המפלגות הפוליטיות –

סיכום פרק (5) מתוך הרפובליקה הישראלית השנייה: פוליטיקה ומשטר לקראת המאה ה-21

אשר אריאן

ההתפלגות הבסיסית של המפלגות בישראל נכון ל1996: בין הליכוד והעבודה, אבני הבניין העיקריות של המערכת. ישנן שתי תקופות עיקריות בפוליטיקה הישראלית: דומיננטיות העבודה עד 1977, ותחרותיות והתמודדות בין 1981 ל 1996. פריצות דרך במדיניות נעשו לאחר שגדל הפער בין שתי המפלגות הגדולות. מפלגה גדולה יכולה לשנות מדיניות בגלל החולשה של המפלגה שנייה בגודלה. המערך הגיע לשיאו ב1969. ב1981 המרוץ בין הליכוד למערך היה צמוד מאוד. אמנם בהשוואת הבחירות של 1984 ו1996 מוכרחים להגיע למסקנה שהמערך הוא מפלגה שוקעת.  ב1992 העבודה חזרה לשלטון ואפשרה לרבין לחתום על הסכם אוסלו עם אש”ף, שהתאפשרה בגלל ירידתו של הליכוד. ב1996 הצטרפו לליכוד גשר וצומת. ב1986 הקימו רפ”י, מפא”י ואחדות העבודה את מפלגת העבודה, ויחד עם מפ”ם ב1969 העבודה הקימה את המערך. בו זמנית הקימו חירות והליברלים הימניות גוש מרכז ב1965 שהורחב ב1973 לליכוד בלחצו של אריאל שרון. השאלה המובילה את הפוליטיקה הישראלית היא שאלת הלגיטימיות: בתחילת הדרך, חירות ביקשה לגיטימיות אל מול מפא”י, כעת השאלה היא האם המפלגות הדתיות והחילוניות יוכלו לגבש תפיסה משותפת לגבי הלגיטימיות של האופי היהודי והדמוקרטי של ישראל. המערך הייתה קיימת בין 1969 ו1984. המערך הקים את ההסתדרות, קופת חולים, הקיבוץ והמושב. התזוזה של אנשי המערך, שלימים הפך לעבודה, למפלגות הימין מאפיינת את הפוליטיקה הישראלית, ובעיקר לליכוד. הליכוד הוא תערובת של מספר מפלגות: ראשית, תנועת חירות הליברלית, שהוקמה ב1948 בראשות בגין, וייצגה השקפת עולם בורגנית, שירשה את “הציונים הכלליים” מתקופת המנדט. מפלגה נוספת שהרכיבה את הליכוד הייתה לעם, שריד של סיעת רפ”י אשר פרשה ממפא”י. חירות אחראית להסכם השלום עם מצרים בהחזרת חצי האי סיני. הליברלים תמכו בכלכלת שוק חופשי וביוזמה פרטית וכן בצמצום ארגוניות הממשל. בנוסף, המפלגות הדתיות הגיעו להסכמות עם המפלגות החילוניות בשלב מאוחר. למרות התנגדותם ארוכת השנים לציונות, הן כיום המפלגות היציבות ביותר מבחינה ארגונית בקשת הפוליטית הישראלית. תנועת המפד”ל בנתה את הגשר הראשון אל המפעל הציוני. ב1996 זכו המפד”ל, ש”ס ויהדות התורה בייצוג בכנסת, סך הכול 23 מושבים, שהוא הישג חסר תקדים. המפלגות הדתיות בישראל הן גוף פוליטי שכוחו גדול מחלקו היחסי באוכלוסייה: אחרי שתי המפלגות הגדולות, הן יחד היוו את הגוף הגדול ביותר והצטרפו אל הקואליציה עם המנצחת הגדולה ביותר. המפד”ל למשל תמיד הייתה שותפה לקואליציה, בין עם הליכוד או עם העבודה, למעט מקרים מסוימים. גוש אמונים למעשה החליף את הלהט החלוצי של הקיבוצים בחצי הראשון של המאה ה20. מפלגות המרכז: אתגרים למפלגות הממוסדות, ראשית בדמות רפ”י ב1965, לאחר מכן בדמות ד”ש ב1977. המפלגות הערביות: ייצוג ראשיתי לערבים בישראל היה דרך מפא”י, ולאחר מכן דרך מק”י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), שנשלטה אמנם על ידי יהודים. רק”ח שפרשה ממק”י ב1965 הייתה מפלגה לא יהודית ואנטי-ציונית  שקראה להכיר בערביי ישראל כמיעוט לאומי. רק”ח התמזגה ב1977 עם הפנתרים השחורים והקימה את חד”ש, המפלגה הגדולה בציבור הערבי נכון ל 1996, שהייתה שנת שיא במושגים של השתתפות הערבים בבחירות. מפלגות נוספות שעירבו מודעות עדתית ב1996: ש”ס וישראל בעלייה של נתן שרנסקי. מפלגות נוספות שפרשו מפלגות גדולות: התנועה לזכויות האזרח של שולמית אלוני שהפכה לאחד מעמודי התווך של מרצ.