(17/07/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

סמינריון רישיון כפייה בזכויות יוצרים

מבוא

בעבודה זו אעסוק ברישיון כפייה בזכויות יוצרים ואעמוד על השימוש בה בעיקר בקרב התעשייה הפרמצבטית. בהגדירנו מהו בעצם רישיון כפייה, נאמר כי רישיון כפייה ניתן כאשר המחוקק רואה לנכון להתערב בזכותו של היוצר לשלוט במה שייעשה עם יצירתו. במצב עניינים זה, כופה המחוקק על בעל האמצאה לוותר על המונופול שיש לו על יצירתו. הווי אומר, שבעל האמצאה לא יוכל לקבל עוד בלעדיות על היצירה שלו והוא יהיה חייב לאפשר לאחרים להשתמש באמצאה שלו ולייצר מוצרים על בסיס הפטנט שהמציא אף מבלי שהסכים לכך במפורש[1].

מבחינה זו שכופים על היוצר לתת רישיון לשימוש ביצירה לכל הממלא אחר דרישות סטטוטוריות מוגדרות. ברם, אף שהשימוש ברישיון שכזה אינו יכול להיות שרירותי, אין שום מקור מפורש, כדוגמת הסכם ה-TRIPS[2]. המציין מהם אכן אותם קריטריונים היכולים להצדיק הלכה למעשה שימוש ברישיון שכזה. כפיצוי על הכפייה מוענק ליוצר פיצוי כספי, אשר נאמד בהתאם למנגנון הקבוע בחוק. מדינות מתפתחות היו חייבות ליישם את הסכם ה-TRIPS כבר ב-1  בינואר 1996 ואף קיבלו מספר הארכות על-מנת ליישמו כהלכה. הסכם ה-TRIPS  הינו בעצם נגזרת של הסכם GATT אשר נחתם עוד ב- 1947 על ידי 23 מדינות מתוך כוונה לייסד תוך זמן קצר את ארגון הסחר הבינלאומי, לאחר שהוקמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי[3].

המנגנון של מתן רישיון כפייה הינו בבחינת חוזה המוסדר ע”י המדינה ושאותו היא מפיל בין מי שמוכן לרכוש לבין מי שאינו מוכן למכור. רישוי כפוי זה יינתן בדרך כלל על-מנת לספק לשוק המקומי בלבד ולכן מבחינה כלכלית אין חשש כי ישפיע על המחיר במדינות אחרות. הגורם המייצר מבחינתו, פועל תחת רישיון ונותן תמלוגים לבעל הפטנט, והממשלה למעשה אינה מספקת את הגנת הפטנט[4].

הרישוי הכפוי קיים גם בארצות מפותחות. בארה”ב למשל, ניתנו מעל כמאה רישיונות כאלה לשימושים שונים, בהווה ובעתיד, כאשר בהסכמת בעל הפטנט, לעיתים ניתנו הרישיונות גם בלא תשלום תמלוגים כלשהם.

שימוש ברישיונות כפייה נהוג בעיקר בתעשיית התרופות. שכן, מומחים רבים רואים בבריאות הציבור בסיס מוצדק למתן רישיון כפוי.

לידתו של רישיון הכפייה נעשתה סמוך בעצם לחקיקתו של חוק זכויות היוצרים הראשון[5]. אפשר לומר כי השימוש ברישיון כפייה מקובל אומנם ברחבי העולם, אך ברי כי יש החלוקים בדעתם לגבי היקף השימוש בו, שימוש אשר כתוצאה ממנו מוגבל בעצם המונופול הנובע מזכויות היוצרים. מטרתו הגרעינית של רישיון הכפייה הינה לאזן בין נגישות הציבור לבין ניצול מניפולטיבי של זכות-היוצרים ולבין הבטחת זכות-היוצר לגמול על עמלו.

בעבר, נהוג היה לסמוך על המנגנון העצמי של זכויות היוצרים ולא היה צורך במתן רישיונות כפייה. אם ניתנו כאלה הם נופקו אך במידה מועטה בלבד. אולם, עם חלוף הזמן, הובן הצורך שבמתן רישיונות אלו ובייחוד בתעשייה הפרמצבטית.

ברמה העקרונית כל שיטות המשפט כל שיטות-המשפט מכירות בזכותו של היוצר להעניק לאחרים רישיונות כלשהם ביחס ליצירתו, במחיר עליו יסכימו הצדדים. כאשר מוצא רישיון כפייה, מופקעת מן הממציא השליטה בנוגע לאמצאתו ואת היחסים החוזיים בינו, כבעל הפטנט, לבין מי שמוכן לרכוש אותו, קובעת המדינה המתפקדת כמעין רגולטור לצורך העניין.

המונח רישיון-כפייה מתייחס להסדר מוגדר ומסוים בין בעל הפטנט לבין מי שמבקש לרכוש את הזכויות הנובעות מן האמצאה בהתאם לקבוע בחוק.

בעל הזכות ביצירה חייב להעניק לכל דורש רישיון לעשות שימוש מסוים (הקבוע בחוק) ביצירה, ובלבד שיתמלאו תנאים מוגדרים (הקבועים בחוק הספציפי), שהעיקרי בהם הוא קיום משא-ומתן על תשלום תמלוגים לבעל-הזכות, בכפיפות לכך שאם ייכשל המשא-ומתן, יוסדר גובה התמלוגים באמצעות מנגנון הקבוע בחוק.

למתן רישיון כפייה ישנן מספר מטרות. הראשונה שבהן, היא למנוע מהממציא לנהוג בשרירות לב ולחייבו בעצם להעניק רישיון לעשות שימוש באמצאתו תוך הצבת תנאים סבירים. אין תמה, כי מטרה זו מקבלת משנה חשיבות כאשר מדובר במצב חירום לאומי, נסיבות המחייבות דחיפות קיצונית; שימוש ציבורי לא מסחרי (ממלכתי), כדי למנוע מדיניות נוגדת תחרות בה נוקט בעל הפטנט; שימוש לצורך פטנט נוסף התלוי בפטנט; המצאה שנועדה להגן על חיי אדם או בריאותו (מסוג האמצאות בהן עבודה זו מתמקדת) וכיו”ב.

נסיבות אלו אינן נראות כמצדיקות רישוי כפוי, אלא כנסיבות המאפשרות שימוש בפטנט ללא הסכמת בעליו. רישיון הכפייה לכשעצמו, מקפל בתוכו ארבעה מרכיבים מרכזיים: 1) כפייה על בעל הזכות ליתן רישיון לעשות שימוש באמצאתו; 2) כפייה על המשתמש באמצאה לשלם תמלוגים לממציא; 3) כפייה על שני הצדדים, הממציא והמשתמש, לנהל ביניהם מו”מ על שיעור התמלוגים; 4) אם נכשלו הצדדים בניהול המו”מ על שיעור התמלוגים; 4) כישלון המו”מ עלול להביא לכך שמנגנן סטטוטורי שיקבע את שיעור התמלוגים. הסדר זה מכונה בשם “רישיון כפייה במובן הצר”[6].

על כל פנים, יש הטוענים כי אלו הם אינם התנאים היחידים, ופירוש זה נתמך ע”י סעיפים אחרים בהסכם, המאזנים בין הגנה על קניין רוחני ורווחת המדינות החברות.

למעשה, מתן רישוי כפוי אינו עולה בקנה אחד עם הרציונאל העומד מאחורי TRIPS לפיו ניתן ליהנות מקניין רוחני ללא הבחנה בין תחום הפטנט לסוג הטכנולוגיה. מרגע שניתן רישוי כפוי בתחום מסוים, אין יכולת לבעל הפטנט למנוע מאחרים למכור את המצאתו והתחרות מחייבת הורדת המחירים. תחת רישוי כפוי סביר להניח שהתמלוגים שיוצעו לבעל הפטנט לא יהיו גבוהים וכן קיימת סכנה נוספת, שמדינות נוספות יאמצו את השיטה, או שמדינה המייצרת תחת רישוי כפוי תשווק מוצרים אלה, המיוצרים כחוק, לאחרים ותפגע עוד יותר בבעל הפטנט.

רישוי כפוי יפחית את הבעיה במדינות בהם קיימת תשתית לייצור תרופות. תחת רישוי כפוי, מדינות כמו תאילנד, הסובלות ממשבר איידס, וקיימת בהן תשתית לייצור תרופות, יכולות לייצר תרופות, תוך תשלום עבור רישיון ייצור, כפי שנדרש בהסכם TRIPS. אולם במדינות אפריקה, בהן לא קיימת תשתית מספיקה לייצור, אין די בכך. ללא שיתוף פעולה ממדינות מפותחות התרופה תישאר מחוץ להישג ידם של רבים[7].

[1] דינשטיין, א’ (תשנ”ב). רישיון כפייה בזכויות יוצרים. משפטים. כ”א. ע’ 251.

[2] עיקר התיקונים נעשו במסגרת החוק לתיקון דיני הקניין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס), התש”ס-1999, ס”ח 44 (להלן – “חוק ההתאמה”). ראוי להדגיש, כי במסגרת מאמר זה לא נוכל לעמוד על כל התיקונים שנעשו במסגרת חוק ההתאמה. כך, למשל, אחד התיקונים שלא נדון בהם הוא תיקון לפקודת סימני מסחר ולחוק הגנת כינויי מקור, תשכ”ה-1965, אשר בעקבותיו מוקנית, כיום, במשפטנו הגנה מפני שימוש שלא כדין לא רק בכינויי מקור, אלא אף בציונים גיאוגרפיים.

[3] הסכם GATT  הוא הסכם בינלאומי וולונטרי. הכללים המיוחדים לו מחייבים רק את המדינות החברות בו. במסגרת ההסכם מתקיים איזון עדין של זכויות וחובות. מדינה המפרה התחייבות עלולה להיענש בנטילת חלק  מזכויותיה.

מטרתו של הסכם GATT לבנות סביבת סחר בינלאומי בטוחה, יציבה וניתנת לחיזוי וליצור תהליך מתמשך של ליברליזציה בסחר, תהליך המבטיח משיכת השקעות ויצירת מקומות עבודה חדשים.

מטרות הסכם GATT  מושג באמצעות העיקרון של סחר ללא אפליה  Trade Without Discrimination.

לכלל זה מספר יוצאים מן הכלל:

א.            הסדרים מסחריים מקומיים לאורך גבולות בין שתי מדינות שכנות.

ב.            אזורי סחר חופשי ו/או הסכמי איחוד מכס.

הסכמי  GATT התנהלו במשך השנים באמצעות סיבובי שיחות סחר. מאז הקמת  GATT בשנת 1947 התקיימו שישה “סיבובים” של שיחות סחר. המסמך המשפטי המהותי, שכולל את ההסכמים של סיבובי הסחר הוא ה- Final Act””, שידוע בשם “הסכמי סיבוב אורוגוואי”. ההסכמים נכנסו לתוקף ב- 1.1.1995,  וקבלו ביטוי מוחשי בהקמת ארגון הסחר העולמי “World Trade Organization” ה- “WTO”.

ה- WTO מהווה מסגרת מוסדית ארגונית, שמחייבת את כל החברות בארגון, וכוללת את הסכם GATT מ- 1947 וכל השינויים והחידושים, שהוכנסו בו כולל סיבוב אורוגוואי, שנוסחו בצורה של 27 הסכמים נפרדים. ישראל חתמה הסכם זה.

אחד מתוך 27 הסכמים אלה, שעוסק בקניין רוחני, נקרא הסכם TRIPS. הסכם TRIPS מסכם למעשה את ההגנה הבינלאומית בתחום הקניין התעשייתי והרוחני ובאמצעות דרישת מינימום לאשרור שלוש האמנות המהותיות בנושא, הוא מהווה קודקס בינלאומי להגנה על הקניין התעשייתי והרוחני.

בנוסף כולל הסכם TRIPS הגנות חדשות בתחום הטכנולוגיה החדשה, שאינם באים לידי ביטוי באמנות האחרות.

המדינות שתאשררנה את ההסכם תצטרכנה:

  1. להכניס תיקונים בחוקים המהותיים של דיני הקניין התעשייתי והרוחני.
  2. להצטרף לאמנות שלגביהן חל ההסכם בנוסח הדרוש.
  3. להכניס תיקונים בחוקי המכס לגבי יבוא של סחורות פיראטיות.
  4. להתאים את כללי הפרוצדורה והענישה על הפרת זכויות.
  5. 5. להכניס הוראות או לחוקק חוקים לגבי הסכמי שימוש בזכויות ולגבי תחרות בלתי הוגנת.

[4] בסן, ש’ (2004). תביעת יצרני התרופות נ’ ממשלת דרום אפריקה בתגובה ל”חוק התרופות”. רפואה ומשפט. גיליון מס’ 30, ע’ 118.

[5] החוק של המלכה אן מ-1709 קבע הסדר-כפייה שיפורט בהמשך במסגרת פרק-משנה ד בפרק השני.

[6] אצל דינשטיין, שם.

[7] אצל בסן, שם.

 

תוכן עניינים

1 מבוא – 1 –
1.1 שאלת המחקר – 3 –
2 זכות יוצרים, מהי? – 3 –
3 מהותו ותפקידו של רישיון הכפייה – 5 –
4 סיכום – 7 –
5 ביבליוגרפיה – 8 –

מידע נוסף

מספר עמודים

9

מקורות בעברית

21

מקורות באנגלית

1

אין עדיין ביקורות.

היה הראשון לכתוב ביקורת על “סמינריון רישיון כפייה בזכויות יוצרים”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מבוא

בעבודה זו אעסוק ברישיון כפייה בזכויות יוצרים ואעמוד על השימוש בה בעיקר בקרב התעשייה הפרמצבטית. בהגדירנו מהו בעצם רישיון כפייה, נאמר כי רישיון כפייה ניתן כאשר המחוקק רואה לנכון להתערב בזכותו של היוצר לשלוט במה שייעשה עם יצירתו. במצב עניינים זה, כופה המחוקק על בעל האמצאה לוותר על המונופול שיש לו על יצירתו. הווי אומר, שבעל האמצאה לא יוכל לקבל עוד בלעדיות על היצירה שלו והוא יהיה חייב לאפשר לאחרים להשתמש באמצאה שלו ולייצר מוצרים על בסיס הפטנט שהמציא אף מבלי שהסכים לכך במפורש[1].

מבחינה זו שכופים על היוצר לתת רישיון לשימוש ביצירה לכל הממלא אחר דרישות סטטוטוריות מוגדרות. ברם, אף שהשימוש ברישיון שכזה אינו יכול להיות שרירותי, אין שום מקור מפורש, כדוגמת הסכם ה-TRIPS[2]. המציין מהם אכן אותם קריטריונים היכולים להצדיק הלכה למעשה שימוש ברישיון שכזה. כפיצוי על הכפייה מוענק ליוצר פיצוי כספי, אשר נאמד בהתאם למנגנון הקבוע בחוק. מדינות מתפתחות היו חייבות ליישם את הסכם ה-TRIPS כבר ב-1  בינואר 1996 ואף קיבלו מספר הארכות על-מנת ליישמו כהלכה. הסכם ה-TRIPS  הינו בעצם נגזרת של הסכם GATT אשר נחתם עוד ב- 1947 על ידי 23 מדינות מתוך כוונה לייסד תוך זמן קצר את ארגון הסחר הבינלאומי, לאחר שהוקמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי[3].

המנגנון של מתן רישיון כפייה הינו בבחינת חוזה המוסדר ע”י המדינה ושאותו היא מפיל בין מי שמוכן לרכוש לבין מי שאינו מוכן למכור. רישוי כפוי זה יינתן בדרך כלל על-מנת לספק לשוק המקומי בלבד ולכן מבחינה כלכלית אין חשש כי ישפיע על המחיר במדינות אחרות. הגורם המייצר מבחינתו, פועל תחת רישיון ונותן תמלוגים לבעל הפטנט, והממשלה למעשה אינה מספקת את הגנת הפטנט[4].

הרישוי הכפוי קיים גם בארצות מפותחות. בארה”ב למשל, ניתנו מעל כמאה רישיונות כאלה לשימושים שונים, בהווה ובעתיד, כאשר בהסכמת בעל הפטנט, לעיתים ניתנו הרישיונות גם בלא תשלום תמלוגים כלשהם.

שימוש ברישיונות כפייה נהוג בעיקר בתעשיית התרופות. שכן, מומחים רבים רואים בבריאות הציבור בסיס מוצדק למתן רישיון כפוי.

לידתו של רישיון הכפייה נעשתה סמוך בעצם לחקיקתו של חוק זכויות היוצרים הראשון[5]. אפשר לומר כי השימוש ברישיון כפייה מקובל אומנם ברחבי העולם, אך ברי כי יש החלוקים בדעתם לגבי היקף השימוש בו, שימוש אשר כתוצאה ממנו מוגבל בעצם המונופול הנובע מזכויות היוצרים. מטרתו הגרעינית של רישיון הכפייה הינה לאזן בין נגישות הציבור לבין ניצול מניפולטיבי של זכות-היוצרים ולבין הבטחת זכות-היוצר לגמול על עמלו.

בעבר, נהוג היה לסמוך על המנגנון העצמי של זכויות היוצרים ולא היה צורך במתן רישיונות כפייה. אם ניתנו כאלה הם נופקו אך במידה מועטה בלבד. אולם, עם חלוף הזמן, הובן הצורך שבמתן רישיונות אלו ובייחוד בתעשייה הפרמצבטית.

ברמה העקרונית כל שיטות המשפט כל שיטות-המשפט מכירות בזכותו של היוצר להעניק לאחרים רישיונות כלשהם ביחס ליצירתו, במחיר עליו יסכימו הצדדים. כאשר מוצא רישיון כפייה, מופקעת מן הממציא השליטה בנוגע לאמצאתו ואת היחסים החוזיים בינו, כבעל הפטנט, לבין מי שמוכן לרכוש אותו, קובעת המדינה המתפקדת כמעין רגולטור לצורך העניין.

המונח רישיון-כפייה מתייחס להסדר מוגדר ומסוים בין בעל הפטנט לבין מי שמבקש לרכוש את הזכויות הנובעות מן האמצאה בהתאם לקבוע בחוק.

בעל הזכות ביצירה חייב להעניק לכל דורש רישיון לעשות שימוש מסוים (הקבוע בחוק) ביצירה, ובלבד שיתמלאו תנאים מוגדרים (הקבועים בחוק הספציפי), שהעיקרי בהם הוא קיום משא-ומתן על תשלום תמלוגים לבעל-הזכות, בכפיפות לכך שאם ייכשל המשא-ומתן, יוסדר גובה התמלוגים באמצעות מנגנון הקבוע בחוק.

למתן רישיון כפייה ישנן מספר מטרות. הראשונה שבהן, היא למנוע מהממציא לנהוג בשרירות לב ולחייבו בעצם להעניק רישיון לעשות שימוש באמצאתו תוך הצבת תנאים סבירים. אין תמה, כי מטרה זו מקבלת משנה חשיבות כאשר מדובר במצב חירום לאומי, נסיבות המחייבות דחיפות קיצונית; שימוש ציבורי לא מסחרי (ממלכתי), כדי למנוע מדיניות נוגדת תחרות בה נוקט בעל הפטנט; שימוש לצורך פטנט נוסף התלוי בפטנט; המצאה שנועדה להגן על חיי אדם או בריאותו (מסוג האמצאות בהן עבודה זו מתמקדת) וכיו”ב.

נסיבות אלו אינן נראות כמצדיקות רישוי כפוי, אלא כנסיבות המאפשרות שימוש בפטנט ללא הסכמת בעליו. רישיון הכפייה לכשעצמו, מקפל בתוכו ארבעה מרכיבים מרכזיים: 1) כפייה על בעל הזכות ליתן רישיון לעשות שימוש באמצאתו; 2) כפייה על המשתמש באמצאה לשלם תמלוגים לממציא; 3) כפייה על שני הצדדים, הממציא והמשתמש, לנהל ביניהם מו”מ על שיעור התמלוגים; 4) אם נכשלו הצדדים בניהול המו”מ על שיעור התמלוגים; 4) כישלון המו”מ עלול להביא לכך שמנגנן סטטוטורי שיקבע את שיעור התמלוגים. הסדר זה מכונה בשם “רישיון כפייה במובן הצר”[6].

על כל פנים, יש הטוענים כי אלו הם אינם התנאים היחידים, ופירוש זה נתמך ע”י סעיפים אחרים בהסכם, המאזנים בין הגנה על קניין רוחני ורווחת המדינות החברות.

למעשה, מתן רישוי כפוי אינו עולה בקנה אחד עם הרציונאל העומד מאחורי TRIPS לפיו ניתן ליהנות מקניין רוחני ללא הבחנה בין תחום הפטנט לסוג הטכנולוגיה. מרגע שניתן רישוי כפוי בתחום מסוים, אין יכולת לבעל הפטנט למנוע מאחרים למכור את המצאתו והתחרות מחייבת הורדת המחירים. תחת רישוי כפוי סביר להניח שהתמלוגים שיוצעו לבעל הפטנט לא יהיו גבוהים וכן קיימת סכנה נוספת, שמדינות נוספות יאמצו את השיטה, או שמדינה המייצרת תחת רישוי כפוי תשווק מוצרים אלה, המיוצרים כחוק, לאחרים ותפגע עוד יותר בבעל הפטנט.

רישוי כפוי יפחית את הבעיה במדינות בהם קיימת תשתית לייצור תרופות. תחת רישוי כפוי, מדינות כמו תאילנד, הסובלות ממשבר איידס, וקיימת בהן תשתית לייצור תרופות, יכולות לייצר תרופות, תוך תשלום עבור רישיון ייצור, כפי שנדרש בהסכם TRIPS. אולם במדינות אפריקה, בהן לא קיימת תשתית מספיקה לייצור, אין די בכך. ללא שיתוף פעולה ממדינות מפותחות התרופה תישאר מחוץ להישג ידם של רבים[7].

[1] דינשטיין, א’ (תשנ”ב). רישיון כפייה בזכויות יוצרים. משפטים. כ”א. ע’ 251.

[2] עיקר התיקונים נעשו במסגרת החוק לתיקון דיני הקניין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס), התש”ס-1999, ס”ח 44 (להלן – “חוק ההתאמה”). ראוי להדגיש, כי במסגרת מאמר זה לא נוכל לעמוד על כל התיקונים שנעשו במסגרת חוק ההתאמה. כך, למשל, אחד התיקונים שלא נדון בהם הוא תיקון לפקודת סימני מסחר ולחוק הגנת כינויי מקור, תשכ”ה-1965, אשר בעקבותיו מוקנית, כיום, במשפטנו הגנה מפני שימוש שלא כדין לא רק בכינויי מקור, אלא אף בציונים גיאוגרפיים.

[3] הסכם GATT  הוא הסכם בינלאומי וולונטרי. הכללים המיוחדים לו מחייבים רק את המדינות החברות בו. במסגרת ההסכם מתקיים איזון עדין של זכויות וחובות. מדינה המפרה התחייבות עלולה להיענש בנטילת חלק  מזכויותיה.

מטרתו של הסכם GATT לבנות סביבת סחר בינלאומי בטוחה, יציבה וניתנת לחיזוי וליצור תהליך מתמשך של ליברליזציה בסחר, תהליך המבטיח משיכת השקעות ויצירת מקומות עבודה חדשים.

מטרות הסכם GATT  מושג באמצעות העיקרון של סחר ללא אפליה  Trade Without Discrimination.

לכלל זה מספר יוצאים מן הכלל:

א.            הסדרים מסחריים מקומיים לאורך גבולות בין שתי מדינות שכנות.

ב.            אזורי סחר חופשי ו/או הסכמי איחוד מכס.

הסכמי  GATT התנהלו במשך השנים באמצעות סיבובי שיחות סחר. מאז הקמת  GATT בשנת 1947 התקיימו שישה “סיבובים” של שיחות סחר. המסמך המשפטי המהותי, שכולל את ההסכמים של סיבובי הסחר הוא ה- Final Act””, שידוע בשם “הסכמי סיבוב אורוגוואי”. ההסכמים נכנסו לתוקף ב- 1.1.1995,  וקבלו ביטוי מוחשי בהקמת ארגון הסחר העולמי “World Trade Organization” ה- “WTO”.

ה- WTO מהווה מסגרת מוסדית ארגונית, שמחייבת את כל החברות בארגון, וכוללת את הסכם GATT מ- 1947 וכל השינויים והחידושים, שהוכנסו בו כולל סיבוב אורוגוואי, שנוסחו בצורה של 27 הסכמים נפרדים. ישראל חתמה הסכם זה.

אחד מתוך 27 הסכמים אלה, שעוסק בקניין רוחני, נקרא הסכם TRIPS. הסכם TRIPS מסכם למעשה את ההגנה הבינלאומית בתחום הקניין התעשייתי והרוחני ובאמצעות דרישת מינימום לאשרור שלוש האמנות המהותיות בנושא, הוא מהווה קודקס בינלאומי להגנה על הקניין התעשייתי והרוחני.

בנוסף כולל הסכם TRIPS הגנות חדשות בתחום הטכנולוגיה החדשה, שאינם באים לידי ביטוי באמנות האחרות.

המדינות שתאשררנה את ההסכם תצטרכנה:

  1. להכניס תיקונים בחוקים המהותיים של דיני הקניין התעשייתי והרוחני.
  2. להצטרף לאמנות שלגביהן חל ההסכם בנוסח הדרוש.
  3. להכניס תיקונים בחוקי המכס לגבי יבוא של סחורות פיראטיות.
  4. להתאים את כללי הפרוצדורה והענישה על הפרת זכויות.
  5. 5. להכניס הוראות או לחוקק חוקים לגבי הסכמי שימוש בזכויות ולגבי תחרות בלתי הוגנת.

[4] בסן, ש’ (2004). תביעת יצרני התרופות נ’ ממשלת דרום אפריקה בתגובה ל”חוק התרופות”. רפואה ומשפט. גיליון מס’ 30, ע’ 118.

[5] החוק של המלכה אן מ-1709 קבע הסדר-כפייה שיפורט בהמשך במסגרת פרק-משנה ד בפרק השני.

[6] אצל דינשטיין, שם.

[7] אצל בסן, שם.

 

תוכן עניינים

1 מבוא – 1 –
1.1 שאלת המחקר – 3 –
2 זכות יוצרים, מהי? – 3 –
3 מהותו ותפקידו של רישיון הכפייה – 5 –
4 סיכום – 7 –
5 ביבליוגרפיה – 8 –

299.00 

סמינריון רישיון כפייה בזכויות יוצרים

מידע נוסף

מספר עמודים

9

מקורות בעברית

21

מקורות באנגלית

1

סמינריון רישיון כפייה בזכויות יוצרים

מידע נוסף

מספר עמודים

9

מקורות בעברית

21

מקורות באנגלית

1

299.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.