מבוא:

הטרור ו/או פח”ע הינו מאבק אלים אשר מופנה בעיקר כלפי אזרחי מדינה מסויימת, וזאת בניגוד מוחלט לדיני המלחמה הבינלאומיים ואמנות ז’נבה[1]. השימוש בהם נעשה בעיקר למען השגת מטרות חברתיות ו/או פוליטיות.  ישנה אמרה הטוענת כי: “הטרור הוא הסרטן של העולם המודרני. שום מדינה לא מחוסנת מפניו”[2].

מדינות דמוקרטיות רבות בעולם נמצאות תחת איום מתמיד מצד ארגוני הטרור העוסקים בפעילות פח”ע וכחלק מאופן התמודדותן עם תופעה זו עושה שימוש באמצעים אשר נוגדים לחלוטין את משנתם ועקרונותיהם הדמוקרטיים ופרט את זכויות האדם הטבעיות כגון: מעצרים מנהלים, אמצעי חקירה בלתי סבירים אשר כרוכים בהפעלת לחץ פיזי ונפשי.

משנותיה הראשונות של מדינת ישראל נתונה היא לאיום על ביטחונה ועל כן ננקטו אמצעי אלו המפורטים לעיל ע”י שירות הביטחון הכללי (להלן: “השב”כ”) כנגד חשודים, לרוב פלסטינאים, אשר נחשדו בפעילות עוינת כנגד המדינה.

אופן פעולתו של השב”כ נעשה תחת עלטה ו/או צנזורה מוחלטת וללא הפרעה מוחלטת. צורות החקירה אשר הופעלו על ידיו לא זכו לתשומת לב כלל. יתירה מזו, השב”כ התנהל כמעט ללא ביקורת מצד גופי המדינה ופיקוח ציבורי. אלא להפך גופי ממשלתיים טענו כי אמצעי החקירה המתוארים לעיל הינם הדרך היחידה והבלעדית על מנת לדלות מידע חיוני מאת הנחקרים, מידע אשר לרוב יציל חיי אדם.

במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת התחוללו פרשיית “עיזאת נאפסו” ופרשיית “קו 300” אשר בעקבותיהם נחשפו לעיני הציבור בכללותו שיטות החקירה שבהם נקט השב”כ. אנשי השב”כ מצאו עצמם תחת ביקורת נרחבה מצד אנשי הרוח, המשפט, עמותות העוסקות בזכויות אדם כגון “בצלם” שחרטה על דגלה את המאבק למען זכויות הפלסטינאים בשטחים[3], והחברה הישראלית בכללותה. בעקבות זאת מעמדו החזק והיציב של שב”כ נסדק, ויש אומרים שלא שב לקדמותו.

לא למותר לציין כי הביקורת הנ”ל התגברה לאחר פרסום מסקנותיה של ועדת החקירה לענין שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי בנושא פעילות חבלנית עויינת דין וחשבון – ועדת לנדוי[4] (להלן: “הועדה”) בשנת 1987 שעליה ארחיב בהמשך עבודה זו. מחד מסקנותיה של הועדה חשפו כי במהלך השנים שיקרו אנשי השב”כ באופן קבוע בהכחשותיהם את שיטות החקירה אשר הופעלו על הנחקרים. ומאידך אימצה הועדה  אמצעי הפעולה של השב”כ וקבעה כי: “על מנת לסכל מעשי טרור חייבת החקירה לכל אמצעי לחץ”…… אך קבעה גם כי: “אמצעי הלחץ צריכים להתרכז בעיקר בלחץ פסיכולוגי לא אלים של חקירה נמרצת וממושכת ובשימוש בתחבולת”[5].

הועדה השתיתה קו מנחה לשיטות חקירה אשר מותרות והציבה את גבולותיה. מסקנותיה של הועדה זכו לגינויים רבים הן מצד אנשי ציבור וארגוני זכויות אדם במדינה והן מצד אנשי ציבור וארגונים זכויות אדם בינלאומיים.

עד להכרעת הדין בבג”צ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל נגד מדינת ישראל, עליה ארחיב בהמשך עבודתי, פעל השב”כ באמצעות שיטות חקירה שרמסו את הזכויות המהוות בסיס לצורת שלטון דמוקרטי. פעולותיו אלו של השב”כ זכו לגיבוי מלא של מוסדות המדינה אשר עליו ארחיב בהמשך עבודתי.

בעבודה זו אבקש לעמוד את המצב החברתי והמשפטי במדינת ישראל. כיצד ואייך מתמודדת החברה הישראלית ושיטת המשפט הישראלי המעניקים שוויון זכויות לכל המגדרים הקיימים בה[6] עם סוגיית העינויים בחקירה לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, ובפרט באמצעות פרשיות אשר התחוללו במדינה, במהלך שנות ה- 80, ועתירות אשר הוגשו לאורך השנים והביאו לנקודת המפנה. כמו כן, אבחן את הטענות בהם השתמשה המדינה על מנת להצדיק פגיעה כזו בזכויות האדם ואילו הגנות עומדות לצד הנחקרים אשר חוו חקירות אלו.

בנוסף לכך אבחן מעמדה את של מדינת ישראל בעולם בעקבות האירועים הנ”ל וכן את עמדתו של המשפט הבינלאומי בסוגיה זו.

[1] אמנות ז’נבה הן ארבע אמנות שונות, שנוסחו ונחתמו בז’נבה שבשווייץ בין השנים 1864-1949,אמנות אלו עוסקות בהתנהגות הראויה בין צבאות ואומות בזמן מלחמה. אמנת ז’נבה הרביעית (1949), דנה בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה בין מדינות או תחת תפיסה לוחמתית. על האוכלוסייה האזרחית, שחובה להגן עליה, נמנים כל מי שאינם משתתפים בלחימה (כולל אזרחים, חיילים משני הצדדים שהניחו את נשקם, פצועים חולים וכיוצ”ב).

[2] “Terrorism is the cancer of the modern world. No state is immune to it” P. Johnson “The Cancer of Terrorism” Terrorism: How the West Can Win ( B. Netanyaho – ed. ., Weidenfeld and Nicolson, London, 1986) 31, p. 31

[3] בצלם- הינה עמותה ישראלית אשר הוקמה בשנת 1989. העמותה עוסקת  בזכויות אדם ביהודה, שומרון וחבל עזה. פעילותה מבוססת על תיעוד פעולות המוגדרות על-ידה כהפרות של זכויות אדם, והבאתן לידיעת הציבור הרחב וקובעי המדיניות בארץ ובעולם. הארגון מבקר מה שהוא תופס כהפרות זכויות אדם בידי ישראל והרשות הפלסטינית, הן כלפי ישראלים והן כלפי פלסטינים; אולם עיסוקו העיקרי הוא במעקב אחר פגיעה בזכויות פלסטינים ובפרט בתיעוד מעשי אלימות מצד מתנחלים וכוחות הביטחון הישראליים כלפי פלסטינים.

[4] ועדת לנדוי הייתה ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בעקבות חקירתו, עינויו והאשמתו בריגול על לא עוול בכפו של קצין צה”ל מן העדה הצ’רקסית, סגן עיזאת נאפסו. בראשותה עמד השופט משה לנדוי נשיא בית המשפט העליון לשעבר.

[5] דו”ח ועדת החקירה לענין שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי בנושא פעילות חבלנית עויינת דין וחשבון, ירושלים חשוון תשמ”ח – אוקטובר 1987 חלק ראשון עמ’ 71.

[6] במגילת העצמאות נכתב כי מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. בבג”צ 73/53 חברת קול העם נגד שר הפנים, פ”ד ז (2), 871 קבע השופט אגרנט: “כמו כן הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות – ובפרט בדבר השתתת המדינה ‘על יסודות החירות’ והבטחת חופש המצפון – פירושם, כי ישראל היא מדינה השוחרת חופש. אמנם, ההכרזה אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם’, אך במידה שהיא ‘מבטאת את חזון העם ואת האני המאמין שלו’… מחובתנו לשים את ליבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה “.

מקורות:

חקיקה:
• חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התשנ”ב – 1992.
• חוק העונשין, התשל”ז – 1977.
• חוק השיפוט הצבאי, התשט”ו – 1955.
• חוק ועדות חקירה, התשכ”ט – 1968.

פסקי דין:
• בג”צ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל נגד מדינת ישראל ואח’:
• ע”פ 124/87 סגן עיזאת נאפסו נ’ התובע הצבאי הראשי, מא (2)
• בג”צ 88/88 עיזאת נאפסו נ’ היועץ המשפטי לממשלה, מב (3)
• בג”צ 2581/91 סלחאת נ’ ממשלת ישראל, פ”ד מז(4)

פסקי דין חו”ל:
• The Republic of Ireland v. The United Kingdom Eur. Hum. Rts. Rev. (1978) 25

מאמרים:
• סטטמן דניאל, שאלת המוחלטות המוסרית של האיסור לענות, משפט וממשל ד 161, תשנ”ז.
• קרמינצר מרדכי, שגב ראם, הפעלת כוח בחקירות שירות-הביטחון הכללי – הרע במיעוטו?, משפט וממשל ד 667, תשנ”ח,
• שלף ליאון, הצורך להגן על האמת לאמִתה על ייסורי הדין בנושא השימוש בעינויים, מחקרי משפט יז 459, תשס”ב-2002.
• שלף ליאון, “הרע במיעוטו והטוב במירבו – על דו”ח ועדת לנדוי, טרור ועינויים” פלילים א (תש”ן) 185.
• בילסקי ליאורה, תפקידו של המשפט במאבק בטרור, המשפט כרך ט (תשס”ד) 195
• ארבל עדנה, התמודדות הפרקליטות בעתות משבר, משפט וצבא טז 37, התשס”ד

מאמרים זרים:
• S.H. Kadish “Torture, The State and the Individual” 23 Israel L. Rev. (1989) 345

ספרים:
• עמנואל גרוס, מאבקה של דמוקרטיה בטרור – היבטים משפטיים ומוסריים הוצאת נבו (תשס”ד).
• רות גביזון, זכויות אדם בישראל (משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ”ד).

ספרות זרה:

• Burgers J. Danelius, H., The United Nations Convention Against Torture: A Handbook on the Convention Against Torture and Other Cruel, Inhuman, Or Degrading Treatment Or Punishment, 124.

שונות:
• ועדת החקירה לענין שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי בנושא פעילות חבלנית עויינת דין וחשבון, ירושלים חשוון תשמ”ח – אוקטובר 1987 חלק ראשון.
• בצלם, נייר עמדה – חקיקה המתירה לחץ פיסי ונפשי בחקירות השב”כ, ירושלים ינואר 2000.

אמנות:
• The Univerersal Declaration of Human Rights, UN Genral Assembly Resolution 217 A (III) of 10 December 1948.
• The International Covenant on Civil and Political Rights, UN Genral Assembly Resolution 2200 a (XXI) of 16 December 1966.

אתרי אינטרנט:
• עיתון “הארץ” – http://www.haaretz.co.il/misc/1.1559063
• עמותת “בצלם” – http://www.btselem.org/hebrew/torture/impunity
• האו”ם – http://www.ohchr.org/EN/Pages/WelcomePage.aspx
• בית הדין האירופי לצדק – http://hudoc.echr.coe.int