(13/06/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

סמינריון חופש הביטוי הפוליטי בגדה המערבית משנת 1967 ועד היום – סקירה היסטורית

מבוא:

בשלושת הימים הראשונים של מלחמת ששת הימים, שפרצה ב-5.6.1967, כבשה מדינת ישראל את כל השטח שממערב לנהר הירדן שהיה תחת שליטת הממלכה ההאשמית של ירדן מאז הסכמי שביתת הנשק שבין ישראל לירדן מה-4.3.1949 (הסכמי רודוס), שהיוו למעשה את סיום מלחמת העצמאות.

עם כיבוש השטח, שעתיד לשנות גם את פני הפוליטיקה והחברה בישראל בעשורים שיבואו, נוספו למדינת ישראל קרוב למיליון תושבים פלסטינים בשטחי הגדה המערבית. תושבים אילו, חלקם צאצאי פליטים שגורשו או ברחו מישראל בזמן מלחמת העצמאות, החלו להתנגד לשליטה הצבאית של ישראל עליהם, והחלו בפעילות – צבאית (במקרים רבים תוך פגיעה באוכלוסיה אזרחית), מדינית, משפטית, כלכלית והסברתית – על מנת לסלק מעליהם את מה שנתפס בעיניהם כשלטון זר.

כמו בכל פעילות אנושית המצריכה יותר מאדם אחד לביצועה, נזקקו הפלסטינים במאבקם לתקשר בינם לבין עצמם, בינם לבין תושבי ישראל ובינם לבין הקהילה הבינלאומית. השלטונות הצבאיים, ובעקבות כך אף מערכת המשפט הישראלית, ניסו למצוא את קו הגבול המפריד בין האסור למותר בביטוי הפלסטיני.

כיאה למדינה דמוקרטית, הסיבות להגבלת הביטוי הפלסטיני היו תמיד ביטחוניות, קרי: האיסורים וההגבלות על חופש הביטוי נומקו תדיר בטענות של הגנה על הציבור. דא עקא, סקירה היסטורית של המגבלות שהוטלו על חופש הביטוי בשטחים מאז ראשית הכיבוש הישראלי ועד היום, מלמדת כי השיח הביטחוני וחשיבות ההגנה על חיי אדם מנוצלים לעיתים קרובות על מנת להשתיק גם ביטויים שהממסד הישראלי לא מסכים איתם, אך הם בוודאי אינם עולים ברמתם ובחומרתם לכדי רמות הסיכון הנדרשות על מנת לפסול ביטוי הנאמר בתוך שטחי מדינת ישראל.

בבואי לכתוב את המחקר שלי בנושא, הופתעתי ממיעוט המקורות והעיסוק בנושא חופש הביטוי בשטחים. אומנם חופש הביטוי לכשעצמו הינו נושא לכתיבה אקדמית עניפה, וגם פסקי הדין של בית המשפט העליון עוסקים בו לא מעט, לרבות חופש הביטוי של תושבי ישראל לגבי הנעשה בשטחים, אך נראה כי חופש הביטוי של תושבי השטחים עצמם כמעט ולא העסיק את חוקרי המשפט בארץ. אף פסקי הדין של בית המשפט העליון המתייחסים לביטוי הפלסטיני הינם קצרים מאוד יחסית לפסקי דין המתייחסים לחופש ביטוי דומה של תושבי ישראל, ומבין השורות עולה תחושה קשה של חוסר סבלנותם של השופטים כאשר המדובר הוא בביטוי הפלסטיני לעומת הביטוי הישראלי.

לתופעה זו, של כמעט התעלמות של הממסד האקדמי והמשפטי הישראלי מהביטוי הפלסטיני, יכולות להיות לדעתי מספר סיבות:

  1. הכיבוש הישראלי בשטחים נתפס על ידי רבים, ובוודאי על ידי האליטה המשפטית בישראל, כמצב זמני שאמור להסתיים בקרוב. מסיבה זו, לא התעמקו השופטים, משנות השבעים ואילך, במצב המשפטי של זכויות אדם בכלל, וחופש ביטוי בפרט, תחת ממשל צבאי. תפיסה זו מוצאת תימוכין במחקריו של פרופ’ מנחם (מני) מאוטנר, ובעיקר לטענתו כי בית המשפט העליון מזוהה עם הקבוצה שהוא מכנה “ההגמונים לשעבר הליברלים”, קבוצה שערכיה מזוהים עם ערכי תנועת העבודה (המזוהה עם הקריאה לסיום הכיבוש הישראלי בשטחים).
  2. בית המשפט העליון נרתע באופן מסורתי מלהתערב בעניינים הנתונים לשיקול דעת מנהלי בכלל, וכאלו הנוגעים לביטחון המדינה בפרט. בעניינים שכאלו הוא מעדיף לסמוך על מומחיות אנשי הצבא לגבי הצורך בהגבלת חופש הביטוי.
  3. גם בפרסומים של עמותות לזכויות אדם, כמעט ואין התייחסות לנושא חופש הביטוי הפלסטיני בשטחים. נראה כי במציאות שבה העמותות מנהלות מאבקים בנושאי אלימות כוחות הביטחון והמתנחלים, עינויים, גירוש, הריסות בתים, הפקעת קרקעות וחופש התנועה, חופש הביטוי נתפס כלוקסוס. הזכות לחיים ולשלמות הגוף, לקניין ולמגורים מעסיקה את ארגוני זכויות האדם יותר מאשר הזכות לחופש ביטוי, וגם זו סיבה למה וכמעט אין כתיבה על הנושא הזה.

 

חוסר העניין המשפטי בחופש הביטוי הפלסטיני הינו טעות לא רק מבחינה אקדמית או הומניסטית, אלא אף מבחינה מדינית ודמוקרטית. במהלך העבודה אנסה להראות כי הטלת כבלים ומגבלות מופרזים מדי על הביטוי הפלסטיני הינו משגה, וכי דווקא הפתרון הדמוקרטי והרחבת חופש הביטוי יכולים לעודד הפחתת שנאה ואיבה בין הצדדים הניצים.

בחלק הראשון אסקור את הרציונלים לחופש הביטוי בכללותו כפי שהוסברו בספרות ובכתיבה המשפטית והפוליטית בישראל ובעולם, ואת חשיבותו. בחלק השני אעמוד על מצבה המדיני של הגדה המערבית, הרבדים ההיסטוריים שמהם בנויה המערכת המשפטית שלה, והשינויים שחלו מאז סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל (פלשתינה-א”י, בשמה הרשמי) ועד החתימה על הסכם העקרונות בין אש”ף וישראל (הסכם אוסלו). כמו כן יצויין מעמדה המשפטי הנפרד של מזרח ירושלים. בחלק השלישי אחזור אל ראשית ימי הכיבוש הישראלי והצווים שהוצאו מכוחו, ואשר אפשרו את המגבלות על חופש הביטוי לאורך השנים. אראה את השוני בהתייחסות לחופש הביטוי הישראלי אל מול זה הפלסטיני, כאשר הדגש יהיה בעיקר בתחום חופש העיתונות וחופש ההפגנה והתהלוכה, וכן זכות הגישה של תושבים פלסטיניים לבמת חופש הביטוי בישראל. כמו כן אדון בהחלת חוקי היסוד הישראלים בשטחים, ובייחוד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לסיום אתייחס להפגנות סביב בניית חומת ההפרדה בבלעין בחלק הרביעי אסביר למה לדעתי יש להרחיב את חופש הביטוי הפלסטיני, ואטען כי לא רק שהדבר לא יפגע בביטחון, אלא הוא חיוני לצורך פתרון מוסכם לסכסוך הלאומי.

 

תוכן העניינים

מבוא 3
הראציונלים (הצדקות) לחופש הביטוי 6
מעמדן המשפטי של הגדה המערבית ומזרח ירושלים והדין החל בהן 9
חופש הביטוי הפוליטי בגדה המערבית 11
סיכום 25
ביבליוגרפיה 27
נספחים 29

מידע נוסף

מספר עמודים

29

מקורות

56

שנת הגשה

2014

אין עדיין ביקורות.

היה הראשון לכתוב ביקורת על “סמינריון חופש הביטוי הפוליטי בגדה המערבית משנת 1967 ועד היום – סקירה היסטורית”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מבוא:

בשלושת הימים הראשונים של מלחמת ששת הימים, שפרצה ב-5.6.1967, כבשה מדינת ישראל את כל השטח שממערב לנהר הירדן שהיה תחת שליטת הממלכה ההאשמית של ירדן מאז הסכמי שביתת הנשק שבין ישראל לירדן מה-4.3.1949 (הסכמי רודוס), שהיוו למעשה את סיום מלחמת העצמאות.

עם כיבוש השטח, שעתיד לשנות גם את פני הפוליטיקה והחברה בישראל בעשורים שיבואו, נוספו למדינת ישראל קרוב למיליון תושבים פלסטינים בשטחי הגדה המערבית. תושבים אילו, חלקם צאצאי פליטים שגורשו או ברחו מישראל בזמן מלחמת העצמאות, החלו להתנגד לשליטה הצבאית של ישראל עליהם, והחלו בפעילות – צבאית (במקרים רבים תוך פגיעה באוכלוסיה אזרחית), מדינית, משפטית, כלכלית והסברתית – על מנת לסלק מעליהם את מה שנתפס בעיניהם כשלטון זר.

כמו בכל פעילות אנושית המצריכה יותר מאדם אחד לביצועה, נזקקו הפלסטינים במאבקם לתקשר בינם לבין עצמם, בינם לבין תושבי ישראל ובינם לבין הקהילה הבינלאומית. השלטונות הצבאיים, ובעקבות כך אף מערכת המשפט הישראלית, ניסו למצוא את קו הגבול המפריד בין האסור למותר בביטוי הפלסטיני.

כיאה למדינה דמוקרטית, הסיבות להגבלת הביטוי הפלסטיני היו תמיד ביטחוניות, קרי: האיסורים וההגבלות על חופש הביטוי נומקו תדיר בטענות של הגנה על הציבור. דא עקא, סקירה היסטורית של המגבלות שהוטלו על חופש הביטוי בשטחים מאז ראשית הכיבוש הישראלי ועד היום, מלמדת כי השיח הביטחוני וחשיבות ההגנה על חיי אדם מנוצלים לעיתים קרובות על מנת להשתיק גם ביטויים שהממסד הישראלי לא מסכים איתם, אך הם בוודאי אינם עולים ברמתם ובחומרתם לכדי רמות הסיכון הנדרשות על מנת לפסול ביטוי הנאמר בתוך שטחי מדינת ישראל.

בבואי לכתוב את המחקר שלי בנושא, הופתעתי ממיעוט המקורות והעיסוק בנושא חופש הביטוי בשטחים. אומנם חופש הביטוי לכשעצמו הינו נושא לכתיבה אקדמית עניפה, וגם פסקי הדין של בית המשפט העליון עוסקים בו לא מעט, לרבות חופש הביטוי של תושבי ישראל לגבי הנעשה בשטחים, אך נראה כי חופש הביטוי של תושבי השטחים עצמם כמעט ולא העסיק את חוקרי המשפט בארץ. אף פסקי הדין של בית המשפט העליון המתייחסים לביטוי הפלסטיני הינם קצרים מאוד יחסית לפסקי דין המתייחסים לחופש ביטוי דומה של תושבי ישראל, ומבין השורות עולה תחושה קשה של חוסר סבלנותם של השופטים כאשר המדובר הוא בביטוי הפלסטיני לעומת הביטוי הישראלי.

לתופעה זו, של כמעט התעלמות של הממסד האקדמי והמשפטי הישראלי מהביטוי הפלסטיני, יכולות להיות לדעתי מספר סיבות:

  1. הכיבוש הישראלי בשטחים נתפס על ידי רבים, ובוודאי על ידי האליטה המשפטית בישראל, כמצב זמני שאמור להסתיים בקרוב. מסיבה זו, לא התעמקו השופטים, משנות השבעים ואילך, במצב המשפטי של זכויות אדם בכלל, וחופש ביטוי בפרט, תחת ממשל צבאי. תפיסה זו מוצאת תימוכין במחקריו של פרופ’ מנחם (מני) מאוטנר, ובעיקר לטענתו כי בית המשפט העליון מזוהה עם הקבוצה שהוא מכנה “ההגמונים לשעבר הליברלים”, קבוצה שערכיה מזוהים עם ערכי תנועת העבודה (המזוהה עם הקריאה לסיום הכיבוש הישראלי בשטחים).
  2. בית המשפט העליון נרתע באופן מסורתי מלהתערב בעניינים הנתונים לשיקול דעת מנהלי בכלל, וכאלו הנוגעים לביטחון המדינה בפרט. בעניינים שכאלו הוא מעדיף לסמוך על מומחיות אנשי הצבא לגבי הצורך בהגבלת חופש הביטוי.
  3. גם בפרסומים של עמותות לזכויות אדם, כמעט ואין התייחסות לנושא חופש הביטוי הפלסטיני בשטחים. נראה כי במציאות שבה העמותות מנהלות מאבקים בנושאי אלימות כוחות הביטחון והמתנחלים, עינויים, גירוש, הריסות בתים, הפקעת קרקעות וחופש התנועה, חופש הביטוי נתפס כלוקסוס. הזכות לחיים ולשלמות הגוף, לקניין ולמגורים מעסיקה את ארגוני זכויות האדם יותר מאשר הזכות לחופש ביטוי, וגם זו סיבה למה וכמעט אין כתיבה על הנושא הזה.

 

חוסר העניין המשפטי בחופש הביטוי הפלסטיני הינו טעות לא רק מבחינה אקדמית או הומניסטית, אלא אף מבחינה מדינית ודמוקרטית. במהלך העבודה אנסה להראות כי הטלת כבלים ומגבלות מופרזים מדי על הביטוי הפלסטיני הינו משגה, וכי דווקא הפתרון הדמוקרטי והרחבת חופש הביטוי יכולים לעודד הפחתת שנאה ואיבה בין הצדדים הניצים.

בחלק הראשון אסקור את הרציונלים לחופש הביטוי בכללותו כפי שהוסברו בספרות ובכתיבה המשפטית והפוליטית בישראל ובעולם, ואת חשיבותו. בחלק השני אעמוד על מצבה המדיני של הגדה המערבית, הרבדים ההיסטוריים שמהם בנויה המערכת המשפטית שלה, והשינויים שחלו מאז סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל (פלשתינה-א”י, בשמה הרשמי) ועד החתימה על הסכם העקרונות בין אש”ף וישראל (הסכם אוסלו). כמו כן יצויין מעמדה המשפטי הנפרד של מזרח ירושלים. בחלק השלישי אחזור אל ראשית ימי הכיבוש הישראלי והצווים שהוצאו מכוחו, ואשר אפשרו את המגבלות על חופש הביטוי לאורך השנים. אראה את השוני בהתייחסות לחופש הביטוי הישראלי אל מול זה הפלסטיני, כאשר הדגש יהיה בעיקר בתחום חופש העיתונות וחופש ההפגנה והתהלוכה, וכן זכות הגישה של תושבים פלסטיניים לבמת חופש הביטוי בישראל. כמו כן אדון בהחלת חוקי היסוד הישראלים בשטחים, ובייחוד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לסיום אתייחס להפגנות סביב בניית חומת ההפרדה בבלעין בחלק הרביעי אסביר למה לדעתי יש להרחיב את חופש הביטוי הפלסטיני, ואטען כי לא רק שהדבר לא יפגע בביטחון, אלא הוא חיוני לצורך פתרון מוסכם לסכסוך הלאומי.

 

תוכן העניינים

מבוא 3
הראציונלים (הצדקות) לחופש הביטוי 6
מעמדן המשפטי של הגדה המערבית ומזרח ירושלים והדין החל בהן 9
חופש הביטוי הפוליטי בגדה המערבית 11
סיכום 25
ביבליוגרפיה 27
נספחים 29

299.00 

סמינריון חופש הביטוי הפוליטי בגדה המערבית משנת 1967 ועד היום – סקירה היסטורית

מידע נוסף

מספר עמודים

29

מקורות

56

שנת הגשה

2014

סמינריון חופש הביטוי הפוליטי בגדה המערבית משנת 1967 ועד היום – סקירה היסטורית

מידע נוסף

מספר עמודים

29

מקורות

56

שנת הגשה

2014

299.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.