יותר אחידה. בין המשפט מפעיל מבחנים שונים לבחינת תוכנו של החוזה. באם מדובר במבחן לשוני ו/או מבחן תכליתי. באם מדובר במבחן אובייקטיבי ו/או מבחן סובייקטיבי, הרי שבכל מקרה בית המשפט נוקט בעמדה פרשנית מרחיבה ואקטיביסטית לאורך כל הלכותיו.

נראה גם כי המחוקק ניסה בראשיתו לשים סוף לפרשנות המרחיבה של בית המשפט באמצעות חקיקת חוק ספציפי בעניין כללי פרשנות החוזה. ואולם בפועל בית המשפט נטה להמשיך בגישתו הפרשנית ולהביע את סברותיו העקביות גם לאחר חקיקת החוק.

מטרת הצעת החוק הראשונית היתה מניעת התדיינויות וסרבול ההליך המשפטי ומניעה מבית המשפט להפעיל סמכות שיקול דעת מרחיבה. למרות כל האמור, נטה בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו לאורך הצורך בפרשנות החוזה במקרים ספציפיים, גם לאחר התיקון לחוק החוזים.

נראה איפוא כי גישתו האקטיביסטית של בית המשפט מחוללת פסיקה עניפה של חקיקה שיפוטית ובסופו של דווקא, באמצעות הפרשנות הנכונות למילות החוק, עולה בקנה אחד עם קביעת המחוקק.

כפי שיובהר להלן, הספרות מביעה גישות שונות לגבי הצעת החוק המגבילה לכאורה את הפרשנות הפסיקתית ואולם הדעות השונות מבחינות בעיקר בכללים פרשניים בהם כדאי ו/או ניתן לעשות שימוש כאשר אנו באים לבחון באופן פרשני את תוכנו של החוזה הלאקוני.

תוכן עניינים
פרק א’ – מבוא – 3
פרק ב’ – הוראות הדין ע”פ סעיף 25 לחוק והפסיקה – 6
פרק ג’ – דיון – ניתוח ומסקנות – 12
פרק ד’ – המצב המשפטי כיום – 22
פרק ה’ – סיכום, פתרונות ודעה אישית – 24