(17/07/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

סמינריון פרשנות מילים בספר איוב

מבוא

 

פרשנות המילים בעבודה זו תיעשה עפ”י המתודה של הלר משה אשר הובאה ע”י כהן חיים  (Cohen, C. 1989). המתודה אומרת שיש להתחיל בהיבט הסמנטי של המילה וכשלב שני לבחון את האטימולוגיה שלה. עבודה זו תתייחס לתקבולת (אם תימצא), לתפוצות הבין-דיאלקטיות שלה, תבוצע השוואה אטימולוגית, תיבדק היתכנות שיבושים טקסטואליים, הימצאות של  הומונים או של פוליסמיה, תיעשה התייחסות לקרי וכתיב ולאפשרות של גלוסה.

הפרשנות תיעזר בבלשני ימי הביניים מתוך “מקראות גדולות”, בפרשני התק’ המודרנית, בחקר המקרא המודרני וכן במספר מילונים.

מכיוון שכל המילים שייחקרו בעבודה זו נמצאות בקטע אחד בן 14 פסוקים, תיחקר הסוגה הספרותית בה המילים מופיעות והרובד שלהן, ההשערות לגביי זמן כתיבת הקטע ואפילו השערות בנוגע לשפה בה הוא נכתב במקור –   עוד לפני הניתוח הפרטני.

 

הקטע שבו מדובר הוא מספר איוב.

ספר איוב נמנה על ספרי הכתובים ונחשב לאחד מספרי החוכמה במקרא. ברוב ספרי המקרא ספר איוב מופיע ביחד עם תהלים ומשלי ולפני חמש המגילות. ספרות זאת עוסקת בשאלות קיומיות הנוגעות לחיי האדם, ואילו ספר איוב עוסק בעיקר בשאלת הסבל האנושי. במרכז הספר עומדת דמותו של איוב, אדם צדיק וישר. אבל השטן ‘מתערב’ עם אלוהים, שאם יפגע האל בבני משפחתו של איוב, בחוסנו הכלכלי ובבריאותו, יפסיק איוב להיות צדיק. האל פוגע באיוב החף מכל פשע. רוב הספר מורכב משיחות וויכוחים של איוב עם רעיו שבאים לנחם אותו. חלקים אלה של הספר כתובים בלשון פיוטית מורכבת, ויש בהם מוטיבים מיתיים.

 

מעגל הנתונים ההסטוריים עניינו הרקע החברתי, התרבותי והטכנולוגי של היצירה לכן, קודם לדיון על ספר איוב יש לקבוע את זמן חיבורו (הופמן, י. 1995). יש בעלי המסורה וחז”ל המייחסים את זמן חיבור הספר לימי משה ויש שמייחסים לימי שלמה (קליין, י., 1996. עמ’ 8-9). מבין חוקרי המקרא בעת החדשה יש המייחסים את תקופת התהוותו של ספר איוב, ובעיקר הנאומים השיריים, לימי המלחמות עם מלכויות אשור או בבל, או לימי מלכויות פרס ומדי ומניחים שהמשורר של שירות איוב חי במחצית הראשונה של המאה ה-5 לפנה”ס. התארוך הזה מתאים לעובדה שב”י התחבטו באותה תקופה בהשקפה הרווחת של “צדיק ורע לו רשע וטוב לו”. העובדה שצרות נופלות על אנשים או על העם, למרות הליכתם בדרך הישר, הציקה מאד בתקופה הזאת. גם השקפת הנביאים שעונש ייתכן  על עוונות שהדורות הקודמים ביצעו, הביאה להרהורים על שכר ועונש. (יגר י., 1984). אם כך, החוקרים מניחים שאיוב נמנה על הספרים שנכתבו ב”תקופת המקרא המאוחרת”. בתקופה זו היתה ידועה הסוגה הספרותית שבה נכתב ספר  איוב, שהיא סוגה נדירה במקרא: המבנה התשתיתי של הספר הוא דיאלוגי, אך השפה הינה שירית. השפה דומה לאפיקה המסופוטמית והאוגריתית. “התיאודיציה הבבלית” דומה בתוכנה לספר איוב. היא מתוארכת החל בשנת 1,000 לפנה”ס לערך ונמצאת בהעתקות שלה גם בתקופה הפרתית (100 לפנה”ס). (הופמן, י. 1995).

באופן בסיסי, מחולק ספר איוב לשני חלקים עיקריים: סיפור המסגרת‏ (פר’ א-ב; מ”ב, 7-17) ותיאור הוויכוח. הוויכוח כולו כתוב בשפה שירית, השונה מאד מסיפור המסגרת המובא בפרוזה. לכאורה מציב לנו מחבר הספר שתי דמויות של האיש איוב: בסיפור המסגרת איוב מתואר כצדיק, המקבל עליו בהכנעה את הייסורים והסבל שהאל הועיד לו ומצדיק עליו את הדין. הוא ממשיך לשים את מבטחו באל והאל גומל לו על כך בסוף הספר. לעומת זאת, בחלק הפיוטי של הספר איוב הוא אדם מריר המאשים את האל בייסורים שמופלים עליו על לא עוול בכפו. לכן, החוקרים חלוקים באשר למספר הכותבים של ספר איוב. למרות הסתירה בין סיפור המסגרת לבין שאר הספר הן בהיבט התוכני והן בהיבט הלשוני,  קליין טוען שלפנינו יצירה אחדותית אחת בעלת מסר רעיוני ודתי ברור. כל זמן שאיוב היה שרוי בטוב, הסתירה שבין אמונתו בהשגחה צודקת לבין המציאות נעלמה מעיניו. משהתרגשו עליו צרות, עולמו חרב עליו והוא איבד את אמונתו. נראה שהספר מאמין שיראת אלוהים אמיתית נבחנת רק ע”י יסורים. רעי איוב, שלא חוו חורבן, ממשיכים לדבוק בתורת הגמול. באמצעות התיאור הדרמתי של קורות איוב והטרנספורמציה הנפשית שעבר, מבקש המחבר ללמד אותנו איך להתמודד עם סבל הייסורים הבאים עלינו ואין אנו מבינים את סיבתם (קליין, י., 1996). הופמן רואה אפשרות שספר איוב נכתב כיצירה אחת המשלבת פרוזה סיפורית ודיאלוגים שיריים,כפי שהיה קיים בספרות המזרח הקדום. לדעתו, חוסר השלמות  של הספר, הדיאלוגים השיריים הארוכים הם העושים את הספר  ל”יצירה חד-פעמית” (הופמן, י. 1995). לעומת זאת, אחרים סוברים שסיפור המסגרת והחלקים השיריים של איוב תחברו בידי מחברים שונים, כאשר השירה היא עתיקה יותר ומתייחסת למסורת ספרות החוכמה של המזרח הקדום ואילו סיפור המסגרת נוסף מאוחר יותר כדי להעניק הקשר לשירה ולחתום במבט אחר על שאלת צדקת האל מזו שהשירה מספקת. (הרטום., א. ש., 1969).

נקודת המוצא הרעיוני של הסיפור (וגם של הספר) הוא עולמה הרעיוני של ספרות החכמה. תכלית הסיפור (והספר): פולמוס עם המוסכמות בתורת החכמה, ביתר דיוק, עם השקפת עולמה שיסוד היסודות לה התפיסה שניתן לנסחה במשפט: צדיק – טוב לו. וטוב זה, ראשית כל, הטוב החומרי. (וייס מ,  1968). את איוב פקדו, כפי המסופר בסיפור המסגרת, אסונות קשים וממצב שאיוב אמר “עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה–יְהוָה נָתַן, וַיהוָה לָקָח; יְהִי שֵׁם יְהוָה, מְבֹרָךְ” (איוב א’, 21), עבוֹר דרך הדעה ב”ְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב, בִּשְׂפָתָיו” (ב’, 10) ועד מצב שבו קילל את עצם קיומו ואף התריס כנגד ההשגחה האלוהית. הוא פוגש את רעיו ומאד כואב את חוסר תמיכתם בו.

בספר איוב יש 8392 מילים שהן 2.75% מכלל המילים בתנ”ך, מתוכן 157 מילים הן מילים יחידאיות- Hapax Legomena – שהן 10.61% מכלל המילים היחידאיות בתנ”ך. כלומר, המילים היחידאיות הן פי 3.86 מחלקו היחסי של ספר איוב בתנ”ך. אחוז כמעט זהה של מילים יחידאיות נמצא בכל ספרי נביאים ראשונים ביחד. למעשה, ספר איוב הוא השני בעל אחוז המילים היחידאיות הגבוה בתנ”ך (אחרי ספר ישעיהו). (ציפר, א., 2002. עפ”י הטבלה: סטטיסטיקה אודות המילים היחידאיות בתנ”ך). מצד שני, “טכסט קשה” אינו מונח מדעי שיש לספור את כמותו, אלא מונח אמפירי-סובייקטיבי (הופמן, י. 1995).

מדוע בספר איוב יש מקבץ גדול כל כך של מילים קשות? השערות שהספר נכתב במקורו בניב עברי שונה מן הניב העברי של יהודה המקובל במקרא, והשערות שהספר תורגם מארמית. אבן עזרא, במאה ה-11, סבר “… והקרוב אלי כי הוא ספר מתורגם על כן הוא קשה בפירוש בדרך כל ספר מתורגם” (שם, עמ’ 195-196).

דעה שונה לחלוטין אומרת שזהו ייחודו של הספר:

“המילים הזרות, המילים היחידאיות, ההומונימים והריבוי היחסי של המטפורות, כולם מקנים למחבר חופש להשתחרר ממחויבות מלאה וחד משמעית לדברים שייאמרו. אמנם חופש זה ניתן לו כבר מעצם האופי הדרמטי של הימירה – הרי הכול בה דברים של אחרים, ודעתו שלו אינה מובעת כלל; ואףעל פי כן אפשר להבין את הצורך גם באמצעים האחרים להשגת חופש זה. בעוד צורת הדרמה והאופי הקטלוגי משחררים את המחבר ממחויבות כלפי דברים שלא הוא, אלא ‘אחרים’ (איובף רעיוף האל) אומרים, הרי הסגנון הסתום מקנה לו חופש כלפי עצמו לומר דברים שבאופן אחר אולי לא היה יכול לאמרם, קרי לחשוב עליהם”  (שם, עמ’ 222-223).

 

מחזור הויכוחים הראשון הוא בפרקים ד’-י”ד. איוב מדבר ראשון (פרק ג’) ואליפז התימני, הזקן והנכבד ברעיו, עונה בפרקים ד’-ה’. המילים שבהן תעסוק עבודה זו הן חלק מתשובתו של איוב לאליפז אשר מתחילה בפרק ו’.

 

 

תוכן העניינים

מבוא – 3

פירושי המילים – 7

סיכום- 24

ביבליוגרפיה – 25

מידע נוסף

מספר עמודים

26

מקורות

23

שנת הגשה

2013

אין עדיין ביקורות.

היה הראשון לכתוב ביקורת על “סמינריון פרשנות מילים בספר איוב”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מבוא

 

פרשנות המילים בעבודה זו תיעשה עפ”י המתודה של הלר משה אשר הובאה ע”י כהן חיים  (Cohen, C. 1989). המתודה אומרת שיש להתחיל בהיבט הסמנטי של המילה וכשלב שני לבחון את האטימולוגיה שלה. עבודה זו תתייחס לתקבולת (אם תימצא), לתפוצות הבין-דיאלקטיות שלה, תבוצע השוואה אטימולוגית, תיבדק היתכנות שיבושים טקסטואליים, הימצאות של  הומונים או של פוליסמיה, תיעשה התייחסות לקרי וכתיב ולאפשרות של גלוסה.

הפרשנות תיעזר בבלשני ימי הביניים מתוך “מקראות גדולות”, בפרשני התק’ המודרנית, בחקר המקרא המודרני וכן במספר מילונים.

מכיוון שכל המילים שייחקרו בעבודה זו נמצאות בקטע אחד בן 14 פסוקים, תיחקר הסוגה הספרותית בה המילים מופיעות והרובד שלהן, ההשערות לגביי זמן כתיבת הקטע ואפילו השערות בנוגע לשפה בה הוא נכתב במקור –   עוד לפני הניתוח הפרטני.

 

הקטע שבו מדובר הוא מספר איוב.

ספר איוב נמנה על ספרי הכתובים ונחשב לאחד מספרי החוכמה במקרא. ברוב ספרי המקרא ספר איוב מופיע ביחד עם תהלים ומשלי ולפני חמש המגילות. ספרות זאת עוסקת בשאלות קיומיות הנוגעות לחיי האדם, ואילו ספר איוב עוסק בעיקר בשאלת הסבל האנושי. במרכז הספר עומדת דמותו של איוב, אדם צדיק וישר. אבל השטן ‘מתערב’ עם אלוהים, שאם יפגע האל בבני משפחתו של איוב, בחוסנו הכלכלי ובבריאותו, יפסיק איוב להיות צדיק. האל פוגע באיוב החף מכל פשע. רוב הספר מורכב משיחות וויכוחים של איוב עם רעיו שבאים לנחם אותו. חלקים אלה של הספר כתובים בלשון פיוטית מורכבת, ויש בהם מוטיבים מיתיים.

 

מעגל הנתונים ההסטוריים עניינו הרקע החברתי, התרבותי והטכנולוגי של היצירה לכן, קודם לדיון על ספר איוב יש לקבוע את זמן חיבורו (הופמן, י. 1995). יש בעלי המסורה וחז”ל המייחסים את זמן חיבור הספר לימי משה ויש שמייחסים לימי שלמה (קליין, י., 1996. עמ’ 8-9). מבין חוקרי המקרא בעת החדשה יש המייחסים את תקופת התהוותו של ספר איוב, ובעיקר הנאומים השיריים, לימי המלחמות עם מלכויות אשור או בבל, או לימי מלכויות פרס ומדי ומניחים שהמשורר של שירות איוב חי במחצית הראשונה של המאה ה-5 לפנה”ס. התארוך הזה מתאים לעובדה שב”י התחבטו באותה תקופה בהשקפה הרווחת של “צדיק ורע לו רשע וטוב לו”. העובדה שצרות נופלות על אנשים או על העם, למרות הליכתם בדרך הישר, הציקה מאד בתקופה הזאת. גם השקפת הנביאים שעונש ייתכן  על עוונות שהדורות הקודמים ביצעו, הביאה להרהורים על שכר ועונש. (יגר י., 1984). אם כך, החוקרים מניחים שאיוב נמנה על הספרים שנכתבו ב”תקופת המקרא המאוחרת”. בתקופה זו היתה ידועה הסוגה הספרותית שבה נכתב ספר  איוב, שהיא סוגה נדירה במקרא: המבנה התשתיתי של הספר הוא דיאלוגי, אך השפה הינה שירית. השפה דומה לאפיקה המסופוטמית והאוגריתית. “התיאודיציה הבבלית” דומה בתוכנה לספר איוב. היא מתוארכת החל בשנת 1,000 לפנה”ס לערך ונמצאת בהעתקות שלה גם בתקופה הפרתית (100 לפנה”ס). (הופמן, י. 1995).

באופן בסיסי, מחולק ספר איוב לשני חלקים עיקריים: סיפור המסגרת‏ (פר’ א-ב; מ”ב, 7-17) ותיאור הוויכוח. הוויכוח כולו כתוב בשפה שירית, השונה מאד מסיפור המסגרת המובא בפרוזה. לכאורה מציב לנו מחבר הספר שתי דמויות של האיש איוב: בסיפור המסגרת איוב מתואר כצדיק, המקבל עליו בהכנעה את הייסורים והסבל שהאל הועיד לו ומצדיק עליו את הדין. הוא ממשיך לשים את מבטחו באל והאל גומל לו על כך בסוף הספר. לעומת זאת, בחלק הפיוטי של הספר איוב הוא אדם מריר המאשים את האל בייסורים שמופלים עליו על לא עוול בכפו. לכן, החוקרים חלוקים באשר למספר הכותבים של ספר איוב. למרות הסתירה בין סיפור המסגרת לבין שאר הספר הן בהיבט התוכני והן בהיבט הלשוני,  קליין טוען שלפנינו יצירה אחדותית אחת בעלת מסר רעיוני ודתי ברור. כל זמן שאיוב היה שרוי בטוב, הסתירה שבין אמונתו בהשגחה צודקת לבין המציאות נעלמה מעיניו. משהתרגשו עליו צרות, עולמו חרב עליו והוא איבד את אמונתו. נראה שהספר מאמין שיראת אלוהים אמיתית נבחנת רק ע”י יסורים. רעי איוב, שלא חוו חורבן, ממשיכים לדבוק בתורת הגמול. באמצעות התיאור הדרמתי של קורות איוב והטרנספורמציה הנפשית שעבר, מבקש המחבר ללמד אותנו איך להתמודד עם סבל הייסורים הבאים עלינו ואין אנו מבינים את סיבתם (קליין, י., 1996). הופמן רואה אפשרות שספר איוב נכתב כיצירה אחת המשלבת פרוזה סיפורית ודיאלוגים שיריים,כפי שהיה קיים בספרות המזרח הקדום. לדעתו, חוסר השלמות  של הספר, הדיאלוגים השיריים הארוכים הם העושים את הספר  ל”יצירה חד-פעמית” (הופמן, י. 1995). לעומת זאת, אחרים סוברים שסיפור המסגרת והחלקים השיריים של איוב תחברו בידי מחברים שונים, כאשר השירה היא עתיקה יותר ומתייחסת למסורת ספרות החוכמה של המזרח הקדום ואילו סיפור המסגרת נוסף מאוחר יותר כדי להעניק הקשר לשירה ולחתום במבט אחר על שאלת צדקת האל מזו שהשירה מספקת. (הרטום., א. ש., 1969).

נקודת המוצא הרעיוני של הסיפור (וגם של הספר) הוא עולמה הרעיוני של ספרות החכמה. תכלית הסיפור (והספר): פולמוס עם המוסכמות בתורת החכמה, ביתר דיוק, עם השקפת עולמה שיסוד היסודות לה התפיסה שניתן לנסחה במשפט: צדיק – טוב לו. וטוב זה, ראשית כל, הטוב החומרי. (וייס מ,  1968). את איוב פקדו, כפי המסופר בסיפור המסגרת, אסונות קשים וממצב שאיוב אמר “עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה–יְהוָה נָתַן, וַיהוָה לָקָח; יְהִי שֵׁם יְהוָה, מְבֹרָךְ” (איוב א’, 21), עבוֹר דרך הדעה ב”ְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב, בִּשְׂפָתָיו” (ב’, 10) ועד מצב שבו קילל את עצם קיומו ואף התריס כנגד ההשגחה האלוהית. הוא פוגש את רעיו ומאד כואב את חוסר תמיכתם בו.

בספר איוב יש 8392 מילים שהן 2.75% מכלל המילים בתנ”ך, מתוכן 157 מילים הן מילים יחידאיות- Hapax Legomena – שהן 10.61% מכלל המילים היחידאיות בתנ”ך. כלומר, המילים היחידאיות הן פי 3.86 מחלקו היחסי של ספר איוב בתנ”ך. אחוז כמעט זהה של מילים יחידאיות נמצא בכל ספרי נביאים ראשונים ביחד. למעשה, ספר איוב הוא השני בעל אחוז המילים היחידאיות הגבוה בתנ”ך (אחרי ספר ישעיהו). (ציפר, א., 2002. עפ”י הטבלה: סטטיסטיקה אודות המילים היחידאיות בתנ”ך). מצד שני, “טכסט קשה” אינו מונח מדעי שיש לספור את כמותו, אלא מונח אמפירי-סובייקטיבי (הופמן, י. 1995).

מדוע בספר איוב יש מקבץ גדול כל כך של מילים קשות? השערות שהספר נכתב במקורו בניב עברי שונה מן הניב העברי של יהודה המקובל במקרא, והשערות שהספר תורגם מארמית. אבן עזרא, במאה ה-11, סבר “… והקרוב אלי כי הוא ספר מתורגם על כן הוא קשה בפירוש בדרך כל ספר מתורגם” (שם, עמ’ 195-196).

דעה שונה לחלוטין אומרת שזהו ייחודו של הספר:

“המילים הזרות, המילים היחידאיות, ההומונימים והריבוי היחסי של המטפורות, כולם מקנים למחבר חופש להשתחרר ממחויבות מלאה וחד משמעית לדברים שייאמרו. אמנם חופש זה ניתן לו כבר מעצם האופי הדרמטי של הימירה – הרי הכול בה דברים של אחרים, ודעתו שלו אינה מובעת כלל; ואףעל פי כן אפשר להבין את הצורך גם באמצעים האחרים להשגת חופש זה. בעוד צורת הדרמה והאופי הקטלוגי משחררים את המחבר ממחויבות כלפי דברים שלא הוא, אלא ‘אחרים’ (איובף רעיוף האל) אומרים, הרי הסגנון הסתום מקנה לו חופש כלפי עצמו לומר דברים שבאופן אחר אולי לא היה יכול לאמרם, קרי לחשוב עליהם”  (שם, עמ’ 222-223).

 

מחזור הויכוחים הראשון הוא בפרקים ד’-י”ד. איוב מדבר ראשון (פרק ג’) ואליפז התימני, הזקן והנכבד ברעיו, עונה בפרקים ד’-ה’. המילים שבהן תעסוק עבודה זו הן חלק מתשובתו של איוב לאליפז אשר מתחילה בפרק ו’.

 

 

תוכן העניינים

מבוא – 3

פירושי המילים – 7

סיכום- 24

ביבליוגרפיה – 25

299.00 

סמינריון פרשנות מילים בספר איוב

מידע נוסף

מספר עמודים

26

מקורות

23

שנת הגשה

2013

סמינריון פרשנות מילים בספר איוב

מידע נוסף

מספר עמודים

26

מקורות

23

שנת הגשה

2013

299.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.