Self-Improvement as a Response to Interpersonal Regulation in Close Relationships – The Role of Attachment Styles

שיפור עצמי כתגובה לויסות בין-אישי במערכות יחסים קרובות: תפקידם של סגנונות ההתקשרות

תקציר

מחקר זה נועד לבחון כיצד שני ממדי סגנונות ההתקשרות הבוגרים, התקשרות חרדה והתקשרות נמנעת, משפיעים על כוונותיהם של בוגרים צעירים לשפר עצמם בתגובה לאסטרטגיות ויסות שונות בהן משתמשים אחרים הקרובים אליהם (לדוגמא, שותף רומנטי או חבר קרוב). 118 סטודנטים לתואר ראשון השתתפו במחקר זה. הממצאים העיקריים כוללים: א) ככל שהאדם נמנע יותר, כך פוחתת הסבירות כי הוא ישפר את אותן תכונות שהאדם הקרוב אליו רוצה שישתנו; ב) השימוש של האחר הקרוב באסטרטגיית “קול” נמצא כבעל קשר חיובי לכוונותיו של האינדיבידואל לשיפור עצמי, בעוד ששימוש באסטרטגיית “יציאה” נמצא כבעל קשר שלילי לכוונותיו של האינדיבידואל לשיפור עצמי; ג) השימוש של האחר הקרוב באסטרטגיית “נאמנות” נמצא כקשור לרמה נמוכה של כוונות לשיפור עצמי, מלבד אצל אותם משתתפים שדורגו כבעלי התקשרות נמנעת גבוהה. המחקר כולל בנוסף דיון בהשלכות הפרקטיות והתיאורטיות של ממצאים אלו.

מערכות יחסים קרובות והתפתחות אישית הינם שלובים זה בזה. מצד אחד, מערכות יחסים קרובות יוצרות הקשר בטוח ותומך לעידוד התפתחות אישית. לדוגמא, תמיכה מצד שותפים במערכות יחסים קרובות יכולה לעודד עיסוק אפקטיבי במטרות ואידיאלים אישיים. מצד שני, שיפור עצמי מעוצב בנוסף על ידי הדרישות המתקיימות במערכת יחסים. מקובל לראות כי אינדיבידואלים המעורבים במערכת יחסים קרובה מנסים לשנות זה את זה. איכות מערכת היחסים יכולה להשתפר כאשר ניסיונות ויסות כאלו מצליחים, ונפגעת כאשר הם כושלים.

המחקר הנוכחי נועד לחקור כיצד השימוש באסטרטגיות ויסות שונות על ידי אדם קרוב (לדוגמא, שותף רומנטי או חבר קרוב) ישפיע על כוונותיו של האינדיבידואל לשפר עצמו. בנוסף, בדקנו האם סגנון ההתקשרות של האינדיבידואל ימתן את השפעות אסטרטגיית הויסות של האדם הקרוב על כוונות השיפור העצמי שלהם.

אסטרטגיות ויסות בין-אישיות ושיפור עצמי בהשפעת מערכת היחסים

מודל הסטנדרטים האידיאליים (ideal standards model) של סימפסון, פלטשר וקמפבל משמש לעתים קרובות כמסגרת לחקר של ויסות בין-אישי. לפי מודל זה, בני אדם יוצרים לעצמם סטנדרטים אידיאליים לגבי תכונות אישיות שונות אותם בני זוג רומנטיים נדרשים למלא, ומשווים באופן תמידי סטנדרטים אלו לתפיסות הממשיות לגבי בני הזוג. בעוד שידוע כי בני אדם הם בעלי הטיה חיובית בשיפוט שלהם לגבי בני זוגם, אי התאמה בין האידיאלים לבין התפיסות היא לעתים בלתי נמנעת. המידה שבה אנשים ממלאים אחר הסטנדרטים של בני זוגם תורמת גם לאיכות מערכת היחסים וגם לאושר הסובייקטיבי. פערים גדולים בין האידיאל לבין התפיסה מסמנים צורך בויסות. באופן ספציפי, כאשר מתקיימת אי התאמה גדולה בין הסטנדרטים האידיאליים לבין התפיסה בפועל, בני אדם נוטים לנסות ולשנות את בני זוגם על מנת לצמצם פערים אלו.

תוך שימוש במחקרים צולבים ומחקרי אורך, אובראול ועמיתיו חקרו באופן שיטתי את הקשר בין ויסות מצד בני זוג, עקביות אידיאל-תפיסה, ואיכות מערכת היחסים. התוצאות הראו כי ניסיונות מאולצים לשנות את בן הזוג תורמים, אירונית, לפער אידיאל-תפיסה גדול יותר, במיוחד כאשר הויסות נתפס כבלתי מוצלח. אובראול ועמיתיו חקרו בנוסף השפעות קצרות וארוכות טווח של אסטרטגיות תקשורת שונות על גרימת שינויים מבוקשים אצל שותפים רומנטיים. אסטרטגיות התקשורת חולקו לארבע קבוצות, לפי ערכיות (valence) (חיובית מול שלילית) וישירות (directness) (ישירה מול עקיפה). לדוגמא, הנמקה רציונאלית נחשבת כאסטרטגיה חיובית וישירה, בעוד שהבעת השפעה חיובית נחשבת כחיובית אך עקיפה. נמצא כי אסטרטגיות ישירות, חיוביות או שליליות, לא הפיקו שינוי מיידי אך הצליחו בטווח הארוך. מצד שני, אסטרטגיות חיוביות-עקיפות הניבו הצלחה קצרת טווח מסוימת, אך כשלו להפיק שינויים משמעותיים בטווח הארוך.

חוסר סיפוק וקונפליקטים לגבי תכונות אישיות בלתי רצויות של בן הזוג עלולים להפוך לחמורים יותר מאשר קונפליקטים לגבי בעיות אחרות. לדוגמא, תלונות לגבי תכונות אישיות נוטות להיות ממושכות יותר ומאיימות יותר על תחושת העצמי ועל מערכת היחסים מאשר תלונות לגבי התנהגות ספציפית יותר. אנו טוענים כי דילמת הסתגלות תתעורר אצל שני הצדדים כאשר האינדיבידואל אינו יכול למלא אחר האידיאלים של בן/בת הזוג במהלך מערכת יחסים קרובה. עבור האינדיבידואל, היא/הוא יכול לבחור להסתגל לבני זוגם באמצעות שיפור עצמי, או לחילופין להתעלם מדרישות בני הזוג ולהישאר ללא שינוי. באופן דומה, בן הזוג יכול לבחור להסתגל באמצעות ויתור על שינוי התכונות הבלתי רצויות או על הדרישה מהאינדיבידואל כי הוא ישתנה.

רוזבולט ועמיתיו זיהו ארבע קטגוריות תגובה לדילמות הסתגלות במערכות יחסים קרובות. באופן ספציפי, קול (voice) (דיון ישיר בפתרון בעיות המכוון לפתרון אופטימאלי) ונאמנות (loyalty) (לדוגמא, סלחנות שקטה, קבלה, והסתגלות) הן שתי תגובות קונסטרוקטיביות היכולות לשפר ולשמר את מערכת היחסים. יציאה (exit) (פעולות הנועדות לאיים על מערכת היחסים או לסיימה) והזנחה (neglect) (תגובות כעס עקיף הגורמות להתדרדרות פאסיבית של מערכת היחסים) הן שתי תגובות הרסניות היכולות לערער את מערכת היחסים. ניתן בנוסף לארגן את ארבעת קטגוריות התגובה לפי ממד אחר – לדוגמא, אקטיביות (activeness), שהיא אנכית לקונסטרוקטיביות. ספציפית, קול ויציאה הינן תגובות אקטיביות לקונפליקט, בעוד שנאמנות והזנחה הן תגובות פאסיביות.

אנו טוענים כי ויסות בין-אישי מוצלח תלוי לא רק באסטרטגיות בהן משתמש בן הזוג, אלא גם בתכונות האישיות של האדם הנדרש להשתנות. לדוגמא, מחקרים מצאו כי בני אדם הפתוחים לרגשות בני הזוג שלהם מסוגלים להשתנות יותר לפי האידיאלים של בני הזוג מאשר אלו החסרים מיומנות זו. במחקרנו הנוכחי, בדקנו האם שני ממדי סגנונות ההתקשרות הבוגרים – הימנעות וחרדה – ממתנים את השפעות אסטרטגיות הויסות הבין-אישיות בהן משתמשים שותפים קרובים על כוונותיו של האדם לשפר עצמו.

התקשרות נמנעת וחרדה

בני האדם מפתחים מודלים מנטאליים עבור מערכות יחסים קרובות על סמך אינטראקציות חוזרות עם מטפלים בשלב המוקדם של חייהם, ומודלי התקשרות אלו מעצבים לאחר מכן את הויסות הקוגניטיבי, הרגשי וההתנהגותי במהלך אינטראקציות חברתיות בשלבים מאוחרים יותר. קיימים שני ממדים בסיסיים של סגנון ההתקשרות הבוגר – התקשרות נמנעת והתקשרות חרדה. התקשרות חרדה מתייחסת למידה שבה אינדיבידואלים דואגים כי בני זוגם ידחו אותם או כי לא יהיו זמינים עבורם בעת הצורך; התקשרות נמנעת מתייחסת למידה שבה אינדיבידואלים מפגינים חוסר אמון כלפי כוונותיהם של בני זוגם ושואפים לשמור על ריחוק רגשי מהם. התקשרות בטוחה פירושה רמה נמוכה בשני הממדים של התקשרות נמנעת וחרדה.

חרדה הנובעת מהתקשרות קשורה בהערכה עצמית נמוכה והבניה עצמית (self construal) בלתי יציבה. אנשים בעלי התקשרות חרדה מפגינים לעתים קרובות דאגה לגבי מידת האהבה של בני זוגם, המשפיעה על האופן בו הם תופסים ומפרשים את ההתנהגות והכוונות של בני זוגם, ומגבירה את תחושת חוסר הביטחון שלהם. אנשים בעלי התקשרות חרדה נוטים ליישם אסטרטגיות של היפר-אקטיבציה על מנת לווסת את ההתנהגות הבין-אישית שלהם. אסטרטגיות אלו מאופיינות על ידי “ניסיונות חוזרים לצמצם את המרחק מדמויות ההתקשרות וללחוץ עליהם לתמוך ולאהוב באמצעות תגובות של שליטה וקירבה מאולצת… התמקדות חרדה ודרוכה יתר על המידה בדמויות התקשרות ומערכות יחסים, היפר-אקטיבציה של רגשות ומחשבות שליליות, וחוסר יכולת להתנתק מכאב פסיכולוגי” (שייבר ומיקולינסר, 2002). לדוגמא, אם מארי מאופיינת בהתקשרות חרדה לבן הזוג שלה ג’ון, היא עשויה לחוש באופן קבוע כי ג’ון אינו רוצה להיות קרוב אליה במידה בה היא מעוניינת. באופן מודע או לא מודע, היא עלולה לחפש אחר ראיות התומכות בחשיבה הבלתי רציונאלית שלה וכך להגיב באופן מוגזם להתנהגות השלילית של ג’ון.

מן הצד השני, אנשים בעלי התקשרות נמנעת נוטים להרחיק עצמם מבני הזוג שלהם. הם נוטים לאמץ אסטרטגיות של דה-אקטיבציה ביחס לבני הזוג שלהם. במילים אחרות, אנשים המאופיינים בהתקשרות נמנעת נוטים “למקסם את המרחק מדמויות ההתקשרות, להימנע מתלות הדדית, לשאוף להסתמכות עצמית ושליטה, לדכא מחשבות שליליות, ולהדחיק זיכרונות מכאיבים” (שייבר ומיקולינסר 2002). אם מארי מאופיינת בהתקשרות נמנעת כלפי ג’ון, היא עלולה לשאוף לשמור על מרחק נוח ממנו ולהפגין אדישות כאשר ג’ון מנסה להתקרב אליה.

בהתחשב בכך ששיפור עצמי הנובע ממערכות יחסים משמש לשמר או לשפר קירבה בין בני הזוג, הוא אמור להיות קורץ יותר עבור אלו בעלי התקשרות חרדה או בטוחה, מאשר עבור אנשים בעלי התקשרות נמנעת. באופן עקבי להנחה זו, התוצאות של אחד המחקרים לגבי מערכות יחסים רומנטיות מראות כי אנשים המאופיינים בהתקשרות נמנעת נוטים שלא לקחת בחשבון את בני הזוג שלהם כאשר הם עוסקים בשיפור עצמי. בניגוד לכך, שיפור עצמי של התכונות הנתפסות כשליליות בעיני בן הזוג מאומץ באופן תדיר יותר אצל אנשים חרדים מאשר אצל אלו בעלי התקשרות בטוחה, בשל הצורך התמידי שלהם בהגנה מפני דחייה ומורת רוח. בכל מקרה, האופן שבו בני הזוג מביעים את דעתם עשוי למלא תפקיד חשוב בעידוד התנהגות של שיפור עצמי.

המחקר הנוכחי מתבסס על מודל הסטנדרטים האידיאליים וחוקר את השאלה האם סגנון ההתקשרות של האדם משפיע על התנהגויות של שיפור עצמי כאשר הוא מגיב לאסטרטגיות הויסות של השותף הקרוב אליו. בעקבות המחקר של אבוראול ועמיתיו, אנו טוענים כי ארבע הקטגוריות של אסטרטגיות קונפליקט מייצגות בנוסף אסטרטגיות בהם משתמשים אינדיבידואלים כדי לווסת את בני זוגם. עם זאת, רצינו בנוסף לבדוק את התגובות הכלליות של בני זוג לפערי אידיאל-תפיסה יותר מאשר את התגובות שלהם כאשר דנים בקונפליקט. מחקרים קודמים בנושא הראו כי אימוץ של אסטרטגיות קונפליקט שונות מושפע על ידי סגנון ההתקשרות. לדוגמא, גיינס ועמיתיו מצאו כי אנשים בעלי התקשרות חסרת ביטחון נוטים להגיב להתנהגות שלילית מצד בני זוגם בהזנחה ויציאה ונטו פחות להגיב בעזרת קול, בהשוואה לאנשים בעלי התקשרות בטוחה. עם זאת, לא ידוע האם קיימת אינטראקציה כלשהי בין סגנון ההתקשרות ואסטרטגיית הקונפליקט לגבי תוצאות מערכת היחסים.

בהתבסס על הדיון הנ”ל, צפינו כי השימוש של בני הזוג בקול יהיה בעל קשר חיובי לכוונותיו של האינדיבידואל לשיפור עצמי. לא הייתה בידינו השערה ספציפית לגבי ההשפעה של נאמנות על השיפור העצמי, מפני שנאמנות עשויה להצביע על קבלת האינדיבידואל כמות שהוא מצד בן הזוג ואינה דורשת כל שיפור ממנו. אסטרטגיות הרסניות, כמו הזנחה ויציאה, אמורות להיות בעלות השפעה שלילית על כוונותיו של האינדיבידואל לשפר עצמו. יותר מכך, צפינו כי אסטרטגיות הרסניות יהיו מזיקות יותר בקרב אנשים בעלי התקשרות חרדה ונמנעת מאשר אצל אלו בעלי התקשרות בטוחה, בשל סיבות שונות. ספציפית, אנשים בעלי התקשרות חרדה נוטים להסלים עימותים ולהפגין מצוקה אי-תפקודית לאחר קונפליקט. בדומה לכך, בעלי התקשרות נמנעת נוטים להגיב להתנהגות שלילית מצד הקרובים אליהם בכעס מודחק, טינה ועוינות, ונוטים להרחיק את עצמם מבני הזוג במהלך נסיבות כאלו. לפיכך, יהיה זה בלתי סביר כי אנשים כאלו ישפרו את עצמם כאשר בני הזוג שלהם מפגינים כעס כלפיהם או מאיימים לעזוב אותם.

לסיכום, בחנו את ארבעת ההשערות:

השערה 1 (H1): השימוש של אדם קרוב (שותף רומנטי או חבר קרוב) בקול יהיה בעל קשר חיובי לכוונותיו של האינדיבידואל לשפר את עצמו, בעוד שהשימוש שלהם בהזנחה ויציאה יהיה בעל קשר שלילי לכוונותיו של האינדיבידואל לשיפור עצמי.

השערה 2 (H2): התקשרות חרדה תהיה בעלת קשר חיובי לכוונותיו של האינדיבידואל לשיפור עצמי, בעוד שהתקשרות נמנעת תהיה בעלת קשר שלילי לכוונות של שיפור עצמי.

השערה 3 (H3): התקשרות חרדה תמתן את השפעות הויסות הבין-אישי של האדם הקרוב על כוונותיו של האינדיבידואל לשיפור עצמי, כך שאסטרטגיות שליליות (הזנחה ויציאה) יצליחו פחות בקרב בעלי התקשרות חרדה מאשר אצל בעלי התקשרות בטוחה.

השערה 4 (H4): התקשרות נמנעת תמתן את השפעות הויסות הבין-אישי של האדם הקרוב על כוונותיו של האינדיבידואל לשיפור עצמי, כך שאסטרטגיות שליליות (הזנחה ויציאה) יצליחו פחות בקרב בעלי התקשרות נמנעת מאשר אצל בעלי התקשרות בטוחה.

יש לציין כי למרות שמודל הסטנדרטים האידיאליים יושם רק לגבי מערכות יחסים רומנטיות במחקרים קודמים, המחקר הנוכחי מנסה להרחיב את יישומו גם לגבי חברות. משתתפים ללא בני זוג רומנטיים נבחנו ביחס להתנהגות שלהם במערכת יחסים עם חברים קרובים משתי סיבות. ראשית, המחקרים הקודמים מרמזים כי חברות ממלאת תפקיד חיוני בחיי החברה של בוגרים צעירים, במיוחד אצל אלו שאינם יוצאים לדייטים. לדוגמא, בוגרים צעירים אשר אינם יוצאים לדייטים לרוב פונים לחבריהם הטובים לשם מילוי צרכי התקשרות. שנית, המחקרים מראים כי האינטראקציות של האינדיבידואלים עם חבריהם הקרובים הן בעלות דמיון רב לאינטראקציות שלהם עם שותפים רומנטיים.

שיטה

משתתפים

118 סטודנטים סינים לתואר ראשון (70 נשים, 47 גברים, ואחד שלא ציין מגדר) לקחו חלק במחקר זה. הגיל הממוצע של המשתתפים היה 20.46, בטווח של 18-25. 37 מהמשתתפים (31.4%) ציינו כי הם לוקחים חלק במערכת יחסים רומנטית אקסקלוסיבית, וענו על השאלות ביחס לבני הזוג שלהם. 78 (66.1%) מהמשתתפים ציינו כי הם לא עוסקים בדייטינג. עבור משתתפים אלה, התשובות ניתנו ביחס לחבר הטוב ביותר שלהם. כל משתתף קיבל 20 יואן סיני (בערך 3.15$) עבור השתתפותו במחקר.

הליך

המשתתפים גויסו באמצעות מערכת דיוור אוניברסיטאית. ספציפית, אי-מייל הכולל תיאור קצר של המחקר נשלח לכל הסטודנטים לתואר ראשון, המזמין אותם להשתתף במחקר. המשתתפים הגיעו למעבדה לפי פגישות שנקבעו מראש. המשתתפים התבקשו למלא מספר שאלונים האומדים את סגנונות ההתקשרות וחוויות יחסים אחרות. ספציפית, הם ראשית התבקשו לציין האם הם נמצאים כרגע במערכת יחסים רומנטית. אם התשובה הייתה חיובית, הם התבקשו למלא את כל השאלות העוקבות ביחס לבן הזוג הנוכחי שלהם. אם התשובה שלילית, הם התבקשו לענות על השאלות ביחס לחבר הכי טוב שלהם, בין אם הוא מאותו מגדר או המגדר השני.

סגנון ההתקשרות של המשתתפים ביחס לאדם הקרוב (שותף רומנטי או חבר קרוב) נבדק ראשון. לאחר מכן, הם התבקשו לחשוב על מספר תכונות אישיות אותן האדם הקרוב תפס באופן שלילי. ניתנו הנחיות מפורשות לגבי הקריטריונים של התכונות האישיות אותן ציינו. ראשית, התכונות שצוינו צריכות להיות כלליות וממושכות יותר מאשר התנהגות ספציפית. שנית, התכונות יכולות להשתפר רק בזכות מאמץ ניכר. לבסוף, התכונות צריכות להיות משמעותיות עבור מערכת היחסים. כלומר, המשתתפים צריכים להאמין כי איכות מערכת היחסים תעלה לאחר שישפרו תכונות אלו. לאחר מכן המשתתפים התבקשו לציין באיזו מידה כל אסטרטגיית ויסות בין-אישית שימשה את האדם הקרוב אליהם, ועד כמה הם מעוניינים לשפר עצמם. לאחר מכן הם קיבלו את התשלום ותושאלו.

מדידות

ויסות מצד בני הזוג: הפריטים המודדים את אסטרטגיות הויסות של בני הזוג אומצו ממחקרם של קאמרת’ ודוואק. ספציפית, שלושה פריטים מדדו תגובות קול: “הוא (היא) דן איתי בבעיות באופן פתוח”; “הוא (היא) ניסה לעבוד יחד איתי כדי למצוא פיתרון לבעיות”; “הוא (היא) ניסה להביע את הדאגות שלו (שלה) באופן פתוח כך שהסוגיה תבוא לפיתרון באופן הטוב ביותר” (α קרונבך = .77) שלושה פריטים מדדו תגובות נאמנות: “הוא (היא) קיבל את התכונות שלי ולא ניסה לשנות אותי”; “הוא (היא) ניסה לקבל את התכונות שלי ולעבור הלאה”; “הוא (היא) למד לחיות איתן” (α קרונבך = .55). שלושה פריטים מדדו תגובות הזנחה: “הוא (היא) הביע זעף לגבי התכונות”; “הוא (היא) ביקר אותי לגבי דברים שהיו בלתי קשורים לתכונות”; “הוא (היא) התייחס אלי באופן רע, לדוגמא על ידי התעלמות או אמירות מרושעות” (α קרונבך = .59). לבסוף, שלושה פריטים מדדו תגובות יציאה: “הוא (היא) דיברו על סיום היחסים בגלל תכונות אלו”; “הוא (היא) שקל להיפרד ממני בגלל תכונות אלו”; “הוא (היא) השתמש באיומים כדי ללחוץ עלי לשנות את עצמי” (α קרונבך = .88).

כוונות לשיפור עצמי: כוונותיהם של המשתתפים לשפר את עצמם נמדדו בעזרת 10 פריטים המתמקדים בשאלה האם הם מתכוונים לקבל את דרישות בן הזוג ולשנות או לשפר את עצמם. הפריטים פותחו בהתבסס על תיאוריית ההתנהגות המתוכננת. לדוגמא, “אני אשתדל מאוד לשפר תכונות אלו” ו”אני מעוניין לשנות את עצמי על מנת לשפר את מערכת היחסים איתו (איתה)”. המשתתפים ענו על כל שאלה על סולם לייקרט בן 7 נקודות (1 = בהחלט לא, 7 = בהחלט כן). סולם זה הוא בעל עקביות פנימית משביעת רצון (α קרונבך = .87).

סגנון התקשרות: סולם “חוויות במערכות יחסים קרובות” (ECR) שימש כדי למדוד את סגנונות ההתקשרות של המשתתפים. המשתתפים התבקשו לענות על השאלות ביחס לבני הזוג הרומנטיים הנוכחים שלהם או החבר הקרוב ביותר. הסולם מכיל 36 פריטים, כשחצי מהם מודדים הימנעות והחצי השני מודדים חרדה. פריטי ההימנעות כוללים לדוגמא “אני מעדיף שלא להראות לבן הזוג שלי את רגשותיי העמוקים” ו”אני חש אי נוחות להיפתח בפני בני זוג רומנטיים”. פריטי החרדה כוללים לדוגמא “אני חש דאגה נכבדת שאאבד את בן הזוג שלי” ו”אני זקוק לביטחון רב כי בן הזוג שלי אכן אוהב אותי”. המשתתפים ענו על השאלות לפי סולם לייקרט בן 5 נקודות (1 = בהחלט לא, 5 = בהחלט כן). המהימנות של ההתקשרות החרדה וההתקשרות הנמנעת נמצאה כמשביעת רצון (α קרונבך = .84, עבור שני הסולמות).

תוצאות

ממוצעים, סטיות תקן וקורלציות בין המשתנים מצוינים בטבלה 1. כפי שניתן לראות, השאלה האם האינדיבידואל ישתנה בהתאם לרצונותיו של האדם הקרוב אליו תלויה באסטרטגיות אותן מאמץ אותו אדם קרוב. כפי שצפינו, השימוש של השותף הקרוב בקול היה בעל קשר חיובי לכוונותיו של האינדיבידואל לשפר את עצמו (r = .33, p < .001), בעוד שהשימוש ביציאה היה בעל קשר שלילי לכוונותיו לשיפור עצמי (r = -.43, p < .001). מצאנו בנוסף כי השימוש של האדם הקרוב בנאמנות היה בעל קשר שלילי לכוונותיו של האינדיבידואל לשפר עצמו (r = -.25, p < .01), עובדה המצביעה על כך שבאופן כללי האינדיבידואל נטה שלא לשפר את תכונותיו כאשר בן/בת הזוג קיבלו אותן. התקשרות נמנעת הייתה בעלת קשר שלילי לכוונותיו של האינדיבידואל לשפר את עצמו (r = -.56, p < .001). עם זאת, הקורלציה מסדר-אפס בין התקשרות חרדה לבין כוונותיו של האינדיבידואל לשיפור עצמי הייתה נטולת משמעות (r = -.07, ns).

טבלה 1: ממוצע, סטיית תקן, קורלציות בין משתנים. מלמעלה למטה: התקשרות חרדה, התקשרות נמנעת, קול, נאמנות, הזנחה, יציאה, כוונות לשיפור עצמי.

יש לציין כי לא נמצאו הבדלים משמעותיים הנוגעים לכל המשתנים העיקריים אצל משתתפים במערכת יחסים זוגית ואלו שאינם, להוציא השימוש בהזנחה על ידי האדם הקרוב. ספציפית, שותפים רומנטיים השתמשו בהזנחה באופן רב יותר מאשר חברים קרובים ((Ms = 3.69 vs 3.08, t(113) = 2.27, p < .05.

ניתוח נתיבים נערך כדי למצוא את התפקיד המנבא של אסטרטגיות הויסות של האדם הקרוב לגבי כוונותיו של האינדיבידואל לשפר עצמו באמצעות EQS 6.1, כשקול, נאמנות, הזנחה ויציאה משמשים כמנבאים והכוונות לשיפור עצמי בתור המשתנה התלוי. תוצאות ניתוח הנתיבים הראו כי השימוש של האדם הקרוב בקול היה בעל קשר חיובי לכוונותיו של האינדיבידואל לשפר עצמו, β = .21, t = 2.53, p < .05, בעוד שהשימוש בנאמנות ויציאה החליש משמעותית כוונות אלו, βs = -.17 and -.39, ts = -2.07 and -3.80, ps < .05 (איור 1).

על מנת לבחון את התפקיד הממתן של התקשרות חרדה ביחסים בין אסטרטגיות הויסות של האדם הקרוב לבין כוונותיו של האינדיבידואל לשפר עצמו, סיווגנו את המשתתפים כבעלי התקשרות חרדה נמוכה והתקשרות חרדה גבוהה על סמך חלוקת חציון של החרדה. ניתוח נתיבים המשתמש בארבעת אסטרטגיות הויסות כמנבאים, ובכוונות לשיפור עצמי בתור משתנה תלוי, נערך בקרב כל אחת מקבוצות המשנה (איור 2). התוצאות הראו כי השימוש של האדם הקרוב בקול ניבא באופן משמעותי כוונות לשיפור עצמי בקרב קבוצת ההתקשרות החרדה הנמוכה, β = .29, t = 2.28, p < .05, אך לא בקרב קבוצת ההתקשרות החרדה הגבוהה, β = .15, t = 1.36, ns. באופן דומה, השימוש בהזנחה ניבא כוונות לשיפור עצמי בקרב קבוצת החרדה הגבוהה, β = -.58, t = -4.13, p < .05, אך לא בקרב קבוצת החרדה הנמוכה, β = -.17, t = -1.17, ns. על מנת לבדוק האם התקיימו פערים משמעותיים במשקלי הנתיב בין שתי קבוצות המשנה, ביצענו ניתוח מרובה דגימות כשארבעת הנתיבים מאסטרטגיות הויסות לכוונות שיפור עצמי נקבעו כשווים. המודל התאים לנתונים באופן מוצלח למדי, X2 = 1.87, df = 4, p = .76, CFI = 1.00, GFI = .99, RMSEA = .00, ושחרור המגבלות על הנתיבים השווים לא שיפר באופן משמעותי את המודל, X2 change < .71, ns. לפיכך, ניתן להסיק כי משקלי הנתיבים לא היו שונים באופן משמעותי אצל שתי קבוצות המשנה. במילים אחרות, התקשרות חרדה לא מיתנה את ההשפעה של אסטרטגיות הויסות של האדם הקרוב על כוונותיו של האינדיבידואל לשפר את עצמו.

איור 1: ניבוי הכוונות לשיפור עצמי אצל ארבעת אסטרטגיות הויסות המשמשות את האדם הקרוב. כל המשקלים מייצגים בטות מתוקננות. *p < .05. מלמעלה: קול, נאמנות, הזנחה, יציאה. מימין: כוונות לשיפור עצמי.

איור 2: ניבוי כוונות לשיפור עצמי עם ארבעת אסטרטגיות הויסות המשמשות את האדם הקרוב בקרב קבוצת החרדה הנמוכה וקבוצת החרדה הגבוהה. כל המשקלים מייצגים בטות מתוקננות (המשקלים של קבוצת החרדה הגבוהה מצוינים בסוגריים). *p < .05. מלמעלה: קול, נאמנות, הזנחה, יציאה. מימין: כוונות לשיפור עצמי.

ניתוח דומה נערך עם התקשרות נמנעת בתור ממתן אפשרי. התוצאות מוצגות באיור 3. עבור המשתתפים שדורגו נמוך בהתקשרות נמנעת, השימוש של האדם הקרוב בקול היה בעל קשר חיובי לכוונות לשיפור עצמי,  β = .28, t = 2.39, p < .05, בעוד שהשימוש בנאמנות היה בעל קשר שלילי לכוונות לשיפור עצמי, β = -.32, t = -2.55, p < .05. עבור המשתתפים שדורגו גבוה בהתקשרות נמנעת, השימוש ביציאה היה קשור באופן שלילי לכוונות לשיפור עצמי, β= -.43, t = -2.83, p < .05. שאר הנתיבים היו חסרי משמעות. ניתוח מרובה דגימות נערך כשארבעת משקלי הנתיבים מאסטרטגיות הויסות לכוונות השיפור העצמי נקבעו כשווים בקרב קבוצת ההימנעות הנמוכה וקבוצת ההימנעות הגבוהה. איכות ההתאמה X2 = 5.62, df = 4, p = .22, CFI = .98, GFI = .98, RMSEA = .06. מבחן LM מצא כי כאשר משחררים את המגבלות כך שמשקל הנתיב בין נאמנות לכוונות לשיפור עצמי הוא שווה בין שתי דגימת המשנה, המודל משתפר משמעותית, X2 change = 4.40, df change = 1, p < .05. עם זאת, שחרור שאר המגבלות לא הצליח לשפר את איכות ההתאמה, X2 change < .78, ns. המודל האחרון, עם שלושת המגבלות הנותרות, התאים לנתונים באופן מושלם, X2 = 1.10, df = 3, p = .78, CFI = 1.00, GFI = 1.00, RMSEA = .00. לפיכך, ניתן להסיק כי התקשרות נמנעת מיתנה את הקשר בין השימוש של האדם הקרוב בנאמנות לבין הכוונות לשיפור עצמי. השימוש בנאמנות ניבא באופן שלילי את הכוונות לשיפור עצמי, רק עבור אלו שדורגו נמוך בהתקשרות נמנעת.

איור 3: ניבוי כוונות לשיפור עצמי עם ארבעת אסטרטגיות הויסות המשמשות את האדם הקרוב בקרב קבוצת ההימנעות הנמוכה וקבוצת ההימנעות הגבוהה (משקלי קבוצת ההימנעות הגבוהה מצוינים בסוגריים). כל המשקלים מייצגים בטות מתוקננות. *p < .05. מלמעלה: קול, נאמנות, הזנחה, יציאה. מימין: כוונות לשיפור עצמי.

דיון

המחקר הנוכחי מדגיש את רעיון השיפור העצמי בתור תהליך בין-אישי, במקום תהליך פנימי. כפי שמציע מודל הסטנדרטים האידיאליים, אנשים מציבים סטנדרטים אידיאליים אותם הם מצפים שבני זוגם ימלאו במהלך מערכת יחסים קרובה. כאשר מתקיימים פערים משמעותיים בין הסטנדרטים האידיאליים לנתפסים, הם נוטים להשתמש באסטרטגיות שונות בכדי לווסת את בני זוגם. בהסתמך על הספרות העוסקת בדילמות הסתגלות במערכות יחסים קרובות, סיווגנו אסטרטגיות ויסות בין-אישיות לארבע קטגוריות: קול, נאמנות, הזנחה ויציאה. נמצא כי השאלה האם ניסיון הויסות של בן הזוג יצליח או ייכשל תלויה באסטרטגיות הספציפיות בהן הוא משתמש. בנוסף, ההשפעות של אסטרטגיות הויסות מותנו על ידי סגנון ההתקשרות של האינדיבידואלים שנדרשו להשתנות.

אסטרטגיות ויסות בין-אישיות וכוונות לשיפור עצמי

הציפיות שלנו לגבי ההשפעות של אסטרטגיות ויסות בין-אישיות אוששו באופן חלקי. נמצא כי השימוש של האדם הקרוב בקול (כלומר, שימוש בדיון פתוח ועבודה משותפת למציאת הפתרון המוצלח ביותר) היה בעל קשר חיובי לכוונותיו של האינדיבידואל לשפר עצמו. קיימים מספר נתיבים שדרכם הקול יכול לשמש לשינוי השותף במערכת היחסים. ראשית, דיונים פתוחים, במיוחד כאלו שיוזם השותף, מציינים באופן ברור את כוונותיו הטובות של השותף ומסייעות ליצירת סביבה תומכת. הסיטואציה שבה אדם לומד כי חלק מהתכונות שלו נתפסות באופן שלילי על ידי אדם קרוב אליו עלולה להיות בלתי נעימה. לכן, תמיכה מצד בן הזוג יכולה להפחית את תחושת הפגיעה ולהגן על הדימוי העצמי. שנית, באמצעות דיון פתוח, סביר יותר כי יימצא פתרון שיועיל לשני הצדדים. לדוגמא, ייתכן והאדם יזכה לתובנות מעמיקות יותר לגבי אופי הבעיה ויחליט לשפר את עצמו, בעוד שהשותף יבין כי הוא/היא צריך לספק יותר משוב חיובי.

למרות שקול היה האסטרטגיה היחידה מבין ארבעת אסטרטגיות הויסות שניבא כוונות לשיפור עצמי, לא תמיד שותפים במערכת יחסים קרובה בוחרים לאמץ אותו. לדוגמא, נמצא כי אינדיבידואלים נוטים להשתמש יותר באסטרטגיות קונסטרוקטיביות כאשר הם שבעי רצון ממערכת היחסים. בנוסף, אנשים המאופיינים בהתקשרות חסרת ביטחון (לעומת אלו בעלי התקשרות בטוחה) נוטים יותר להשתמש בהזנחה ויציאה, ונוטים פחות להשתמש בקול כאשר הם מתמודדים עם דילמות הסתגלות במערכת יחסים קרובה. לפיכך, למרות יעילותו הרבה, הקושי שבשימוש בקול עשוי לנבוע מהשאלה האם לשותפים יש את היכולת או המוטיבציה לאמצו.

כפי שצפינו, השימוש של האדם הקרוב ביציאה (ויתור על מערכת היחסים או איום על השותף כי הוא צריך להשתנות) הפחית את כוונותיו של האינדיבידואל לשפר עצמו. השימוש ביציאה יוצר מתח במערכת היחסים. בנסיבות כאלו, אנשים בוחרים לחפש דרכים שיניבו תוצאות מיידיות או לעזוב את מערכת היחסים, במקום לשנות את עצמם. מערכות יחסים רומנטיות וחברויות נוטות להיות בלתי יציבות והמחיר של פירוקן נוטה להיות נמוך יותר עבור סטודנטים. לפיכך, אנו חושדים כי השימוש של שותף ביציאה יוביל למעשה לפירוק מערכת היחסים, במקום לגרום לפעולות שיפור עצמי כלשהן אצל האינדיבידואל.

הקשר בין סגנונות התקשרות ואסטרטגיות ויסות

ניתוח קורלציות הראה כי התקשרות נמנעת הייתה בעלת קשר שלילי לכוונות לשיפור עצמי. אנשים המאופיינים בהתקשרות נמנעת מנסים לשמור על מרחק מבני זוגם. לכן, ייתכן ויהיה להם פחות תמריץ לשפר את עצמם לפי רצון בני הזוג. עם זאת, בניגוד לציפיותינו, הקשר בין התקשרות חרדה לבין כוונות לשיפור עצמי היה בלתי משמעותי. כלומר, למרות שבעלי התקשרות חרדה מנסים לקיים אינטימיות עם בני זוגם, נראה כי הם אינם בוחרים בשיפור עצמי בתור כלי עיקרי לשיפור איכות מערכת היחסים. במובן מסוים, ניתן לראות בשיפור עצמי בתור אסטרטגיה ישירה וקונסטרוקטיבית לצורך הסתגלות לדרישות בני הזוג. בעלי התקשרות חרדה, בשל התגובות הרגשיות האי-תפקודיות שלהם, הם כנראה בעלי יכולת פחותה לנקוט בפעולה מסוג זה.

נמצאה בנוסף אינטראקציה משמעותית בין התקשרות נמנעת לבין אסטרטגיית הנאמנות. ספציפית, השימוש של האדם הקרוב בנאמנות היה בעל קשר שלילי לכוונות לשיפור עצמי רק בקרב אלו בעלי התקשרות נמנעת נמוכה. נאמנות הינה אסטרטגיה קונסטרוקטיבית ופאסיבית שבה האדם הקרוב מנסה להבליג לגבי התכונות הבלתי רצויות ולהישאר במערכת היחסים, ועבור בני אדם אשר אינם נמנעים במערכות היחסים הקרובות שלהם השימוש של האדם הקרוב בנאמנות עשוי לסמל כי הם מקבלים אותם כמות שהם. לפיכך, ככל שהם מאמינים יותר כי בני זוגם מקבלים אותם, כך סביר פחות כי הם ינסו לשפר עצמם. עם זאת, עבור אנשים המאופיינים בהתקשרות נמנעת, השאלה האם בני זוגם מקבלים אותם או לא עשויה שלא להשפיע במידה רבה על ההחלטה שלהם לשפר את עצמם.

האינטראקציות המשוערות בין סגנונות התקשרות לבין אסטרטגיות שליליות (הזנחה ויציאה) לא אוששו. הזנחה הינה אסטרטגיה עקיפה שבה השותף מפגין כעס או מאשים את האינדיבידואל בדברים שאינם קשורים לתכונות אותן הוא מבקש לשנות. לפיכך, גם עבור אנשים בעלי התקשרות בטוחה וגם עבור אלו בעלי התקשרות חסרת ביטחון, המידע המועבר מהזנחה עלול להיות מעורפל מדי בכדי לעודד פעולות של שיפור עצמי. כפי שניתן להסיק מאיורים 2 ו-3, קיימות ראיות לכך שהשימוש של השותף ביציאה היה בעל קשר שלילי ברור יותר לכוונות לשיפור עצמי אצל אלו בעלי דירוג גבוה בהתקשרות נמנעת וחרדה, בהשוואה לאלו בעלי התקשרות בטוחה. עם זאת, ההבדל היה ללא משמעות סטטיסטית, כנראה בשל גודל המדגם הקטן (N = 59 בכל קבוצת משנה).