חלמנו והשואה

סיפורו של מחנה המוות הראשון של היטלר

פטריק מונטג

1  הקדמה

  סיפרות עניפה קימת בנושא השמדת היהודים במהלך מלחמת העולם השניה. עובדה ידועה היא שמיליוני אנשים מצאו את מותם בשואה, אולם המידע אודות מרכזי ההשמדה הינו מצומצם למדי. מטרתו של הספר הזה היא למלא במעט את החסר בידע אודות אחד ממחנות אלה. ספרים רבים יצאו לאור אודות מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, אך מעט מאוד נכתב על המחנות טרבלינקה, סוביבור, בלז’ץ וחלמנו שייעודם היחידי היה השמדה. ההיסטוריה של חלמנו- מחנה ההשמדה הראשון שהוקם על ידי המשטר הנציונל סוציאליסטי- ואשר שימש זרז ביורוקרטי ומודל מעשי עבור המחנות האחרים שהוקמו ואשר היוו מה שנקרא אחר כך בשם הפתרון הסופי, הינה עד היום תעלומה יחסית. מטרת המחקר הנוכחי היא להוציא לאור את מעט הידע הקים בפרק משמעותי זה של ספרות השואה ולעקור תפיסות מוטעות שהשתרשו סביב הקמתו של המחנה. מחנה חלמנו שבר מחסום פסיכולוגי בעצם ייסודו כמחנה מוות, וכן העניק דפוס מבני שעל פיו נבנו מחנות נוספים.

  מעט מאוד ספרים נכתבו אודות חלמנו. שני ספרים שנכתבו בתקופה הראשונה לאחר המלחמה יצאו לאור בפולנית והם מהווים את עיקר המידע הקים בידינו. הראשון: “מחנה המוות בחלמנו און  נר”, מאת דז’ודז’ וואדיסלאב בדנארץ, מתאר את החקירות שערכה הממשלה הפולנית לאחר מלחמת העולם השניה בנושא המחנה, ואשר נוהלו על ידי מחבר הספר. הספר השני : “מחנה ההשמדה בחמלנו און נר”, מאת פרופסור אדוארד סרוואנסקי, יצא לאור באמצע שנות השישים במערב גרמניה, לאחר שנשפטו בבון שנים עשר מצוות המחנה לשעבר, מוסיף מעט ידע ממשי לנושא. בנוסף, הודפסה תמצית מעבודתו של בנדארץ מתורגמת לאנגלית, בתוך הכרך הראשון של Bulletin of the Main Commission for the investigation of German Crimes in Poland.  כאשר אזלה המהדורה המודפסת של כרך זה, הפך המאמר מכתב העת למקור ידע ראשוני עבור קוראי האנגלית.

רק באמצע שנות השמונים החל מוזיאון המחוז בקונין, פולין בחפירות ארכיאולוגיות סביבות המחנה ופרסום הממצאים שנאספו. במהלך שני העשורים האחרונים יצאו לאור שלושה ספרים            2  נוספים. האחד בפולנית, מאת ג’אנוסז’ גולצ’זינסקי : “מחנה המוות בחלמנו און נר”, ושנים בגרמנית. הראשון מאת מנפרד סטרוק :”חלמנו / קולמהוף, מקום שכוח בשואה?” השני מאת שמואל קרקובסקי “מחנה המוות חלמנו / קולמהוף, תחילת הפתרון הסופי”. ספרים אלה מהווים סקירה כללית של הנושא הרחוקה מלהיקרא היסטוריה מקיפה של תולדות המחנה. תרומתם העיקרית של הספרים הללו היא העלאת המודעות של הקוראים בשפות בהם נכתבו לעובדת היותו של המחנה .

מספר סיבות ישנן באשר להעדר מחקרים אודות מחנה המוות חלמנו. ראשית, המחנה חוסל  ביסודיות במשך תקופה של ארבעה חודשים לפני כיבושו על ידי הצבא האדום בינואר 1945, כך שנשארו מעט מאוד ממצאים פיזיים. שנית, מתוך 150,000 אנשים שנרצחו בחלמנו, שרדו שישה בלבד בתום המלחמה, מתוכם אותרו שלושה לשם מתן עדות. סיבה נוספת היא העדרם של תיעודים כלשהם מן המחנה ומסמכים של הנאצים בנושא. מספר מאנשי צוות המחנה הועמדו לדין בפולין לאחר המלחמה (ברונו ישראל, וולטר פילר והרמן גילאו), אולם, משום מה, העדיפו החוקרים להתעלם מן החומר שנחשף במהלך הדיון המשפטי. בנוסף לכך, אבדו באופן מצער התמונות שצולמו על ידי צוות המחנה ואשר תיעדו את התנהלותו. עם התמונות אבד הרושם הויזואלי שיכלו לתרום.

החסר במקורות מידע משמעותיים, היווה אתגר עצום עבור החוקר. עיקר הידע הדרוש היה עדויות ראייה ומסמכים. קימים שלשה סוגים של עדויות ראייה: צוות המחנה, עובדי הכפייה היהודים, ודיירי הכפר והאזור מסביב, או במילים אחרות: פושעי המלחמה, הקרבנות והצופים, בהתאמה. הגרמנים שתיפעלו את המחנה וכן הפולנים שעבדו בו הינם מקור מידע מעולה, שכן הם אלו שהוציאו לפועל את תוכנית ההשמדה. עדויותיהם משמשות כמקור המידע העיקרי. למרות זאת, עדויות אלו לוקות בחסר, באשר רובן ניתנו במהלך חקירות ששימשו כהכנה להעמדתם  לדין ועל כן כמעט שלא נמסר בהן מידע וולנטרי. עדויות הניתנות במצבים מעין אלו סופן להפליל את העד ולכן התשובות לשאלות הינן קצרות וחסרות את הפירוט שכה נחוץ לחוקר.

3   הקרבנות היהודים הינם הסוג השני של עדי ראייה. לדאבון לב, מתוך אלפי האנשים שנשלחו למחנה, ניצלו שבעה בלבד, ורק שישה מתוכם שרדו את המלחמה. באופן מדהים, מעולם לא נגבתה עדות מעמיקה מאותם ניצולים, ובפרט לא בתקופה הראשונה שלאחר המלחמה, כאשר הזכרונות היו עדיין טריים. שאלות רבות נשארו בלתי פתורות, למרות העדויות שניתנו על ידי שלושה ניצולים בפני הרשויות הפולניות, והעדויות שניתנו בהקשר למשפט בבון.

באשר לעדויות על ארועי היום יום בסביבות המחנה, מהווים התושבים המקומיים מקור מידע משמעותי. אולם מידע זה מוגבל שכן לא היתה להם רשות כניסה למחנה או שותפות לתהליך ההשמדה. כמו כן לא עורבו בתהליך קבלת ההחלטות של צוות המחנה. מרביתם של הכפריים המקומיים היו משפחות איכרים פשוטות שניסו להמשיך בשגרת חייהן ולמעט ככל האפשר במגעים עם החיילים הזרים. רובם פחדו באופן מובן מן הנאצים. אם כן, החוקר נותר לעיתים עם פיסת עדות יחידה או משפט שעליו לבנות על פיו התרחשות או  היסטוריה שלימה.

מספר מסמכים קימים הנוגעים ישירות לחלמנו:  התיעודים הישירים של המחנה שהם מקור המידע החשוב ביותר, לא נמצאו מעולם, ועל פי עדות אחת לפחות הושמדו בסיום המלחמה. למרות הקשיים שהוזכרו לעיל, ישנם שלושה מקורות ראשיים למחקר אודות חלמנו. הראשון, המחקר של הממשלה הפולנית על חלמנו שנערך מיד בסיום המלחמה ב1945, ונקרא בשם המחקר של בדנארץ. מחקר מכריע זה נמצא בארכיון של מכון הזיכרון הלאומי בוורשה, פולין. במחקר זה נמצא בין היתר עדויות יקרות ערך מאת שלושה מניצולי המחנה, של תושבים מקומיים שהועסקו בתור מנקים ומבשלים וכן של אחרים שחזו בתהליך ההוצאה להורג ליד בתיהם. מרבית האינפורמציה הכלולה בעדויות אלו רואה אור כאן לראשונה. מקור הידע המרכזי השני הינו החקירה המקדימה למשפט שנערך בגרמניה בשנות ה 50 המאוחרות ובתחילת שנות ה 60 אודות הפעילות של מפעילי המחנה בזמן המלחמה. חומר זה נלקח מהארכיון הפדרלי בלודוויגסבורג, גרמניה, והוא כולל עדויות שנגבו מאנשים שעבדו במחנה, במטרה להפליל את צוות המחנה. מקור המידע השלישי שלא יסולא בפז הוא עדותו של שלמה וינר, שהיה הניצול השני שהצליח לברוח מן המחנה. לאחר שנמלט בינואר 1942, הגיע וינר לגטו וורשה ומילא דיווח מפורט אודות האירועים שעברו עליו במחנה. וינר נפטר חודשים מספר לאחר 4מכן במחנה בלזץ, אך עדותו שרדה את המלחמה באופן ניסי, ומהווה חלק מארכיון רינגלבלום ושמורה כיום במכון להיסטוריה יהודית בוורשה, פולין. עדותו של וינר עומדת בפני עצמה ומהווה עדות עומק שלא תיאמן על התנהלותו של המחנה מנקודת ראות של אסיר יהודי. עדותו של וינר מובאת בספר זה בשלמותה. באופן כללי, עדויות אלו, של צוות המחנה (פושעי המלחמה), התושבים המקומיים (הצופים) והאסירים היהודיים (הקרבנות) מעניקות מידע משמעותי על תהליך ההשמדה מאת אותם שראו ושהשתתפו בו. ללא שלושה מקורות מידע אלו לא יכולים היו להיכתב תולדות מחנה המוות חלמנו.

שלושה מקורות מידע נוספים משלימים את התמונה, והם עדויות שניתנו מיד לאחר המלחמה מאת שתי דמויות מפתח:  הנריק מאניה והנריק מאליצ’ק, אסירים שעבדו בשירות הזונדרקומנדו של הופטשטרומפירר הרברט לנגה במהלך ההוצאה לפועל של תוכנית האוטונזיה הניידת, ואחר כך בתוכנית ההשמדה המקומית בתקופת חלמנו. עדויות אלו לא צוטטו בספרות. הראיונות שנערכו עם אנשים אלו בשנות השישים מעניקים  הבנה רחבה יותר על הפעילות הניידת והמקומית, ובאופן מכריע  מחברים שתי תקופות אלו. עדויות אלו הינן חיוניות ביותר באשר הן היחידות המתארות את האירועים לפני ובמהלך ההרג ההמוני במחנה חלמנו. עובדות נוספות שאף הן לא הופיעו במחקר מצויות במחקר המקדים למשפט של הנריק מאניה שהורשע ב2001 בעוון סיוע לרצח עם בפעילותו בחלמנו. מקור המידע השלישי הינו פרק מתוך זכרונותיו של היינץ מאי, הממונה מטעם המשטר על שטח היער בו הובאו קרבנות המחנה לקבורה לאחר שהומתו בגז בקרונות המטען. לאחר מכן הוצאו הגופות מקבורתן ונשרפו. מסמך זה מספק אינפורמציה חשובה בקשר לפעילותו הקודמת והמאוחרת של המחנה מאת אחד האנשים הבודדים שהיתה לו גישה ישירה לפעילות זו.

מקורות מידע משניים כוללים מחקרים כללים וממוקדים (עבודות אקדמיות, פרויקטים מחקריים, זיכרונות אישיים וכן סיפור עלילה המבוסס על פגישה עם ניצול מחלמנו) באנגלית, פולנית וגרמנית על מלחמת העולם השנייה באופן כללי ועל השואה באופן ספציפי. מקורות ראשונים ומשניים מצוטטים לאורך כל הטקסט ומאפשרים בכל ביטוי ישיר למשתתפים במאורעות איומים אלו. לא ניתן להמעיט בחשיבותן של עדויות ראיה אלו- של הפושעים, הקרבנות והצופים. מילותיהם מהוות את עמוד השדרה של תולדות המחנה. מן הראוי לתת להן ביטוי .

מובן שיש לפקוח עין ביקרתית על עדויות אלו מכלי ראשון. האם ניתן לומר שעדות של ניצול אפוף   5  טראומה הינה מדויקת או אמינה? ומה עם תוכן העדות של פושעי המלחמה? להם יש אינטרס ברור להמעיט בתיאור מעשיהם, למרות שאין הם מכחישים את היותם מועסקים במחנה ואת היותם עדים לרצח, אם לא שותפים אליו. אף הצופים אינם בהכרח עדים נייטרלים. כל סוג מעדי הראיה הינו נגוע בדעות קדומות במידה זו או אחרת. לכן אין לצפות לדיוק מושלם מאף אחת מן העדויות, אף לאחר שמביאים בחשבון את העיוותים המכוונים על ידי הפושעים עצמם. תיאור של כל אירוע בפני עצמו עשוי להשתנות מעדות לעדות, אולם העולה מכלל העדויות אינו ניתן להכחשה: לא פחות מ152,000 אנשים הומתו בחלמנו, למרות מאמצי הרוצחים להעלים את מעשיהם.

על אף הקשיים המתוארים לעיל, יש לומר כי ההיסטוריה של מחנה חלמנו נובעת מתוך העדויות והתיעודים ששרדו. תולדות מחנה חלמנו מספרות כיצד נלקח מתוך הטעיה מכוונת חלק מהאוכלוסיה ממערב פולין, ועוד אנשים שגורשו לאזורים אלו, ונרצחו בדם קר, באופן מחושב, כחלק מתוכנית ממשלתית. נושאים נוספים הנוגעים למחנה כגון מדיניות המשטר כלפי היהודים בפולין הכבושה באופן כללי, ויהודי גטו לודז’ בפרט, אשר היוו רבים מקרבנות המחנה, נידונו בהרחבה בספרות ועל כן נייחד להם פירוט מינימלי. למרות זאת, לצורך ההקשר, נתמקד בתוכנית האוטנזיה, ובפעילות הזונדרקומנדו לנגה, מאורעות שהינם קריטיים בתהליך הקמתו של מחנה המוות.

מחנה חלמנו התייחד מכמה בחינות. ראשית, בעובדה שהוא מעולם לא היה קים מבחינה רשמית. חלמנו הוא השם הפולני של הישוב בו נתייסד המחנה. הממשל האזרחי הגרמני שינה את שם הישוב ב1940 לקולמהוף, לפני הקמת המחנה. שמות הישובים טרבלינקה, סוביבור ובלזץ לא עברו שינוי לפני שהוקמו בהם מחנות המוות. שם המחנה באושוויץ היה תרגום לגרמנית של שם העיירה אושוויצים, ובכך נשמר הדיוק ההיסטורי. לו נקרא המחנה בשם אושוויצים היה הדבר מעורר מחאה מצד הפולנים. לעומת זאת, השם “מחנה המוות חלמנו” עורר התנגדות מועטה בלבד הן מצד הקהילה הפולנית והן מצד חוקרי השואה. יתכן שהגורם למצב זה הוא הכרך הראשון של כתב העת שהוזכר לעיל  Bulletin of the Main Commission for the Investigation of the German Crimes in Poland  שיצא לאור ב1947, בו הוזכר השם “חלמנו” בהקשר למיקומו של מחנה המוות, אך לא רק   בהקשר אליו. מאמר זה הינו מקור מידע ראשון אודות המחנה עבור הקורא בשפה האנגלית. תהא                                              6   הסיבה אשר תהא לאי הדיוק בשם, מחנה המוות קולמהוף נקרא באנגלית בשם “מחנה המוות חלמנו”, למרות אי הדיוק ההיסטורי, ולכן כך נקרא גם בספר זה.

ייחודו השני של מחנה חלמנו הינו בכך שהוא המחנה הראשון שנתייסד על ידי המשטר הנאצי למטרה היחידה של הרג המוני. הפעילות במחנה החלה לפני ועידת וואנזי הנודעת לשימצה בה נדונו הנושאים האירגוניים והמעשיים של הפתרון הסופי של הבעיה היהודית. חלמנו היה המחנה היחידי שחוסל ואחר כך הוחזר לפעולה. השימוש שנעשה בו במשאיות גז ולא בתאי גז ניחים, גם לאחר שהוכחה יעילות השימוש בתאי גז במחנות השמדה אחרים, היה מאפיין ייחודי נוסף של המחנה. מרכזי ההשמדה הנוספים שפעלו למטרת הרג בלבד- מבצע ריינהרד, המחנות טרבלינקה, בלז’ץ וסוביבור- מוקמו במזרח חלמנו באזור הגנרל-גוברנמאן, ונוהלו באופן קולקטיבי. חלמנו מוקמה בחבל ארץ שנקרא הוארטגאו, חלק ממערב פולין שסופח לרייך הגרמני ונוהל על ידי רשות מנהלית נפרדת מזו שפקחה על מחנות מבצע ריינהרד.

השימוש שנעשה בגז להשמדת אלפי אנשים בוורדרלנד בוצע בשני שלבים. השלב הראשון היה במסגרת האוטונזיה, בה הומתו בגז אנשים בעלי לקויות נפשיות ופיזיות בבתי חולים פסיכיאטרים ובמוסדות אחרים. הפעילות הייתה בטבעה ניידת ולא כוונה באופן ספציפי כלפי יהודים. הקריטריון לסלקציה היה לקות נפשית או גופנית. בשלב השני, אשר התבסס על הניסיון שנצבר בשלב הקודם, הוכנס השימוש במתקן נייד אליו הוכנסו הקורבנות למטרת הריגתם. הקורבנות, בעיקר יהודים, אך גם צוענים, נלקחו בשל “נחיתות של הגזע”. המתקן הנייח, ראשון מסוגו, היה מרכז ההשמדה בחלמנו.

חלמנו היוותה דפוס להקמת מרכזי השמדה נוספים, אם כי בהשוואה אליהם, היה המודל שלה פרימיטיבי יחסית  אך יעיל. במחנה זה לא היו אלמנטים מאפיינים של מחנות ריכוז. לא היתה בו גדר תיל חשמלית, שורות של צריפי מגורים או מגדלי שמירה. המאחד בין המחנות של מבצע ריינהרד  היה מטרתם וגם אופן תיפעולם. הם מוקמו במקום מבודד אך נגיש. המספר הגדול של הקרבנות חייב את קיומה של מסילת ברזל. כאשר הגיעו הרכבות סוף סוף אל היעד, היו הקרבנות נושמים לרווחה. אנשים שהגיעו בטרנספורטים לטרבלינקה האמינו כי הם נמצאים בתחנת רכבת רגילה. רבים מהם לא חשדו במאום גם בשלב גילוח הראש (שלב שנעדר במחנה חלמנו) וההתערטלות מבגדים. עד שעמדו הקרבנות לפני קרון או תא הגז, היתה ההתפכחות מאוחרת מידי:  גורלם נחתם.    7טרבלינקה, בלז’ץ וסוביבור נבנו על  בסיס הניסיון של חלמנו. הם גם נבנו, כפשוטו, מן היסוד ולמעלה (בחלמנו השתמשו במבנים קיימים) וכך תוכננו בהתאמה לייעודם כמחנות השמדה.  מסילת הברזל הגיעה אל תוך המחנה. הוקמו בהן סדנאות עבודה לצרכים שונים וכן מחסנים (בטרבלינקה היה גם גן חיות קטן). תאי הגז מוקמו במרחק קצר יחסית מאזור הכניסה, והמחלקה להשמדת הגופות ליד מתקני הגז. בחלמנו היה  צורך להסיע את הגופות למרחק של ארבעה קילומטר על מנת להיפטר מהן. חלמנו הוקמה באזור השיפוט של ארתור גרייזר, המושל האזורי, על מנת לפתור “בעיה מקומית”, בעוד מחנות מבצע ריינהרד  התייסדו על ידי אדולף היטלר כדי לפתור “בעיה אירופאית”. חלמנו, עם קיבולת הריגה מוגבלת, התאימה לייעודה המקורי של השמדת 100,000 אנשים. מחנות מבצע ריינהרד אימצו את המודל ו”שיכללו” אותו כך שיתאים למטרת הריגה של מיליוני אנשים.

הדרך לחלמנו היתה ארוכה ומפותלת והיוותה חלק מתהליך מורכב שהחל עוד לפני 1925, כאשר כתב אדולף היטלר את הפילוסופיה המעוותת שלו בספרו “מיין קאמפף”. שנה אחת בלבד לאחר מלחמת העולם הראשונה כתב היטלר שהיהודים הם סיבת “שחפת הגזע של העמים”, ובעיה זו שואפת להיפתר על ידי “סילוקם של היהודים מכל וכל”. אבני דרך לאורך מסלול זה כוללים את מינויו של היטלר לקנצלר בינואר 1933, ההשתלטות על מוסדות הממשלה ושטיפת המוח של דעת הקהל הגרמנית, הקמתם של מחנות הריכוז, הטמעתם של חוקי נירנברג, עיקורים כפויים, האוטונזיה, פרוץ מלחמת העולם השניה, עבודתם האיומה של האיינזאצגרופן ברוסיה הסובייטית, וכמובן, ההגבלות החמורות וצמצום צעדיהם של היהודים ככלל.

על מנת להבין כיצד הביאו ההתפתחויות פלוגה קטנה של אנשי SS לעיירה ציורית בפולין הנידחת כדי לערוך בה מבצע של הרג המוני, חיוני לחזור אחורנית לזמן שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. המבצע החשאי של האוטונזיה והרחבתו לאזור הוארטגאו שזה עתה סופח מביאה אותו אל מפתנו של חלמנו. בספטמבר 1941היה מוכן כל הדרוש על מנת להפוך את המעבר ממחנה ריכוז למחנה השמדה לבר ביצוע.

9

פרק ראשון       

פרולוג

  תוכנית המתות החסד

“המתת חסד” או “אוטונזיה” בלטינית נגזרת מהשפה היוונית בה משמעותה היא “לעזור למות”. לתפיסה העכשווית של “התאבדות בסיוע רפואי” אין שום קשר למה שנודע בשם מבצע האוטונזיה שנערך על ידי המשטר הנציונל סוציאליסטי. תוכנית זו התבססה על תורת הגזע והשבחתו. בריאותם של הקרבנות היתה משנית בחשיבותה או לא נלקחה בחשבון כלל. לחולה ולמשפחתו לא הייתה זכות ערעור על התהליך, ולמעשה לא היו מודעים בכלל למתרחש.

המתת חסד כיום עודנה נושא שנוי במחלוקת כפי שהיתה כאשר נדונה בזמן רפובליקת ווימר. דיון זה היה חלק מרפורמה פסיכיאטרית, שהיתה פרט מדיון רחב הרבה יותר שכלל את התועלת המדינית והחסר במשאבים לתחזק את המערכת בזמן השפל הכלכלי. מרכז הוויכוח היה טובת הפרט מול טובת הכלל. כאשר עלתה לשלטון המפלגה הנציונל סוציאליסטית בינואר 1933, הסתיים הדיון. הצעד התחוקתי הראשון בכיוון של המתות חסד כפויות היה איסור הילודה לבעלי מחלות תורשתיות שנחקק ביולי 1933. חוק זה העניק תוקף לעיקורם של בעלי מוגבלויות. חוק בריאות הנישואין נחקק בשנה שאחריה ומתוקפו נאסרו הנישואין כאשר אחד מבעלי הזוג סובל ממגבלה שבתחומי חוק העיקור. חוקים נוספים נחקקו בנושא. כתוצאה מכך עברו כ400,000 בני אדם תהליכי עיקור באמצעים שונים בשנים שבין 1934 ו1945. דיונים בנושא הובאו לפני ועדת מומחים כצעד פורמלי בלבד כיון שהנידונים נחשבו מלכתחילה כפגומים.

כחלק מעיצוב דעת הקהל והטמעת האידיאולוגיה הנציונל סוציאליסטית, הפעילה הממשלה קמפיין תקשורתי המכוון לשכנוע ההמונים ב”רווחי” המתות החסד. למרות זאת העדיף היטלר לא לבצע את מבצע זה לפני פרוץ המלחמה מחשש למחאה ציבורית. הוא גרס שבזמן מלחמה ( אותה תכנן למחצית השניה של שנות השלושים) “כאשר תשומת הלב העולמית תתמקד בפעילות    10מלחמתית, וכאשר ערכם של חיי אדם ירד, יקל לשחרר את האנושות מהנטל של המוגבלים נפשית”.

במאי 1939 מינה היטלר פקידים בממשלה להקמת ארגון בשם “ועדת הרייך לצורך רישום של מחלות תורשתיות ומולדות” לפקח על תוכנית ל”המתות חסד” של ילדים. מיילדות ורופאים נדרשו לבצע רישום של ילדים שנולדו מעוותים. מועמדים לתוכנית נבדקו על ידי ועדת מומחים. ילדים אלו נשלחו לקבוצות ילדים מיוחדות ושם נהרגו באמצעות זריקת ליתול או על ידי הרעבה למוות.

ד”ר הרמן פאנמולר, מנהל אחד המוסדות בהן הומתו הילדים, העדיף את השיטה של הרעבה איטית. אחד המבקרים כותב בזיכרונותיו  אודות סיור במוסד שנערך בסוף  1939. ד”ר פאנמולר הרים את אחד הילדים ממיטתו

“ובחן את הילד כמי שבוחן ארנב מת. הוא טען בארשת ידענית ובחיוך ציני: לזה ייקח עוד שנים או שלושה ימים. תמונתו של אדם שמן זה כאשר הוא מחייך ומחזיק בידיו הבשרניות את השלד המפרפר, בין שאר הילדים המורעבים עדיין חיה במוחי. (שאלתי) האם לא עדיפה לטובת הילד מיתה מהירה יותר על ידי זריקות וכד’ , (הרופא) שיבח את שיטותיו כפרקטיות יותר בעיני העיתונות הזרה(…) פאנמולר לא הסתיר את העובדה שבין הילדים הנידונים למוות … נמצאים גם ילדים שאינם סובלים ממגבלה נפשית, אלא שהוריהם יהודים.”

כ6,000 ילדים מצאו את מותם בתוכנית האוטונזיה, אשר נמשכה לאורך שנות המלחמה למרות הוראתו של היטלר באוגוסט 1941 להפסיקה.

בקיץ 1939 מינה היטלר את רייכליטר פיליפ בולר מהממשלה ואת פרופסור קארל ברנדט, רופא מקורב אליו, אשר עסקו  שניהם בפיקוח על תוכנית האוטונזיה  של הילדים, וביקשם להניח בסיס ביורוקרטי חיוני למבצע חשאי של אוטונזיה למבוגרים באשר המלחמה הצפויה תדרוש תפוסה גדולה של מיטות בבתי חולים והתגייסות צוות רפואי. היטלר קיבל דיווחים שוטפים על התקדמות עבודתם ובאוקטובר 1939 אישר את התוכנית באופן רשמי על ידי חתימה על מסמך שתוארך ל1 בספטמבר 1939 (תאריך פרוץ המלחמה):

רייכליטר בולר והרופא ד”ר ברנדט מקבלים את האחריות להרחיב את סמכותם של רופאים מסוימים אשר ייקראו בשם. מכתב זה מאשר להעניק המתת חסד לפציינטים הנחשבים חשוכי מרפא בהתאם למיטב השיפוט האנושי.

אדולף היטלר

מסמך זה לא נחשף לציבור ולא הודפס כל זמן שהיה היטלר בשלטון. הוראתו של היטלר ניתנה 11בניגוד לחוק הגרמני, כראש המפלגה הנאצית, על ניר מכתבים אישי של ראש המפלגה ולא כקנצלר של גרמניה. מטרת המסמך היתה לתת למבצע אוירה רשמית על מנת לשכנע רופאים להשתתף בו. קארל ברנדט ופיליפ בולר הסמיכו את ויקטור בראק, ראש מחלקה 2 של המפלגה ממחלקת עניני מדינה ומפלגה, לנהל את התוכנית, אשר הצוות שלה איכלס בנין שנשכר על ידי המפלגה בברלין. המבצע נקרא על שם הבנין Tiergartenstrasse 4 (רחוב גן החיות 4)התוכנית נקראה בשם הצופן 4T. כל אדם שהוכנס בסוד התוכנית קיבל מידע על אופי הפעילות, נשאל האם מעונין להשתתף (לא היתה כפייה בנושא), ואם הביע הסכמה, הושבע לשמור על סודיות. בפרוץ המלחמה ב1939 היתה התשתית הביורוקרטית מוכנה על מנת להוציא לפועל את הריגתם של המוגבלים נפשית.

הוקמו שישה מרכזים להמתות החסד: גרייפנק בווארטמברג, ברדנבורג ליד ברלין, הרטהיים ליד לינז באוסטריה, סונסטיין בפרימה, סקסוניה, ברנבורג בסקסוני והאדאמר בהסן. כל מתקן צויד בתא גז. באמצע 1940 מונה כריסטיאן ווירת’ פקיד משטרה מסטוטגרט, לראש ההנהלה במוסד בהארטהיים. ווירת’ תואר כאדם גס, דוחה ומכוער אשר התבטא בנוגע לחיוניות המבצע כי “יש לסיים עם תחזוקת פיות חסרי תועלת” וכן “הזלת ריר סנטימנטלי” על אנשים מעין אלו גורם לו “להקיא”.

אנשי מבצע  T4 השתלטו על מצודת גרייפנק, אשר שימשה כהוספיס לנכים, וקראו לה בשם מוסד A. הפעילות המבצעית החלה חודש אחר כך. מרכז זה חלש על אוסטריה ודרומה לתוך איטליה. (הושג הסכם שיתוף פעולה עם ממשלת איטליה ביחס לפציינטים ממוצא גרמני שהתגוררו באזור זה של איטליה).

המרכז בברדנבורג, אשר נקרא בשם הצופן מוסד B, היה במקורו בית סוהר ישן. בתחום אחריותו נכללו פציינטים מסקסוניה, שלזוויג-הולשטיין, ברדנבורג, ברונסוויג, מקלנבורג ואנהלט וכן הערים המבורג וברלין. מוסד זה נסגר בנובמבר 1940 ואנשי הצוות שלו הועברו ל”מוסד וטיפול וסיעוד” בברדנבורג, בו היו אמצעים טכניים משוכללים יותר.

מצודת הארטהיים, ליד לינז, אוסטריה, נקראה בשם הצופן מוסד C. הקרבנות שנשלחו למוסד זה הגיעו מאוסטריה, חלק מסקסוניה, דרום גרמניה ואפילו מיוגוסלביה ומבוהמיה מורביה. אחד הממונים על מוסד זה תיאר את המקום מאוחר יותר בשם “דיר החזירים הלא ממושמעים”.

מוסד D היה שם הצופן שניתן למוסד לטיפול וסיעוד בסונסטיין. אנשי מבצע 4 Tנכנסו אליו באפריל 1940. אזור האחריות שלו כלל את טורינגיה, חלקים מסקסוניה וסילסיה וכן חלק מדרום גרמניה.

12 הפעילות במוסד בגריפנק הסתיימה בדצמבר 1940. הפרסונל הועבר למוסד E, האדאמר, הממוקם ליד לימבורג. פציינטים הגיעו להאדאמר. מאזור רינלנד-פלאטינייט, צפון ריינ-ווסטפליה וסקסוניה התחתונה.

טפסי רישום נשלחו לכל ההוספיסים והמוסדות לחולי נפש. הפציינטים מוינו לשלוש קבוצות. בקבוצה ראשונה נכללו בין היתר חולי אפילפסיה ושיתוק שטיפול לא שיפר את מצבם. קבוצה שניה כללה את כל החולים שתקופת אישפוזם היתה חמש שנים ומעלה. הוצהר כי רוב הפציינטים בקבוצות אלו אינם חולים סופניים. “הם אינם סובלים מכאבים, ורובם אינם קרובים למוות ואינם שואפים למות”. מוסדות שלא שיתפו פעולה במילוי הטפסים, מילאו אותם שלא כנדרש או בצורה לא מלאה, זכו לביקור של ועדת T4. הועדה מילאה את הטפסים בהתעורר הצורך, אף בלא לבדוק את הפציינטים.

הטפסים הועברו למשרד הראשי של T4, שם נסקרו על ידי פאנל של שלושה מומחים. כל מקרה הוכרע באמצעות סימן פלוס (הריגה), סימן מינוס (דחיה) או סימן שאלה (המשך דיון) שסומן על התיק הרפואי של הפציינט. לאחר מכן הוכנו רשימות עבור כל מוסד או בית חולים סיעודי אליו השתייכו המועמדים להשמדה. הרשימות הועברו למרכז המתת החסד הרלוונטי לשם המשך טיפול. לכל מוסד הוקצו אוטובוסים ונהגים לשם העברת הקרבנות למרכזי ההרג.

לאנשי הSS  בתוכנית האוטונזיה היה תפקיד מוגבל אך משמעותי. המפלגה נדרשה לטכנאים ולחומרי גלם (תרופות וגז) לשם תיפעול מרכזי ההרג של T4. כיון שנדרשה שמירה על סודיות, היה  ה  SS אחראי על אספקה זו. שירות האספקה דרש שיתוף פעולה בין ויקטור בראק ממפלגת הפיהרר וריינהרד היידריך, האחראי על המשרד הראשי לבטחון הרייך (רסה”א), ובאופן ספציפי המחלקה לאנליזה כימית בתוך המוסד הטכנולוגי לפיענוח פשע (KTI). מחלקה זו נוהלה בידי מהנדס כימאי וקצין SS  בשם אלברט וידמן.

עלKTI  הוטל לבחון את הדרך היעילה ביותר לסיים את חייהם של המועמדים לתוכנית. בהדגמה מאוחרת יותר במוסד בברדנבורג- בה נכחו פקידים רמי דרג, ביניהם קארל בראנדט, פיליפ בולר וד”ר ליאונרדו קונטי (ראש אגף הבריאות של הרייך), וויקטור בראק, אלברט וידמן וכריסטיאן ווירת’ הנודע- קיבלה קבוצת מטופלים אחת זריקות רעל, בה בעת שקבוצה שניה הובלה לתוך תא גז לתוכו הוזרם גז קארבון מונוקסיד. הזריקות הוכחו כפחות יעילות מהקארבון מונוקסיד, ובסופו של דבר הוכנסו 13גם הפציינטים מקבוצת הזריקות לתוך תא הגז. ד”ר בראנדט בחר את הגז כחומר המוביל בתוכנית.

אחד ממומחי הטכנולוגיה של וידמן, אונטרשטורמפיהרר אוגוסט בקר, אשר נכח אף הוא בהדגמה בברדנבורג השיג מיכלי פלדה עבור גז הקארבון מונוקסיד מבית חרושת שנוהל על ידי מאנזמן רוהרנווק, יצרן של שפופרות וצינורות. מיכלים אלו אשר הכילו כ40 ליטר, מולאו בגז המוות בבית החרושת GI  פאברן בלודוויגשאפן ונשלחו למוסדות התוכנית. בקר היה מומחה מעשי אשר לא רק שלח את הגז אלא אף ביקר, יעץ ופיקח על תהליך השימוש בו.

כפי שסופר לעיל, תהליך ההריגה היה יעיל ומטעה. הפציינטים הובאו לחדר בו הופשטו מבגדיהם. לאחר מכן צולמו ועברו סקירה מהירה על מנת להבטיח שהנהלים נשמרו. הקורבנות מוספרו בגבם לשם זיהוי מאוחר יותר. אותם אומללים נאספו בחדר המתנה בו חולקו סבונים ומגבות. לבסוף הובלו לתוך תא גז אשר היה נראה כעין חדר מקלחת. לאחר שהוכנסו כולם, נסגרו הדלתות והופעל זרם הגז. חלק מהפציינטים פשוט קרסו, אחרים החלו לצעוק ולהכות על הקירות והדלת. כאשר שיער הרופא שכל הקרבנות מתו, בדרך כלל לאחר כ20 דקות, הופסק זרם הגז ואויר נקי הוזרם פנימה, על מנת לשחרר את אדי הקארבון מונוקסיד. אחר כך נלקחו  הגופות לקרמטוריום ונשרפו. מחנה חלמנו היה הראשון שאימץ מודל זה עבור “קו היצור” של השמדת היהודים בהוארטגאו. חודשים לאחר מכן הועתק המודל, יחד עם הפרסונל של T4 במחנות המוות של מבצע ריינהרד, בלז’ץ, סוביבור וטרבלינקה.

היטלר הורה ב24 באוגוסט, 1941, על הפסקת ההמתה בגז במסגרת מבצע T4 עקב דליפת מידע לציבור, אשר גרם, כפי שצפה הפיהרר, לאי שקט עממי. בהתאם לחשובי הסטטיסטיקאי של T4, נהרגו 70,273 בני אדם מוגבלים ממוסדות באוסטריה ובגרמניה בין התאריכים ינואר 1940 ואוגוסט 1941, כ35,000 בשנה. למעשה, ההשמדה המשיכה עד תום המלחמה במה שנקרא אוטונזיה לא מבוקרת.  אלפי פציינטים נהרגו בכל רחבי גרמניה ואוסטריה על ידי רופאים ואחיות באמצעות זריקות ליתול או הרעבה.

מעורבותו של הSS  בתוכנית גדלה באופן ניכר באביב 1941, כאשר הוחל בפעולה 14f13, אשר כללה השמדת האסירים במחנות הריכוז. רופאי המחנות בחרו אסירים לטיפול מיוחד, והסלקציה הסופית נערכה על ידי ביקור אצל רופאי T4. הקורבנות הוסעו למוסדות T4, שם הומתו בגז. ההערכה  14 היא כי למעלה מ20,000 אסירים נהרגו בחסות תוכנית זו, אשר הופסקה באופן רשמי ב1943.

הסיבה להוראתו של היטלר על ייסוד תוכנית האוטונזיה בגרמניה היתה, על פי ויקטור בראק “לסלק את אותם אנשים הרתוקים לבתי סיעוד לחולי הרוח ומוסדות דומים אשר אינם מביאים כל תועלת לקיומו של הרייך. אלה נחשבו אוכלי חינם, והיטלר חש כי בהשמדתם יהיה אפשרי לשחרר רופאים, אנשי סיעוד ואנשי צוות נוספים, מיטות בבתי חולים ומוסדות אחרים לשימוש הצבא הלוחם”. על פי הסטטיסטיקאי הנזכר לעיל, ההיפטרות מאותם “אוכלים חסרי תועלת” חסכה למדינה הגרמנית 885,439,980 ר”מ  )רייכסמארק) בתקופה של 10 שנים. במושגי אוכל, חסכה המדינה 13,492,440 קילוגרם של בשר ונקניק. אם נמשיך את החישוב האבסורדי, נפרוט את החיסכון ל 192 קילוגרם לשנה לאדם או 0.053 קילוגרם ליום לנפש במשך תקופה של 10 שנים. יתכן שמעבר לחיסכון בנקניק סיפקה תוכנית האוטונזיה פרסונל מיומן עבור מחנות מבצע ריינהרד, ומעבר לכך, היוותה אבן דרך פסיכולוגית עבור מנהלי המבצע והטכנאים.

פעילות ההריגה הניידת

יסודה של יחידת הריגה ניידת שנועדה לפעול במוסדות רפואיים ברחבי הוארטגאו,היתה הצעד האחרון לפני ייסוד מוסד נייח לשם הריגת קבוצה שנייה, גדולה יותר של קרבנות. הפעילות הניידת היתה חלק מן המבצע הכולל של האוטונזיה אך נוהלה ופוקחה באופן מקומי.

מבצע האוטונזיה התרחב עם הפלישה לפולין ב1 בספטמבר 1939 וכיבושה. בדומה להתנהגותם בשאר המוסדות בפולין, השתלטו הגרמנים גם על המתקנים הרפואיים עבור המוגבלים נפשית ופיזית. שיטת האוטונזיה במוסדות הפולניים היתה שונה מבית חולים אחד ומשנהו, באופן כללי השתמשו בזריקות ליתול (בלובלין, למשל), הרעבה (קובירז’ן) ו/או יריה (חלם לובלסקי).

רק במחוז הוארטגאו התווספה לרשימה גם אפשרות ההמתה בגז. בראק, שהרחיב את תוכנית האוטונזיה למזרחה של פולין לא נדרש לבנות מערכת נפרדת לשם כך. הוא פשוט הקים מתקן השמדה נוסף. אולם, מתקן זה שונה היה ממתקני ההשמדה בגרמניה, שכן היה זה מתקן נייח. אמצעי ההשמדה- זונדרקומנדו לנגה, פלוגת SS  מיוחדת מצוידת בתא גז על גלגלים- נסעה אל ה”פציינטים”.

15 עם פרוץ המלחמה וסיפוח חבל הוארטגאו, נכללו שש מוסדות פסיכיאטרים בתחום השיפוט המקומי של פוזנן (GVI). מיקומם של המוסדות היה אווינסקה (מחוץ לפוזנן), גנייזנו (דז’ייקנה), קוצ’יאן, וורטה, לודז’ (קוצ’אנווקה) וגוסטינין. המשרד המרכזי להעברת פציינטים, שמתפקידו היה להכין את משפחות החולים על ידי הודעות כוזבות באשר לצפוי להם, שכן בתחומי ה GVI. המשרד המרכזי ניהל רישום של מקום הקבורה הבדוי של הפציינטים בבית הקברות שליד המוסד בדז’ייקנה. מחלקת רישום מיוחדת בתוך המשרד הראשי הנפיקה תעודות פטירה עם תאריכים וגורמי מוות מפוברקים. בדומה לתהליך בגרמניה, גם כאן נדרשו כל בתי החולים וההוספיסים שסופחו לרייך למלא טפסי רישום של הפציינטים. רשימות החולים הוכנו בבתי החולים הפסיכיאטרים כהכנה לפינויים העתידי, למרות שלא כולם פונו. חלק מן הצוות הרפואי והאחיות פוטרו, הוגבל השימוש בתרופות וניתנה הוראה שלא לשחרר אף פציינט.

הצעד הראשון כהכנה להריגת הפציינטים היה הרכבת רשימות על ידי המנהלים החדשים של המוסדות. על מנת להסתיר את יעד הפעילות מן הפרסונל הפולני, נקראה העברת החולים בשם “פינוי”, מושג שקושר לגירוש הפולנים לאזור הגנראל- גוברנמן אשר התרחש באותו פרק זמן.  אמנם מסמכים פנימיים תיארו את הטרנספורטים כ”טיהור” של חולי הנפש. רשימות הפציינטים הכוללות את השמות של המיועדים ל”טיהור” נשלחו אל הHSSPF  (מנהיג בSS  ובצבא) וילהלם קופה, שהיה האחראי לעריכת הפינוי.

ההמתה בגז של מוגבלי הנפש בהוארטגאו אמורה היתה להתבצע על ידי הSS, אך לא נוהלה אדמיניסטרטיבית על ידו. הביורוקרטיה הגרמנית נודעת בנפתלותה וגם במקרה זה היתה חפיפה של שטחי שיפוט. ראש הSS, היידריך הימלר, מינה אחראי שנקרא HSSPF מטעמו בכל מחוז. הממונה העביר דיווחים ישירים להימלר וכן לממונה הראשי המחוזי  (רייכסטאטהאלטר). בהוארטגאו היה הHSSPF הגרופנפיהרר ויהלם קופה שמשרדו מוקם בפוזנן. קופה היה האחראי המבצעי על פעילות ההרג שבוצעה על ידי הזונדרקומנדו לנגה באזורו. קופה טען כי הזומדרקומנדו לנגה הינה תחת סמכותו וכי לנגה הינו נספח של משרד הגסטאפו בפוזנן, אך גם טען כי פעילות ההמתה בגז בוורת’לנד הינה תחת פיקוחו של ויקטור בראק ממפלגת הפיהרר. זמן מועט לאחר הצבתו במשרד הגסטאפו בפוזנן, 16 כאשר מילא דוח שגרתי המיועד להישלח לברלין, בירר ממלא מקום המנהל שטורמבאנפיהרר ד”ר אלפרד טרנקר האם לנגה ניהל זונדרקומנדו. תגובתו של גרופנפיהרר היינריך מילר, ראש הגסטאפו סימנה את הנושא ב”חשאיות מוחלטת” ופירטה כי זונדרקומנדו לנגה כפוף לראש המשטרה החשאית (היידריך) וכי הפקודות הרלוונטית אליה מגיעות דרך המשרד לבטחון הרייך (רסה”א) אל ראש המשטרה החשאית. התשובה גרמה לטרנקר לחדול ממעורבותו בעניניה של יחידה זו.לנגה נסע תכופות לברלין על מנת להיוועץ בעניניה המיוחדים של משימתו. הפגישות בברלין הובילו להחלטה כי יוחל השימוש במיכלי הקארבון מונוקסיד למטרת המתה. אופיה המיוחד של משימתו קשר אותו ישירות לסמכויות העליונות של תוכנית האוטונזיה.

התיעצויות אלו התרחשו בטווח הזמן של אוקטובר-נובמבר 1939. ההחלטה על השימוש בגז קדמה לניסוי הנזכר לעיל בברדנבורג, שבעקבותיו החליט בראנדט להעדיף את השימוש בגז על פני הרעל, עבור תושבי הרייך הישן. התאריך המדויק של הניסוי בברדנבורג אינו ידוע. משתתפיו ציינו כי האירוע בן היומיים נערך בסביבות דצמבר 1939 או ינואר 1940. אם כן, בהחלטתו  של בראנדט נלקחו בחשבון תוצאות פעילותו של לנגה.

מעט מאוד נכתב אודות האדם שבסופו של דבר הקים את מחנה המוות חלמנו. הרברט לנגה נולד במאנזלין, מערב פומרניה (צפון ברלין) בספטמבר 1909, הצטרף למפלגה הנאצית במאי  1932, לפני שהגיעה לשיא כוחה, ולSS  במאי. 1933 ב1938, הצטרף למשטרה הפלילית (קרימינל פוליצי, קריפו) ולשרות הבטחון של ה SS (ס”ד). לנגה התחתן ב1935 ונולדו לו שני ילדים ב1936 וב1938. הרברט לנגה היה נאצי תכליתי וקנאי. מפקדיו היו מרוצים מביצועיו. הוא קודם מדרגת סגן משנה (אונטרשטורמפיהרר) לסגן ראשון (אוברשטורמפיהרר) ב20 באפריל 1940, לאחר רצח של חולים בבתי חולים פסיכיאטרים. ב1 בספטמבר 1941 קיבל דרגת סרן (הופטשטורמפיהרר) אשר ניתן ליחס אותה לתפקידו בחלמנו. ביולי 1942 הועלה לדרגה נוספת לאחר רצח של אנשים, נשים וילדים בחלמנו. הוא הועבר לתפקיד בברלין, שם קיבל דרגת רב סרן (שטורמבאנפיהרר) ב1 באוקטובר 1944, לאחר פעולות התגמול שלו כנגד הקושרים והחשודים לקשר כנגד היטלר בניסיון ההתנקשות ביולי 1944.

לנגה בן ה30 הגיע לפולין תחת פיקודו של שטאנדונפיהרר אריך ניומן, באייזנאצגרופה VI. האייזנאצגרופן הגיעו בעקבות הצבא הגרמני לפולין ותפקידם היה להשמיד את אותם הגורמים בחברה 17 הפולנית העשויים להוות סיכון עבור האינטרסים הגרמנים. איינזאצגרופה VI  פורקה בנובמבר 1939, ולנגה, יחד עם חבריו ליחידה הועבר לשירות הגסטאפו בפוזנן. על פי עדותו של ד”ר אלפרד טרנקר, אשר הועבר לפוזנן במרץ 1940 ואחר כך התקרב ללנגה ולמשפחתו, לנגה ניהל את מחלקה IIG  אשר טיפלה באחזקה בלתי חוקית של נשק וחומרי נפץ, וכן במרד ופגיעה בגרמנים. ידוע שלנגה השתתף בהוצאה להורג של אזרחים פולניים שנידונו בבתי משפט גרמניים. הקרבנות נלקחו ליער בזאקזיאו ועוד אזורים מחוץ לפוזנן ונורו למוות. על פי עדותו של יערן מקומי, איבדו את חייהם באופן זה כ30,000 פולנים. טרנקר ציין עוד כי לנגה ניהל את מחלקה  IIE (גיוס עובדי כפיה ושילוחם למחנות עבודה) בו זמנית או יתכן בתקופה מאוחרת יותר. בתחילת 1941 מונה רוטנפיהרר וולטר ברנמייסטר   לנהג מחלקה GII  בגסטאפו בפוזנן. על פי עדותו של ברנמייסטר, לנגה היה אחראי על מחלקה זו. עוד אמר כי לנגה פיקד על היחידה של שומרי הראש של המושל האזורי ארתור גרייזר.

בנוסף לכך היה לנגה, כפי הנראה, המפקד הראשון של פורט  VII (פורט קולומב), שהיה חלק ממערך ביצורים שנבנה סביב פוזנן במאה ה19. לנגה ארגן את בית הכלא, אייש אותו, וקיבל את האסירים הראשונים. פורט VII  יועד להיות מחנה ריכוז, אולם לאחר הארגון מחדש של המשטרה בפולין הפך בנובמבר 1939 לבית סוהר של הגסטאפו. באמצע 1941 שוב שונה שמו לכלא של משטרת הבטחון ומחנה עבודה חינוכי.  מתקן זה, בכל שם שבו נקרא, גרם סבל בל יתואר לאסירים בזוועות שהנחיל לאותם שהמתינו להעמדתם לדין, להישלח למחנה ריכוז או להיות מוצאים להורג. בין אם שימש לנגה כמפקד הראשון של פורט VII ובין אם לאו, ודאי הכיר היטב בית כלא זה של הגסטאפו.

היחידה המיוחדת שקיבץ לנגה נודעה בשם זונדרקומנדו לנגה. הפלוגה הכילה כ  15 אנשים משירות הביטחון. (המספר המדויק של חברי הקבוצה ושמותם אינם ידועים).  ללנגה היה סגן, קצין SS  ושני קצינים ששימשו בתפקידים ניהוליים, וכן נהג מיוחד שנהג במרצדס השחורה שלו. בהתאם לקורות לאחר מכן ניתן להסיק כי על לנגה הוטל התפקיד לייסוד שיטה יעילה לחיסולם של הפציינטים שנכללו בתוכנית האוטונזיה, בתוך תחומי האורטגאו, וכן לפקח על מהלכה.

לנגה החל לעבוד על התוכנית מספר שבועות לאחר כיבוש פולין, ונסע תכופות לברלין להתיעצויות. 18   אחת התוצאות מהתיעצויות אלו היתה לשלוח לפוזנן את הכימאי והמומחה לגז- אוגוסט בקר, כדי לתת סיוע טכני. כפי שהוזכר לעיל, בקר השיג מאוחר יותר את המיכלים ששימשו בהדגמה בברנדבורג. בפורט VII  היו תנאים מתאימים לעריכת הניסויים והתווית שיטת ההריגה. אחד הבונקרים בכלא נבחר והפך לתא גז באמצעות אטימת בדלת בחימר- אמצעי פשוט אך יעיל. לא הרבה ידוע אודות פרטי הניסויים שנערכו בפורט VII. מעט האינפורמציה הידועה סופקה על ידי האסירים בפורט  VII שנכחו באירועים מסוימים ושנותרו לאחר המלחמה. אחד האסירים דיווח על האירוע הבא, שיתכן היה הטרנספורט הראשון של קרבנות שהגיע לכלא:

יום אחד חישמל את כולנו קול של מנוע משאית. היינו בטוחים שהמשאית נכנסת למסדרון התת קרקעי, ושמכינים טרנספורט חדש. אבל כאשר המשאית הגיעה אל התא שלנו, והשומרים סגרו את חורי ההצצה, היינו מופתעים. קולות משונים נשמעו מעל קולו של מנוע המכונית. צחוק לא טבעי, יללות, בכיות, קול זמר עליז ונוגה, מילים מפוזרות, קולות של נשים-  מקללות, צוחקות, צרחות של ילדים-  כל זאת עשה עלינו רושם נורא. הרגשנו מיד שמשהו איום קורה מחוץ לדלת הברזל שלנו. לבסוף העזנו להציץ בזהירות מבעד לחור ההצצה הפתוח חלקית. קשה לתאר את המראה המקאברי שנגלה לעיננו. הסוהרים משכו או נשאו על כפים אל מחוץ למשאית אנשים שנראו לא נורמליים או חולים באופן חשוך מרפא. חלקן נראו די נורמלי אך על פי הופעתן היו זונות. היו זקנות סניליות, וכן ילדים ובני נוער. כולם נגררו אל אחד התאים תוך כדי מכות וקללות. קולותיהם המשיכו להישמע לזמן מה ואחר כך השתרר שקט.

בית החולים הממשלתי באוינסקה היה אחד מבתי החולים הפסיכיאטרים במחוז פוזנן, ואחד הותיקים במדינה. ב1938 מלאו לו 100 שנה. רצח הפציינטים במוסד זה מיוחס לזונדרקומנדו לנגה. בדוח שנכתב באוקטובר 1945 מתאר ד”ר זאדיסלב ג’רוסזבסקי את הריגתם של 1,100 חוסי בית החולים, כולל 78 ילדים, שש שנים מוקדם יותר ב1939. לפי הדיווח, פיקח הופשטורמפירר זקס, קצין משטרה לשעבר בגדנסק, על פלוגת ה SS שפינתה את הפציינטים מן המקום. שתי משאיות מכוסות בברזנט, ופלוגה של אנשי SS הגיעה, השתלטה על בית החולים, ולאחר מכן החלה להעמיס חולים, ידיהם קשורות לאחור, על המשאית. אנשי הSS  שהיו במשאיות היו מצוידים באקדחים ובאלות. הצוות והפציינטים הנותרים התמלאו חשדות כאשר חלפו הימים ושמות מקומות שונים ניתנו כיעדי הטרנספורטים הללו. לא הגיעו שום דרישות שלום מהפציינטים המפונים, ועקבות של דם נראו על       19מדיהם של אנשי הSS אשר חזרו לבית החולים. בסופו של דבר התחננו הפציינטים לרחמים כאשר נלקחו בכפיה אל המשאיות. במשלוחים האחרונים ניתנו לחולים שני סנטימטר מעוקבים של סומניפן להרגעה שעה לפני הפינוי. למרות זאת, צעקה אחת הפציינטיות מתוך המשאית: “פולין לא מתה!” – שורה מתוך המנון לאומי. אחד מאנשי הSS התמלא חימה למשמע דבריה וצעק חזרה “חכי חכי חזירה ארורה, אני אראה לך מה זה ‘פולין לא מתה’!” האחרונים שעזבו את בית החולים היו הילדים. עד תחילת דצמבר היה בית החולים ריק מפציינטים.

על פי עדותו של ד”ר ג’רוסזבסקי, הפינוי החל בסביבות ה1 בנובמבר. הראשונים לפינוי היו הגברים, רק לאחר פינוי הגברים נשלחו גם הנשים והילדים. בדיווח נמסר כי הנשים והמשלוחים האחרונים נשלחו לפורט VII, שם הומתו בגז. בהתבסס על דיווח זה, השתתף לנג ברצח הפציינטים מבית חולים זה, אך לא ברור האם פעילות זו היתה באחריותו הכוללת. טווח הזמן שהוגדר על ידי ד”ר ג’רוסזבסקי, (עד תחילת דצמבר לא נותרו חולים בבית החולים) מצביע על כך שלנגה לא היה ערוך לבצע פעילות ניידת בתחילת נובמבר. בכל זאת סיפקו הנשים והילדים מהמוסד באווינסקה חומר ניסויי מספק, כאשר אומת על ידי עדי ראייה.

הנריק מאניה היה נער בגיל העשרה, שלמד נפחות בספטמבר 1939, כאשר פלשו הנאצים לפולין. תוך שבועיים נעצר מאניה בעוון הרעלת גרמני, כפי שנטען. לאחר מספר שבועות בהם תיקן כבישים ומסילות ברזל כבול לשלשלאות, הועבר יחד עם קבוצת אסירים מהכלא בוולסצין לתא בכלא פורט VII. תקופה קצרה אחר כך נותר בחיים מספר מועט מחבריו לקבוצה. מאניה, מאריאן ליבלט ווקלאו סוויטאלא מרוקונייס הועברו לתא חדש שסומן בראשי התיבות SK  (זונדרקומנדו) ואשר איכלס ארבעה אסירים נוספים: הנריק מאליצ’ק, סטאניסלב פולובינסקי, סטאניסלב ז’ימנסקי וקאיטאן סקריפציסקי.

ביום בו הועברנו לתא SK, נקראנו החוצה על ידי איש ה  SSאך לא זה שאייש בדרך כלל את הפרוזדור. שתי משאיות, עמוסות באנשים, חנו בחצר פורט VII מוקפות באנשי  SS. האנשים היו חולים נפשית, הדבר היה ניכר בפניהם. נצטויינו לקחת את האנשים מהמשאיות לבונקר נפרד. אנשי הSS  פיקחו עלינו תוך כדי דחיפות וצעקות. כמו כן נשאנו מיכלי פלדה, דומים לאלו המשמשים לאיכסון חמצן. לאחר שהובלנו את האנשים לבונקר וסגרנו את דלת הברזל, ציוו עלינו אנשי הSS לאטום את הדלת בחימר, ואחר כך נלקחנו חזרה לתאנו. לאחר פרק זמן קצר, שוב הובלנו אל החצר. ציוו עלינו להסיר את החימר, לפתוח את הדלת ולפנות את הגופות של חולי הנפש.  מצאתי כי האסירים ששוכנו בתא זה כבר בצעו עבודה זו קודם לכן. הם בעצמם סיפרו לי. נשאתי את הגופות 20 מהבונקר אל המשאית. לאחר שהתמלאה המשאית הוחזרנו לתאנו. ההמתה בגז של חולי הנפש חזרה על עצמה מספר פעמים (…) בכל זאת, אני יודע שהיו פציינטים שהובאו לפורט VII מבית החולים הפסיכיאטרי אווינסקה ליד פוזנן.

מאניה לא ידע כי הוא הפך לעובד בזונדרקומנדו של פורט VII. הנער בן ה16  לא ידע שיש תא נוסף שסומן בSK. קבוצתו של מאניה נצטוותה לקחת את הקורבנות מהמשאיות בהן הגיעו אל הבונקר לשם המתתם. אחר כך לקחו אנשי הקבוצה את הגופות חזרה אל המשאיות שהמתינו לקחתן לקבורה באזור יער מבודד. קבוצה שניה של אסירים נלקחה את היער לשם חפירת קבר אחים גדול ולקבור את הנרצחים. הקבוצה השנייה כללה את לייז’ק ג’וסקולסקי, יערן במקצועו, פראנזיסק פייקארסקי, המבוגר ביותר בקבוצה, בגיל 55 אשר שימש כמנהיג האסירים הללו ואשר מאניה וחבריו יראו ממנו. שתי קבוצות אלו של אסירים אוחדו לבסוף בתא 62 והוחזקו בנפרד מיתר האסירים.

הנריק מאליצ’ק, גנן במקצועו, היה בן 36 כאשר נאסר בנובמבר 1939 והושם בכלא על ידי הגסטאפו בעיר קוצ’יאן. לאחר שבועות מספר, הועבר מאליצ’ק שנקרא אחר כך בשם היינריך הגדול (כדי להבדיל בינו לבין הנריק מאניה הצעיר) לפורט VII בפוזנן ומצא עצמו בתא שסומן בראשי התיבות SK.

בתחילה הועסקנו בהעברת הגופות של חולי הנפש וקבורתן. הקרבנות הראשונים הובאו מבית החולים הפסיכיאטרי (באויינסקה). הם הובאו במשאיות לפורט VII והומתו על ידי גז בבונקר בו הדלת והחלון נסגרו הרמטית. ראיתי כיצד אנשים מצוות המחנה ואחרים, לבושים במדי SS, צופים בתהליך המוות דרך חלון בדלת הבונקר. קבוצה מיוחדת ובה כ10 אנשי SS, לא מפרסונל פורט VII, העבירו את חולי הנפש מבית החולים (באויינסקה) והמיתו אותם בגז. על קבוצה זו פיקד איש SS בשם לנגה (…) ההמתה בגז חזרה על עצמה פעמיים ושלוש בפרק זמן של מספר ימים (…) הקרבנות היו רגועים, נראה היה שקיבלו זריקת הרגעה קודם לכן. תפקידנו היה לשאת את גופות הנרצחים אל המשאיות אשר העבירו אותן ליערות ליד העיר אובורניקי. כאן זרקנו את הגופות לתוך בורות שנחפרו קודם(…) למדנו מפי הקומנדו של לנג שהקורבנות הגיעו מ (אויינסקה) והיו חולים בנפשם. הם ניסו להרגיענו באמרים שיש לבער מן העולם אנשים כאלו.

קברים המוניים אלו נחשפו לאחר המלחמה בחלקה 163 ביער רוזנואו, אשר נמצא בתחום הפיקוח של יער אובורניקי.

עדויות אלו מפי עדי ראייה מראות שבעוד שלנגה עצמו כנראה נסע אל בית החולים כדי לקחת משם חולים, מה שלא הוזכר בדיווח של ג’רוסזבסקי, נסיעה זו היתה כנראה במשלוח האחרון של 21הפציינטים. ב28 נובמבר , 1939 פונו למקום בלתי ידוע  27 פציינטים מהמרפאות הנוירולוגיות והפסיכיאטריות באוניברסיטת פוזנן. משוער שאף הם נהרגו כחלק מהניסויים של לנגה. על פי עדותו של מאניה, ארכו הניסויים בפורט VII כחודש אחד.

בנוסף לקבורת אחים ביער, היתה ללנגה שיטה נוספת להיפטר מן הגופות דרך המוסד לרפואה משפטית שעל יד אוניברסיטת פוזנן. על פי מישל וורוך, שעבד במוסד, הופיע לנגה במקום וביקש להיפגש עם המנהל. מספר דקות לאחר מכן, נקרא וורוך ועובד נוסף אל המשרד והתבקשו להראות ללנג את הקרמטוריום. לאחר שבחן את המתקן, הכריז לנג כי הגופות יובאו למוסד לשם שריפתם. שני העובדים הושבעו לשמור על סודיות והוזהרו כי באם לא ישתפו פעולה, יוגדרו כמחבלים בעבודה ויושלכו אל המשרפה. גופות החלו להגיע ביום שאחר כך, עד לסך של כשבעים גופות ליום, והמשיכו להגיע לאורך כל שנות המלחמה. גופות אלו הגיעו מהכלא שברחוב מלינסקה, פורט VII, ואחר כך מהמחנה בזביקוואה (פוגנבורג).

באשר משימתו של לנגה היתה להרוג את חולי הנפש בטווח שטח רחב, היה ברור שיעילות מירבית תושג באם יתאפשר להגיע אל הקרבנות מאשר לשנע אותם לפורט VII  ואחר כך שוב להובילם אל היער לקבורה. לאחר שהוכח כי הקארבון מונוקסיד הינו אמצעי הריגה יעיל, נצרך לנגה לתא גז ניד. לא נמצאו מסמכים המתעדים את פיתוחו של אמצעי תעבורה זה, ולא ידוע מי הגה את הרעיון של הרכבת תא גז על גלגלים. האינפורמציה היחידה בהקשר לפיתוח משאית הגז הינה שני משפטים מתוך עדותו של הנריק מאליצ’ק, האסיר מפורט VII, וכורה הקברים של זונדרקומנדו לנגה, שניתנה לאחר המלחמה: “כלי רכב זה, הוכשר למטרתו בחצר של בית החייל במטה הגסטאפו בפוזנן. על ארבעה אסירים מקבוצתנו, כולל הנגר ג’וזף זימנסקי ואני , הוטל לצפות את פנים הרכב בדיקטים.” רכב זה נודע לשימצה בשם “הקפה של הקיסר”, באשר במשך תקופה מסוימת נשא מצידיו לוגו של “חברת הקפה של הקיסר”, חברה גרמנית ידועה שנוסדה ב1880. זונדרקומנדו לנגה היתה הפלוגה היחידה שתיפעלה רכב כזה. למעשה, אין עדויות לכך שפעילות ההמתה בגז התבצעה במקומות שונים בו זמנית במהלך תקופה זו.

התיאורים של כלי הרכב אינם אחידים, והינם שונים בפי עדי ראיה שנכחו בפינויים. בעדויותיהם מ1964 ו1967 לא הזכירו מאניה ומאליצ’ק שהיה יותר מרכב אחד בפעולה. בכל זאת, בראיון שנתן מאניה לעיתונאי צ’כי ב  1962, סיפר כי היו שני כלי רכב ששימשו להמתה בגז. אין העתק לראיון זה 22זולת דוח משטרתי שמולא לאחר הראיון. מספר עדויות של הצוות הרפואי בבית החולים מתיחס לרכב הגז בלשון רבים, אך תכופות, באותה עדות, מתואר הרכב גם בלשון יחיד. לא נמצאה עדות המתארת שתי משאיות גז שפעלו יחד. בניתוח העדויות בכלליות, ברור שבמהלך פעולה אחת שימש כלי רכב אחד בלבד. אי אפשר להסיק מעדותו החד פעמית של מאניה שהיו שתי משאיות במקביל. אם אכן היו שתי משאיות, המשאית השניה נועדה לשימוש זמני בלבד, יתכן בשל ליקוי טכני שחל ברכב של קפה הקיסר. ההוכחה הטובה ביותר לקיומה של משאית גז שנייה היא תיאור המתקן ששימש בפעולה שנערכה בבית החולים לעניים בסרם (ראה להלן).

לאחר ייסוד הזונדרקומנדו, ביצוע הניסויים, והסבת משאית הרהיטים לתפקידה כתא גז על גלגלים, היה לנגה מוכן להתחיל בביצוע האוטונזיה בחבל הוארטגאו. כאשר סיימו הפקידים בגאוזלבסורוולטונג להכין את הניירת הדרושה עבור הפינוי, נשלחה הפקודה אל HSSPF  קופה, ולנגה שוגר אל המשימה.

שנתיים לפני תחילת פעילותו של מחנה חלמנו, החל לנגה בפעילות הגז הניידת ב7 בדצמבר 1939, בבית החולים הפסיכיאטרי דז’ייקאנה בגנייזנו, כ50 קלומטר מזרחית לפוזנן. במוסד זה חסו 1,172 פציינטים ב11 בספטמבר 1939, כאשר השתלטו הגרמנים על בית החולים. מנהל המוסד, ד”ר ויקטור ראטקה, נכנס לתפקידו לאחר מותו של המנהל הקודם, ד”ר אלכסנדר פיוטרובסקי, ב1933. הצוות הופחד, חלק מן הפרסונל קיבל העברה למקום אחר וחלקו פוטר. ד”ר ראטקה, לעומת זאת, נשאר בתפקידו ושיתף פעולה ברצון עם הנהלים הגרמנים. הקרבנות נשלחו כמעט מידי יום עד ה19 בדצמבר, כאשר תקופת החגים קטעה את הפעילות. סך של 595 פציינטים הומתו בגז במהלך התקופה הראשונה. זונדרקומנדו לנגה חזר לאחר תחילת השנה החדשה ופינה 110 חולים ב8 בינואר, 110 נוספים בכל יום במשך היומיים הבאים ו118 ב12 בינואר.

זונדרקומנדו לנג חיסל בגז 1,043 חולי נפש במהלך פעולה זו, בהשאירו פחות מעשרים חולים גרמנים ו12 חולים פולנים במוסד. בית החולים המשיך לתפקד במשך שנות המלחמה בשל הגעת פציינטים חדשים ממדינות שונות וממוסדות רבים נוספים. מנהל המוסד, ד”ר ראטקה, הצטרף מאוחר יותר לרופאי מבצע T4, ונסע למחנות ריכוז כמעריך מומחה לבחירת הקורבנות לתוכנית 14f13.

בזמן שלנג עם הזונדרקומדו שלו עסקו בהריגת הפציינטים מהמוסד בדז’ייקאנה, נסע היידריך הימלר מלודז’ לפוזנן כחלק מתוכנית סיור לבחינת מקומות המגורים שהוכנו עבור הגרמנים מהאזור 23 הבלטי שיועדו להגיע בהוארטגאו במסגרת תוכנית הגרמניזציה של האזור. במהלך שהייתו בפוזנן, יתכן שנכח בהדגמת ההמתה בגז בפורט VII, ב13 בדצמבר. ההמתה בגז כללה מספר מועט של קורבנות, יתכן ומדובר ב31 החולים שנשלחו מדז’ייקאנה באותו יום. הם נכנסו לבונקר שרים וצוחקים. הדלתות נסגרו, וכאשר הגז הוזרם פנימה, ישבו הקרבנות על קש שהיה מפוזר על הריצפה ומתו. המטרה היתה להראות להימלר שהמוות הינו ללא כאבים. לא ידוע מה חשב הימלר בקשר להמתה בגז. ניתן לשער כי היה מרוצה ממראה עיניו, מאחר שנתן ללנגה אישור רשמי מאת הרייכספיהרר להמשיך בפעילות הגז הניידת.

שלושה ימים בלבד לאחר סיום הפעולה בבית החולים בדז’יינקאנה, נסע הזונדרקומנדו, כ40 קילומטר דרומית לפוזנן לבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי בקוסציאן. בספטמבר 1939 הוחלפה הנהלת בית החולים ופריץ למברגר מונה למנהל, הנס מדינג, למפקח ווילהלם היידן לאח ראשי.

בית החולים איכלס כ600 חולים בינואר 1940. זונדרקומנדו לנגה הגיע לשם מצויד בארבעה רכבים: מכונית נוסעים, שתי משאיות ומשאית שחורה גדולה, אטומה הרמטית שעליה הכיתוב “חברת הקפה של הקיסר”. ב15 בינואר, 1940, למרות הקור העז, לבשו הפציינטים בגדים קלים בלבד כאשר הוכנסו לכלי הרכב על ידי אנשי הSS. ידוע שהמשאיות נסעו בכיוון פוזנן, ושענפי אשוחית עיטרו את המשאיות בחזרתן, רמז לכך שהפציינטים נלקחו ישירות ליער כלשהו. הפינוי נמשך באותו אופן ב22 בינואר 1940. בזמן זה הוקף יער ג’ארגנייווצי שליד קושציאן במשרות של אנשי SS. משאיות הזומדרקומנדו נראו בכניסתן אל היער. כאשר נסתיימה הפעולה, המשאיות וכלי הרכב הובילו לשלושה קברים המוניים גדולים. בגדי גברים ונשים, מחרוזות תפילה, גלילי חוטים ועוד נמצאו לצד הקבר.

זונדרקומנדו לנגה השמיד 236 גברים ו298 נשים, חוסי בית החולים בקוסציאן ב15 וב22 בינואר, 1940. אולם, היה זה רק השלב הראשון של ה”פינוי” מבית החולים. בפברואר הובאו לבית החולים עוד כ 1,200 פצינטים מבתי חולים גרמנים באובריזיק, לבורק ואוקרמונדר, שם פגשם גורל זהה לזה של הפציינטים הקודמים של בית החולים.

הנריק מאניה מתאר את הפעולה בקוסציאן, שם נלקח עם שנים עשר אסירים נוספים, אתי חפירה, מכושים ומיכלי גז לחפירת קברים עבור הקרבנות. האסירים הפולנים נשאו עמם מיכלי גז אל המשאית. הגז הוזרם פנימה דרך שסתום על ידי אחד מאנשי הזונדרקומנדו. לאחר שהקרבנות נחנקו למוות, הפולנים רוקנו את המשאית וקברו את הגופות.

24 הנריק מאליצ’ק הוסיף שהפציינטים מבית חולים זה נקברו ביער ג’רוגנייויק וגם ביער שליד סטסזב, שניהם נמצאים צפונית לקוסציאן, בדרך לפוזנן. בו בזמן ניסו פקידי T4 להעלים את עקבות הרצח על ידי יצירת קברים מזויפים באדמות בית החולים, אותם הראו מאוחר יותר לבני המשפחות שהוסבר להם כי יקיריהם מתו מוות טבעי. באזורי הקבורה האמיתיים נעשה מאמץ להסוות את עקבות הפשע ככל האפשר. בפברואר ומרץ 1944 נחפרו הקברים ונשרפו שרידי הגופות על ידי יחידה מיוחדת שמונתה לשם כך, זונדרקומנדו לגאת’. אזורי השריפה הוסוו על ידי עצים שניטעו במקום.

מאניה, מאליצ’ק והאסירים הפולנים האחרים הוחזרו לאחר הפעולה לפורט VII בפוזנן. לנגה גיבש קבוצה של 13 חופרי קברים פולנים, אולם לא כולם הועסקו בכל פעולה. הגרעין העיקרי של הקבוצה היה שמונה אנשים: ג’סקולסקי, ליבלט, מאליצ’ק, מאניה, פייקראסקי, פולובינסקי, סקריז’יפסז’ינסקי וסזימנסקי. גודל היחידה שנלקחה בכל פעם השתנה בהתאם לצורך.

בית החולים וויודשיף למחלות נוירולוגיות ונפשיות בגוסטינין היה מוסד חדש יחסית שנבנה בין השנים 1929 ו1933. ב1 בספטמבר 1939 שהו בבית החולים 459 חולים, וחולים רבים נוספים שהגיעו כפליטים ופצועים בעקבות פרוץ המלחמה. מנהל בית החולים, ד”ר יוג’ניוס ווילסצ’קובסקי, נקרא לשירות צבאי, אך חזר לבית החולים באוקטובר לאחר הפסקת הפעילות הצבאית (הפולנית).

בתחילת פברואר 1940 הגיעו קציני הגסטאפו לבית החולים בגוסטינין, צפונית לקוטנה, ובידיהם פקודה לפנות 18 פציינטים. מכונות יריה ואתי חפירה נראו בתוך המשאית. החולים הועמסו במהירות ובגסות אל תוך המכונית שנסעה לכיוון היער הקרוב. זמן קצר אחר כך נשמעו הדי יריות מן היער. מאוחר יותר מצא צוות בית החולים את הקבר שהוסווה על ידי שתילים צעירים. הגרמנים השתלטו על בית החולים מעט לאחר מכן. הפציינטים היהודים החלו לקבל אוכל בנפרד מהפציינטים הפולנים והגרמנים. באביב 1940 התקבלה הוראה לפנות את הפציינטים היהודים. לבית החולים הגיעו משאיות מכוסות ברזנט, החולים הועמסו לתוכן, והמשאיות נסעו בכיוון בלתי ידוע.

לא ברור האם לנגה והיחידה שלו היו מעורבים ברצח 18 הפציינטים. אין מסמך המתעד פעילות של הזונדרקומנדו לנגה בהקשר לרצח בירייה. בכל זאת, מתאר הנריק מאליצ’ק חפירת קבר ביער מחוץ 25לעיר במהלך פעולה של יום אחד.  בסופו של דבר החל בית החולים לקבל פציינטים ממקומות אחרים, כהכנה לפינוי הבא.

פעולה זו התרחשה לפי הנוהל השגרתי, להוציא את העובדה שהפציינטים נלקחו למוסד אחר בעיר פלשוב. אחיות שליוו את אחד המשלוחים האחרונים שעזבו את גוסטינין חזרו שבורות ורצוצות. הן סיפרו כי הפציינטים קיבלו זריקות סקופולמין ואחר כך נלקחו אל משאיות סגורות הרמטית. אלה שהוכנסו פנימה הומתו, ולאחר שהגיעו אל היער נקברו בבור שהוכן מראש.

המוסד בגוסטינין המשיך לתפקד עד אמצע 1944, כאשר הועברו הפציינטים לבתי חולים אחרים כדי לפנות את מקומם לחיילים גרמנים פצועים. כאשר עברה החזית מערבה, נהרגו הרבה מהפציינטים הגרמנים בהפצצה מהאויר  של הרכבת בה פונו. בסוף המלחמה נותר בית החולים כבנין עזוב. רוב הציוד שהיה בו נבזז ונשדד.

בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי ליד לודז’, שנודע בשם קוצ’אנווקה, נוסד ב1902. בפרוץ מלחמת העולם השניה הורחב בית החולים וכלל שבעה מבנים ובהם כ700 פציינטים. בתחילה לא התערבו השלטונות הגרמנים בהתנהלותו של בית החולים, אך כוחות צבאיים ומנהליים בצעו בו ביקורות תקופתיים. מצבו של בית החולים השתנה ב1 בפברואר  1940, כאשר התקבלה הוראה ממחלקת הבריאות הציבורית (גזונגהיטסאמט), אשר אסרה על שחרור פציינטים  ואיימה בעונשים חמורים אם יימצא שנמלטו פציינטים. קבלת חולים חדשים לא נאסרה. בתחילת מרץ שלחה הגזונגהיטסאמט משלחת אל בית החולים ובראשה האנתרופולוג ד”ר הרברט גרומן, מומחה לנושאי גזע ומנהל מבצע T4 במחוז לודז’. המשלחת, שכללה אנשי צבא מזוינים וקבוצת רוכבים על סוסים, ציוותה על הכנת רשימת פציינטים עם פרטים אישיים, דיאגנוזה ולאום. תחושת אסון מתקרב אפפה את בית החולים. ה”פינוי” הראשון התרחש ב13-15 במרץ, כאשר החולים היהודיים היו המפונים הראשונים.

תחת פיקודו של קצין SS  בשם בודניק הגיעו אל בית החולים יותר מ12 אנשי SS והתמקמו בקומה הראשונה של מחלקה 6. התהליך כעת היה שגרתי וכלל שלוש משאיות מכוסות ברזנט ומשאית אטומה של “קפה הקיסר”. הזונדרקומנדו הוביל את הקרבנות אל יער מחוץ לזקיירז’, צפונית ללודז’. במהלך שלושה ימים נהרגו כ500 פציינטים. הזונדרקומנדו חזר לקוצ’אנוקה כשבועיים אחר כך ופינה את החולים הנותרים ב27 ו28 במרץ. כאשר נשאל מה לענות למשפחות שתשאלנה על הפציינטים המפונים, אמר ד”ר גרומן, לפנות למשרד ההנהלה המחוזי (לנדרטורה) בפוזנן.

26 לאחר הפינוי פוטר הצוות הפולני של בית החולים (חלק מן הרופאים והאחיות הוחזר לתפקידו אחר כך), פרסונל גרמני מונה במקומו, ופינוי נוסף נערך באמצע 1941.

וואכלוב ברלובסקי עבד בבית החולים בין השנים 1933 ו1941 כאומן מתכת ומנעולן, וראה את הזונדרקומנדו מכים ודוחפים את החולים, שהיו לבושים בבגדים תחתונים ובחלוקים בלבד, אל תוך המשאיות. הוא סיפר כי אנשי הSS  נשאו עמם אקדחים בתוך בית החולים, אך כאשר ליוו את המשאיות היוצאות עם החולים לקחו עימם נשק אוטומטי, חגורות נוספות של תחמושת וכן אתי חפירה המעידים על שיטת ההריגה. ברלובסקי מתאר כי הזונדרקומנדו השתמש במספר רכבים להעברת הפציינטים.

היו אלו משאיות רגילות מכוסות בברזנט. רק אחת מהן היתה משאית מתכת אטומה מכל צדדיה, תוכה היה מצופה הרמטית בעץ. למשאית זו לא היו חלונות. אני תיקנתי אותה יחד עם אנטוני בולה. הכיתוב “קפה הקיסר היה רשום בצד המשאית. במהלך התיקון ראינו צינור יוצא מן המנוע. הצינור היה גמיש, הוא הוביל מאמצע המנוע לכיוון מטה וחובר אל תחתית תא המשאית. כמו כן שמנו לב לפתח שנפער בתחתית כלי הרכב. הצינור שיצא מהמנוע הוביל אל הפתח הזה. הצינור היה מחובר למעבד. אנטוני בולה יכול לספק פרטים נוספים כיוון שהוא נהג מקצועי. כאשר ראה את הצינור הזה אמר שהוא מיועד להרוג אנשים בגז. משאית זו מעולם לא נשטפה על ידי צוות בית החולים, אך מידי פעם הובאו יהודים מן העיר לעשות זאת. כלי רכב זה נעלם מחצר בית החולים לפרקי זמן של שלוש או ארבע שעות לאחר פינוי של קבוצת פציינטים.

תיאור מפורט זה של מערכת פליטת הגז במשאית הינה פיסת עדות משכנעת למדי. אולם כאשר נשאל האדם המוזכר לעיל, אנטוני בולה, הגיב שהוא מעולם לא תיקן את המשאית הזו. לכן, יש לפקפק באמינותה של העדות של ברלובסקי. יתכן שזהו מקרה של זהות שגויה, יתכן שהארוע התרחש בתאריך מאוחר יותר או עם אדם אחר, או שברלובסקי פשוט המציא את הסיפור, בחוזרו על פרטים ששמע מיד לאחר המלחמה. מדווח כמו כן שהזונדרקומנדו העביר תיבות ומיכלים בתוך משאיות כאשר היחידה נדדה אל היער. גם נראו במשאית קפה הקיסר שסתומים וברזים. המיכלים הכילו כפי הנראה את גז הקארבון מונוקסיד, והברזים שנראו היו מיועדים לחיבור הצינור שיצא ממיכל הגז. לכן, נראה שהשתמשו במיכלי הגז קארבון מונוקסיד ולא בגז הפליטה של המשאית.

27 שני כורי הקברים לא פירטו אודות חלקם ברצח חולי הנפש מבית החולים בלודז’. מאניה סיפר כי במהלך הפעולה נשארו חופרי הקברים בתוך בית החולים.

כונסנו בשטח בית החולים בזמן הפעולה. ההמתה בגז של החולים כאן נעשתה באופן הבא: הם נלקחו אל משאיות שנסעו איתם תחת שמירה של אנשי SS  חמושים. זכור לי שהיה כעין מבנה בתוך היער, כמו בונקר תת קרקעי או שוחה. נצטווינו לקחת את את הקרבנות מן המשאית אל השוחה, שם הומתו בגז. אני סבור שהשתמשו בגז מן המיכל, אבל איני זוכר כיצד הוזרם אל פנים השוחה. הפציינטים היו פסיביים, כפי הנראה ניתן להם סם הרגעה קודם לכן.

מספר ימים בלבד לאחר סיום הפעולה בקוצ’אנוקה, לאנגה והזונדרקומנדו הגיעו לעיר קטנה בשם ווארטה, 15 קילומטר צפונית לסיירדז’ ו40 קילומטר מזרחית לקאליש. בית החולים הממשלתי להפרעות נפשיות ונוירולוגיות, אשר פעל מ1908 עבר לשליטה גרמנית של הגאוסלבטברוולטונג בנובמבר 1939. מנהל בית החולים, ד”ר קארל זימאנסקי, נקרא לשירות צבאי באוגוסט 1939 (ונרצח על ידי הרוסים ביער קאטיאן באפריל 1940). צוות בית החולים עבר חקירות יסודיות, אך רק במרץ 1940 הגיעו הרופאים הגרמנים, כולל המנהל החדש ד”ר הנס רנפראנץ, אל בית החולים ששמו שונה ומעתה נקרא גאוהיילאנשטאט בווארטה ביי שייראז. סדרי בית החולים שונו, שעות הביקור התקצרו וכולם הוזהרו שפני הדברים ישתנו מעתה.

לקראת סוף מרץ, אכן השתנו פני הדברים. רשימת פציינטים נערכה על ידי ד”ר למברגר (שעבר הנה מבית החולים בקושציאן) ועל ידי ד”ר רנפראנץ. ב30 במרץ 1930 הגיעה משלחת שהורכבה משני אזרחים ומארבעה אנשי SS, אל בית החולים ושוחחה עם המנהל. מעט מאוחר יותר עזבו שני האזרחים את בית החולים. אנשי הSS שנותרו מאחור הורו לארגן מקומות אירוח עבור כ 28 אנשים. אותם ארבעה אנשים נשארו בשטח בית החולים ובילו את הלילה בבניין ההנהלה. ביום שלמחרת הגיע זונדרקומנדו לנגה לבית החולים. לנגה הגיע במרצדס השחורה שלו, מלווה בשתי משאיות צבאיות מכוסות בברזנט, ובמשאית שנשאה את סמל הקפה של הקיסר. יחידה זו שוכנה בקומה הראשונה של בנין ההנהלה.

שלושה עשר כורי הקברים הפולנים שהתלוו לזונדרקומנדו השתכנו בכלא העירוני. צוות בית החולים העביר להם אוכל תחת משמר של פולקס דויטשה (גרמנים אתניים). האסירים ועובדי בית החולים לא הורשו לשוחח בינהם. במהלך היום נלקחו כורי הקברים הפולנים עם אתי חפירה ותחת משמר, בכיוון רוזוזציה, עירה קטנה 11 קילומטר מזרחית לווארטה. כ400 מטר מהדרך הראשית, חפרו שלושה בורות שווים בגודלם, ששטחם תשעה מטרים על שלושה וחצי מטר.

28 ביום שלישי, ה2 באפריל, קובצו המשאיות לחצר בית החולים. הוזמנו זריקות. סניטרים ואחיות הובילו את החולים אל המשאיות שהמתינו בחוץ. בליווי מכות וקללות הועמסה ראשונה המשאית של קפה הקיסר, ואחר כך שאר המשאיות. המנועים הופעלו וכלי הרכב יצאו לדרך בכיוון רוזוזציה על מנת לפגוש שם את מאניה, מאליצ’ק והשאר שהמתינו ביער. רק המשאיות מכוסות הברזנט חזרו אל המוסד לקחת מטען חדש של פציינטים.

במהלך שלושת ימי הפעולה, אפריל 2-4 , 1940, העבירה זונדרקומנדו לנגה 499 פציינטים מבית החולים הפסיכיאטרי בווארטה אל היער שמעבר לנהר, באזור העיירות ווילין  ורוזוזציה. בין הנרצחים היו יהודים, פולנים, גרמנים וחולים מעמים נוספים. פציינטית יהודיה יחידה, שאווה מרכוס, הצליחה להמלט מגורלה, יתכן בשל יופיה הנדיר. היא הועברה מאוחר יותר אל הגנרל-גוברנמן. אנשי הזונדרקומנדו נשארו בבית החולים ב5 באפריל, ובילו באכילה, שתיה ומנוחה. ביום הבא נערכה מסיבת פרידה בחסות מנהל בית החולים בה שתו המשתתפים כל הלילה והשתכרו עד לאבדן החושים. בשיחות ביום הבא גילו אנשי הזונדרקומנדו שפניהם מועדות לבית החולים המחוזי בטורק, כמו כן הזכירו את קונין וולוכלאווק. לאחר שחזו בזונדרקומנדו בפעולה ,התייחסו רנפרנץ ואשתו אל לנגה ואנשיו כ”מועדון הפסיכופתים”. פעולה זו הינה האחרונה בה נראה היה סמל  “חברת הקפה של הקיסר”  על צידיה של משאית הגז.

זונדרקומנדו לנגה קיבל הוראות לבצע פעולה אחת מחוץ לחבל הוארטגאו. בפגישה שנערכה בפוזנן, סיפר HSSPF וויהלם קופה לעמיתו מקוניגסברג, וויהלם רדייס על זונדרקומנדו לנגה והשימוש במשאית גז לרצח חולי נפש בהוארטגאו. רדייס כבר השיג אישור מהגולייטר של האיזור, אריך קוך, להרוג את מוגבלי הנפש מאזורו בתמורה לשימוש בבית החולים לצרכי הSS, ושאל את קופה אם יסכים להשאיל אל לנגה והזונדרקומנדו שלו למשימה זו. לאחר התייעצות עם הימלר, סוכם על העיסקה, ומפקחי הזיפו (משטרת הבטחון של הרייך) והס”ד (שירות הבטחון של הSS) בפוזנן ובקוניגסברג, ארנסט דמזוג ואוטו ראש, עיבדו את הפרטים.

הפעולה נערכה בעיר דז’יאלדואו (סולדאו), שמיקומה היה במזרח פרוסיה. בתי חולים באזור קיבלו הוראות על פינוי חולים, כפי שנעשה באזור פומרניה. מחנה המעבר סולדאו הוקם ב1939 על ידי ד”ר אוטו ראש, שמאוחר יותר פיקד על אייזנאצגרופן C שרצחה אלפי אזרחים באוקראינה. אסירים פולטיים פולנים נרצחו במחנה זה באופן שגרתי וחשאי בפקודתו של הופשטורמפיהרר הנס קראוס. 29 אך ההוראה על הפינוי החדש היתה מעבר ליכולת הביצוע של הנס.

כורה הקברים הנריק מאניה מתאר את תהליך ההריגה:

שיכנו אותנו במחנה שהיה קסרקטין צבאי לשעבר. מספר כלי רכב, הזונדרקומנדו כולו, וכל קבוצת 13 האסירים הגיעו מפוזנן. היה זה קיץ. חפרנו קברים ביער שניתן היה להגיע אליו על ידי חצית נהר קטן ליד דז’יאלדואו. פעם אחת הורשינו אף לרחוץ בו, תחת משמר, כמובן. חפירת הקברים היתה קשה כיון שנדרשנו לעשותה מהר ככל האפשר. עבדנו מבוקר עד ערב. מאוחר יותר הגיעה קבוצת אסירים מהמחנה בדז’יאלדואו כתגבורת. היער, כפי הנראה הוקף בשומרים מן המחנה. אם אני זוכר נכון, חולי הנפש הובאו מבית החולים במשאיות. היו אלה פציינטים מבית חולים, או בתי חולים ממזרח פרוסיה. לכן, הם היו גרמנים. איני יכול לשלול את האפשרות שהיו שם גם פציינטים מאזור דז’יאלדואו, שהם פולנים. אני סבור שהפציינטים נלקחו מבתי החולים אל המחנה בדז’יאלדואו ומשם הועברו ביום הבא אל מקום ההוצאה להורג ביער. כאן הובלו הפציינטים לכלי רכב מיוחד והומתו בגז. אם אני זוכר נכון, גם כאן השתמשו במיכלי גז. כלי הרכב המיוחד הובא כנראה מפוזנן. איני יכול למור כמה זמן ארכה הפעולה או כמה קרבנות נהרגו. אני זוכר שלאחר שנחפרו הבורות , ציווה איש הSS על קבוצת האסירים שהגיעה מדז’יאלדואו ושהועסקה בחפירה, להסתדר בשורה ולרוץ. יריות נורו ממכונת יריה וחלק גדול מהאסירים נהרג. כמה מהם הצליחו להימלט, אך צוות המחנה קיבל על כך מידע וערך מצוד אחריהם. אסירים אלו נתפסו ונהרגו בעוון “ניסיון בריחה”.

עדותו של הנריק מאליצ’ק מאשרת את הפרטים שנמסרו על ידי מאניה ומוסיפה שהגולייטר של מזרח פרוסיה, אריך קוך, הגיע יום אחד בזריחה לבקר במקום ולבחון את החפירות.

מאניה לא זכר כמה קרבנות קבר ביער בין ה21 במאי לבין ה8 ביוני, 1940, אולם HSSPF  קופה זכר: 1558. העיסקה שערך קופה עם רדייס, דרך הRSHA עלתה לרדייס 10 רייכסמארק עבור כל נרצח. לאחר שהגיע לדז’אלדואו, קיבל לנגה עצמו 2,000 ר”מ כתשלום מראש על הוצאותיו מד”ר אוטו ראש. לאחר הפעולה לא נפרעה שארית החשבון. קופה החל בסידרת התכתבויות שאף הגיעה למשרדו של הימלר במאמץ לקבל את היתרה. לא ידוע האם אכן הצליח בכך, אך חשוב יותר, סידרת ההתכתבויות מבהירה שקופה היה האחראי המבצעי לפעילותו של הזונדרקומנדו לנגה.

לאחר הפעולה בדזי’לדואו ומסיבת פרידה, חזר הזונדרקומנדו לפוזנן, והאסירים הפולנים הוחזרו לתאם בפרט VII. הם לא ראו את לנגה מאז למשך כשנה. גולייטר קוך היה כפי הנראה מרוצה        30  מעבודתו של לנגה בדז’יאלדואו והעניק לו תיבת ענבר מחוטבת כסימן להערכה. הימלר העריך את עבודתם של לנגה והזונדרקומדו שלו עד כדי כך שהעניק להם חופשה. על פי גירסה אחת, הם בחרו בהולנד.

אין עדות לכך שהיתה פעולה נוספת של הזונדרקומנדו לנגה במשך 12 החודשים הבאים. יתכן שלנגה בילה את זמנו בשירות במשרד בגסטאפו בפוזנן. ביוני 1941, הוחזרה היחידה לפעולה וביצעה פעולה בת שני שלבים במוסד דז’אקאנה בגנייזנו, ב3-4 ביוני וב3-5 ביולי 1941. על פי מספר הפציינטים שנכללו בטרנספורטים (ב3 ביוני: 40 פציינטים, ב4 ביוני: 18 פציינטים, ב3 ביולי 41 פציינטים, ב4 ביולי: 33 פציינטים, ב5 ביולי 26 פציינטים), העמיס לנגה את משאיתו פעם ביום.

ב4 ביוני, 1941 הגיע איש SS  בשם פישר מהGSV  בפוזנן אל בית החולים לעניים  (זקלאד דלה אובוגיך) בסרם, דרומית לפוזנן, והודיע להנהלה כי יגיע אליהם בימים הבאים טרנספורט של חולים פסיכיאטרים מגוסטינין לשהות קצרה.  משלוח זה של 70 פציינטים הגיע ברכבת ב9 ביוני. מספר שבועות קודם לכן הגיע ד”ר ראטקה מבית החולים הפסיכיאטרי בדז’יקאנה לסרם על מנת לבדוק את החולים. הורכבה רשימת שמות. פישר הודיע לפרסונל בבית החולים שהפציינטים ברשימה יפונו מן המוסד יחד עם החולים מגוסטינין. ב10:45 בבוקרו של ה10 ביוני, הגיע רכב ובו חמישה קציני גסטאפו. מאחורי הרכב היה מה שתואר כמשאית עם תא מטען שטוח שעליו מיכל גדול. המשאית היתה מחוברת לקרון מתכת אטום הרמטית, כאשר צינורות מחברים בין המיכל לבין הקרון. מספר אנשים ירדן מן המונית. כלי רכב שלישי הגיע בנוסף: משאית מכוסה ברזנט ועליה 13 אזרחים. אחד האזרחים אמר מחוץ לטווח השמיעה של קציני הגסטאפו “אנחנו יחד עם הפושעים הללו”. לקצינים הוגשה ארוחת בוקר עשירה שכללה לחם, קתלי חזיר, חביתות ותה. לאזרחים שעל המשאית הגישו לחם ושומן חזיר. לאחר ארוחת הבוקר הובלו הפציינטים החוצה והועמסו על המשאית. קציני הגסטאפו דירבנו את האחיות לנהוג בעדינות כיון “שהם גם בני אדם, והם חולים”. הדלתות האחוריות נסגרו אחר כך והוברחו על ידי שלושה מנעולים למעלה, באמצע ובתחתית. השיירה ובה שלושת כלי הרכב נסעה בכיוון בלתי ידוע. התהליך חזר על עצמו במהלך היומים הבאים. בפרק הזמן של שלושה ימים הועמסו על המשאיות סך של 70 חולים מגוסטינין ועוד 56 חולים מהמוסד בסרם.

לאחר הפעולה בסרם, המשיך הזונדרקומנדו לנגה ללודז’ והגיע שוב אל המוסד בקוצ’אנווקה. הורכבה רשימת שמות של חולי חוץ בעיקר, ואושרה על ידי ד”ר גרומן, המומחה של T4. לנגה ואנשיו התארחו בשטח בית החולים בוילה מספר 6. עובד אחד ציין כי משאית הגז היתה די דומה לזו שנעשה בה שימוש בשנה הקודמת, אך לא היה בה את סמל חברת הקפה של הקיסר. כמו כן שם לב לכמה צינורות גומי שהובילו מהמנוע אל הקרון. עובדת נוספת של בית החולים ציינה כי אדם בשם 31לנגה תמיד ליווה את המשלוחים כאשר יצאו מבית החולים. כמו כן זכרה את קבוצת הפולנים שליוותה את אנשי הSS. הם היו תחת משמר גרמני ונלקחו מבית החולים עם אתי חפירה באותם ימים בהם התרחשו הפינויים. היא שמעה את אחד הפולנים מספר לחברו:” אתה יודע, לעולם לא אשכח את המבט של אותה אישה שתפסה בידי באופן עוויתי והתחננה לעזרה”. במהלך פעולה זו, אשר החלה ב16 ביוני, פונו 150 פציינטים מבית החולים.

בנוסף לפעולות שעל ידי זונדרקומנדו לנגה, המתוארות לעיל, היתה יחידה זו אחראית גם לרצח פציינטים במוסדות אחרים. משוער שלנגה ויחידת הרצח שלו היו מעורבים ברצח הפציינטים בבית החולים הסיעודי בבוג’אנווה, ליד העיר לשנו. בבית החולים היהודי ברחוב וולשווה בגטו לודז’, בתי סיעוד והוספיסים בלודז’, בית אבות בסטוויסז’ן, פציינטים בלתי ידועים, יתכן פציינטים גרמנים שהועברו מהרייך הישן, נקברו ביער שליד מיידז’חוד, וכן קבוצת גברים יהודים שהזונדרקומנדו לקח מפרנקפורט אם אודר והסיע ליער שליד נואי טומיסל. במקרה זה לא היה צורך במיכלי הגז שהביאו עמם, שכן הקרבנות נחנקו בשהותם במשאית הסגורה במהלך הנסיעה. הגופות נקברו ביער.

מאליצ’ק מספר על השהות במיידז’חוד. היה זה אביב או קיץ, והיו שם חמישה קברים המוניים עם כ50 גופות בכל אחד. הוא שמע מחברי הזונדרקומנדו שהקרבנות היו חולי נפש ממוצא גרמני. במהלך פעולה זו, העידו מאליצ’ק ומאניה, הגיע אישיות נאצית חשוב, לבושה במדים אפורים עם צוארון רחב ולבן, בזמן שהם נשאו את הגופות אל הבורות. מאליצ’ק סבור שהיתה זו ביקורת כלשהי. במשך הביקור הרשמי הקצר נצטוו כורי הקברים ונושאי הגופות לנהוג בגופות בכבוד, כיון שהם “גם בני אדם”, על פי אותה אישיות רמת דרג. לאחר שאותו קצין נפרד לשלום, חזרו העניינים למסלולם: הגופות נזרקו החוצה מהמשאית ונגררו אל הבורות בליווי צעקות ודחיפות של אנשי הSS. ווילהלם שמירס, מאנשי הזונדרקומנדו לאגאת’, היחידה המיוחדת שקיבלה את התפקיד של העלמת מקומות הקבורה, גם זכר את מיידז’יחוד בהקשר למשימתו. הוא מעריך שהיו בקברים שם כ500 גופות.

היטלר נתן הוראה רשמית להפסיק את האוטונזיה באוגוסט 1940. בולר וברנדט קיוו להמשיך בתוכנית לאחר סיום המלחמה. כדי לשמר את הצוות בגרמניה כיחידה מגובשת, ולאחר התייעצות עם הימלר, נצטווה ויקטור בראק להעביר את הצוות ללובלין, פולין, שם עמדו לשירותו של בריגדהפיהרר אודילו גלובוצ’נייק, ראש ה SS והצבא במחוז לובלין. אנשים אלו בסופו של דבר איישו תפקידים במחנות 32ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז’ץ. זונדרקומנדו לנגה לא נשלח ללובלין. חודש אחד לאחר הוראתו של היטלר, לנגה ויחידתו הגיעו לעיר קונין במטרה להתחיל משימה חדשה.

נקודת המפנה

המושל הכללי בחבל הוארטגאו, ארתור גרייזר התמודד עם בעיה, בעיה יהודית. למרות מאמציו הרבים, לא הצליח להגשים את חלומו על מחוז נקי מיהודים. מבלתי יכולת להפיל את בעיתו על אחרים, החליט לקחת את העניינים בידיים והשיג לשם כך את אישורו של הממונה עליו, אדולף היטלר.

רייכסגאו פוזן, שנקראה מאוחר יותר רייכסגאו וות’רלנד וכן נודעה בשם הוארטגאו, נוצרה מחלקים של פולין המערבית על בסיס הוראתו של הפיהרר מה8 באוקטובר, 1939. חבל ארץ זה חולק לשלושה אזורי שיפוט: אינורקלאו (הוהונסאלזה), קאליש, שמאוחר יותר נקראה לןדז’ (ליצמנשטאדט) ופוזנן (פוזן). כל נפה חולקה למחוזות. מחוז הוארטגאו נוהל מפוזנן על ידי  ארתור גרייזר, חייל מצטיין, עטור דרגות ממלחמת העולם הראשונה. בספטמבר 1918, מעט לפני הסכם שביתת הנשק, נפצע באופן קשה כאשר המטוס שלו הופל. לאחר שחרורו מבית החולים הועבר גרייזר לאזור דנציג, שם התיישב ב1920. במהלך תקופה זו ספג לתוכו את האווירה הפוליטית הלא יציבה בעיר הגדולה והצטרף למועדון של הבונים החופשיים. הוא נכנס לעולם העסקים ויסד חברה לשמנים ב1923.  אולם ב1929 קרסה החברה שלו, קריסה שהיוותה נקודת מפנה בחייו של גרייזר. בפרק זמן זה התחיל המושל לעתיד לעסוק בפוליטיקה, הוא הצטרף למפלגה הנאצית בדצמבר 1929, שם עלה במהירות בדרגות, הפך לחבר בסנט בדנציג ובסוף 1934 נבחר  לנשיא הסנט.  גרייזר היה לנאצי קנאי ואנטישמי. ב12 בספטמבר, 1939, לאחר פרוץ המלחמה עם פולין, מונה לראש ההנהלה האזרחית בפוזנן, וב26 באוקטובר, מושל (רייכסטאטהלטר) ומנהיג מפלגה מחוזי (גולייטר) של חבל וורת’רלנד, כך ששלט על מקורות הכוח הממשלתיים והמפלגתיים כאחד.

כאשר גובש חבל הוארטגאו, מצא עצמו גרייזר מושל על אוכלוסיה של כחמש מיליון נפש, שהורכבה מפולנים, יהודים וגרמנים. רוב האוכלסיה היתה פולנית, כ4.2 מיליון, כ400,000 יהודים וכ325,000 גרמנים. מציאות דמוגרפית זו הציבה בפני גרייזר בעיה קשה, כאשר חזונו  על יצירת “חבל ארץ לדוגמא של הרייך הגרמני הגדול” לא יכול היה להתגשם כיון שלמעלה מ90 אחוז מהאוכלוסיה נחשבה כתת אדם. למרות זאת החליט להשתמש במצב בתור הזדמנות לבנות מחוז נציונל סוציאליסטי מן המסד לטפחות.

33 הבעיה היתה אמורה להיפתר על ידי שינוע מאסיבי של האוכלוסיה. מתישבים גרמניים יובאו אל האזור  ממזרח, והתושבים המקומיים, יהודים ופולנים יוגלו למזרח. היום קרויה תוכנית זו בשם:” פינוי אתני”. הגירה דו צדדית זו היתה אמורה לכלול מיליוני אנשים. תוכניתו של גרייזר לבשה פנים מעשיות לגבי התאריכים בהם יבוצעו ההעברות ההמוניות. אולם התברר שבתכנית קימת סתירה פנימית. הפולנים היו אמורים להשאר במקום על מנת לשמור על הכלכלה מפני קריסה מוחלטת, בו בזמן שמקומם היה דרוש עבור הגרמנים המיועדים להגיע.

במשך השנתיים הבאות תוכננו מספר מודלים להעברה אולם מאמצי האכיפה ובעיות פרקטיות (כגון שיקולים דיפלומטים, קשיי המלחמה, ניהול כושל, מחסור ברכבות וכד’) הובילו לתוצאות פחותות בהרבה מהיעדים המקוריים. דוגמא לנסיון כזה היא התוכנית לטווח קצר (נאפלאן). ב12 לנובמבר 1940 הכריז אוברגרופנפירר  וילהלם קופה על גירוש 200,000 פולנים ו100,000 יהודים במטרה להכשיר  את אזור הואורטגאו למגורים לגרמנים בלבד. תוכנית זו ירדה מהפרק עקב התנגדות של גרייזר להתישבות המונית של יהודים בתחום שיפוטו, וכן השיקול המחודש של הנס פרנק, עמיתו של גרייזר בג’נרל גוברמן, אודות קבלתם לתחומו. בסופו של דבר לא הוצאה התוכנית לפועל כאשר הוחלט לא ליצור שמורה יהודית במחוז לובלין של הג’נרל גוברנמנט. למרות הקשיים הועברו במרץ 1941 272,000 פולנים לאזור הגנרל גוברנמנט. כשלונן החוזר של תוכניות ההעברה יצר תסכול גובר בקרב המנהיגים המקומים.

בפרוץ המלחמה התגוררו באזור שנקרא אח”כ הוארטגאו כ400,000 יהודים. רובם, כ326,000 התגוררו במחוז לודז, מתוכם 233,000 בעיר לודז’. מחוז אינורקלאו איכלס כ 54,000 יהודים, ובמחוז פוזנן חיתה אוכלוסיה יהודית של 4,500 נפש בלבד. כתוצאה ממדיניות הגירוש של הגרמנים, עד מרץ 1940 גורשו היהודים שהתגוררו בפוזנן ובמחוזות המזרחיים של  אינורקלאו.

בשנת 1940 נבנו גטאות ברחבי אזור הוארטגאו שאוכלסו על ידי יהודים. מטרת הגטאות היתה לרכז את היהודים ולהחלישם עד ההחלטה הסופית לגבי העברתם. ריכוז היהודים בצפיפות בתוך הגטאות פינה את בתיהם עבור הגרמנים שיועדו להתגורר באזור. תועלת זו היתה מוגבלת, שכן המהגרים הגרמנים נזקקו לבתיהם של פולנים בני המעמד הבינוני בעירות ובערים וכן לחוות גדולות 34 יחסית של פולנים כפריים. ההשערה היתה כי עד החודשים הראשונים של 1940 תופחת  האוכלוסיה היהודית בחבל הוארטגאו לכ260,000 נפש כתוצאה מתוכנית הגירוש, בריחה ופרעות. עד ה1 במאי, 1940 ירדה אוכלוסית היהודים בעיר לודז’, שהיתה מרוכזת בתוך הגטו ל163,177 נפש.

לארתור גרייזר היה ברור כי הפתרון הטוב ביותר ל”בעיה היהודית” שלו יהיה לקחת את העניינים לידיו, וכן עשה. הוא פנה להיטלר לבקש את רשותו לפתור את בעית היהודים במחוזו. אמנם אין בידינו פרוטוקול של פגישה כזו, אך לא יעלה על הדעת שגרייזר, הימלר והיידריך פעלו לקידום תוכנית זו ללא אישור של היטלר. התוכנית מוזכרת במכתבו של גרייזר להימלר מה1 במאי, 1940, שנושאה הוא בקשה מהימלר להעניק “טיפול מיוחד” לפולנים חולי שחפת. במכתב מזכיר גרייזר ש”הטיפול המיוחד לכ100,000 יהודים בתחום השיפוט שלי, אשר אושר על ידך בהסכמה עם ראש המשרד הראשי לבטחון הרייך, אוברגרופנפיהרר היידריך, יושלם בעוד שנים שלושה חודשים”.

היידריך, אשר קיבל העתק מהמכתב שנשלח מקופה, וכן הימלר, הסכימו להצעתו של גרייזר בלא הסתייגויות, להוציא הערה שיש לתאם את פרטי המבצע עם משטרת הביטחון “בכדי להבטיח ביצוע חשאי של המשימה”. למרות זאת, היתה התנגדות להצעתו של גרייזר על ידי סגן ראש משרד הבריאות הציבורי, ד”ר בלום, אשר דרש אישור של היטלר להצעה עקב חשיבות הענין. גרייזר פנה שוב אל הימלר בשאלה האם הנושא אכן מחייב פנייה אל הפיהרר בהוסיפו:” אני אישית איני סבור שיש להתיעץ שוב עם הפיהרר בנושא, בפרט לאחר שאמר לי בפגישתנו האחרונה אודות היהודים, שאפעל לפי מיטב השיפוט שלי.”

תוכן ההתכתבות לעיל מבהיר היטב את התוכנית הנפשעת והתפקיד המרכזי ששיחק בה גרייזר. ההתכתבות מראה כיצד גרייזר לא היה רק היוזם של המבצע להשמדת היהודים בתחומו, אלא אף עשה מאמץ להתחלת מבצע שני להשמדת אלפי פולנים חולי שחפת על ידי זונדרקומנדו קולמהוף. באותה דרגת חשיבות, היטלר העניק לגרייזר את הסמכות להפעיל את תוכניתו. אדולף אייכמן העיד במשפט ש”גרייזר שלח את אלו מליצמנשטאדט שלא יכלו לעבוד, להיהרג. מחלקה IVB4 (אותה ניהל אייכמן)  לא היתה מעורבת בכך.” הוא המשיך לספר כי היה סידור מיוחד בקשר להוארטגאו ש”גרייזר הצליח לסדר לעצמו מעמד מיוחד בקשר לגטו ליצמנשטאדט”. הנקודה שאייכמן הסביר לא היתה כיצד הוא ואנשיו לא היו מעורבים בהשמדה, אלא שהיה זה גרייזר שיזם אותה ושהיתה לו הסמכות לעשות זאת.

35  בהתבסס על מסמכים ששרדו, אי אפשר להצביע על תאריך מסוים שבו קיבל גרייזר את הסמכות המיוחדת מהיטלר, ויותר מכך, מתי הורה על השמדת היהודים בהוארטגאו. בכל זאת, טווח הזמן עשוי להיות באמצע יולי 1941, כאשר שטורמפיהרר ראלף-היינץ הופנר, ראש המשרד הראשי להגירה בפוזנן שלח תזכיר לאייכמן בברלין. התזכיר וההודעה המצורפת מפרטת שגרייזר שוקל תוכנית מסוימת. התאריך שעד אליו יתכן ניתנה ההוראה של גרייזר הינו אמצע ספטמבר 1941, התאריך בו בוצע הפינוי ההמוני הראשון של יהודים בוות’רלנד.

בתוך טווח זה של חודשיים, כונסה אסיפת מפקדים של אזור לודז’ ב24 ביולי, 1941. בפגישה יידע נשיא המחוז אובלהואר את הנוכחים שבחיסול הגטאות המקומיים, לא יועברו היהודים החולים לגטו לודז’. בהוראתו של גרייזר, יש להשאירם במקומם. אובלהואר חזר על הוראות אלו במכתב שתאריכו 16 באוגוסט, 1941. הוראה זו אושרה בדוח ששלח הגסטאפו בלודז’ למפקד ארנסט דמזוג בפוזנן, שתאריכו 9 במאי, 1942, בו צוין כי בפינוי הגטאות המקומיים, אותם יהודים שאינם מסוגלים לעבוד לא ייושבו מחדש בגטו לודז’, אלא יושארו במקומם (ויטופלו על ידי הזונדרקומנדו) בהתאם להוראתו של גרייזר. ב20 בספטמבר,1941 הורה גרייזר לאוברפיהרר ד”ר גיאורג הרברט מהלהורן, מנהל מחלקה 1 (נושאים כלליים, פיננסיים ומקומיים) במשרד המושל בפוזנן “לעבוד על כל הנושאים הנצרכים בקשר ליישוב מחדש והעסקת היהודים והצוענים בוורת’לנד.”

בהתאם לתאריכים המצוינים לעיל ולאירועים שהתרחשו בהם, השיג גרייזר את אישורו של היטלר להשמדת היהודים שבאזורו בטווח שבין אמצע יולי ואמצע ספטמבר 1941, כפי הנראה, קרוב יותר לתאריך הראשון מאשר לשני. כמו כן בזמן זה נתן גרייזר את פקודת ההשמדה, פקודה שהוצאה לפועל על ידי הSS  והגסטאפו וכן על ידי שורה רחבה של פקידי ממשלה.

ביצוע תוכנית ההשמדה כלל לא רק את הפינוי בפועל, אלא גם את קיבוץ היהודים בגטאות הקטנים ומיונם, תיאום עם המשטרה המקומית, טרנספורטים לחלמנו, טרנספורטים לגטו לודז’, החרמת רכוש, מימוש ומכירת נכסי נדל”ן, וניהול גטו לודז’. ד”ר מהלהורן תיאם את הפעולות של נשיאי המחוז בלודז’ (פרידריך אובלהאור, וכן, החל מה15 בדצמבר 1942, ד”ר הרמן ריידיגר), באינורוקלאו (ד”ר הנס בוקהרדט) וכן עם המושלים באזורים בהם הוקמו גטאות. מנהל המחלקה הפיננסית והתקציבית של מושל המחוז, ד”ר פרידריך האוסלר, בשיתוף עם האוברבורגרמייסטר של 36 לודז’, וורנר ונצקי, ומנהל גטו לודז’ בפיקודו של הנס ביבאו היו אחראים לענינים הכלכליים והפיננסים. אחריות מבצעית על הסלקציה, איסוף ומשלוח היהודים מהגטאות לחלמנו נפלה בחלקה של משטרת הביטחון, וביחוד של המחלקה לעניני יהודים ופינויים, שנקראה מחלקה IIB4, של הגסטאפו בלודז’, שנוהלה על ידי גינטר פוקס. הזיפו (משטרת הבטחון של הרייך) קבלה את משימת השמירה בחלמנו.

מידת מעורבותו של ד”ר מהלהורן במחנה חלמנו אינה ברורה לגמרי, אך מסתבר שהינה גדולה מכפי שמופיעה בספרות. אחד העובדים הפולנים שהועסק במחנה מציין שפוליצימייסטר ווילי לנז ו”מהלהורן מהSS ” פיקחו על הוולקומנדו היהודי, עמדה שהיתה נמוכה משמעותית מדרגתו של מהלהורן. העובדה שכך תויג על ידי עובד מן השטח מצביעה על כך שהקצין הפגין נוכחות משמעותית וסמכות ישירה בהקשר למחנה שביער למשך תקופה מסוימת. הפעולות המיוחסות למהלהורן כוללות פרטים כגון כיסוי הקברים ההמוניים של הנספים ביער שליד חלמנו. מהלהורן הורה להנס מאי, הממונה הממשלתי על היערות, האחראי הישיר על היער בו נכרו הקברים, להעביר אליו דיווח לפוזנן, שם דן בענין זה עם היערן. למאי ניתנה הוראה לספק לזונדרקומנדו של הSS חומרים מתאימים להסוות בקפדנות את הקברים והוסיף ש”אם יארע הגרוע מכל (וקיומם של הקברים ייחשף לציבור) נצטרך להעמיד פנים שגם אלו הם אזרחים גרמנים.”

האוכלוסייה היהודית נושלה מכל זכויותיה ורוכזה בתוך תחומים מצומצמים, גטאות, כדי להגביל את חופשיות התנועה שלהם ולנצלם בתור עובדי כפיה. הגטאות היוו שלב מעבר, כעין מכלאה בה הוחזקו התושבים עד לשילוחם “אל המזרח” כעבור זמן. המושג “אל המזרח” הפוך לביטוי שמשמעותו “השמדה”, אך במקור היתה משמעותו מילולית. שינוי המדיניות ברמה המקומית היה עקב הכרה בכך שהיהודים יוותרו בהוארטגאו למשך זמן בלתי ידוע ודרך הפעולה המועדפת הינה ניצולם המלא. מדיניות זו גובשה ברמה המקומית בפוזנן   ואחר כך אושרה ברמה הארצית בברלין. היה זה צעד גדול “לקראת” השמדה כללית. ההקמה הסופית של מחנה המוות חלמנו היה ענין מקומי, למרות שהאישור על הקמתו ניתן בדרג הגבוה ביותר בגלל אופיו הייחודי, הוא נועד לפתור “בעיה” מקומית.

המדיניות המפורטת במסמך הנזכר לעיל מקורה במשרד הראשי להגירה בפוזנן. הודעה שנכתבה על ידי ראש המשרד, שטורמבאנפיהרר ראלף היינץ הופנר, ליוותה את התזכיר, שתאריכו 16 ביולי, 1941, ונשלחה לעמיתו בברלין, אוברשטורמבאנפיהרר אדולף אייכמן.

37 חבר אייכמן היקר,

מצורף תזכיר אודות תוצאות של שיחות רבות שנערכו באופן מקומי במשרד מושל הרייך. אכיר לך טובה באם אקבל את תגובתך בזמן כלשהו. דברים אלו נשמעים דמיוניים אך הינם בעיני מעשיים לגמרי.

תזכיר

נושא: פתרון הבעיה היהודית

במהלך דיונים שהתקיימו במשרד מושל הרייך העלו מספר גורמים את נושא הפתרון של שאלת היהודים בהוארטגאו. אנו מציעים את הפתרון הבא:

1. כל היהודים במחוז הוארטגאו יילקחו אל מחנה שייבנה בצורת צריפים צבאיים ויכיל כ300,000 יהודים. המחנה יבנה קרוב ככל האפשר אל מכרה פחם, ויכיל צריפים ובהם מתקנים למפעלים יצרניים, סדנת חייטים, מפעל לייצור נעלים ועוד.
2. כל היהודים ממחוז הוארטגאו יובאו אל המחנה. יהודים המסוגלים לעבוד יסודרו בקבוצות נפרדות ויוצאו לשם כך מן המחנה.
3.  לפי דעתי, יש להציב פלוגת SS  תחת פיקודו של גנרל אלברט כשמירה על מחנה מסוג זה עם כוחות משטרתיים מעטים מכפי שנדרשים כיום. כמו כן, סכנת המגפות הקימת הגטו לודז’ ובעוד גטאות, תופחת למינימום.
4. בחורף זה קים חשש שלא נוכל לספק אוכל לכל היהודים. יש לשקול בכנות האם לא כדאי לסיים עם כל היהודים שלא ניתן להעסיקם, על ידי אמצעי יעיל ומהיר. בכל מקרה, זה יהיה נעים יותר מאשר לתת להם לרעוב עד מוות.
5. בנוגע לכל השאר, ההצעה היא שאותן נשים במחנה בגיל הפוריות יעוקרו, כך שהבעיה היהודית תיפתר לגמרי בדור הזה.
6. מושל הרייך עדיין לא הביע את דעתו בענין. יש לנו הרושם שמושל המחוז אובלהאור אינו מעונין בהיעלמותו של גטו לודז’, כיון שהוא (משרדו)מפיק תועלת מרובה מקיומו. כדוגמא לרווח שניתן להפיק מהיהודים נאמר לי כי משרד העבודה הגרמני משלם 6 רייכסמארק מקרן מיוחדת עבור כל יהודי עובד, אך היהודי עצמו שווה רק 80 פפניג.

תוכנית זו היתה מושלמת בעיניו של הופנר, אך האם גם גרייזר היה סבור כך? במהלך 1939 ו1940, ראה גרייזר כיצד זומדרקומנדו לנגה מסתובב בשטח שיפוטו ומחסל חולי נפש. עם הפלישה לברית המועצות ביוני1941, בהוראתו של היטלר, החלו יחידות הרצח של האייזנאצגרופן בירית גברים יהודים למוות. לאחר מספר התיעצויות שנערכו ביולי בין היטלר להימלר, הורחבה הוראה זו באוגוסט 38וכללה גם נשים וילדים. ברור שגרייזר היה מודע לכך, והצעתו לכן היתה פשוט “תוכנית הומנית שבקשה אמצעי יעיל ומהיר ליהודים שאינם יעילים”. מי יכול לסרב לכך? לא נצרך היה לעשות צעד יוצא דופן או ליצור תקדים כלשהו.

למרות שלא נראה שהיה קשר, במובן של מסמכי אישור רשמיים, בין התזכיר של הופנר לבין ייסוד מחנה המוות חלמנו, היתה זו בעצם התוכנית שנבחרה. כל היהודים המתגוררים בהוארטגאו רוכזו ל”מחנה” אחד גדול: גטו לודז’. המחנה אמור היה להיות רווחי ואלו שלא התאימו לעבודה נלקחו ל”סיום מהיר ויעיל” : חלמנו. מרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט, האמין כי ליהודים יש ערך בעיני הנאצים כל עוד שהם מביאים תועלת. רומקובסקי ריכז את מאמציו בהפיכת הגטו לפרודוקטיבי במידה כזו שהנאצים יבינו שקיומם של היהודים הינו חיוני. בעצם, לא היתה לו ברירה אחרת. כמובן, דרך זו הועילה לזמן מוגבל, שכן גורלם של היהודים הוכרע על בסיס אידיאולוגי ולא על בסיס כלכלי.

מעורבותם של הדרגים הגבוהים ביותר בממשלה בייסוד מחנה חלמנו מתוארת בעדותו של HSSPF וויהלם קופה. העדות, שניתנה לאחר המלחמה, אופיינית לפושעים רמי הדרג בכך שהיא מנסה להכחיש את העובדות ולהסיר אחריות, אך יש בה מספר נקודות אמיתיות.

היה זה ב1940, או אולי ב1941, כאשר נודע לי שמגיע אל ההוארטגאו מפקד מברלין עם יחידת SS שיוציא לפועל את פינוי היהודים במחוז זה. בזמן זה לא שיערתי לרגע שכל היהודים יועדו להשמדה. גרייזר האמין שהיהודים היעילים לעבודה יושארו. חשבתי שהקומנדו מברלין עם המפקד, ששמו, כך מצאתי מאוחר יותר, היה לנגה, יעבוד באופן נסיוני בתור התחלה. רעיון זה היה מבוסס על העובדה שאחד בשם ד”ר בראק, ממשרד הקנצלר של היטלר כבר עשה כמה ניסיונות עם גזים רעילים, ואלה ינוסו על ידי זונדרקומנדו לנגה.

אני בטוח ששמעתי על עיסוקם של זונדרקומנדו לנגה מפיו של דאמזוג (מפקח של משטרת הבטחון במחוז הוארטגאו). יותר מכך, ד”ר ברנדט (אוברשטורמפיהרר רודולף ברנדט, ראש הצוות האישי של הימלר) יידע אותי בטלפון שמתוכננת פעולה נגד היהודים. מהלך השיחה היה בערך כך:

ד”ר ברנדט סיפר לי שד”ר בראק כבר ערך ניסויים בגז בברלין, שניסויים אלו כבר כמעט הושלמו ושמתוכנן שהוא, ד”ר בראק ימונה לאחראי על הנסיונות בגז בהוארטגאו. זונגרקומנדו לנגה נבחר להוציא לפועל את הנסיונות הללו (…) כתוצאה משיחה זו היה ברור לי לחלוטין איזו סוג של פעולה מתוכנן כלפי היהודים בהוארטגאו. כיון ש פעולה זו כללה את אזור השיפוט שלי ניצבתי בפני 39התלבטות מצפונית. כראש ה SS וכמפקד משטרה, הייתה לי מעורבות ישירה ן מצפונית ואתית. חשבתי יום ולילה על אפשרויות לשנות את התוכנית על ידי טקטיקה זו או אחרת. טילפנתי לגאולייטר גרייזר לקבוע פגישה בנושא.במהלך פגישה זו לא נצרכתי להסביר את מטרת ביקורי. הבנתי מיד שגרייזר ידע על התוכניות. אמרתי לו שהוארטגאו אמורה להיות קרקע לנסיונות כאלו שבן אנוש לא יוכל לקבל. שאלתי של מי תהיה האחריות אם יבוצעו נסיונות אלו. גרייזר גילה לי שזוהי הוראה של הפיהרר ושאין אפשרות להתנגד לה.

בנוסף להתייעצויות שקיימו היטלר והימלר ביולי להרחיב את סמכותן של האייזנאצגרופן להוציא להורג נשים וילדים, בפרק זמן זה החלו אישים מרכזיים בהממשלה לגבש מדיניות לגבי גורל היהודים המתגוררים תחת שלטון גרמני. ב31 ביולי, 1941, הסמיך הרמן גרינג את ריינהרד היידריך להכין “פתרון סופי” לשאלת היהודים. יוזמה זו הגיעה שבועיים לאחר התזכיר של הופנר, והיוותה תגובה לתוכניתו של גרייזר להשליט סדר בתחומו, שלא להזכיר את ההתפתחויות בחזית המזרחית. בחודשים הבאים ננקטו מספר צעדים שחרצו את גורלה של יהדות אירופה.

באמצע ספטמבר 1941הובאו בפני היטלר מספר יוזמות לגירוש היהודים הגרים בשטח הרייך. הצעות אלו דרבנו אותו לשקול את מדיניות ההמתנה שלו שגרסה לחכות עד שיושג ניצחון בחזית הסובייטית לפני שיוחל בגירוש היהודים מן הרייך הישן. מסיבות שאינן ידועות, עם ריח הניצחון הצבאי באויר, שינה היטלר את גישתו. ב17 בספטמבר, התקבלה ההחלטה לגרש יהודים גרמנים, אוסטרים וצ’כים אל גטו לודז’.

ברמה המקומית, הודיע הימלר לגרייזר ולקופה ב18 בספטמבר שרצונו של הפיהרר לנקות את הרייך הישן ואת הפרוטקטורט  מיהודים מוקדם ככל האפשר. הצעד הראשון יכלול גרוש של כ60,000 יהודים מהרייך הישן אל גטו לודז’. היה זה אמצעי זמני עד שיוכלו לשולחם רחוק יותר מזרחה באביב. יתכן שבחירתה של לודז’ כיעד למגורשים מן המערב נבעה מן המודעות לתוכניתו של גרייזר להרוג כ100,000 יהודים בשטחו ובכך “ליצור מקום” לחדשים שיגיעו אל הוארטגאו.

עד אמצע 1940 נתיסדו גטאות בערים שונות בחבל המרכזי של הוארטגאו. היו אלו גטאות “פתוחים” שלא היו בהן חומות הפרדה שסגרו על התושבים. הן נוהלו על ידי הנהגה פנימית של מועצות יהודיות. הגרמנים לא עודדו התפתחות קשרים בין היהודים לאוכלוסיה המקומית הפולנית, למרות שקשה היה ליצור ניתוק מוחלט בינהן בתנאים אלו. נוסדו מחנות עבודה ליהודים ברחבי 40המחוז כגון קז’ארקו בחבל קונין, ובורק בחבל גוטין שסיפקו כוח עבודה לביצוע מלאכת כפים שנדרשה על ידי הממשל המקומי. היו לפחות 160 מחנות עבודה כאלו שפעלו בשנים 1942-43. עובדי הכפייה הועסקו בסלילת כבישים ומסילות ברזל, בעבודות בנייה, יערנות ומים. אותם שכבר לא היו כשירים יותר לעבודה נלקחו לחלמנו ושם הושמדו.

בחבל קונין נוסדו גטאות מקומיים לאוכלוסיה היהודית בערים גרודז’ייק, רצגאו וצ’גורו. 2,000 התושבים בגטו גרודצ’ייק היו תושבי קונין. כ1,000 יהודים יושבו בגטו רצגאו, רובם משלופקה, ובגטו צ’אגורו רוכזו כ2,500-3,000 יהודים מגולינה, קלצ’או, קאזימיירז’ ביסקופי ומקומות נוספים. לא ידוע מדוע נבחרו ערים אלו לרכז את היהודים בתוכן. הקהילות היהודיות בהן לפני המלחמה לא היו גדולות באופן משמעותי. אולם, מטרת ההעברה של היהודים לאזורים הכפריים היתה לפנות את בתיהם עבור משפחות גרמניות שיועדו להגיע לאזור. התנאים בגטו היו קשים. אנשים חיפשו מחסה בכל מקום שרק יכלו. רוב היהודים התגוררו בשיתוף עם משפחות פולניות. חלקם הצליחו לעבוד במקצועותיהם, חלק הועסק בעבודות כפיה, וחלק נהרג במקום. באופן כללי ניתן לומר כי היהודים נעזבו להסתדר בכוחות עצמם, באמצעים הדלים שעמדו לרשותם.

מצב זה נמשך עד חודש ספטמבר 1941 המכריע בו תכנית ההשמדה של גרייזר יצאה לדרך עם ההוראה לחסל את הגטאות. היהודית במחוז קונין נשלחו להריגה, לא ליישוב מחדש, בשני שלבים, והיו הקרבנות הראשונים של פתרונו של ארתור גרייזר לבעית היהודים בוורת’לנד. ירית הפתיחה של מבצע השמדת היהודים נחשבת על ידי חוקרים מסוימים כצעד נסיוני, בדומה לפעילותו של לנגה בפורט VII  שהיתה הקדמה ליישום תוכנית ההריגה הניידת של מוגבלי הנפש. קרבנות הזונדרקומנדו היו חולי נפש שהיו למעשה כלואים בתוך המוסדות. קרבנותיו החדשים של לנגה לא היו מוגבלים מאותה בחינה, ולכן כפי הנראה היה חשש להתנהגותם בנסיבות אלו. יתירה מזו, בהתייחס למספר המתוכנן של הקרבנות (100,000) ודאי שהיה קיימת הדאגה האם שיטת ההריגה שהופעלה עד כה תתאים למשימה. חשיבותן של פעולות אלו הינה בכך שהן היו ההריגות ראשונות בהקשר לזונדרקומנדו לנגה בהן הקרבנות נהרגו רק עקב היותם יהודים, ולכן מבטאות פעולות אלו את השינוי במדיניות בדרגים הגבוהים של המנהל הנאצי. בנוסף הן מראות שהשלטון הנאצי ערך ניסיונות של שיטת ההריגה כדי לעמוד במשימה העומדת לפניו.

השלב הראשון בפעולה זו התחיל באמצע ספטמבר עם פינוי הגטאות בגרודצ’ייק וברצ’גאו. קצינים הופיעו בתחנת המשטרה המקומית וערכו תיאומים עם המפקד. התושבים היהודים קיבלו הודעה שהם עומדים להיות מפונים אל המזרח, לבסרביה או לאזור הים השחור, כדי לעבוד בחוות חקלאיות.שבר

41 בראצ’גאו הצטוו היהודים להתאסף בתחנת מכבי האש המקומית עם חפציהם, ולשלם 4 רייכסמארק על בדיקה רפואית שתתקבע את כשירותו של כל אחד לעבודה. המטען הושם בצד אחד כיון שהוא יובל בנפקד ויילקח על ידי בעליו בתחנת היעד. הטיפול היהודים נעשה תוך יחס מכבד יחסית, כדי למנוע כל חשש מצידם. האנשים, הנשים והילדים הועמסו בעגלות רתומות לסוסים, נהוגות בידי פולנים מקומיים אל בית הכנסת הישן בקונין. מקונין נלקחו היהודים אל יער נייזלושץ-רודז’יקה, שם נרצחו ונקברו בשלושה קברים המוניים במהלך עשרת הימים האחרונים של ספטמבר ועשרת הימים הראשונים של אוקטובר. הפעולה התנהלה לפי הקצב שהוכתב על ידי קיבולת ההריגה של מכונת המוות ביער.

הפרטים אודות רצח האנשים מהגטאות הללו הינם מעורפלים במקרה הטוב. מסמכים גרמנים בנושא אינם קימים, ןמסמכים פולניים מאחרי המלחמה לוקים בחסר והינם בעלי חשיבות משנית מטבעם. לא הגיע אף עד שראה את שהתרחש ביער. פיוטר זאלאש היה יערן ביער נייזלושץ-רודז’יקה במהלך המלחמה והתגורר בסמוך לאזור בו נהרגו הקרבנות. הוא דיווח כי יום אחד הגיעה מכונית נוסעים ושתי משאיות מכוסות בברזנט. מפקד גסטאפו אחד הורה לו לפנות כל אדם מן היער, שהיער נמצא מחוץ לתחום עד להודעה חדשה. היערן ציית. זמן קצר לאחר מכן דיווחו מספר עדי ראייה מן האזור על תהלוכה של כלי רכב, מכונית נוסעים עם מפקדי ,SS אחריה משאית מלאה חיילים ואחריהן משאית שחורה שנראתה כעין מקרר. כל אלו התקדמו לאורך הדרך מקונין אל יער נייזלושץ-רודז’יקה. כלי הרכב הללו נכנסו אל היער בבוקר ונשארו שם עד הערב. במהלך היום נכנסו משאיות מלאות יהודים אל תוך היער ויצאו זמן קצר לאחר מכן כשתא המטען שלהן ריק.

היערן שהוזכר לעיל ציין שהפעולה התרחשה ב24, 25, ו26 בספטמבר וכן ב3 באוקטובר, 1941. תושבים מקומיים אחרים הזכירו שההריגות התרחשו במהלך פרק זמן של שבועיים בתקופה זו. זאלאש ראה את האנשים, הנשים והילדים נלקחים אל תוך היער ושמע קולות של מכונת יריה לאורך היום הראשון, ואחר כך, רק קולות של יריות בודדות. ב28 בספטמבר, יומים לאחר מחזור הרצח הראשון הלך זאלאש לאזור הקבר ההמוני ושם לב שהשטח כוסה בענפים ושאיזשהו “נוזל מבאיש שהיה לו ריח כימיקלי” נזל מתוך הקברים. כמו כן הלך אל המקום, מספר מטרים משם, בו ירדו הקרבנות מן המשאיות שהביאו אותם אל היער. שם ראה חפצים שונים כולל בגדי גברים, נשים וילדים, מסרקים, גרבים, נעלים, סבון, ספוגי רחצה, עוגיות זנגביל ובקבוקי לימונדה. ביום שלמחרת חזרו שוטרים מן המשטרה הצבאית אל המקום, קברו חלק מן החפצים ואת היתר לקחו איתם.

42 יערן נוסף נכנס אל חלקת היער הידועה בשם דלוגה לאקה (הביצה הארוכה) עם שניים מעמיתיו וראה שני קברים באורך של 50 מטר. הקברים כוסו בענפי עצים בלבד כאמצעי הסוואה זמני. נראה שהגופות נזרקו אל הקברים ולא הונחו בהם. בזמן שעמדו לצד הקבר שמעו קולות של משאיות מתקרבות. מתוך פחד ברחו בריצה מן המקום. החילים שבמשאיות הבחינו בהם והחל מרדף. יריות נורו, אך הם הצליחו להימלט עקב היכרותם את נתיבות היער. עדויותיהם של הנריק מאליצ’ק והנריק מאניה מאשרות כי זונדרקומנדו לנגה היה האחראי לרצח הקרבנות. מנקודת ראותו של מאניה התרחשה הפעולה בקונין באופן הבא:

קודם כל היה עלינו לחפור בורות ביער. יהודים, כנראה מקונין ומהערים בסביבה הגיעו אל היער בתוך משאיות. הם התפשטו לחלוטין מבגדיהם ונכנסו אל תוך משאית הגז, שנסעה אל הבור שחפרנו. אני לא ראיתי את ההעמסה וההמתה בגז של היהודים. אני רק משער שזה מה שהתרחש לאור ניסיוני הקודם. העבודה שלנו היתה להוריד את הגופות הערומים מן המשאית ולזרוק אותן אל הבור. משפחות שלמות נהרגו, כאשר בין הגופות היו גברים, נשים וילדים. לאחר העבודה כל יום העמסנו את הבגדים אל תוך משאית הגז, שנסעה אל משרד הגסטאפו בקונין. לאחר מכן הוטל עלינו לחפש חפצי ערך בבגדים. איני יכול לומר כמה זמן ארכה פעולה זו או כמה נרצחים היו, אך היא נמשכה מספר ימים. זו היתה תחילת התוכנית של השמדת היהודים.

מאניה אינו מספר על ניסיונות בשיטת הריגה נוספת. יתכן מאוד שהדבר נשמט מסיפורו או שהוא לא היה עד לכך. ההבדל היחיד עבור כורה הקברים בנוגע לתהליך ההריגה היתה העובדה שהנרצחים היו יהודים ולא חולי נפש. סטאניסלב פולובוסקי, חבר נוסף בקומנדו הפולני של לנגה, סיפר מאוחר יותר לג’וזף גרבובסקי, שהתגורר בעירה חלמנו בשנות המלחמה, שזונדרקומנדו לנגה רצח יהודים מקונין לפני ייסוד מחנה חלמנו.

לאחר הפעולה ביער נייזלושץ-רודז’יקה נשלח זונדרקומנדו לנגה לקאליש כדי לפנות פציינטים ממוסד נוסף. באוקטובר 1939 נרשמו על ידי היודנראט כ20,000 יהודים שהתגוררו בעיר. רובם המכריע של יהודים אלו גורש אל הגנרל גוברנמן כחלק מתוכנית היישוב מחדש. עד סוף 1941 נשארו בגטו פחות מ500 נפש. ב26  באוקטובר, 1941קיבל היודנראט הודעה שפציינטים מבית האבות יפונו במטרה להפחית את הסכנה להתפרצות מגפות. הפינוי עתיד היה להתחיל בשעה 10:00 בבוקר ביום שלמחרת. ניתנה הוראה לרחוץ את הפציינטים ולתת להם לבנים נקיים.  כל שאר הסידורים כבר טופלו. באותו יום דיווחו מכונאים שחזרו מעבודתם במטה הגסטאפו שראו קבוצה 43גדולה של קציני גסטאפו לא מוכרים ומשאית שחורה גדולה, שהיתה כפי הנראה אטומה הרמטית (לא היו בה חלונות או אמצעי איוורור אחרים). אנשים רבים בגטו קישרו בין שני המאורעות. רובם חשדו במשהו, אך אף הפסימיים ביותר לא חזו את שעתיד להתרחש. ביום הבא, נעצרה המשאית השחורה לפני בית האבות. עד ראיה שחזה בפעולה מתאר אחר כך את המשאית.

גג המשאית היה בגובה הקומה הראשונה. היא היתה נראית כעין ארון מתים גדול ושחור. שתי מכוניות שחורות מבריקות הביאו את גראבובסקי (ראש מחלקת הבריאות) בראש קבוצת אנשי גסטאפו עם ובלי מדים. היינו צריכים לשאת החוצה את אלו שנקראו בשם, כיון שרובם היו חולים כרוניים ונכים. הגרמנים ציוו עלינו לשאתם, להושיבם או להשכיבם על הספסלים בתוך המשאית. (לאחר שהמשאית הוטענה), נסגרו דלתות המתכת, הבריחים הכבדים הורדו, והמשאית הכבדה יצאה לדרך בשקט אך במהירות, מלווה במכוניות הנוצצות.

תהליך ההטענה באותו יום עבר ללא תקלות. הזונדרקומנדו הפגין דאגה רבה לרווחתם של הפציינטים. למחרת עשתה משאית הגז שתי מסעות אל היער, נושאת עימה בכל פעם 55 חולים, אלא שביום זה נעלמה הדאגה לשלום הפציינטים. אותם שעזרו להעמיס את החולים והחולים עצמם נצטוו למהר והוכו בשוטים כאשר מהירותם לא הספיקה. משאית הגז עשתה שתי מסעות ביום השלישי והאחרון לפעולה, ה30 באוקטובר. כיסא הגלגלים של אשה מבוגרת אחת הוחזר עם ההסבר ש”היא אינה זקוקה לו יותר, כי היא קיבלה חדש”. לאחר הפעולה נדרש היודנראט לשלם את עלויות ההעברה של הפציינטים בסך 4 רייכסמארק לנפש. מאמצים לאתר את הפציינטים עלו בתוהו. ליודנראט נאמר כי החולים נמצאים במחנות מעבר ושבסופו של דבר יילקחו לבתי הבראה. מאוחר יותר נודע ליודנראט שחלק מן הפציינטים מתו מהתקף לב, שבץ מוחי או דלקת ריאות. הנותרים נמצאים בבריאות טובה בעיר פאדרניק. בכל אופן לא ניתן היה למצוא את העיר פאדרניק על פני שום מפה. ביולי 1942, נשלחו השרידים המועטים מגטו קאליש אל גטו לודז’.

הנריק מאניה מתאר את הפעולה בקאליש בזאת שכורי הקברים התאכסנו בבית הכלא המקומי ונלקחו אל היער לשם חפירת הקברים. הוא לא זכר היכן היו הקברים או כמה קרבנות היו. הרושם שקיבל היה כי הם היו חולי נפש. לאחר פעולה זו חזר הזונדרקומנדו אל המשימה של השמדת יהודים במחוז קונין.

קרבנות השלב השני של מבצע השמדת היהודים בקונין כלל את תושבי הגטו המקומי בזאגוראו. ההריגה בוצעה בחלקה שנקראה וויגודה ביער שליד קאז’ימיירז’ ביסקופי, עיירה בצפון קונין. 44בז’אגוראו נאספו היהודים עם מטעניהם במרכז הקהילה ונלקחו במשאיות. בניגוד לשלב הראשון של המבצע, הקרבנות נלקחו הישר אל היער ולא לתחנת מעבר (כגון לבית הכנסת בקונין).

בנוסף, שלא כמו בתהליך ההריגה בנייזלושץ-רודז’יקה, ביער הלאומי קאז’ימיירז’- ביסקופי נכח משקיף בלתי תלוי או אף משתתף בתהליך ההריגה. היה זה משום שלנגה ניסה שיטת הריגה חדשה. תיאור הניסוי מכיל תיאור מפי וטרינר מקומי, מייקז’אצ’ילאב שקייביץ’, פולני שהוחזק בכלא קונין באותו זמן. הוא נחשד שהיה חבר בארגון מחתרתי. בגלל גודל המבצע חש לנגה שיש צורך בעובדים נוספים. באמצע נובמבר ציוו מפקדי גסטאפו על שקייביץ’ ושני אסירים נוספים להיכנס למכונית שנסעה צפונה, עברה את העיירה קאז’ימיירז’ ביסקופי, ונכנסה אל בין העצים. כאשר ירד מן הרכב ראה שקייביץ’ את המחזה הבא:

היו שם שני בורות גדולים שנחפרו. הראשון, הקרוב יותר אל שביל העפר שביער היה כשמונה מטר אורך, שישה מטר רוחב, ויותר משני מטר עומק. בקצה השני של קרחת היער לאורך כל רוחבה היה הבור השני, באותו עומק, שישה מטר רוחב וכחמישה עשר מטר אורך (…)

קבוצות של יהודים עמדו או ישבו סביב קרחת היער (…) איני יכול לומר כמה היו שם, כיון שעמדו בין העצים. (…) בין הנאספים היו נשים, גברים וילדים, אמהות עם תינוקות בזרועותיהן. איני יודע אם היו אלה יהודים פולנים בלבד. מאוחר יותר נאמר לי כי הם הגיעו מהעיירה ז’אגוראו. ביניהם זיהיתי חיט ובעל חנות מקונין, אך איני זוכר את שמותיהם. השבילים, קרחת היער וסביבות היער היו מלאים בשוטרי גסטאפו. חוץ משלושתינו מקונין, הובאו עוד כ30 פולנים אל המקום. איני יודע מהיכן. בתחתית החפירה הגדולה ראיתי שכבה של גושי סיד לא רוויים. איני יודע באיזה עובי היתה השכבה. לא היה סיד בקבר השני. קציני הגסטאפו הזהירו אותנו שהיער מוקף בשמירה, ואם ננסה לברוח נקבל כדור בראש. קציני הגסטאפו הורו ליהודים להתפשט, קודם אותם שעמדו ליד הבור הגדול. אחר כך ציוו על האנשים הערומים ללכת אל האזור שבין החפירות ולקפוץ לתוך הבור הגדול. הצרחות והיללות הינן בלתי ניתנות לתיאור.רוב היהודים קפצו בעצמם, חלקם התנגדו והוכו ונדחפו אל תוך הבור. חלק מהאמהות קפצו עם התינוקות, חלק דחפו את התינוקות הצידה וחלק זרקו את הילדים פנימה ואחר כך קפצו בעצמן.

היו מהאימהות שזחלו לרגלי אנשי הגסטאפו, מנשקות את מגפיהם, את קתות רוביהם וכד’. נצטווינו ללכת בין היהודים העומדים ליד הקברים ולאסוף את הבגדים והנעליים המפוזרים. ראיתי כיצד שוטרי גסטאפו ניגשים אל המקומות בהם הנחנו שעונים, טבעות ותכשיטים בערמות, ממלאים ידיהם בחטף ושמים בכיסיהם. כשראינו זאת, חלק מאיתנו, ואני בכללם, הפסקנו להניח את דברי הערך בערמות וזרקנו את השעונים והטבעות הרחק אל היער במכוון. בשלב מסוים, הורו אנשי הגסטאפו ליהודים 45להפסיק להתפשט כיוון שהבור היה מלא. במבט מלמעלה ניתן היה לראות רק את ראשי האנשים, דחוסים בתוך הבור. אותם יהודים שמיהרו להתפשט נזרקו לתוך הבור מעל ראשי האנשים שגדשו אותו. בזמן זה המשכנו לאסוף ולמיין בגדים, נעליים, מטען, דברי מאכל, כסתות וכד’. כל זה נמשך עד הצהרים, ואז הגיעה משאית מכיוון הדרך הראשית ועצרה ליד קרחת היער. הבחנתי בארבעה כעין מיכלים על המשאית. בשלב הבא התקינו הגרמנים מנוע קטן, שהיה כנראה משאבה. הם חיברו אותה בעזרת צינור אל אחד המיכלים. שנים מאנשי הגסטאפו גררו את הצינור מהמנוע אל הבור הגדול. הם הפעילו את המנוע והתחילו לשפוך משהו לתוך היהודים הצפופים בתוך הבור. אני סבור שהיו אלו מים, כך זה היה נראה, אבל איני בטוח בכך. בעוד המים נשאבים, הועבר הצינור ממיכל למיכל. כפי הנראה, כתוצאה מהשקיית הסיד, האנשים התחילו להתבשל חיים. הצרחות היו כל כך נוראיות, עד שאלו מאיתנו שישבו ליד ערמות הבגדים תלשו פיסות בד ותקעו באוזניהם.  הצעקות האיומות של אלו המתבשלים בבור התערבו ביללות והזעקות של אלו שהמתינו לגורלם. כל זה נמשך בערך שעתיים, אולי יותר. כאשר ירד הלילה, נלקחנו מקרחת היער לכיוון קצה היער(…) נתנו לנו קפה ו250 גרם לחם. היו שש או שבע משאיות מכוסות ברזנט שחנו במקום.

הורו לנו לעלות אל המשאיות ולשכב עם הפנים כלפי מטה על הרצפה, זה לצד זה ולא לזוז. כך עבר עלינו הלילה. עדיין ניתן היה לשמוע את הצרחות. אני שמעתי אותן עד שנרדמתי, מה שקרה במהירות- הייתי מזועזע ומותש. בבוקר הבא הורו לנו אנשי הגסטאפו לכסות את הבור באדמה. המון האנשים שבפנים קרסו ושקעו אל התחתית. הגופות היו צפופות באופן כזה שהן נשארו בתנוחה אנכית. רק הראשים היו מוטים בכיוונים שונים. כיסינו את הבור באופן חלקי, עדיין נשארו זרועות מגולים, כאשר נצטווינו להפסיק. הגיעו משאיות, והיה עלינו לזרוק חפצים אל תוך המשאיות- בגדים, נעליים ועוד, כל סוג בנפרד. במהלך שעות אחר הצהרים הגיע רכב גדול, אפור כהה, דמוי אמבולנס עם דלתות אחוריות,  אל תוך קרחת היער מספר פעמים. לאחר שנפתחו הדלתות, נפלו משם גוויות של יהודים: אנשים, נשים וילדים. איני יודע האם המשאית המשיכה להגיע כאשר נלקחתי מן המקום.

הגופות שנפלו מהמשאיות נאחזו זו בזו, בכעין אחיזה עוויתית, בתנוחות משונות, לפעמים בפנים שהושחתה צורתן. ראיתי גופה אחת ששיניה שקעו לתוך לסתה השנייה, לאחרים היו אפים או אצבעות שנשברו. גוויות רבות החזיקו ידים, כנראה היו אלה משפחות. אנשי הגסטאפו הורו לנו להפריד את הגופות, ובאם לא הצלחנו, לחתוך אותם בידיהן, ברגליהן ובחלקי גוף אחרים. אחר כך היה עלינו להניח את הגופות בבור הקטן בצורה צפופה והדוקה, כאשר ראש הגופה מונח לרגלי הגופה שלידו.  נצטווינו לדחוס את חלקי האיברים בין גופה לגופה. בזמן שהייתי שם סידרנו שלוש שכבות של גופות ועוד משאית אחת עדיין לא פרקה את מטענה. אחר כך נלקחנו לישון במשאיות כמו ביום הקודם, וניתן לנו מרק תפוחי אדמה ולחם. בבוקר הבא לקחו אותי ואת האסירים האחרים לקצה קרחת היער, שם 46נבדקנו. (…) סודרנו בשורות לאורך קצה של בור באורך שלוש על ארבע מטר בערך. שוטר גסטאפו עם רובה ניצב לפני כל אחד מאיתנו.

אני עמדתי מולך הבור. איש גסטאפו ציווה עלי להודות בכל ההאשמות שיוחסו לי, שקראתי עיתונות לא חוקית, עזרתי לפולנים אחרים וכעוד. כאשר הסברתי שאלו הן האשמות שוא, הוא הורה לי להסתובב עם גבי אל הבור והתרה בי מספר פעמים שאם לא אודה, יירה בי. אם אקבל את ההאשמות אוכל לחזור הביתה ולקבל עבודה טובה.

כאשר לא הצליח לגרום לי להודות, ירה בי ממרחק של מספר פסיעות. לא יכלתי לסבול זאת יותר ונפלתי אל תוך הבור. זכור לי שחשבתי שאני מת, בה בעת שהייתי ער למה שקורה סביבי. אחר כך שמעתי את איש הגסטאפו קורא “אויף!” התרוממתי במהירות וזחלתי אל מחוץ לבור. כל זה ארך מספר שניות. לא נפצעתי. איני יודע אם איש הגסטאפו החטיא או שירה רק כדי להפחידני.

כאשר יצאתי מהבור, היכו בי שוטרי הגסטאפו על הפנים עם  שוט רכיבה ואז החזירו אותי ואת חברי לכלא בקונין. כבלו אותנו באזיקים, כפי שעשו לפני שנלקחנו למשימה (…) הגופות הובאו בכלי רכב אפור. היה ברור שהאנשים הומתו בגז. פנים הרכב ובגדי הקרבנות היו ספוגים בריח של גז. אני נזכר בעוד דבר שאירע בקרחת היער. אחד מאנשי הגסטאפו לקח ילד קטן מזרועות אימו ובפניה ריסק את ראש הילד על צד המשאית. כאשר החלה האם לזעוק, הוא הטיל את ראש הילד כלפיה בכוח כך שמוח הילד נשפך לתוך פיה. אחר כך לקח משהו מתוך הרכב, סיד או טיח, ומרח על פיה. נשים אחרות שצרחו בקול טופלו באותו אופן. ראיתי איש גסטאפו אחד חוטף אשה יהודיה יפה, ולאחר שתלש ממנה את בגדיה, קשר את ידיה מאחור ותלה אותה ערומה בידיה אל העץ. לאחר מכן לקח סכין, חתך את השד הימני שלה לחתיכות, אחר כך חתך את בטנה וריטש את קרביה. האשה היהודיה מתה על העץ. אינני מכיר אף אחד מאנשי הגסטאפו שהיו שם.

ללא ספק היו מעשי זוועה נתעבים רבים מסוג זה, אך אין עליהם דיווח כיון שעדי הראיה נרצחו. פושעי המלחמה ששרדו, כמובן לא הפלילו את עצמם בסיפורים מעין אלו, וודאי שלא סיפקו אינפורמציה כזו מיוזמתם.

מספרם המדויק של הנרצחים במחוז קונין אינו ידוע. אין מסמכים המתעדים זאת, וגופות הקרבנות הוצאו מן הקברים ונשרפו על ידי זונדרקומנדו לגאת’ באפריל 1944 (קאזימיירז’ ביסקופי) ובמרץ 1944 (נייזלוז’- רודז’יקה), כחלק מן המבצע להעלמת הקברים. בכל זאת, בהתבסס על הערכת האוכלוסיה שבגטאות, נראה שנרצחו כ1,500 נפש ביער נייזלוז’- רודז’קה, וכ3,000 ביער קאזימיירז’ ביסקופי.

התושבים בגטאות גרודז’ייק, רז’גאו וזאגוראו במחוז קונין היו הקרבנות הראשונים של מבצע ההרג, 47 והיו שפני הניסיון של לנגה בנסותו לבסס שיטה של השמדה המונית. שיטת הסיד והמים נפסלה ללא ספק משום שדרשה כמויות עצומות של סיד ואספקה שוטפת של מים. גם לשיטת ההמתה בגז היה חיסרון – התלות באספקה של מיכלי גז. בעיה זו עתידה היתה להפתר על ידי  פיתוח הדור השני של משאיות גז, שנעשה בברלין, בו השתמשו באדי גז כאמצעי הריגה.

הרבט לנגה קיבל את משימת ההשמדה על יהודי רייכסגאו וורת’לנד שלא יכלו לתרום לכלכלת המלחמה. אין בידינו מסמכים המפרטים את האופן שבו תיכנן להשלים את המשימה. באופן כללי, היו בידו שתי אפשרויות. הוא יכול היה להמשיך בפעולות הניידות, או לייסד מתקן נייח ולשנע אליו את הקרבנות. על פי הנריק מאניה, לנגה לא היה מרוצה מהפעולות הניידות, הוא מצא שתיפעולן אינו נוח ושהוא מצריך כוח עבודה רב מידי. במהלך מסעותיו באזור, תר אחר מקום מתאים להקמת מתקן נייח. יתכן שהרברט לנגה מעולם לא קיבל הוראה עלך ייסוד מתקן כזה, אלא פעל מיוזמתו האישית. כנראה שארתור גרייזר לא התעניין בשאלה כיצד מבצע לנגה את משימתו, אלא בכך שהוא אכן מוציא אותה לפועל.

ייסוד מחנה המוות חלמנו היתה חלק ממדיניות מחוזית ומטרתה היתה חיסול האוכלוסיה היהודית במחוז הוארטגאו. גטו לודז’ היה למעשה מחנה של עבודת כפייה מאסיבית שהכיל בתי חרושת פעילים אשר הזינו את מכונת המלחמה הגרמנית, וכן תעשיה פרטית. מחנה חלמנו היווה בורג קטן בתעשיה זו, מכשיר שנועד לעזור לממשל הגרמני להפטר מאותם אנשים שהיו מיותרים או מזיקים לתוכניות היצרניות.  בהקשר זה היתה ההחלטה להעסיק את לנגה והזומדרקומנדו שלו מובנת למדי. יחידה זו צברה ניסיון משמעותי בחיסול אנשים שנחשבו “אוכלי חינם”.

וולטר ברמייסטר מספר שהסיע את לנגה לברלין לאחר סיום המבצע בקונין, כנראה שם דיווח על תוצאות המבצע ויידע את הממונים עליו על איתור מקום מתאים להקמת מרכז הריגה נייח. לאחר שחזר מברלין, נפגש לנגה עם   HSSPF ווילהלם קופה ודיווח לו על משימתו החדשה. גם רודולף ברנדט, שלישו של הימלר, קרא לקופה כדי להודיעו ש”הנסיונות בגז של בראק” תוכננו עבור מחוז הוארטגאו. קופה הסדיר  את כוח האדם. המפקח שעבד בשירותו, ארנסט דאמזוג,  ארגן צוות מאנשי הSS , ומפקד משטרת הסדר בהוארטגאו, אוסקר נופה, דאג לשוטרים שיוצבו בתפקידי שמירה.  על פי הנריק מאניה, זונדרקומנדו לנגה שהורכב מחדש לא הוחזר לפוזנן, אלא עבר ישירות אל העיירה חלמנו לאחר סיום הפעולה ביער קאז’ימיירז’ שליד קונין.

49

פרק שני    

השמדה : התקופה הראשונה (1941-1943)

ייסוד המחנה

בסתו 1941, חתם וולטר ברמייסטר, נהגו של לנגה, על שבועת סודיות בהקשר לפעולותיו עם הזומדרקומנדו. בזמן שהפעולה בקונין היתה בעיצומה, הורה לנגה לנהגו ליסוע מזרחה, כ40 קילומטר אל עיירה קטנה בשם חלמנו.

המלחמה הותירה את רישומה על אוכלוסיית חלמנו והסביבה, שהיתה מורכבת מפולנים, יהודים וגרמנים. קווי האש עברו באזור זה ב1939. קולו ודאבי הופצצו על ידי הלופטוופה. הנזקים שנגרמו לדאביי היו פי שמונה מהתקציב השנתי של העירה. כ15 בתים, 23 משקים ושני בתי חרושת תעשייתיים הושמדו לחלוטין או באופן חלקי. אך גרועים מכך היו המאסרים: כמו באזורים אחרים ברחבי פולין, נאסרו על ידי שירות הביטחון (ס”ד)  ומשטרת הביטחון (זיפו) אזרחים מקומיים, משכילים ושאינם משכילים כאחד, כל אלו שנחשבו כמסכנים את ממשל הגרמני. בין אלו שנאסרו במחצית השנייה של ספטמבר בדאביי היו רוקח, פיזיקאי, ומנהיגים קהילתיים נוספים. כ80 אנשים עוכבו לחקירה והוחזקו בכלא קולו עד נובמבר, כאשר כ50 מתוכם הועברו ליער רז’וקאו, שם נורו למוות. מקום זה עתיד היה להפוך למקום הקבורה של קרבנות מחנה חלמנו.

ערים ועיירות ברחבי פולין הכבושה נשלטו על ידי גרמנים. שמות העיירות שונו לגירסה גרמנית: לודז’ נקראה ליצמנשטאדט, פוזנן נקראה פוזן. חלמנו הפכה לקולמהוף, קולו נקראה עתה וורת’בריקן, דאביי נקראה אייכנשטאדט, ופווייקי – ארנסדורף. כחלק מן התוכנית של הגרמניזציה של ההאורטגאו, הוחרמו רכושם ובתיהם של אלפי פולנים במטרה לפנות מקום לגרמנים אתניים שיובאו למקום מהרייך הישן, מהמדינות הבלטיות, וולהיניה ואזורים אחרים.

כ60 קילומטר צפונית מערבית ללודז’, ממוקמת חלמנו בעיקול של הדרך הראשית בין דאביי 50השוכנת כשישה קילומטר לכיוון דרום, ובין קולו השוכנת כ14 קילומטר לכיוון צפון. בעיירה התגוררו כ250 תושבים ב30 עד 40 בתים. מספר משפחות יהודיות גרו בחלמנו, אך משפרצה המלחמה עקרו לדאביי, שם חשבו להשיג מידה רבה יותר של ביטחון.  ב15 ביולי, 1940, הוקם בדאביי גטו פתוח שהכיל כ920 תושבים והתפרס על פני שנים מרחובות העיר. כאשר החלו מתיישבים גרמנים להגיע לאזור, היה על הפולנים לעזוב. חלקם עזבו את האיזור וחלקם עברו להתגורר עם ידידי משפחה.

ב1941 היתה בחלמנו אחוזה ישנה ובתוכה טורה מתפוררת בסגנון ניאו-גותי. האחוזה השתרעה על פני שלושה הקטרים , (אקרים) בצד המערבי של העיירה. פרט בולט נוסף בעיירה היה הכנסיה, ששכנה כ100 מטר מהדרך הראשית, ונפרדה ממנה באמצעות תעלה קטנה. האחוזה נרכשה ב1837 על ידי גנרל גרמני, קארל היינריך ג’טרג’ וון ביסטרום עבור שירותים למען הצאר הרוסי. הגנרל מת בשנה שאחר כך והאחוזה עברה לידי בנו, ניקולאי קארל וון ביסטרום, שבנה את הטירה ואת הכנסיה בשנות השמונים של המאה ה19. לאחר מלחמת העולם הראשונה השתלט הממשל הפולני החדש על האחוזה. הטירה חולקה לדירות ומשפחות עברו לגור בתוכה. לודוויג קוצאי, שגר באחת הדירות עם משפחתו היה מנהל הבנייה.

בנין ההנהלה הקהילתי (גמינה) או אולם הכפר, היה כ50 מטר במורד הרחוב מן הכנסייה, ואחריו היתה חנות מכולת מקומית. בית הספר הכפרי הקטן היה בצד הנגדי של הכביש. מול הטירה שכן מבנה המתנדבים של מכבי האש, שנודע בשנות המלחמה כ”בית הגרמני”. מאחורי הטירה והכנסייה היה מורד תלול שהתיישר עם זרם הנהר נר. חלמנו הייתה תחנה שגרתית לאורך מסילת הברזל שחיברה בין דאביי לקולו. קטע נוסף של המסילה המשיך צפונית מקולו אל סומפולו.

חלמנו, יחד עם 16 עיירות נוספות באיזור היוו את הגמינה המקומית שמושבה היה בחלמנו עצמה. ביוני 1939 נבחר פראנקיצ’ק אופאז’ כראש הגמינה (או וויט), ג’וזף זיולקובסקי כסגן, ואנטוני סקרובאנין וג’וזף ווצניאק כזקני המועצה. חברים נוספים בועד כללו את סטאניסלב קאז’יאנסקי (מזכיר), קונארד שולץ ואנטוני פיזצקה. צ’סלאב פוטיראלסקי וליאופולד צ’וויאלקובסקי התמנו כפקידים.

פראנקיצ’ק אופז וסטאניסלב קאז’ינסקי היו בעלי עבר עשיר בשירות למען הקהילה. שניהם היו ממייסדי הסניף המקומי של יחידת ההגנה האוירית (LOPP), ארגון הגנה אזרחי בהיקף ארצי שנוסד ב1928. השלוחה המקומית של LOPP  נוסדה בחלמנו בפברואר 1934 ומקומה היה בבנין העיריה (הגמינה). אופאז’ וקאז’יאנסקי שימשו בועד הארגון במשך מספר שנים. קונארד שולץ,,על פי 51 שמו, היה בעל מוצא גרמני. ב1922 עבר מעיירה קטנה ליד העיר ז’אגוראו, מערבית לקונין, אל חווה חקלאית בסובוטקה, עירה השוכנת מעט דרומית לחלמנו לצד הדרך אל דאביי. גם לשולץ היתה בעבר מעורבות בפוליטיקה המקומית. בשנות ה30 המוקדמות שימש כראש המועצה בסובוטקה, ואחר כך היה חלק מועד ההנהלה של הגמינה בחלמנו.

לאחר כיבוש פולין, מונו גרמנים לתפקידים ניהוליים בעיירות. קונארד שולץ מונה לראש הגמינה (אמטסקומיסר) לצד לנדראט באואר מקולו, וכן לראש המפלגה הנאצית המקומית. ג’קוב זמלר, איכר מקומי נקרא מנהל העיירה (זוליש) בחלמנו. גרמני בשם קלוג החליף את קאז’ינסקי כמזכיר. למרות זאת הושארו קאז’ינסקי, צ’וויאלקובסקי ופוטיראלסקי כפקידים.

כאשר הסיע ברנמייסטר את לנגה אל חלמנו בסתו 1941, היה אמור להיפגש עם מנהיג המפלגה המחוזי בקולו, וולטר בטש. קונארד שולץ, בעל הדרגה הגבוהה ביותר באיזור, לא היה באותו יום בחלמנו. לנגה ובטש סבבו באזור עם הרכב ובחנו את המבנים הציבוריים. הם עצרו כדי לסקור את הטירה, ובייחוד את המרתף. לאחר הבדיקה עזבו את המקום.

מספר ימים לאחר מכן חזרו ברנמייסטר ולנגה. ארהארד מייקלסון, גרמני שלא מכבר הועבר למקום ושימש כמורה בבית הספר מספר אודות הביקור השני:

יום אחד בחורף 1941/42 נסעו מספר מכוניות אל אולם הכפר, שממול בית הספר, ואנשי SS  אחדים לבושים במדי שדה אפורים יצאו מהם. ראיתי זאת ממבנה בית הספר. הם נכנסו לבנין העיריה ונועדו שם עם אמטסקומיסר שולץ. לאחר מכן אמר לי שולץ שזונדרקומנדו יקים תחנת מעבר בחלמנו. אנשי הSS אמרו לו כי היהודים יעברו כאן בדרכם לרוסיה.

במהלך הפגישה הודיע לנגה לשולץ באופן מפורט מהן תוכניותיו, ושבכוונתו להשתמש ב”בית הגרמני” עבור אנשיו. לאחר מכן נפרד ממנו. שולץ העביר את המידע אל המזכיר לשעבר של הגמינה, סטאניסלב קאז’יאנסקי. ז’אן באברסקי, נער צעיר שהזדמן לעיתים תכופות אל משרד הגמינה, שמע כיצד קוז’ינסקי מספר שהגרמנים מתכוננים לייסד מחנה “כדי להרוג יהודים”. באברסקי גם צותת לשיחה בין שולץ לקאז’יאנסקי בה אמר לו ” העניינים יתחילו להתחמם בחלמנו, דם יישפך, ומעטים יישרדו”.

מספר ימים אחר כך, לאחר הביקור השני, כאשר הסתיימו כל ההכנות הנחוצות, הגיע לנגה עם הזונדרקומנדו לחלמנו. חלקם לפחות הגיע הישר מן הפעולה בקונין. האחרים, כולל חברי הקבוצה החדשים, הובאו מפוזנן על ידי פוליצמייסטר ווילי לנז. בקבוצה זו היה השוטר קארל הימל, אשר סיפר כדלהלן:

52הייתי אמור להתיצב בפני פוליצמייסטר לנז (במשרד הגסטאפו בפוזנן) על מנת שאוכל להכלל ביחידת השמירה יחד עם שוטרים נוספים.  ריברלוטננט גראף מסר לי הוראה זו. איני יודע מי מהקומנדו של השוצפוליצי העביר אותה. כמו כן לא נאמר לי לאיזו מטרה או באיזה מקום משמש הקומנדו הזה. כפי שהורו לי, התיצבתי במשרדי הגסטאפו בפוזנן למחרת היום. פוליצמייסטר לנז הנ”ל, אותו לא הכרתי, פגש אותי בכניסה. יחד עמו היו חמישה או שישה קציני משטרה שהגיעו ממחוזות בנפת פוזנן. למיטב זכרוני היו שם:

1. פוליצי –אוברוואכטמייסטר האנס רונג’
2. פוליצי וואכטמייסטר מאקס זומר
3. פוליצי הופטוואכסמייסטר (סיימון) היידר
4. פוליצי אוברוואכטמייסטר אריך קרטשמר

איני זוכר את שאר האנשים. שאלנו את לנז’ לאיזו מטרה אנו נשלחים, אך הוא אמר לנו שאינו יודע. הוא אמר לנו ללכת אל חדר האוכל ולהמתין לו שם. לאחר מכן נכנס אל משרד הגסטאפו. אחר הצהרים, בשעה שלוש בערך הופיע לנז והורה לנו לצאת. עלינו על משאית שחנתה לפני משרד הגסטאפו, ושנהגה היה איש הגסטאפו, אוברשאפיהרר ארווין ברסטינגר. הוא הסיע אותנו דרך קולו אל העיירה חלמנו. לאחר שהגענו, הראה לנו לנז את חדר מגורינו בבית בתוך העיירה, שם עבר עלינו הלילה בחדר גדול.

אנשי הSS  היו אמורים להתגורר בבנין של תחנת מכבי האש ההתנדבותית, בבית הגרמני. אך לאחר שהגיעו השומרים מן המשטרה, הועברו לבתים פרטיים, והשוטרים שוכנו במבנה זה. לאחר זמן מה הובאו מקונין או מקולו צריפים למגורי השוטרים והוצבו ליד הבית הגרמני.

לנגה ושלישו אוברשטורמפיהרר הרברט אוטו וכן ברנמייסטר השתכנו בבנין ההנהלה המקומית. בנוסף לבית הגרמני ולבנין ההנהלה, השתלט הזונדרקומנדו גם על הטירה הישנה, על הכנסייה (הסגורה) ועל בית הכומר. הכומר המקומי, האב קארול מורוזביץ’, נאסר על ידי הגרמנים ומת במחנה הריכוז דכאו ב3 במאי, 1942. כמו כן הוחרמו בתים נוספים למטרת מטבח וחדר אוכל.

מחוץ לעיירה, כארבעה וחצי קילומטרים בדרך לקולו, היה יער חלמנו, אשר נודע גם בשם יער רז’וצאו ולאדורוז’. הזונדרקומנדו השתלט על חלקות 76,77 וחלקים מ74 ו75 בצד השמאלי של השביל. הוצבה שמירה של המשטרה מסביב, והמקום הוכרז כסגור לציבור.

הזונדרקומנדו הורכב משתי קבוצות. הראשונה כללה קבוצה קטנה של אנשי הSS והס”ד (שירות הביטחון). הם מונו למוציאים לפועל של תהליך ההשמדה. היו ביניהם גם בעלי דרגות משטרתיות, לא של הSS. אלה מבני הקבוצה שלא היו שייכים לSS (כגון גורליק) קיבלו דרגות SS 53 משלימות בהתאם לדרגותיהם במשטרה. הקבוצה השנייה, שהיוותה את רוב הזונדרקומנדו, כללה את אנשי המשטרה העירונית (שוצפוליצי). אלה שימשו בתור שומרים ומלווים.

יחידת הSS  המקורית הגיעה כמעט במלואה מפוזנן ומלודז’. רק הקצין האחראי וממלא מקומו הובאו מאינורקלאו. הזונדרקומנדו של הSS שייסד את המחנה בנובמבר 1941 הורכב מאנשי הצוות כדלהלן:

הופשטורמפיהרר הרברט לנגה, מפקד

אוברשטורמפיהרר הרברט אוטו, סגן המנהל (הגיע בראשית ינואר 1942)

רוטנפיהרר וולטר ברנמייסטר, נהגו של לנגה וסגנו

הופטשארפיהרר פרידריך ניומן, ענינים ניהוליים

הופטשארפיהרר ארווין ברנסטינגר, ממונה על כלי הרכב

הופטשארפיהרר פריץ איזמר, אחראי על הרכוש (הגיע בראשית ינואר 1942)

הופטשארפיהרר קארל גאוד, עוזרו של איזמר (הגיע בראשית ינואר 1942)

הופטשארפיהרר אלפרד בהם, מפקד המשלוחים

הופטשארפיהרר ג’ונס רונג’, עוזרו של לנז’

הופטשארפיהרר אריך קרטשמר, משלוחים

הופטשארפיהרר (השם הפרטי אינו ידוע) בסלר, נהג משאית הגז (הגיע בדצמבר או ינואר 1942)

(הדרגה אינה ידועה) פרנץ וולטר, נהג משאית הגז (הגיע בדצמבר או ינואר 1942)

פוליצמייסטר ווילי לנז, אחראי על המחנה ביער

אולם, חילופי תפקידים התרחשו מעט לאחר מכן, לאחר שפוטר חלק מן הקומנדו שהשתתף במבצע ההריגה הנייד. אוטו, גאוד ובהם שהו בחלמנו זמן קצר בלבד, והוחלפו אחר כך על ידי שטורמשרפיהרר אלברט פלייט (מהגסטאפו בלודז’), אונטרשרפיהרר מאקס זומר ואוברשארפיהרר הרברט הייקה-ריכטר (ידוע בחלמנו בשם ריכטר)בהתאמה. מאוחר יותר, באפריל 1942, הוחלף ניומן על ידי שטורמשרפיהרר וילהלם גורליק. שני אלה נשלחו לחלמנו ממטה הגסטאפו באינאורקלאו.

לנגה שימש כמפקד מחנה חלמנו במשך תקופה קצרה יחסית.. במרץ 1942, נקרא אל המשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין (רסה”א), שם קיבל העלאה בדרגה ביולי. מחליפו בתפקיד היה קרימינלקומיסר והופטשטורמפיהרר האנס בוטמן. בוטמן נולד ב11 בנובמבר 1911 בלווה, שלזוויג הולשטיין. גובהו היה 187 ס”מ, שיערו הדק בצבע בלונדיני, עיניו כחולות, פרצופו מנומש 54וטון הדיבור שלו גבוה וצווחני. על פי התיק האישי שלו, בוטמן הצטרף לשירות הביטחון של המפלגה הנאצית ב1933, אך למפלגה עצמה הצטרף שנתיים מאוחר יותר, ב1935. בדומה ללנגה, בוטמן היה נשוי ואב לשניים. הולדת בנו השני התרחשה כאשר קיבל את ההעברה לחלמנו. כאשר הגיע בוטמן למחנה, שונה שם הקומנדו ונשא את שמו, ונקרא גם בשם זונדרקומנדו קולמהוף.

באופן רשמי, הועבר בוטמן ממטה הגסטאפו בלייפציג אל הגסטאפו בפוזנן. כמו שעשה לנגה, העביר בוטמן את משפחתו לפוזנן וביקר אותם תכופות בסופי שבוע. מסעות אלו היו שילוב של עסקים ובילוי. בימי שישי הסיע ברמייסטר את לנגה, ואחר כך את בוטמן, לפגישות במשרד הגסטאפו וההסספ”פ. שבתות וימי ראשון היו בחיק המשפחה. ריכטר החליף את ברמייסטר לעיתים בנסיעות אלו, ואז ביקר את משפחתו שלו בפוזנן. כמו כן נסע בוטמן תכופות אל הגטוורוולטונג ואל הגסטאפו בלודז’.

תחת פיקודו של לנגה נוהל המחנה ביד ברזל. הוא עצמו פיקח על כל ההיבטים של תוכנית ההשמדה וערך ביקורות פתע על מנת להבטיח שהמשימות מבוצעות באופן מושלם. באופיו הסדיסטי לא היסס לנגה להשתמש בברוטליות כדי להשלים את המשימה. כאשר לא תאמה ההתנהלות את תוכניותיו, היה נמלא חימה ומקלל את כל הנוגעים בדבר.

הגעתו של בוטמן למחנה היתה כנראה הקלה מבורכת לחברי הזונדרקומנדו, ובייחוד לשוטרים. יחסית ללנגה, היה בוטמן בעל מזג נוח. אמנם, הוא היה אכזרי להחריד, אך אהב להינות מן החיים. הוא שתה לעיתים קרובות בכמויות גדולות. לפי גירסה אחת, הוא היה שיכור לחלוטין בשלושת הימים הראשונים לשהותו במחנה. בהפסקות השתייה שלו הרשה לפיקודיו לשוחח עימו ולקרוא לו בשמו הפרטי, מה שלא היה עולה על הדעת אצל לנגה.

על פי מספר עדויות ארכה הקמתו של המחנה כחודש אחד (משך הזמן שבין הגעתו של הזונדרקומנדו לחלמנו להגעת הטרנספורט הראשון של הקרבנות). זמן זה הספיק בהחלט להשלים את המשימה, שכן, המחנה לא היה גדול או מורכב במיוחד. הוא כלל את הטירה, השטחים שסביבה והחלקות המסומנות ביער שסביבן היו משמרות השוטרים. המשימה העיקרית היתה לגדור את שטח הטירה בגדר עץ, ולהתאים את המבנה עצמו לתנועה של אנשים פנימה והחוצה. אמטקומיסר שולץ שימש כמתווך בין האוכלוסיה המקומית והזונדרקומנדו. הטירה פונתה ונערך בה ניקיון יסודי תחת פיקוחו של מנהל העיירה ג’יקוב זמלר על ידי המשפחות שהתגוררו בה . הזונדרקומנדו עשה שיפוצים  קטנים נחוצים. 55חלונות המרתף נסגרו בעזרת  קורות עץ ואחר כך על ידי לבנים. נגר מקומי נקרא להתקין מספר ספסלים, וכן להתאים את ספסלי הכנסייה לשימוש בטירה.

הזונדרקומנדו שכר מספר נשים מקומיות מן העיירה ככוח עזר בבישול במטבח הזונדרקומנדו, ובנקיון המשרדים. כמו כן העסיקו חברי הזונדרקומנדו באופן פרטי נשים מקומיות שניקו את חדריהם וכיבסו את בגדיהם תמורת תשלום סימלי.

חומרי הבנייה הנחוצים הובאו מבחוץ. שטח הטירה, כולל הגן שגדל פרא, גודר על יד גדר באורך שנים וחצי מטר. גדר גדולה הוצבה בין שביל הכניסה לדרך הראשית. צידה האחורי של הטירה, שפנה אל נהר הנר נחסם על ידי גדר תיל. הקרקע היתה נטויה באופן כזה שהעומד בתחתית הגבעה לא יכול היה לראות את חצר הטירה. גדר עץ שנייה נבנתה בקדמת הטירה, מקיפה את החצר. לגדר זו היה שער בדרומה ובצפונה.

בתוך הטירה, ליד הכניסה הראשית בצד שמאל של הבנין, היתה דלת שהובילה אל הקומה התחתונה, אל המרתף ואל משטח קטן שלפניו. פרוזדור ארוך, רוחבו מעט יותר ממטר אחד, מואר על ידי מנורות גז, הוביל לצד ימין. בשמאל הפרוזדור היו כשבעה חדרים. בצד ימין היו ארבעה חדרים שגדלם היה דומה לגודל החדרים שמשמאל, וכן חדר קטן נוסף. הפרוזדור הסתיים בדלת שפנתה החוצה אל צידו הימני של הבנין, שם נבנה מעלה משופע סגור משני צידיו.

יחידת השומרים של המשטרה (פוליציוואכטקומנדו), הורכבה מחברים בשוצפוליצי של לודז’. השוטרים נבחרו באקראי, הגיעו לחלמנו בעיקר מהפלוגה הראשונה והשנייה של פוליציבטליון ליצמנשטאדט. בעיקרון שרתו השומרים למשך תקופות קצרות בלבד ואחר כך הוחזרו אל המשטרה המקומית שלהם. מאוחר יותר, השומרים שמצאו עצמם במחנה עתידים היו להישאר בו עד לחיסולו. בתחילה נכללו ביחידה זו כ30 אנשים, אולם בהמשך גדל מספרם עד ל120. הגדלת היחידה נעשה בשלושה שלבים. השלב הראשון היה כאשר הצליחו שלושה אסירים לברוח מן המחנה בינואר 1942. השלב השני היה בייסוד פלוגת שמירה נוספת שנקראה בשם משמר הטחנה. השלב השלישי היה כאשר יחידת עובדי הכפייה היהודים הוגדלה בקיץ 1942, כדי להוציא את הגויוות מקברן ביער ולשרפן.

פליצימייסטר קורט מוביוס שימש כמפקד המשלוחים בטירה עד חזרתו ללודז’ בספטמבר 1942. 56פוליצימייסטר אלואיס היפאלה מונה כאחראי על העבודה היהודית בטירה. היפאלה היה דמות מרכזית במחנה והיה פעיל בשתי התקופות. בספטמבר 1942 קיבל את תפקידיו של מוביוס כאחראי על הטרנספורטים אל הטירה, בו בזמן שהמשיך לשמש כמפקד על העבודה היהודית. היפאלה סיפר מאוחר יותר על הגעתו למחנה, כנראה בינואר 1942, יחד עם קבוצת שוטרים מלודז’.

כל היחידה נלקחה בכמה משאיות למקום שנקרא קולמהוף. הגענו לשם בערב. קיבל אותנו הופשטורמפיהרר לנגה. הוא הראה לנו את המקום בו היינו אמורים להתגורר.היה זה חדר גדול בבנין שכפי הנראה היה בנין ההנהלה.

למחרת בבוקר, היה על כולנו להתייצב בקדמת האכסניה. לנגה וסגנו אונטרשארפיהרר פלייט הגיעו. לנגה הרצה בפנינו והסביר כי קולמהוף הינה המקום אליו מובאים יהודים מהוארטגאו ומומתים על ידי גז. תפקידנו לשמור בהסגר את המחנה ביער, את הטירה ואת העיירה, כך שאף אדם שאינו מורשה לא יוכל לראות את הנעשה. אנחנו לא ניטול חלק בהשמדה עצמה. לבסוף אמר פלייט כי מי שיתרשל במילוי תפקידו, או יסרב לציית לפקודה יישלח למחנה ריכוז. לאחר מכן ניתנו לנו משימותינו.

תוך החודש הראשון הוחלף פעמיים מפקד הפוליציוואכטקומנדו. פוליציאוברלוטננט הארי מאאס החליף את פוליציאוברלוטננט הארי לאנג, המפקד הראשון של המשמר המשטרתי. ביום שלאחר הגעתו של מאאס, הותז בפניו בטעות חומר מחטא והוא הוחלף שלושה ימים לאחר מכן. על פי מאאס, כל אחד מחברי הזנדרקומנדו עבר חיטוי בהגעתו כדי למנוע הידבקות במחלות. מחליפו היה פוליצי אוברלוטננט גוסטאב היפינג ששימש בתפקידו עד לחיסול המחנה ב1943. פוליציהופטוואכטמייסטר אוטו בוג, סמל המשמר, היה סגנו של הפינג. הופטוואכטמייסטר גוסטאב פידלר החליף את בוג בתקופה מאוחרת יותר.

הפוליציוואכטמייסטר חולק לשלוש יחידות שמירה. פוליצי-אוברוואכטמייסטר קארל היינל פיקד על האוסקומנדו (משמר הטירה). תפקידו היה לשמור על איזור הטירה, לפקח על כך שאף אחד מן המגיעים במשלוחים לא יימלט, להבטיח שהתהליך מתבצע ללא תקלות, ולשמור על העובדים היהודים בטירה. הוואלדקומנדו (משמר היער) היה מופקד על בטחון המחנה שביער ומפקדה היה פוליציוואכטמייסטר סיימון היידר מפוזנן היה. הטרנספורטקומנדו נסע לערים ועיירות באזורים הסמוכים, העמיס את היהודים המקומייםעל משאיות והביאם אל הטירה. אוברוואכטמייסטר אריך קרסטשמר פיקד על השוטרים בפלוגה זו.

ההאוסקומנדו ניצב בשלוש  עמדות מרכזיות. העמדה הראשונה היתה שער הכניסה. תפקיד קבוצה זו היה לפתוח ולסגור את השער כאשר הגיעו המשלוחים. לאחר מכן היה על השומרים להיכנס לטירה ולשמור על החדרים בהם התפשטו היהודים. לאחר מכן כאשר הובלו הקרבנות במורד 57המדרגות אל המרתף, יצאו השומרים החוצה לימין הטירה לפקח על כך שאף יהודי אינו בורח בזמן ההעמסה על משאיות הגז. לאחר סיום התהליך חזרו השומרים אל שער הכניסה.

העמדה השנייה היתה במרתף הטירה. כאן היה על השומרים לשמור על דלתות שתי סדנאות העבודה בהם עבדו חיטים וסנדלרים יהודים, וכן לשמור שאף יהודי אינו נמלט לכיוון זה בזמן  ההעמסה על משאיות הגז.

העמדה השלישית בה ניצבו שוטרי ההאוסקומנדו היה מאחורי הטירה. הם היו מופקדים על השמירה באזור זה וכן על החלונות של החדרים בהם עבדו החיטים והסנדלרים היהודים, וחלונות החדרים של יחידת עובדי הכפייה היהודים.

סך של 9-12 שוטרים ניצבו בכל זמן נתון בכל אחת מעמדות אלו. במהלך היום נערכו חילופי משמרות. בלילות הוצבה שמירה של שני שוטרים על המרתף בו ישנו היהודים. שומר נוסף הוצב בפתח הטירה.

הקבוצה השנייה של השוטרים, הוואלדוואכטקומנדו, נועד לשמור על אזור היער. החלקות ביער רז’וקאו היו מסומנות על ידי שבילים בין העצים ובמזרחו היתה הדרך הראשית שעברה בין קולו לדאביי. קבוצת שוטרים אחת מונתה לשמור על המתחם החיצוני. אסור היה לאף אדם להכנס אל המקום. קבוצה שנייה מונתה לשמור על יחידות העבודה היהודיות שעבדו בתוך היער. בתחילה היו בוואלדוואכטקומנדו 25 שוטרים, אך מספרם גדל ככל שעבר הזמן.

הקבוצה השלישית של השוטרים היתה הטרנספורטקומנדו. קבוצה זו הובילה שש עד שמונה משאיות שחנו בחלמנו והסיעו את הקרבנות אל הטירה מערים ועיירות ממרחק של עד כ75 קילומטר. שוטר אחד היה ממונה על כל משאית.

בתמורה לעבודתם במחנה קיבלו חברי הזונדרקומנדו שכר נוסף בסך 10 רייכסמארק ליום, בעלי דרגות גבוהות השתכרו יותר.בוטמן קיבל 15 רייכסמארק ליום. כמו כן קיבלו הקצאות מיוחדות של וודקה וסיגריות, וכמובן, נמנעה מהן הסכנה להישלח לחזית. התפקיד בחלמנו היווה עבור השומרים הקלה מהתימרונים היומיים והאימונים המפרכים  שנדרשו לבצע בלודז’.

שמונה מן האסירים הפולנים ששימשו ככורי קברים עבור זונדרקומנדו לנגה הוחזקו בנפרד בתאיהם בפורט VII לפני הפעולה ביער שליד קונין. יום אחד הופיע לנגה וביקר את התנאים הירודים בהם הוחזקו האסירים. הוא השיג עבורם לחם ונקניק בהסבירו שעליהם לחזור לכוחותיהם, שכן ממתין להם מבצע נוסף. היחסים בין שמונת הפולנים- לך יאסקולסקי, מאריאן ליבלט, הנריק מאליצ’ק, הנריק מאניה, פרנסיצ’ק פייקארסקי, סטאניסלב פולובסקי, קאייטאן סקריפצ’ניסקי וסטניסלב ז’ימנסקי- לבין 58שאר חברי הזונדרקומנדו השתפר עם הזמן. הנריק מאניה מספר שהיה זה בתקופה זו ש:

השתנה משהו ביחס של אנשי ה SS כלפינו. לדוגמא, בקוניןהוחזקנו בכלא המקומי, אך היינו אמורים לקבל תנאים טובים יותר מיתר האסירים. מנהל בית הכלא לא הסכים לכך, אז אנשי ה SS לקחו אותנו אל הדירה בה התגוררו בעיר, שם נתנו לנו חדר סמוך אליהם אך עדיין השגיחו עלינו. בזמן הפעולה בקונין לקחו אותנו איתם אנשי הSS  אל המסעדה בה אכלו את ארוחותיהם, למרות שישבנו בשולחן נפרד. בזמן זה התבססה בינינו איזושהי מערכת יחסים כתוצאה מהמגעים הישירים והתכופים.

כעת היתה אפשרות הבריחה פשוטה למדי עבור האסירים הפולנים. כאנשי צוות בחלמנו, היו לבושים בבגדים אזרחיים והתגוררו בחדר בקומת הכניסה של הטירה. לא אזקו אותם באזיקי רגלים, כפי שעשו לעובדי הכפיה היהודים. התושבים המקומיים וואנדה קרופידלווסקה ואנדריי מישצ’אק, איכר שהתגורר בתחתית הגבעה שמאחורי הטירה, ציינו כי אנשים אלו הוחזקו תחת שמירה בזמן הקמת המחנה, אך משהחלו להגיע המשלוחים, השתנה אליהם היחס והם נחשבו כעובדים ולא כאסירים. יתירה מזו, הפולנים נראו כשהם מובילים יהודים למשימות שונות ברחבי העיירה. היחסים בין אנשי הSS אל הפולנים השתפרו במידה כזו, שהיה להם חופש תנועה בתוך העיירה, כפי שנראה מתמונות שצולמו ביציאותיהם אלו. פייקרסקי, המבוגר בקבוצה, היה אף ביחסי ידידות עם לנגה ועם בוטמן והיה אחראי על שימור היחסים הטובים עם הגרמנים.

על פי הנריק מאניה, הוחזקו העובדים הפולנים בחלמנו תחת איום של פגיעה בבני משפחותיהם באם ינסו לברוח. גירסה זו הופרכה על ידי הנריק מאליצ’ק שהצהיר ש”היינו ביחסי חברות עם הגרמנים. הם החשיבו אותנו כשכירים. המנהלים הגרמנים של המחנה מעולם לא דיברו איתנו על אפשרות של בריחה. וכן, ככל שידוע לי, לאף אחד מאיתנו לא היתה כוונה לברוח. מעולם לא איימו שיפגעו במשפחותינו באם נברח. באופן כללי, היה לנו די טוב שם”. בסתירה לכך, ישנן שתי עדויות של תושבים מקומיים שהעידו לאחר המלחמה שהעובדים הפולנים חרדו לחייהם וחשבו על בריחה.

היחסים בין התושבים המקומיים לבין שמונת הפולנים היו חבריים יחסית. מפעם לפעם נשארו הפולנים ללון אצל חברים מחוץ למחנה. היו להם חברות בכפר. הותר להם לשלוח ולקבל דברי דואר 59 אחת לחודש, אך הם שלחו וקיבלו דואר באופן בלתי רשמי דרך אנדריי  מישצ’ק. רשמית נאסר עליהם לספר על מה שראו או שמעו במחנה. אולם, במהלך מסיבות עם בקבוקי וודקה, למדו המקומיים רבות אודות המתרחש מאחורי הגדרות.

לפולנים לא שולמה משכורת עבור עבודתם, אך הם קיבלו וודקה באופן קבוע. על פי מאניה ומאליצ’ק, הם ניכסו לעצמם כסף ותכשיטים שנלקחו מהקרבנות, בתרצם שלא נאמר להם במפורש שלא לעשות זאת. מעולם לא סיפרו על כך לגרמנים. בעזרת הכנסה זמינה זו, קנו מזון מן המקומיים ושילמו לנשים מקומיות שתכבסנה את בגדיהם. הבגדים נלקחו מאנשים שהגיעו במשלוחים.

על פי חבר אחד בזונדרקומנדו, קורט מוביוס, היו מספר הזדמנויות בהן החזיקו הפולנים נערות יהודיות למשך הלילה, באישורו של לנגה, ואחר כך, על פי וולטר ברמייסטר, בהוראתו של בוטמן:

קרה לעיתים שנבחרה אשה מבין היהודים שהגיעו למשלוחים עבור יחידת עובדי הכפייה. כנראה הפולנים עצמם בחרו בה. אני חושב שהם שאלו אותה האם תרצה לקיים איתן יחסי מין. במרתף היה חדר שהיה מיועד למטרה זו, שם נשארה האשה למשך הלילה או למספר ימים ועמדה לרשות הפולנים. לאחר מכן, היתה נשלחת להריגה בגז עם כל השאר.

האם היו אלו רק הפולנים שאנסו את הנשים? אחד הקרבנות היתה חברתו של אברהם ראי, אחד מעובדי הכפייה מאיז’ביקה קויאוסקה שעבד בכריית קברים במחנה שביער. כאשר הגיע לטירה יום אחד, כנראה בדרך לעבודה, ראה אותה, אך על פי תיאורו “היא נאנסה על ידי אנשי הSS, והיתה נראית פרועה ואחוזת טירוף, לא מהעולם הזה”. הפעם הבאה שראה אותה היתה ביער, בין הגוויות המתות של היהודים מאיז’ביקה.

על פי עדויותיהם של שני המקומיים, הגיעה אשתו של ז’ימנסקי לחלמנו למשך שבועיים. תמונות שצולמו על ידי האסירים עצמם בטיולים ברחבי הכפר מנציחות את הפיכתם מאסירים למשתפי פעולה.

כאשר הגיעו לחלמנו הועסקו הפולנים בהקמת המחנה. אחת העבודות הראשונות היתה הצבת הגדר באורך שמונה רגל, שהקיפה את הטירה והסתירה אותה מעין הציבור. בין יתר מקימי הגדר היו מאליצ’ק וז’ימנסקי. הם גם בנו את המעלה המשופע שהוביל את הקרבנות מדלת המרתף אל תוך משאיות הגז. ששת הפולנים האחרים הלכו כל יום אל היער שם הועסקו בעבודתם המוכרת- כריית קברים.

כאשר הוחל בהשמדה, עבדו שישה מן הפולנים בשטח הטירה. פולובינסקי עבד עם המשלוחים, 60בתרגום ההוראות עבור הטרנספורטים שלא הבינו גרמנית. יאסקולסקי, ואחריו מאליצ’ק, טיפלו במשאיות של הזונדרקומנדו, מילאו אותם בגז, בדקו את השמן ושאר עבודות תחזוקה. ליבלט, מאניה, פולובינסקי וז’ימנסקי החרימו את דברי הערך של הנרצחים, ליוו אותם אל המרתף, וכן, בעת הצורך, דחפו אותם לתוך משאיות הגז. אחד הפולנים, מאריאן ליבלט, ניסה לשכנע את אחת מקבוצות היהודים מאיז’ביקה קויאווסקה להיכנס אל משאית הגז בכך שנכנס פנימה בעצמו. הוא נלכד בצידן הפנימי של הדלתות והומת בגז יחד עם הקבוצה. תושבים מקומיים ואנשי צוות העידו כי יוסקולסקי נהג פעם אחת במשאית גז. שני הפולנים האחרים, פייקארסקי וסקרז’יפצ’ינסקי הלכו ליער מידי יום, שם עסקו בעקירת שיני זהב ובחיפוש בגופות הנרצחים אחר דברי ערך חבויים.

עובדי הכפייה היהודים נחלקו לשתי יחידות עיקריות. ההאוסקומנדו שימש בתוך שטח הטירה. הוואלדקומנדו ביצע את התפקידים שהיו מוטלים על הפולנים בזמן פעולות הגז הניידות: חפירת הקברים, ריקון ונקוי משאיות הגז, וקבורת הגוויות. מאוחר יותר נוספה קבוצה שלישית של אנשי מלאכה שעבדה במרתף הטירה.

לא ברור מקורה של קבוצת עובדי הכפייה היהודים. היה ברור ללנגה כי ששת הפולנים לא יוכלו לחפור לבדם את הקברים עבור מספר היהודים הצפוי להגיע. ב5 בדצמבר, 1941, נסעו חברים מן הזונדרקומנדו עם מכונית ומשאית לעיר קולו הסמוכה, שם הכריחו 30 יהודים לעלות אל המשאית, ונסעו משם. אנשים אלו נתנו כפי הנראה את הדחיפה הראשונה לפעולות החפירה. אך בתור עובדי הכפייה הראשונים, לא שרדו זמן רב.

על פי עדויות שונות ברור כי יהודים לא הועסקו ביער בתקופה הראשונה של הפעולות. קורט מוביוס, האחראי על המשלוחים סיפר כי במהלך הביקור הראשון שלן ביער באמצע דצמבר, ראה קבר גדול שנחפר על ידי קבוצה של ארבעה או חמישה פולנים. הוא נכח בהגיען של שתי משאיות גז, וראה כיצד הפולנים פורקים את הגופות ומניחים אותם בתוך הבור. כמו כן ציין כי רק מאוחר יותר, כאשר הגיעו משלוחים נוספים לחלמנו, הוחלפו הפולנים ביהודים, והפולנים עברו לעבוד בטירה. הפולנים סיפרו כי היו הם אלה שבתחילה כרו את הבורות ואחר כך הראו ליהודים כיצד לעשות זאת. אמנם, לא ברור מתי בדיוק התחילו יהודים מן המשלוחים לעבוד בחפירה. ביום שישי, ה2 בינואר, 1942, לכדו שוטרים מקודאווה כ30 גברים חזקים ובריאים והחזיקו אותם במעצר. הם הוכרחו לעלות על משאית שהגיעה בערב. המשאית נסעה לכיוון חלמנו. ללא ספק היתה זו הקבוצה הראשונה שתועדה כיחידת עובדי הכפייה היהודים של הוואלדקומנדו.

61   בזמן הקמת המחנה, בחודש נובמבר ובשבוע הראשון של דצמבר 1941, שלח לנגה חלק מן הזונדרקומנדו חזרה לאזור קאליש במטרה לבצע פעולה נוספת. (באוקטובר, רצח הזונדרקומנדו בגז פציינטים מבית האבות בקאליש) ב26 בנובמבר, ערך פרדיננד גוהלר, ראש הגסטאפו בקאליש סלקציה בגטו קוז’מינק (בורנהגן), בה הועמסו על משאית הגז כ700 מבוגרים חולים וכן ילדים מתחת גיל 14. המשאית נסעה אל היער הסמוך לגולוצ’או, שם נקברו הקרבנות. הפעולה ארכה מספר ימים. עד ראייה מספר מזיכרונתיו:

בנובמבר 1941, הגיע גוהלר לקוז’מניק והכין רשימה של האוכלוסיה היהודית. כולם ידעו שהדבר אינו מבשר טוב. מספר ימים אחר כך הגיעה קבוצה גדולה של אנשי גסטאפו ומשטרה צבאית עם גוהלר והקיפה את הגטו. הוא הורה לכל האנשים המבוגרים, שאינם מסוגלים לעבוד, על פי רשימתו, להתיצב בבית הכנסת. בינתיים הגיעה משאית שחורה גדולה. גוהלר הורה לכל הנאספים בבית הכנסת להיכנס אל המשאית שתיקח אותם למחנה מיוחד עבור האנשים שאינם מסוגלים לעבוד. גוהלר עמד ליד דלתות המשאית הפתוחות והיכה באלה כל אחד שנכנס. כשבעים אנשים נצטוו להיכנס אל המשאית. לאחר שנכנסו לתוכה 40 איש, התמלאה המשאית ואז החל גוהלר להכות באלה את אלה שבפנים עד שנוצר מקום עבור השאר. הוא אף בעט לתוכה את האחרונים. כלי הרכב היא עמוס עד להתפקע. לאחר ששבעים אנשים היו בפנים, זרק גוהלר פנימה ילדים מעל ראשי האנשים, ואז נסגרו הדלתות וננעלו. באופן זה הומתו בגז כל אותם שלא היו מסוגלים לעבוד, אמהות וילדים בשני כלי רכב בדרך לגולוצ’או, שם נקברו.

פעולה זו היוותה מודל בו השתמשו מאוחר יותר בפעולות של פינוי גטאות, כאשר הקרבנות הובאו לתוך בנין, בדרך כלל בית כנסת, או להבדיל, כנסייה. לאחר שהוסגרו במקום, הוכרחו להישאר במבנה בתנאי צפיפות, ללא מזון, שתיה או אפשרות  לצאת לשירותים. עקב היחלשותם הפיזית והנפשית, היו רבים מן האנשים להוטים לצאת ולא התנגדו לעלות על כלי הרכב שהמתינו בחוץ.

אין זה מפתיע שלנגה בחר בחלמנו כמקום מתאים להקמת המחנה. המיקום היה הגורם העיקרי בהחלטתו. חלמנו שכנה במקום מרכזי יחסית לאוכלוסיה היהודית באיזור. בנוסף היא היתה מבודדת. לא היו ערים גדולות בסביבתה, ומאידך היתה נגישה למסילת הברזל הסמוכה. לנגה החשיב את מיקומה של חלמנו כאידיאלי להשלמת משימתו. כאשר הסתיימו ההכנות הדרושות בטירה וביער, זונדרקומנדו לנגה קיבל את הטרנספורט הראשון של הקרבנות ב7 בדצמבר, 1941.

62 המשלוחים

מספר ניכר של קרבנות הגיע לחלמנו הישר מגטו לודז’. היו אלו מהראשונים שהושמדו במקום. תולדות גטו לודז’, כולל תנאי המגורים וההעסקה המחפירים של התושבים כבר מתועדים היטב. אולם, שיתוף הפעולה שבין הנהלת הגטו הגרמנית הגטואוברוולטונג ולבין זונדרקומנדו קולמהוף הינו פחות ידוע.

לודז’ שלפני מלחמת העולם השנייה היתה מקום בו פיכו חיים יהודיים תוססים. הקהילה היהודית הותיקה התפתחה באופן מרשים עם ההתפתחות התעשייתית בעיר. הגרמנים כבשו את לודז’ בספטמבר 1939, שינו את שמה לליצמנשטאדט ב1940, הקימו בה את הגטו השני בגדלו באירופה (הראשון בגדלו היה גטו וורשה) וסגרו אותו במאי 1940. בחוזר שסומן בסודיות על  אודות ייסוד הגטו, ציין פרידריך גוהלר, נשיא המחוז: “הקמת גטו הינה באופן טבעי אמצעי זמני. אני שומר לעצמי את זכות ההחלטה אודות העיתוי והאמצעים בהם ינוקה הגטו ועמו העיר לודז’ מכל היהודים. זוהי חובתנו הסופית לבער רעה חולה זו  אחת ולתמיד.”

הנהלת הגטו (גטואוברוולטונג ליצמנשטאדט), שבראשה עמד הנס ביבאו, סוחר קפה לשעבר מברמן, היתה האחראית הישירה לעניני הגטו. היררכית ההנהלה היתה מובנית מלמעלה כלפי מטה החל ממושל הוארטגאו (רייכסשטאלטהאלטר), ארתור גרייזר, נשיא המחוז (רג’ירונגספראזידנט), עובר לפרידריך אובלהור, ראש העיר (אוברבורגרמייסטר), אל ראש הנהלת הגטו הנס ביבאו וסגנו, פרידריך ריבי. היתה זו הנהלת הגטו שתיקשרה ישירות עם היודנראט, שבראשו עמד חיים רומקובסקי, הנשיא הייצוגי של האוכלוסיה היהודית. ראש הגסטאפו בלודז’ היה הופשטורמפיהרר רוברט שיף, שאחר כך הוחלף על ידי הופטשטורמפיהרר ד”ר אוטו ברנדפיש בינואר 1943. ברדנדפיש הועבר ללודז’ לאחר ששירת בברית המועצות כראש יחידת ההריגה הניידת איינזאצקומנדו 8, פלוגה מתוך איינזאצגרופה B. ברנדפיש קיבל על עצמו את תפקידיו של ונצקי, לאחר שזה עזב ב1943.

כראש הנהלת הגטו, היתה לביבאו מערכת יחסי עבודה הדוקה עם זונדרקומנדו קולמהוף, מראשית היווסד המחנה, וקודם לכן. ב20 באוקטובר 1941- לפני הקמת מחנה חלמנו, לאחר שלנגה קיבל את פקודת ההשמדה- שלח ביבאו חוזר בו כתב שהפתרון לבעית היהודים הינו ענין פוליטי בלבד, ושהוא יבוצע אך ורק על ידי אנשים שימונו לשם כך על ידי הפיהרר, ושאחריותם של כל המועסקים על ידי 63הגטואוברוולטונג הינה לשמור על סודיות מוחלטת בשל מטרות פוליטיות כלליות. ביבאו עבד בשיתוף פעולה צמוד עם זונדרקומנדו קולמהוף לשם יישוב מחדש של היהודים מהגטאות בערים השונות, בהפניית הכשירים לעבודה אל גטו לודז’, ואת השאר לחלמנו. יתרה מזו, התיאומים לגבי העברת רכוש הקרבנות שנשלחו לחלמנו נעשו עם ביבאו.ביבאו השתתף באופן אישי בגירושים וביקר תכופות במחנה חלמנו, כפי שעשו ברנדפיש וגינטר פוקס, הממונה מטעם הגסטאפו בלודז’ לעניני יהודים.

שיתוף הפעולה עם ביבאו ועם הנהלת הגטו היה חיוני על מנת לאפשר לחלמנו לתפקד באופן יעיל.  חברים בזונדרקומנדו קולמהוף נפגשו עם קצינים בלודז’ לעיתים תכופות. ביבאו אירח את הפגישות שנערכו בינו לבין לנגה, ואחריו בוטמן, ריכטר ואחרים מחלמנו. התיאום בין יציאת המשלוחים מן הגטו והגעתם לחלמנו היה חוליה נחוצה בשרשרת ההשמדה. העברת הרכוש השדוד מן המחנה אל בתי האיכסון בדובראו דרשו גם כן תיאום לוגיסטי בין הצדדים המעורבים. הנהלת גטו לודז’ היתה חלק אינטגרלי מהפעלת המחנה בחלמנו.

תהליך ההשמדה החל בתחילת דצמבר 1941 עם פינוי האוכלוסיה היהודית בערים ובעיירות הסמוכים. הליך זה נדרש על מנת להבטיח מידה של סודיות בכל הקשור למתרחש בטירת בחלמנו. למרות זאת, כאשר הוחל בתהליך ההשמדה, החלו שמועות להתפזר סביב. בעוד שהאוכלוסייה היהודית הקרובה ביותר אל המחנה (בקולו ובדאביי) היתה הראשונה להתפנות, הקהילה היהודית בגראבווה, ששכנה כ12 קילומטר מדאביי “נשכחה” למשך כארבעה חודשים. פרט זה הינו משמעותי ביותר בהקשר למאורעות שהתרחשו  בינואר 1942 (הטרנספורטים לחלמנו מפורטים על פי סדר כרונולוגי בפרק 4).

יהודי קולו, 14 קילומטר צפונית לחלמנו, היו הראשונים שהושמדו. לפני פרוץ המלחמה היתה בקולו אוכלוסיה של כ33,000 נפש, מתוכם 7,000 או 8,000 יהודים. מספר עסקים בעיר (חנות מכונות, בנאי לבנים וטחנת קמח) היו שייכים ליהודים, אולם רוב יהודי העיר התפרנסו מעסקים קטנים, רוכלות ובתי מלאכה. המשכילים מבין היהודים היוו קבוצה קטנה של רופאים, עורכי דין ומורים. הקהילה היתה מחולקת לקבוצות פוליטיות שונות, כולל ציונים שעסקו בהכשרה ושלחו מתיישבים לארץ ישראל.

לאחר הכיבוש הגרמני, והפיכת פולין המערבית לחבל הוארטגאו, שם העיר שונה לווארת’ברוקן. 64ב1940, גורש חלק גדול מיהודי העיר לעיר איזביקה לובלסקה בגנרל גוברמן. גברים צעירים נשלחו למחנות עבודה בסביבות פוזנן, וגטו יהודי הוקם בעיר. הגרמנים ייסדו מועצה יהודית (יודנראט) שהיתה אחראית ליישום ההחלטות של הנהלת הגטו הגרמנית. באוקטובר 1941, הועברו תושבים יהודים ליישוב מחדש בעירה בוגאי הסמוכה. חודש לאחר מכן נצטווה היודנראט להכין רשימה אלפביתית של כל תושביה היהודים של קולו. תושבים אלו קיבלו הודעה שהם מועברים מן הגטו כיון שעליהם לעבוד. על כולם היה לשלם 4 רייכסמארק לכיסוי הוצאות הנסיעה “אל המזרח”. הליך זה הפך לשגרתי מהלך הפינויים הבאים מכל רחבי המחוז. היה זה סימן לרבים שימיהם האחרונים מתקרבים.

מיכל פודצ’לבניק, דמות מפתח יהודית בתולדות המחנה, היה נוכח בפינוי הקהילה היהודית בקולו. הוא, אשתו וילדיו לא היו ברשימה. הם היו בקבוצה שיושבה מחדש בבוגאי. אולם בני משפחתו המורחבת, כולל אביו ואמו, נכללו ברשימה. פודצ’לבניק השיג עבודה למען הגרמנים ואישור מעבר בין קולו לבוגאי.

בשעה שלוש, היו כולם ממוינים ל  A או לB  (הכשירים לעבודה ואלו שאינם כשירים). לאחר מכן נלקחו אל בית הכנסת ואל בית הספר היהודי וננעלו שם. ביום שלמחרת נלקחו בטרנספורט לחלמנו. יעד הנסיעה היה גלוי לכולם. נאמר להם כי חלמנו הינה תחנת איסוף למשלוחים אל המזרח. אנשים חולים ונשים בהריון קיבלו יחס מתחשב במיוחד. הם נלקחו ביום האחרון של פינוי הגטו.

הנהגים קיבלו הוראות מיוחדות שנאמרו לאזני הנאספים, ליסוע בזהירות כיון שהם מסיעים אנשים חולים. לנוסעים הורו לקחת איתם דברי ערך ובגדים. העמיסו על המשאיות כ40 עד 60 איש. שמות הנוסעים הוקראו בקול ונמחקו מן הרשימה בדיו אדומה.

אני אישית עזרתי להעלות נוסעים אל המשאיות. כאשר העמסנו את הטרנספורט האחרון, שאלתי אם אוכל להגיע לחלמנו כדי לבקר את בני משפחתי. נאמר לי שלא אוכל כיון שאין אפשרות לחזור משם.

פודצ’לבניק חזר לבוגאי הסמוכה, מקום מגוריו הרשמי, שם שמע את השמועות אודות היהודים שנשלחו להריגהב חלמנו.

הטרנספורט הראשון של היהודים נשלח מקולו ב7 בדצמבר. במהלך אותו יום הגיעו כ700 אנשים אל הטירה, שם עבר עליהם הלילה. ביום למחרת העמיסו אותם על משאית הגז, המשאית הישנה עם סמלו של קפה הקיסר. הם הוסעו אל היער, נחנקו ונקברו. אחר הצהרים הגיעה קבוצה שנייה של יהודים מקולו אל הטירה בה העבירו את הלילה. התהליך חזר על עצמו במשך ארבעה ימים.

65 ב6 בדצמבר, הגיעו כ1,100 יהודים מהגטו המקומי בצ’קולו, אליו נאספו מן העיירות הסמוכות, אל העיר דוברה. שם נעצרו בכנסייה המקומית בתנאים מחפירים. ב10 בדצמבר נלקחה קבוצה זו לחלמנו. כ975 יהודי דאביי, שישה קילומטר מחלמנו עברו גורל דומה. תושבי הגטו נלקחו אל הכנסייה הקתולית למעצר. הם אולצו לבלות שם שבעה ימים בתנאים נוראים, ללא מזון או שירותים, עד שלנגה היה מוכן לקבלם. המשלוחים לחלמנו החלו ב14 בדצמבר ונמשכו חמישה ימים.

עד סוף דצמבר נרצחו כל היהודים בסביבה הקרובה לחלמנו ונקברו ביער. העיר הקרובה ביותר בה התגוררו יהודים היתה גרובאו, כ20 קילומטר מזרחית לחלמנו.

בינואר, לאחר תקופת החגאות, היו הצוענים מלודז’ ראשוני הקרבנות בשנה החדשה. הצוענים נתפסו והושמו במחנות ריכוז. הם הגיעו מהרטבורג, פירסטנפלד, מאטרסבורג, רוטן טורם ואוברווארט, אוסטריה, אל גטו לודז’ בין ה5 וה9 בנובמבר 1941. הוחלט לא לערב בין הצוענים והיהודים, ולכן הוקם מחנה נפרד עבור הצוענים בתחומי הגטו. אזור קטן בפינה הדרומית מזרחית של הגטו הוקף בגדר תיל  כפולה, ותעלת מגן באורך שני מטרים סגרה על המחנה משני צידיו. כ4,996 צוענים נדחסו אל תוך המכלאה המאולתרת הזו, שהיו בה כ15 בנינים וסך של 543 חדרים. חסרו בהם תנאי מגורים בסיסיים- מיטות, רהיטים, מטבחים ושירותים. רק בדצמבר הועברו כ1,000 קערות ו2,000 כפות אל תוך המחנה. התנאים שנוצרו על ידי השלטונות הגרמנים לא יכלו שלא להסתיים באסון. המקרים הראשונים של טיפוס נרשמו באמצע נובמבר. המגפה התפשטה במהירות, והמאמצים שעשו הרופאים היהודים להילחם בה עלו בתוהו. לאחר ש613 צוענים מתו במגפה (וכן קרימינלאובראסיסטנט איגן יונסן שנדבק במהלך ביקורת שערך במקום), החליטה ההנהלה הגרמנית לפנות את המחנה.

הצוענים פונו בין ה2 ל9 בינואר, תחת משמר צבאי מן הגטו ישירות לחלמנו. התהליך להריגת הצוענים היה שונה מזה של הריגת היהודים. מיד לאחר ההגעה אל הטירה הועמסו הישר על משאיות הגז. לפחות שנים מן המשלוחים הללו נלקחו אל היער ושם נורו. חברי הזונדרקומנדו ללא ספק ביקשו לצמצם את המגע בינם לבין הצוענים נגועי הטיפוס. למרות אמצעי הזהירות שננקטו, פרצה מגיפת 66טיפוס במחנה. כל העובדים הפולנים נדבקו בטיפוס, להוציא את מאליצ’ק. 60 כתוצאה מכך נרכשו יחידות של חליפות מגן עבור חברי הזונדרקומנדו.

הופטשרפיהרר פריץ איזמרושני שוטרים נוספים מלודז’ הצטרפו בפרק זמן זה אל הזונדרקומנדו. איזמר מתאר בבהירות את השמדת הצוענים בחלמנו.

כאשר התיצבנו בפני לנגה, הורה לנו להצטרף אליו במכונית אל היער, שהיה מרוחק כחמישה קילומטר משם, על מנת לראות את הזונדרקומנדו בפעולה. לנגה הזהיר אותנו לשמור על סודיות מוחלטת כיון שכל המתרחש כאן מסווג כחשאי. כאשר הגענו אל היער התיצב בפנינו אחד השומרים. המחנה ביער היה במרחק קצר מן הדרך הראשית, ושביל עפר הוביל אליו. לנגה הורה לנו להתקרב, ראינו קרחת יער ומשאית אפורה חונה כשדלתיה האחוריות פתוחות. המשאית היתה מלאה בגויות, שנפרקו מן המשאית על ידי עובדים יהודים ונזרקו אל קבר גדול. הגופות המתות נראו כצוענים. היו שם גברים, נשים וילדים. הגויות היו לבושות בבגדים. כאשר ראיתי זאת חשתי בבחילה והקאתי. כאשר התאוששתי מעט, אמר לי לנגה: “אתה תתרגל לזה”. היינו שם כעשר דקות בלבד. אני חושב שהגיעו לשם עוד שתי משאיות במשך הזמן הזה. שתיהן היו מלאות בצוענים.

כאשר חזרנו, אמר לנו לנגה שברצונו להראות לנו את הטירה. באזור הטירה ראינו אנשים מועברים ישירות מהמשאיות אל משאיות הגז. אנשים אלו היו גם כן צוענים.

אחד מחופרי הקברים היהודים ביער אשר התעסק בקבורת הצוענים, אישר עדות זו, בציינו אנשים אלו היו בלבוש מלא, ואף החזיקו את מטלטליהם עמם בתוך המשאיות. ב9 בינואר, 1942, הגיע לנגה אל לודז’, שם קיבל צ’ק בסך 20,000 רייכסמארק מהנהלת הגטו כמענק מיוחד עבור מבצע הצוענים.

ב20 בדצמבר, 1941, הודיעה הנהלת הגטו לזקן היהודים, חיים רומקובסקי, שכ20,000 יהודים יפונו מן הגטו. רומקרובסקי הצליח בסופו של דבר להוריד כמחצית מן המספר הזה. תושבי הגטו הוטעו להאמין כי הם נלקחים לערים קטנות בגנרל גוברנמן, שם בעיית המזון אינה כה חריפה כמו בגטו.

ליאופולד צ’וואילקובסקי וסטניסלב קאז’נסקי היו שני מקומיים שעבדו בעירית חלמנו. שני אנשים אלו היו  בטווח שמיעה כאשר בראשית ינואר, קיבל סגן המפקד של חלמנו, אוברשטורמפיהרר הרברט אוטו, שיחת טלפון מלודז’. בשיחה נאמר לו, והוא חזר על הדברים, כי משלוחים של 750 יהודים מגטו לודז’ יחלו להגיע מדי יום אל תחנת הרכבת של קולו.

על היהודים הוטלה ההחלטה מי ייכלל במשלוחים, וזאת על ידי הועדה שהקימו- ועדת הגירושים. הוחלט כי אלה שמקרוב באו אל הגטו מן האזורים הסמוכים, בני משפחה של אנשים 67שנשלחו לעבודה בגרמניה, וכן “גורמים בלתי רצויים”, כגון אסירים בכלא הגטו, יוכללו במגורשים. לכל אדם הותר לקחת עימו מטען במשקל  12.5 קילוגרם ו10 רייכסמארק. בנוסף, חילקה מחלקת הבגדים 12,000 זוגות של לבנים חמים, מגיני אזנים, כפפות, גרביונים, גרבים וקבקבים. כמובן, כל זאת היה חלק מן ההטעיה. חפצים אלו היו עתידים לעבור חיפוש ומיון במחנה, איכסון לתקופה, ובסופו של דבר להישלח חזרה ללודז’. בפברואר, במהלך מה שנקרא השלב השני של היישוב מחדש, בוטלה האפשרות להוציא כספים מן הגטו.

משלוחי המוות מגטו לודז’ אל חלמנו החלו ב16 לינואר, 1942. ברכבות היו כ20 קרונות נוסעים עם 55 אנשים בכל קרון. הן יצאו מן הגטו בשעות הבוקר המוקדמות. אחד מדיירי הגטו מציין את המובאה הבאה ביומנו בתאריך 17 בינואר.

מוקדם בבוקר (בעצם, אתמול) יצא הטרנספורט הראשון של הפינוי. בסך הכל היו במשלוח 780 גברים, 853 נשים ו154 ילדים. רובם- מרוששים, שבורים, ערומים ומורעבים. יציאתם היתה טראגית באופן מיוחד. כולם בכו בעצב. אימהות חיבקו את ילדיהן… וצעקו בקול “אם אנחנו נמות, אתם לפחות תישארו בחיים כדי לנקום באלו שמסלקים אותנו…” פחד, זעם ומהומת מוות חברו להשמדת קהילת היהודים. בעינינו ראינו כיצד מובלים היהודים להשמדה.

הטרנספורטים יצאו מלודז’ במשך 14 ימים רצופים, החל מה16 בינואר. במהלך ימים אלו עזבו את הגטו 10,003 נפש (5,750 נשים ו5,535 גברים). אל מחנה המוות חלמנו. ב30 בינואר נשם הגטו לרווחה. המשלוחים הופסקו. אולם הרגיעה היתה זמנית בלבד.

המשלוחים התחדשו ב22 בפברואר למשך שבעה ימים רצופים, נושאים עימם 7,043 אנשים נוספים אל מותם. הרייכסבאן הגרמני גבה מהגסטאפו בלודז’ 20,484 רייכסמארק עבור העברת הקרבנות לקולו והחזרת השומרים ללודז’. (כל משלוחי עלה יותר מ2,900 רייכסמארק). במרץ יצאו המשלוחים מלודז’ שישה ימים בשבוע, לא כולל ימי ראשון. בחודש זה הובלו 24,687 אנשים אל מותם בחלמנו. בטרנספורט 39 בראשון באפריל, ובטרנספורט האחרון, מספר 40 יצאו למחנה המוות 2,349 מגורשים. מחזור זה של הגירוש כעת הופסק. המספר הכולל של הקרבנות ב40 המשלוחים היה 44,064.

ב16 באפריל, נפגש רייכספיהרר היינריך הימלר עם היטלר במטה וולפשאנז ליד העיר קטרז’יין . לאחר הפגישה טס הימלר לפוזנן ובילה את הערב בשיחות עם גרייזר ועם קופה. ביום שלמחרת, 17 באפריל נסעו הימלר וקופה (יתכן שגרייזר גם הצטרף) לקולו ולעיירה הסמוכה אוסייק מוקז’ידלו (שמה שונה על ידי הגרמנים לרדרן) על מנת לפגוש בגרמנים הבלטיים שיושבו מחדש באזור פולני זה 68שיושביו הוגלו מבתיהם. לא ידוע האם הימלר המשיך בנסיעה הקצרה לכיוון חלמנו, אך ברור שבאותו יום הורה הימלר על השמדת 10,000 יהודים גרמניים, אוסטריים צ’כיים ויהודי לוקסמבורג שהיו כלואים בגטו לודז’.

כפי שהוזכר לעיל, אותם יהודים מערב אירופאים מברלין, וינה, דיסלדורף, המבורג, פראג, פרנקפורט ולוקסמבורג הובאו אל הגטו בסוף שנת 1941 בניגוד לרצונו של גרייזר. על פי פקודתו של הימלר, החלו המשלוחים ב4 במאי ונמשכו 12 ימים ברציפות. במשך הגל הזה נשלחו 10,914 נפש (3,657 נשים ו7,257 גברים) אל מחוץ לגטו. המשלוחים יצאו ברכבות נוסעים שהיו בהן שבעה קרונות, כאשר בכל אחד מהם היה החלק הקדמי והאחורי מיועד ליחידת המלווים. ב15 במאי נותרו בגטו 31 אחוזים בלבד מיהודי מערב אירופה שהגיעו אל הגטו רק שישה חודשים קודם לכן.

הטרנספורטים מלודז’ הגיעו לקולו בעיקר ברכבות דרך קוטנה, לאחר שקולו “נוקתה” מיהודים. בתחנה בקולו היה מפקד הרכבת מעביר מעטפה צהובה גדולה לחבר הזונדרקומנדו , יתכן ריכטר, ובה רשימת השמות של היהודים שנכללו במשלוח. הטרנספורט הגיע לקולו בכרטיס קבוצתי. בהתאם לכרטיסים הקבוצתיים הללו העריך מוכר הכרטיסים בתחנת קולו את מספר האנשים בכל משלוח בכ1,000 איש.

כאשר הגיעו הטרנספורטים אל תחנת הרכבת, נצטוו כל הנוכחים לעזוב את המקום. המטען הושם בערמות. כאשר יצאו היהודים מן הרכבות הוכו באלות באכזריות, כך שבכל יום נשארו מספר גוויות על הרציף. הגרמנים בחרו מספר גברים חזקים מכל טרנספורט ופקדו עליהם לשאת גויות אלו או להעמיס אותן על עגלה בזמן ששאר הקבוצה הובלה ברגל אל בית הכנסת המקומי. מאוחר יותר היו אלו משאיות שהובילו את קבוצות האנשים שהגיעו אל תחנת הרכבת לבית הכנסת.

תחילה סידרו את האנשים בטורים ובהם שלושה או ארבעה אנשים בשורה. הם צעדו מן התחנה דרך רחובות קולו אל בית הכנסת. האנץ מאי, היערן הגרמני שתחום אחריותו כלל את יער רז’וצ’או, היה עד לאחת מצעדות אלו.

ראיתי טרמספורט של אנשים מדוכאים אלו צועד דרך רחובות העיר. אנשים, נשים, ילדים וזקנים. רכב רתום לסוס נסע מאחורי הטור, כנראה על מנת לאסוף את אלו שלא היו מסוגלים ללכת. באזור משרד הדואר ראיתי אשה נושאת בזרועותיה ילד קטן, בערך בן שבעה חודשים. היא מעדה ונפלה. הילד היה כנראה חצי קפוא, מכיון שלא שמעתי כל בכי. (שוטר) חטף את הילד ברגלו וזרק אותו אל הרכב כמו פיסת עץ.

חלק מהם שברכיהם נקשו מפחד ומקור ולא עמדו בקצב של הטור, נהדפו קדימה בדחיפות גסות של קתות הרובים.

69  ראיתי שתי בנות נאות, לבושות היטב,שהחזיקו אישה צנומה ביניהן, כנראה היתה זו אימן. הבנות גררו את האישה עמן די בקושי. כאשר לא הצליחה יותר ללכת וקרסה על הכביש, התאמצו הבנות להרימה על רגליה, אך בזאת נגרם להן פיגור מיתר הקבוצה. אחד השומרים המלווים התקדם לעברן וצעק:” אתם קבוצת יהודים מלוכלכים, כנראה הייתם רוצים בנסיעה”.

אנשים עמדו בשתיקה בצד הרחובות והביטו בצעדה עצובה זו של אנשים.

התהלוכה מתחנת הרכבת אל בית הכנסת כיסתה מרחק של קילומטר אחד בערך. אחד מחמשת או ששת השומרים שליוו את המשלוחים מתחנת הרכבת אל בית הכנסת היה אוגוסט פיילה. הוא תיאר את האנשים שהיו מוכי הלם במידה כזו שחשבו רק על הרגע הנוכחי ולא יכלו להקדיש מחשבה נוספת אודות העתיד. מצבם הנרפה היה תוצאה של החיים בגטו, וכך היתה עבודתם של השומרים קלה. פיילה מתאר את ההגעה אל בית הכנסת.

בפתח בית הכנסת עמדו קצינים עוטי דרגות שספרו את האנשים הנכנסים. מספירה זו ידוע לי שהיו שם יותר מ1,000 נפש. בתוך בית הכנסת אסף פוליצימייסטר דראהיים מן האנשים תשלום על הקש שהובא אל בית הכנסת. בכסף זה שילמו לאיש שסיפק את הקש ולעגלון שהסיע את האנשים החלשים. דראהיים ופוליצימייסטר גרוליס תרמו את שארית הכסף עבור “יום השוטר הגרמני”, כך אמרו לנו. היהודים הובאו בשעות אחר הצהרים. הלילה עבר עליהם בבית הכנסת, ובבוקר הגיעו משאיות מחלמנו ולקחו עימן את האנשים, שנדחסו בצפיפות, וללא המטען. הזונדרקומנדו מלודז’ לקח עימו את האנשים מבית הכנסת מכיון שאף אחד אחר מאיתנו לא הורשה לעשות זאת.

הרשויות המקומיות קיבלו תלונות מהציבור המקומי אודות התהלוכה האכזרית הצועדת מידי יום בחוצות קולו. ועדת SS  בדקה את הענין והחליטה להפסיק את הצעדות. במקום זאת הגיעו משאיות של הזונדרקומנדו אל תחנת הרכבת והסיעו את האנשים לחלמנו. אולם, במרץ שונתה הפרוצדורה. כעת, לאחר ההגעה לתחנת קולו, היו היהודים מובלים לרכבת שנסעה על מסילת ברזל צרה. רכבת זו הובילה אותם לעיירה פוואייקי, שבין קולו לחלמנו. כאן ירדו מן הרכבת וצעדו כקילומטר אחד אל טחנת קמח בעיירה השכנה זוואדקה. טחנת הקמח היתה בית לבנים מוצק בעל שתי קומות, באורך 44 מטר וברוחב 10.5 מטר. מיקומו היה ליד נהר הווארטה. הבנין שימש כמכלאה זמנית ממרץ עד מאי עבור המשלוחים מלודז’. משלוחים אחרים שהגיעו בתקופה זו במשאית קיבלו עדיפות ונסעו ישר אל הטירה.

70וויהלם שולט, יחד עם 25 או 30 שוטרים, הועבר מלודז’ לחלמנו במהלך תקופה זו. הוא הגיע לתפקידו החדש יחד עם טרנספורט של יהודים.

נלקחנו במשאית אל תחנת הרכבת בלודז’. מפקדנו היה פוליציהופטוואכטמייסטר גוסטב פידלר. היה עלינו להיכנס לקרון הראשון של הרכבת שעמדה על הרציף ועמדה לצאת. היו יהודים בשאר ששת או שבעת הקרונות. כפי שזכור לי היה עובד של מסילת הברזל שנעל את דלתות הקרונות הללו. אינני זוכר האם היה שם שוטר מיוחד או יחידה של אנשי SS ששמרו על היהודים. זכור לי שלא היה זה מתפקידנו לשמור עליהם. הרכבת נסעה לקולו. על היהודים היה לרדת מן הרכבת ולעלות על קרונות של רכבת שהיתה על מסילה צרה. הרכבת התקדמה תחת משמר של אנשי SS  ושוטרים צעירים שראיתי קודם בפוליציבטליון ליצמנשטאדט. אנחנו עלינו על אוטובוס שהסיע אותנו לחלמנו.

ביום שלמחרת ניתנו לנו תפקידנו על ידי היפינג. כ15 איש, ובכללם אני, היינו בקבוצה שמפקדה היה פוליצי הופטוואכמייסטר פידלר. היינו אמורים לשמור על טחנת קמח ששכנה מחוץ לחלמנו. קראו לנו “משמר הטחנה”.

בשעות אחר הצהרים של אותו יום נסענו באוטובוס בכיוון קולו, בפיקודו של פידלר. ירדנו מן האוטובוס בשביל כפרי לאחר שבע או שמונה קילומטר, במקום שמסילת הברזל הצרה חצתה את הדרך שבין קולו לדאביי. האוטובוס חזר לקולמהוף.

לאחר זמן מה הגיעה רכבת עמוסה ב250-300 יהודים. לקחנו פיקוד עליהם והובלנו אותם אל טחנת הקמח, שהיתה במרחק של קילומטר או שניים משם. נכחו שם בוטמן ופלייט, שהגיעו ברכב. הרכבת היתה מלווה בשוטרים שהגיעו מקולמהוף.

לאחר שהגענו אל טחנת הקמח, היהודים נלקחו אל חדר גדול, שם ישנו. השוטרים ממשמר הטחנה שוכנו בחדר בבית סמוך. בית זה שימש גם כחדר השומרים.

פידלר מינה שלוש משמרות של שומרים, שהתחלפו של שעתיים. תפקידנו היה לשמור על היהודים שלא יברחו. שוטרים שלא היו במשמרת נדרשו להישאר בכוננות.

בבוקר למחרת הגיעו לטחנה משאיות מקולמהוף ולקחו איתן את היהודים. לאחר שהטחנה נוקתה, הוחזרה יחידת השומרים לקולמהוף באוטובוס. שם ניתן לנו זמן חופשי.

שולט לא פירט אודות הצעדה אל טחנת הקמח. יתכן שחשב שאלו פרטים שוליים ושגרתיים. אולם, היערן הגרמני, האנץ מאי היה נוכח בטרנספורט שהובל דרך רחובות קולו וכן בטרנספורט שהגיע לפוואייקי. מאוחר יותר תיאר את מה שראה.

יום אחד כשהזדמנתי לרגל עסקי לשטח השיפוט של פוואיקי, הלכתי דרך הגן האזורי למקום הפריקה של מסילת הברזל הצרה, ושם, מאחורי הגדר החיה, צפיתי בתהלוכה למשך זמן מה.

האנשים סודרו בשורה ארוכה על שביל עפר מאחורי השטח. מספר אנשים חולים שכבו על העשב ליד הפסים של מסילת הברזל. הם טופלו על ידי אחרים שהביאו להם משהו לשתות וניסו להקל על 71מכאוביהם. לאחר שסודר הטור, הגיעו שוטרים ואילצו את החולים לקום בעזרת קתות רוביהם. אחד מאלה שעזרו לחולים צעק:”אפילו לראשי בקר לא מתיחסים כך”. ממבטאו הבנתי שמוצאו מגרמניה. אחד הקצינים הרים את הרובה שלו כנגד זה שצעק. חשבתי שהוא מתכוון להפחידו, אך אז נשמעה יריה, והאיש קרס. הוא ניסה להתרומם, אך נפל חזרה ונשאר שוכב על פסי הרכבת. דם בהיר וקצף יצאו מתוך פיו. מבועתים, קמו החולים ברגלים כושלות והצטרפו אל הטור. אדם אחד לא הצליח להגיע לשם ונפל חזרה. עוד ירייה, והוא כבר לא קם יותר.

השוטרים הוציאו ארבעה יהודים מן הטור והורו להם להעמיס את שני המתים אל תוך משאית שעמדה בסמוך. שמעתי אחד מן השוטרים מסנן:”חזירים מלוכלכים”.

עדות נוספת מפי בן עיירה מקומי מתארת כיצד הוא ירד במורד השביל מאחורי אחת הצעדות. שני ילדים שנראו בני חמש לערך שיחקו במקלות ובחלוקי נחל ופיגרו אחר יתר הטרנספורט. אחד השומרים קרא להם לחזור אל הקבוצה. אחת מהם, באופן אינסטינקטיבי, בהבעת אמון כלפי המבוגר, רצה אל השומר שהיכה אותה על הראש במקל בחוזקה עד שנהרגה במקום. הילד השני ברח. אלו מן הקבוצה שלא היו מסוגלים ללכת, הועלו על המשאית שלקחה אותם אל היער. שם נורו על ידי לנז, פלייט או בוטמן.

בפוואיקי, הועמס המטען על משאיות ונלקח לחלמנו. כאשר הגיעו האנשים לטחנת הקמח בזאוודקה, לקחו מהם השומרים חפצים אישיים. רבים מן האנשים התנגדו, אך נאמר להם: “מחר תקבלו קערות, כפות ואוכל”. ליאופולד סורגאט, שגר בפוואיקי, שמע את הגרמנים אומרים ליהודים: “מחר תמותו כולכם”. היהודים צחקו, בחשבם שזו היתה בדיחה. בבוקר הבא הגיעו משאיות מן המחנה והעבירו את היהודים קבוצות קבוצות אל הטורה. עד השעה שלוש אחר הצהרים התרוקנה הטחנה. בשעה זו החל להגיע הטרנספורט הבא שסיים את הצעדה מפוואיקי אל טחנת הקמח.

בין ינואר ומאי 1942 הגיעו טרנספורטים אל המחנה לא רק מגטו לודז’, אלא מערים קטנות בהאורטגאו, שם כונסו היהודים בגטאות מקומיות. לזונדרקומנדו היתה יחידה משלו שעסקה במשלוחים, בתאום עם הנהלת הגטו הגרמנית. הטרנספורטקומנדו נסע לערים שונות, ובתיאום עם המשטרה המקומית העמיס את האנשים על המשאיות ונסע עמם ישירות אל הטירה. השומר, ווילהלם שולט שירת ביחידה זו במספר הזדמנויות.

קבוצת השומרים מנתה שישה עד שמונה אנשים, בדרך כלל קבועים. אולם מפעם לפעם היה פידלר שולח אנשים נוספים כתגבורת. אני הצטרפתי לקבוצה מספר פעמים.

תפקידנו היה ללוות שש עד שמונה משאיות, שהיו בקולמהוף, ושימשו להבאת יהודים מעיירות 72בסביבה. מדי פעם היה עלינו לנסוע עד למרחק של כ60 קילומטר מחלמנו ולהביא משם יהודים. פוליציאוברוואכטמייסטר קרטשמר פיקד עלינו הפעם. ככל שידוע לי, אורגנו המשלוחים על ידי שרפיהרר ריכטר שנסע אל העיירות ונטל פיקוד על היהודים מאנשי הSS  והשוטרים ששמרו עליהם. אינני זוכר מאילו עיירות לקחנו את היהודים. הם תמיד היו מוכנים להעברה. קרטשמר הורה לי לעלות על משאית עם היהודים, לשבת על ארגז המשאית ולשמור שאף אחד מהם לא יברח. תפקיד זהה ניתן לשוטרים שליוו את המשאיות האחרות. קרטשמר נסע במשאית הראשונה לצד הנהג. ריכטר נסע במכוניתו לפנינו. היהודים תמיד הוסעו אל הטירה בקולמהוף, שם קיבל אותם היפלה או מוביוס.

המשאיות שלנו יצאו מהעיירות ברווחים של עשרים דקות זו מדו, כך שהם לא הגיעו בבת אחת לקולמהוף. פעמים רבות ליויתי יהודים מהגטו בלודז’. אנשי גסטאפו בבגדים אזרחיים העבירו יהודים אלו לריכטר.

אנשי יחידת ההובלה לבשו מכנסי עבודה בזמן הטרנספורטים, והיה עליהם לקחת עמם שוט מעור בזמן הנסיעות. זו היתה הוראתו של בוטמן. גם לי היה כזה שוט מעור. הביא לי אותו פולני שעבד בטירה. הוא נעשה על ידי בעל מלאכה יהודי.מפיסה אחת של עור, משהו בדומה לשוט שנועד לכלבים.  לקרטשמכר גם היה שוט כזה, והוא הורה לנו להצליף ביהודים אם לא הלכו מספיק מהר. פעמים רבות ראיתי שוטרים מצליפים ביהודים בהתאם לפקודה זו. גם אני השתמשתי בשוט במצבים מעין אלו, אך לא ממש הצלפתי, רק נגעתי באנשים שלא עלו על המשאיות במהירות מספקת כדי לזרז אותם. בטוח שאין זה נחשב הכאה שעשויה לגרום לכאב.

בתיאום עם זונדרקומנדו קולמהוף, גיבש לעצמו הנס ביבאו מהנהלת גטו לודז’ יחידת משלוחים משלו כדי לעזור בפינוי היהודים מהערים הקטנות יותר ומן הכפרים. שוטרים מקומיים היו מקיפים את הגטו ומאבטחים את המקום. אחר כך מוינו האנשים לשתי קבוצות: הכשירים והבלתי כשירים לעבודה. הילדים, הזקנים, החולים וכל אותם שמסיבות אחרות לא יכלו לעבוד הועמסו על משאיות ונסעו ישירות אל הטירה בחלמנו. אלו שנראו כשירים לעבודה הגיעו במסלול מפותל יותר אל חלמנו. קודם נסעו לגטו לודז’, לספק כוח עבודה למאמץ המלחמתי של הגרמנים. ההעברה לגטו נעשתה ברכבות או במשאיות, בהתאם לנסיבות באותה פעולה.

החל מדצמבר 1941 ועוד יוני 1942, היו מגיעים משלוחים מערים קטנות ועיירות יחד עם המשלוחים הגדולים מגטו לודז’. בזמן שהוחל בפעילות בחלמנו בדצמבר, היה מחוז פוזנן נקי ממעט היהודים שהתגוררו בו. הנרצחים בחלמנו הגיעו ישירות או בלתי בעקיפין משני מחוזות אחרים בחבל הוארטגאו: אינאורקלאו ולודז’.

הטרנספורטים הראשונים הגיעו לחלמנו מקולו ומדאביי בדצמבר 1941. בינואר הגיעו יהודי 73קלודואה (ה10 וה12 בינואר), יהודי בוגאי (13 בינואר), איזביקה (14,15 בינואר) אל מותם. המשלוחים מגטו לודז’ העסיקו את הזונדרקומנדו במחצית השניה של ינואר (16-29) ובכל חודש פברואר. גם העיר סומפולה הכרזה כנקיה מיהודים בפרק זמן זה (ה2 בפברואר).

מכונת ההשמדה פעלה בתפוקה מלאה במהלך חודש מרץ, משלוחים הגיעו לא רק מגטו לודז’, אלא גם ממחוז קוטנה שנערך בו פינוי של הגטאות. האוכלוסיה בגטו קרוסנייביץ מנתה כ1,500 נפש כאשר הוקם. פינויו נוהל באופן אכזרי במיוחד. מעין מחנה מעבר הוקם בכיכר השוק בה השתמשו בדרך כלל לאכסון ראשי בקר. קבוצות של אלפי יהודים הובאו לכאן בכל פעם. התנאים בביתנים שניתנו להם היו מזעזעים. ההתעללות באומללים אלו היתה נוראה. ניתן להם לחם וליטר מרק פעמיים ביום, אך לא היו בנמצא כפות, קערות וחפצים אישיים נוספים. אלו ששרדו בתנאים אלו הועברו בסופו של דבר לחלמנו בתחילת החודש.

כ3,000 יהודים מגטו זיכלין במחוז קוטנה הועברו לחלמנו בשבוע הראשון של מרץ. כל אנשי היודנראט ועוד 17 אנשי המשטרה היהודית נורו ונהרגו במקום.

הגטו בקוטנה, שהוקם ביוני 1940, שכן בטחנת הסוכר קונסטציה,והכיל חמש בניני מגורים שהיו בתחומו. הטחנה היתה מוקפת בקיר לבנים ובחלקה על ידי גדר ברזל. מתקני הטחנה היו מושבתים בזמן זה ונחשבו בלתי מתפקדים. כ8,000 אנשים מקוטנה ומהעיירות הסמוכות נדחסו לתוך אזור קטן זה שהכיל מספר הקטרים. צפיפות האוכלוסיה בגטו זה היתה גדולה מזו שבגטו לודז’.

בתחילת מרץ 1942, החלו לקחת קבוצות של אנשים, כמה מאות בכל פעם, במשאיות אל תחנת הרכבת. שם הועברו לרכבות ונשלחו לחלמנו. אנשי היודנראט המקומי נורו במקום. צוות העובדים שהובא מגטו לודז’ לנקות את האזור, הוכה והורעב, ולאחר שסיים את עבודתו הועלה על משאיות שנסעו לכיוון בלתי נודע. מעולם לא נשמע מהם דבר.

מחוז לישציצה היה היעד הבא. האוכלוסיה היהודית בגטאות אוז’ורקאו ובפודיביק פונו במרץ, ואחריהם תושבי הגטאות בגראבאו ובעיר לישציצה.

המשאיות הגיעו לעיר גוסטינין, אשר במחוז גוסטינין ב17 באפריל. כ3,500 יהודים המתינו בכנסייה המקומית לשילוחם. כל חפציהם האישיים נלקחו מהם, כולל דברי מזון. החולים והבלתי כשירים נהרגו במקום, האחרים הועמסו על המשאיות והוסעו לחלמנו.

74 הגטו בפאביאניק, מחוז לאסק, פונה באמצע מאי. ניצול יהודי ששרד את הפינוי ואת שארית המלחמה בגטו לודז’ מתאר כיצד התנהל ה”ישוב מחדש”.

במרץ 1942 היה על כולנו להתאסף בכיכר בו שכן הועד היהודי. היה עלינו לעבור החתמה.. ביבאו, פוקס וגרמני שלישי נכחו שם. ההחתמה התנהלה באופן הבא: כל האנשים, הגברים והנשים היו צריכים להתפשט לגמרי, ואז הוחתמו באות A,B או C. הם עמדו שם עם שוטים. לא ידענו מה פשר הדבר. ה18 במאי, במהלך היישוב מחדש קראו לכולם להתיצב שוב בכיכר. שם מיינו אותנו לקבוצות. הם לקחו ממני את אשתי וילדי. עד היום הזה לא ראיתי את ילדי. אני נשלחתי לגטו לודז’.

כ 5,600 איש קיבלו את הסימון A   ונשלחו לעבוד בבתי החרושת בגטו לודז’. והשאר “אוכלי החינם” נשלחו לחלמנו.

עדויות שנמסרו מניצולים לאחר המלחמה, מתארות את הפחד שאפף את האנשים בגטו ברז’יז’יני, במחוז לודז’. ב14 במאי, 1942 היה על כל נשות ברז’ז’יני שהיו אמהות לילדים מתחת גיל עשר להגיע איתם אל הכיכר ליד כנסיית סט. אנה. קבוצה גדולה של יהודים זקנים גם הגיעה למקום וכן ביבאו, סייפרט, פוקס וגרמנים נוספים. ביבאו היה האחראי וחילק את הנשים והילדים למספר קבוצות. הם נלקחו אל הבנין בסט. אנה. בערך בשעה שלוש בבוקר יום ה15 במאי, הגיעו הגרמנים. ראשית, זרקו דרך חלונות הבנין בקבוקים ריקים של ליקר ובירה. לאחר מכן נכנסו לבנין תוך כדי צעקות והנפת אקדחים ואלות גומי. ביבאו, פוקס וסייפרט היו בין אנשי הקבוצה, וניכר היה שהם שתויים. סייפרט החל להכות בנשים על ראשיהן בידית השוט שלו, רבות מהן החלו לדמם ולקרוס תחתיהן תחת המכות. הגרמנים החלו להוציא החוצה את הילדים ולהעמיסם על העגלות שהמתינו בחוץ. אחת הנשים היהודיות שהיו בתוך הבנין, פאני מילר, מתארת את המחזה.

לא רציתי לאבד את ביתי בת השנתיים וחצי, חנה מילר, וניסיתי להחביאה. הילדה היתה נסערת מאוד, ואני זוכרת שקראה: “בבקשה אמא, אל תתני להם לעשות זאת-אבא לא נמצא כאן”. סייפרט כנראה שמע את הקריאה, שכן הוא התקרב אלי והיכה בפני עם אלת הגומי שלו. דיממתי קשות. אחר כך קרע ממני את התינוקת שלי והוציא אותה החוצה עם כל היתר. הייתי היסטרית ובקשתי מסייפרט לירות בי. הוא רק צחק ואמר, “את תמותי בין כה וכה”.

אשה נוספת, אווה פונט, נפלה על הרצפה, נישקה את מגפיו של סיירט והתחננה על חייו של ילדה בן החמש. סייפרט היכה אותה באלתו והשאיר אותה חסרת הכרה, שוכבת בתוך שלולית של דם. מספר נשים ניסו להחזיק בתינוקותיהן. ביבאו חטף את התינוקות ברגליהם וזרק אותם על רצפת 75האבן, בהרגו תוך כדי כך חלק מהם. לאחר מכן נישאו אל תוך העגלות. לאחר שהעגלות יצאו עם כל הילדים עליהם, המשיכו הגרמנים להכות בנשים וללגלג על מצבן. בשעה 12 בצהרים, ב15 במאי, הורשו הנשים לחזור לבתיהן.

המשטרה היהודית של הגטו ליוותה את הטרנספורט של הילדים לתחנת הרכבת בגלקאו, דרומית לברז’ז’יני. סייפרט, פוקס ואלברט ריכטר (סגנו של פוקס) הגיעו למקום עד מהרה. ביבאו היה מלווה בפלוגה של שש נשות SS. הוא הורה לנהגים להחנות את העגלות במרחק כשישה מטרים מקרונות הרכבת. המשטרה היהודית נצטוותה לזרוק את הילדים אל הקרונות. הם לא הורשו לשאתם. על הילדים היה להיזרק אל קרונות המטען שעמדו במרחק של כמה מטרים משם. סגן ראש משטרת הגטו, גדליה פוקס, מתאר את שאירע אחר כך.

ניסיתי להתעלם מן הפקודה והמשכתי לשאת את התינוק בן ארבעת השבועות אל אחד הקרונות. ביבאו מיהר לכיווני והיכה את התינוק על ראשו בידית השוט. ראשו של הילד נבקע לשניים ודם ומסת מוח נשפכו החוצה. שמטתי אותו מידי, ואז העניק לי ביבאו שלוש מכות פראיות על פני. אוזני נפתחה ודם החל לזרום מן הפצע. לאחר תקרית זו השתדלתי לזרוק את הילדים לתוך הקרונות, אך לאחר זמן מה ניסיתי ולא הצלחתי לזרוק למרחק הנדרש. חלק מן הילדים נזרקו על רצפת האבן הקשה וראיתי את הראש של חלקם נפתח. ביבאו והנשים הגרמניות היו משועשעים למדי כאשר קרה הדבר ושאגו מצחוק.

גרמנים אחרים נכנסו לתמונה והמשיכו לזרוק את הילדים אל קרונות הרכבת. אך די מהר המחזה התחיל להיות משעמם ואז התחילו לקחת את הילדים ברגליהם, לקרוע אותם ואז לזרקם אל הקרונות. בינתים הורידו סייפרט ועוד קבוצת גרמנים את הנשים והזקנים מן העגלות. הם אולצו לעלות אל הקרונות ללא עזרה. אלו שלא רצו מספיק מהר נזרקו לתוך ברכות קטנות של מים, שם בעטו בהם ורמסו אותם. אלו ששרדו נהרגו ביריה. גופותיהם של כ50 מבוגרים היו שרועות סביב כאשר הסתיים תהליך ההעמסה. המשטרה היהודית אולצה להרים יותר מ40 גופות שהיו מתות או שבורות עצמות. גם הם נזרקו אל הקרונות, שננעלו אחר כך. אחר כך החלו הגרמנים להכות בשוטרים היהודים, ואחר כך דרשו מהם לבצע תרגילי התעמלות לשם שעשוע. בסופו של דבר הורשו לחזור אל הגטו בין עשר לאחת עשרה בבוקר.

גורלו הסופי של הטרנספורט הזה אינו ידוע, אך ברור שנשלח לחלמנו. יתירה מזו, זוהי אפיזודה אחת מפינוי גטו ברז’ז’יני. ביבאו, סייפרט, פוקס והאחרים חזרו אל הגטו ב17 במאי, על מנת להמשיך 76ב”יישוב מחדש”. מיותר לומר, מעשי אכזריות רבים נוספים המשיכו להתחולל באוכלוסיה זו, שמנתה ב1941 7,000 נפש.

המחוז הראשון שנוקה מיהודים היה הקרוב ביותר, מחוז קולו, שחלמנו היתה חלק ממנו. אחריהם נוקו המחוזות קוטנה וגוסטינין, וחלק ממחוז קיצ’וקינק במרץ- אפריל, ואחר כך מחוז וולוקלאווק באפריל מאי. גירושים מחבל לודז’ החלו ממחוז קאליש בין ינואר ומרץ. גירושים ממחוז לישצ”יצ’ה נמשכו זמן רב יותר ונפרשו על תקופה של מספר חודשים, החל ממרץ עד אוגוסט. חלקים מהמחוזות סיראדז’ ולאסק גורשו לפני יוני. גטו לודז’ עבר שלושה מבצעי פינוי במהלך תקופה זו. בתחילת יוני, מסיבה בלתי ידועה נפסקו באופן זמני כל המשלוחים אל המחנה.

הטירה: הגעה, רצח, ביזה

הטירה בחלמנו היתה התחנה הסופית של האנשים שהגיעו במשלוחים. רובם המכריע לא היה מודע כלל לגורל הממתין להם. שמועות הסתובבו אודות חלמנו, אולם לא היה דבר מאיים במראה המחנה. המתקן כולו היה מבנה, הטירה, מוקף בגדר. לאף אחד לא הייתה סיבה לחשוד בכך שהגיעו אל “בית שחיטה לבני אדם”.

מה שהתרחש בהמשך היה הליך שגרתי שנעשה בו שימוש בחלמנו ברצח אלפי גברים, נשים וילדים בתקופה הראשונה לקיום המחנה. הפרוצדורה לא היתה קבועה, לא היו כללים ברורים בנושא, אך הם התפתחו כתוצאה מהניסיון המצטבר מכל טרנספורט חדש. לדוגמא, הקרבנות שהגיעו במשלוח הראשון מקולו העבירו את הלילה בטירה. הדבר לא נמשך זמן רב. המשאיות שהובילו את הקרבנות היו חונות מחוץ לגדר בקדמת הטירה, והאנשים היו צועדים תחת משמר חמוש אל תוך שטח החצר. מאוחר יותר היו הקרבנות מובלים אל תוך הטירה, המשאיות היו חוזרות לאחוריהן אל השער השני שסגר על חצר הטירה. לבסוף נסעו המשאיות אל החצר ויצאו דרך השער השני שבגדר ממול, מקיפות את שטח הטירה ויוצאות מהשער המרכזי. שיירת המשאיות לאורך הדרך בקדמת הטירה היה מחזה נפוץ בעיירה. במהלך החורף הראשון, היו הקרבנות עומדים בקור ומאזינים לנאום קבלת הפנים. כתוצאה מכך, היו האנשים החצי קפואים להוטים להיכנס אל הבנין, כמחסה מן הקור. החדרים בהם התפשטו היו מוסקים וחמים עד מאוד והיה מצופה שלא תהיה התנגדות להוראה להתפשט. בתחילה לא נצטוו הקרבנות להתפשט כליל, אלא למסור את חפצי הערך שבידיהם. רק 77מאוחר יותר החרים הזונדרקומנדו את יתרת חפצי הקרבנות.

פוליצימיסטר קורט מוביוס נשלח לחלמנו מלודז’ בתחילת דצמבר. אלברט פלייט מינה אותו לממונה על המשלוחים המגיעים אל הטירה. מוביוס היה אחראי להכניס את הקרבנות אל הטירה באופן היעיל ביותר. מטרה זו הושגה באמצעות הטעיה שהקלה על עבודתם של הרוצחים. הקרבנות שיתפו פעולה בהליך ההריגה של עצמם.  ההטעיה היתה חלק מכל שלבי התהליך: הגעה, נאום קבלת פנים והתפשטות. ראשית, כאשר הגיעו הקרבנות אל הטירה, קיבלו יחס אדיב ממשמר הטירה:  הם עזרו לילדים ולזקנים לרדת מן המשאיות שהביאו אותם. כאשר נאספו האנשים בחצר, היו מאזינים לנאום מרגיע של קבלת פנים מצוות המחנה. הנאום ניתן מפי אחד מאנשי הSS, בינהם לנגה, בוטמן, פלייט, ריכטר, ברמייסטר, האפאלה, היינל ואחרים. הנאום ניתן בגרמנית. שנים מן העובדים הפולנים, פייקארסקי ופולובסקי, שידעו גרמנית, תרגמו את הנאום לפולנית עבור אלו שבטרנספורט שלא הבינו גרמנית. ליצירת אפקט נוסף, היה וולטר ברמייסטר מציג עצמו לפני הקרבנות בלבשו חלוק רופא לבן, כך נוצר הרושם שהאנשים הגיעו למקום בו יקבלו יחס מתחשב ויוגש להם טיפול רפואי בעת הצורך. ההתנהגות שהפגינו אנשי הSS ונאום קבלת הפנים היווה כפי הנראה הקלה מבורכת לאנשים בטרנספורט שחוו את הזוועות של ה”יישוב מחדש” ואת אימי החיים בגטו לודז’.

מוביוס מספר על פי הסדר את שהתרחש  אחר כך תחת פיקודו בטירה.

לאחר שהיהודים הגיעו אל הטירה, הם המתינו בחצר זמן מה. שם הקשיבו לנאום, שניתן על ידי פלייט או על ידי. נאמר להם כי הם יועברו למחנה גדול באוסטריה, שם יעבדו. אך קודם לכן, כך נאמר להם, עליהם להתקלח, ובגדיהם יעברו חיטוי. פלייט ואני העברנו את הנאום על מנת שהיהודים לא יחשדו במאום ויעשו כפי שנצטוו.

לאחר מכן, נלקחו היהודים (אנשים, נשים וילדים) אל קומת הקרקע של הטירה. העובדים הפולנים עזרו לנו בכך. הם הלכו דרך פרוזדור ישר ונכנסו לתוך שני חדרים גדולים שהיו מחוברים בינהם על ידי דלת. שם התפשטו היהודים תחת פיקוחי, ללא הפרדה בין גברים לנשים. לפני כן היה עליהם למסור את חפצי הערך שלהם. העובדים הפולנים אספו חפצים אלו בסלים.

אחר כך, נלקחו מן החדרים מספר אנשים שיכלו להיכנס אל משאית הגז בפעם אחת. בצד אחד של הפרוזדור היתה דלת שהובילה אל המרתף, עליה היה שלט שנכתב עליו “זום בייד” (אל המקלחות). הקבוצה שהובלה אל משאיות הגז הכילה תמיד בין 35 ל40 איש. המדרגות הובילו כלפי מטה אל פרוזדור שבתחילה היה ישר ואחר כך פנה ימינה. האנשים היו צריכים לפנות ימינה ולעלות על שיפוע 78שבסופו עמדה משאית הגז, דלתותיה פתוחות. היה קיר עץ בצידי השיפוע שהסתיים בדלתות המשאית.

בדרך כלל נכנסו האנשים בשקט אל תוך המשאית, בהאמינם למה שסופר להם. העובדים הפולנים ליוו אותם. הם היכו בשוטי עור את אלו שלא היו ממושמעים, את אלו שחשדו ואת אלו שלא הסכימו להיכנס אל המשאית. (…)

הטרנספורטים הגיעו כל יום, להוציא יום ראשון. בזמן שהותי בקולמהוף, ארע רק פעמיים או שלוש שלא הגיעו משלוחים כלל באמצע השבוע, או שהמשלוחים היו קטנים מאוד. כאשר הגיעו מעט יהודים, הם נשארו במרתף והומתו בגז ביום שלמחרת. הגיעו חמישה עד עשרה משלוחים מידי יום. אני יודע זאת כיון שמסרתי בפני היהודים את נאומי קבלת הפנים. מספר הנאומים ביום הגיע לחמש עד שמונה, ולפעמים עד עשרה ליום. בממוצע היו כ100 יהודים בכל טרנספורט.

כאשר הגיעו רבים מדי מכדי להיכנס לשני החדרים, המתינו חלק מהם בחצר.

הנאום נמסר מספר פעמים על ידי שטורמפיהרר אלברט פלייט. במאי או ביוני 1942 פוליצימייסטר אלואיס האפאלה עזר לי בעבודתי בטירה (…) הוא גם העביר נאומי קבלת פנים וביצע חלק מתפקידי. (…)

מספר השומרים במרתף היה תלוי בגודל הטרנספורט. לפעמים היו שם אחד או שניים, אך עבור טרנספורטים גדולים יותר היו שם שמונה עד עשרה שוטרים.

כאשר הובלו הקרבנות במורד הפרוזדור אל חדר ההתפשטות, הם יכלו לראות על הקירות ליד הדלתות שלטים ובהם כיתובים מסבירים שחדר זה מיועד ל”גברים” והחדר השני ל”נשים עם ילדים”. כשנכנסו לחדר, מסרו את דברי הערך שלהם תמורת קבלה. הדבר נמשך זמן קצר בלבד, שכן הקבלות התגלו כלא הכרחיות להשגת האפקט הרצוי- הרגעת הקרבנות. גברים, נשים וילדים התפשטו באותו חדר. השומרים ששירתו בטירה צפו בהתנהלות יומיומית זו של האנשים שהגיעו אל הטירה.

שנים מן השוטרים ששירתו בטירה היו ווילהלם שולט וווילהלם הוקלבאך. הם העידו מאוחר יותר אודות השלב הזה בתהליך ההשמדה, כולל חלקם בענין. מתיאורו של שולט:

לעיתים תכופות עמדתי בשער הטירה והכנסתי פנימה את המשלוחים של היהודים. היהודים התקבלו במקום על ידי האפאלה או על ידי פוליצימייסטר מוביוס (ככל הידוע לי היה מוביוס שני בדרגתו להאפאלה). הם תמיד מסרו בפני היהודים את אותו נאום לפני כניסתם לטירה. בוטמן ופלייט היו נוכחים לפעמים ומסרו אף הם את הנאום. הם אמרו ליהודים שהם נמצאים במחנה מעבר שבו יתרחצו ויעברו חיטוי. לאחר מכן יועברו למחנה עבודה. קודם הם ייכנסו אל הטירה, יורידו את בגדיהם ויפקידו שם את חפציהם, כיון שהם יובלו אל האמבטיות במשאיות.

כאשר נכנסו היהודים אל הטירה, ליוויתי אותם, ובהתאם להוראותיו של האפאלה שמרתי על דלתות 79החדרים בהם התפשטו היהודים. מספר פולנים שעבדו בטירה אספו את חפצי הערך אל תוך סלים. ראיתי גם את האפאלה אוסף חפצים, אר לא את מוביוס.

לאחר שהיהודים התפשטו, לקח אותם עובד פולני אל המרתף. האפאלה או מוביוס הלכו אחריהם. לפולני, להאפאלה ולמוביוס היו שוטי עור. איני יודע אם השתמשו בהם כדי להצליף ביהודים במרתף.

כאשר הלכו היהודים אל המרתף, יצאתי החוצה לימין הבנין, שם חנו משאיות הגז. יכולתי לראות את היהודים הולכים ערומים במעלה השיפוע אל תוך משאית הגז. הדלתות האחוריות נסגרו על ידי נהגי המשאית לאאבס והרינג. אחר כך התניעו את מנוע המשאית, שהפעיל את מערכת הגז. שמתי לב לכך, כיון שהאנשים שהיו בפנים דפקו על הקירות וצעקו, מבועתים עד מוות.

זכרונותיו של השומר הוקלבאך עולים בקנה אחד עם אלו של שולט ומאשרים אותם. ביומו השני במחנה הגיעו שתי משאיות עם יהודים אל השער הראשי, שם שירת כשומר. הוא פתח את השער , ושתי המשאיות נסעו פנימה אל תוך שטח הטירה. עדותו מתארת את שארע אחר כך.

האנשים ירדו מן המשאיות והתקבלו על ידי קצין משטרה. הוא נתן בפניהם נאום בו הסביר להם כי הגיעו אל מחנה מעבר בו יתרחצו ויעברו חיטוי. אחר כך יילקחו אל מחנה עבודה בתוך הרייך. לפני שיילקחו אל המקלחות יהיה עליהם להיכנס אל הטירה ולהתפשט. הם יצטרכו להשאיר שם את חפציהם, שיוחזרו להם אחר כך.

היהודים נכנסו לתוך הטירה. היו שם גברים, נשים וילדים. הלכתי אחריהם ועמדתי בשמירה במקום הדלתות שהובילו אל שני החדרים. לאחר שהיהודים התפשטו, הם הובלו אל המרתף על ידי שוטר, שספר אותם.

לאחר מכן, בהתאם להוראות, יצאתי אל צידה הימני של הטירה, במקום שהיה מעלה משופע ומשאית גז. היתה זו משאית עם תא מטען סגור. צבעה היה אפור. המשאית עמדה מול השיפוע כשדלתותיה פתוחות. יכולתי לראות אתצ היהודים, שהובאו דרך המרתף, כשהם נכנסים אל המשאית.

לאחר שנכנסו כל היהודים אל המשאית, הנהג סגר את הדלתות, נעל אותן ואז הפעיל את המנוע. מעט לאחר מכן יכולתי לשמוע צעקות ודפיקות על קירות תא המטען.(…) אחרי כעשר דקות הצעקות נפסקו וידעתי שהאנשים מתו. הנהג השאיר את המנוע דולק לעוד מספר דקות ואחר כך נסע משם.

פעמים רבות הייתי גם בתפקיד במרתף, כאשר היהודים  הגיעו אל הטירה, ולאחר שהתפשטו הובלו אל משאיות הגז. בדרך כלל הלכו היהודים בשקט אל תוך המשאיות, כיון שידעו לפי הנאום שהם נוסעים אל המרחץ. אולם לפעמים ארע, במהלך שירותי במרתף, שהיהודים לא הסכימו להיכנס אל המשאיות. במקרים כאלו הייתי צריך להשתמש בידי כדי לדחוף ולהכות באנשים כדי שימשיכו ללכת. פעמים מספר הכיתי ביהודים כאשר לא רצו להתקדם. אך כמובן לא היו אלו מכות אמיתיות שהרגישו בהן כאב. בכל פעם רק הפחדתי אותם בעזרת השוט שלי ונגעתי בחלק מהם כדי שימשיכו ללכת. חשתי צער אודות אומללים אלו והיה זה בלתי אפשרי עבורי להכות בהם בחוזקה.

80 הופטשרפיהרר גוסטב לאאבס ואוברשרפיהרר אוסקר הרינג הגיעו לחלמנו בסוף אפריל. או בתחילת מאי 1942. הם מונו לנהגי משאית הגז. לאאבס עבד קודם בברלין בשירות המכונאות של הרסה”א , המשרד הראשי לבטחון הרייך, ארגון הגג של הגסטאפו, המשטרה הפלילית ושירות הביטחון. נאמר לו כי הוא עומד להצטרף לזונדרקומנדו בפוזנן, ושעליו לחתום על שבועת סודיות.

לאאבס והרינג התיצבו במשרדי הגסטאפו בפוזנן. שם נבדקו על ידי רופא, ואז נאמר להם כי הם יצטרפו אל זונדרקומנדו בחלמנו. שוב חתמו על שבועת סודיות, אך עדיין לא סופר להם את מהות התפקיד. ביום למחרת נפגשו בפוזנן עם וולטר ברמייסטר, שהסיע אותם לחלמנו. שם ניתן להם מקום מגורים. יום לאחר מכן, לקח אותם ארווין ברסטינגר אל הטירה ואמר להם להתנסות עם המשאיות הריקות, כדי לקבל מושג כיצד הן פועלות.

על פי לאאבס, רק לאחר מספר ימים הכניס אותם בוטמן אל התפקיד. הוא אמר להם להמתין ליד המשאיות שחנו ליד הטירה. שלוש משאיות מלאות ביהודים הגיעו, ובוטמן נשא בפניהם את נאום קבלת הפנים. נכחו שם גם פלייט, ריכטר, ברסטינגר, ברמייסטר והאפאלה. לאחר הנאום, נכנסו היהודים אל הטירה. לאאבס, עדיין לא מודע למטרתו של המחנה, מתאר את שאירע לאחר מכן.

זמן קצר אחר כך, פקד עלי ברסטינגר לקרב את המשאית שיועדה לי אל המעלה המשופע, שהיה בצד הטירה בכיוון החניה. השיפוע היה עשוי מעץ ונטה אל פרוזדור המרתף. צידיו היו עשויות מקיר עץ בגובה שנים וחצי מטר. מלפניו הוא פנה אל המשאית.  ברסטינגר פתח את דלתות המשאית לאחר שהצמדתי אותה אל השיפוע. הוא פתח את הדלתות בעזרת מפתח שהיה תלוי בתא הנהג. לאחר שנפתחו הדלתות היה השיפוע סגור לחלוטין, ללא אפשרות להציץ פנימה או לצאת החוצה. נשארתי בתא הנהג, כיון שכך הורה לי ברסטינגר. ברסטינגר יצא מן השיפוע דרך פרוזדור המרתף. (…)

אחרי חצי שעה בערך, שמעתי קולות רמים בוקעים מאולם המרתף, וראיתי דרך מראת הרכב אנשים יחפים רצים אל תוך המשאית. לא ראיתי את האנשים עצמם, אך דרך הרווח שבין הדלת הימנית וגוף המשאית ראיתי רגלים יחפות. מזה הסקתי שהאנשים היו ערומים. ידעתי שהם נכנסו אל המשאית כיון שזו התנדנדה. כאשר התמלאה המכונית, הדלתות נסגרו וננעלו, כנראה על ידי ברסטינגר, כיון שהוא שב ותלה את המפתחות בתא הנהג. לאחר מכן ציווה ברסטינגר לפולני, לבוש בבגדים אזרחיים, לרדת אל מתחת למשאית ולעשות שם משהו. בוטמן, שיצא דרך המרתף, פקד עלי להפעיל את המנוע ולמשך עשרים דקות. הפעלתי את המנוע, וכדקה אחר כך שמעתי גניחות וצעקות נוראיות בוקעות מפנים המשאית.

נתקפתי חרדה וקפצתי אל מחוץ לתא הנהג. (היה ברור לי שאגזוז המשאית הופנה אל תוך המשאית כדי 81לחנוק את האנשים). בוטמן צעק עלי וציווה עלי להיכנס פנימה. ישבתי והמתנתי. לא יכולתי לעשות דבר, כיון שפחדתי מבוטמן. לאחר מספר דקות לאט לאט נמוגו האנחות והצעקות.

אחרי כעשר דקות התישב לידי שוטר, ובוטמן ציווה עלי לנהוג. אך לפני כן שוב זחל הפולני אל מתחת למשאית, וכפי שהיה ברור לי עכשו, ניתק את האגזוז שהזרים גז אל המשאית. (…) השוטר שישב לידי הורה לי לאן ליסוע.

אחרי כשלושה קילומטרים הגענו לקרחת יער באזור היער שלצד הדרך לקולו. משהגענו לשם אמר לי השוטר לעצור ליד קבר ענק, שם עבדה יחידת עובדי כפייה יהודים תחת השגחה של שוטר. היו שם כמה שוטרים שעמדו במעגל, כנראה שומרים נוספים. השוטר שהשגיח על יחידת העובדים אמר לי לנסוע לאחור ולהחנות את המשאית ליד הקבר. השוטר שהגיע עמי פתח את המנעולים שעל הדלתות. כמה מעובדי הכפייה נצטוו לפתוח את הדלתות. כאשר נפתחו הדלתות נשרו מתוך המשאית כשמונה עד עשר גויות. עובדי הכפייה זרקו את שאר הגופות מן המשאית.

לאחר שהתרוקנה המשאית, הסעתי אותה חזרה אל הטירה. בדרך פגשתי את הרינג עם המשאית שלו.. במשאית שבה נהגתי נהרגו בגז כ50 אנשים. אותו מספר, כנראה הומתו במשאיתו של הרינג.

בטירה ניקו מספר עובדים יהודים שהשתייכו ליחידת העובדים בטירה, את פנים המשאית במים וחומר חיטוי. על מנת לבצע זאת היו צריכים להוציא שני קרשים מתחתית המשאית. (…) לאחר שנוקתה המשאית הוחזרו שתי הקורות למקומם. האפאלה פקד עלי לנסוע חזרה אל השיפוע.

לאאבס לקח מטען נוסף של גויות אל היער באותו יום.במהלך שירותו בחלמנו ביצע תפקיד זה פעמים אינספור.

כפי שהוזכר לעיל, היו במחנה שתי יחידות עבודה של יהודים, האוסקומנדו ווואלדקומנדו. בסוף ינואר או תחילת פברואר 1942, לאחר ששלושה יהודים הצליחו להימלט מן המחנה, הוכרחו כל עובדי הכפייה היהודים לענוד אזיקי רגלים. אלה הגבילו את תנועותיהם והפכו את הריצה לבלתי אפשרית. אלואיס האפאלה שירת כמפקד ההאוסקומנדו היהודי. אנשי ההאוסקומנדו נכלאו בחדרים במרתף הטירה עד שהיה צורך בעבודתם. מספר האנשים המועסקים לא היה קבוע, אך לא היו פחות מ20 איש שעבדו בטירה.

לאחר שהקרבנות הובלו אל המרתף והוכרחו להיכנס אל משאיות הגז, היו שישה עד עשרה מחברי ההאוסקומנדו עולים לפנות את הבגדים שנותרו בחדרי ההתפשטות למעלה. פינוי זה נעשה במהירות, שכן קבוצת הקרבנות הבאה עמדה בחוץ, ממתינה לתורה.

מיכל פודצ’לבניק, היהודי מקולו שעזר להעמיס את בני משפחתו לתוך המשאיות שנסעו לחלמנו, עבד בבריגדת העבודה בבוגאי עבור היודנראט. בינואר 1942 נלקחה קבוצתו אל משאית שהסיעה אותם אל הטירה בחלמנו. פודצ’לבניק הצטרף אל ההאוסקומנדו. מיד לאחר שהגיעו, נכלאו הוא ו82חבריו במרתף. זמן קצר לאחר מכן שמע תנועת אנשים שעברו דרך הפרוזדור ונכנסו אל משאית הגז.

לאחר מכן נקראנו, עשרת העובדים היהודים, לעלות למעלה אל חדר גדול, שם היו בגדי גברים ונשים, מעילים ונעליים בערבוביה גדולה על הרצפה. פקדו עלינו להרים הכל בזריזות ולהניח בחדר אחר. בחדר ההוא היו הרבה בגדים ונעלים. הנחנו את הנעלים בערימה נפרדת. לאחר שסיימנו את העבודה, הורידו אותנו חזרה אל המרתף.

כאשר התחילו המשלוחים להגיע אל חלמנו, התפשטו הקרבנות בחדרים בקומת הקרקע, ובגדיהם הועברו לחדרים סמוכים. אחר כך, כנראה משום שכל החדרים התמלאו, נלקחו האנשים לקומה העליונה כדי להתפשט. חברי ההאוסקומנדו לקחו את הבגדים מחדרי ההתפשטות אל הצד האחורי של הטירה ופשוט זרקו אותם מבעד לחלונות. התושבים בחלמנו יכלו לראות בגדים מושלכים מחלונות הקומה העליונה. בגדים אלו נערמו בחצר ונשארו שם. הערימות כוסו בשמיכות כדי לשמור עליהם. (ארגון רווחה נאצי בשם וינטרהילפסוורק, שקיבל חלק מהבגדים, התלונן אחר כך על שיטת האיכסון הנהוגה בחלמנו). אחר כך, כדי להסתיר את הבגדים מן הטרנספורטים המגיעים, שלא לעורר חשד, הורכחו הקרבנות כנראה להתפשט בחדרים בצידו הקדמי של הבנין.

ככל שאיפשר הזמן, עבדה קבוצה של ההאוסקומנדו מאחורי הטירה בבדיקת הבגדים, מיונם ואיכסונם.המטען שהובא אל המחנה נבדק ומוין בכנסיית הכפר. חפצים שנמצאו חסרי ערך נשרפו בבורות בשטח הטירה. כאשר התמלאה הטירה בחפציהם של הנרצחים, נעשה שימוש גם באסם ששכן לימין הטירה לשם מיון הבגדים. גם הכנסייה הקתולית בדאביי הסמוכה שימשה כמחסן עבור החפצים מחלמנו. כל הפריטים נבדקו. כל חפצי הערך נאספו מידי יום על ידי העובדים הפולנים ונמסרו להופטשרפיהרר פריץ איזמר.

במרץ 1942, מינה לנגה את האפאלה לתפקיד ריצןף השביל שהוביל מן הדרך הראשית אל הטירה באבנים, באמצעות יחידת העבודה שלו. כאשר החלו הטרנספורטים להגיע, העביר האפאלה את העובדים אל מאחורי הטירה, כך שלא ייראו לעיני המגיעים. שם טיפלו העובדים בבגדים. פרויקט ריצוף השביל הסתיים במאי.

משימה נוספת שהוטלה על ההאוסקומנדו היתה ניקוי משאיות הגז. בתוצאה מפליטת הגז, נותרו הפרשות ושתן בתןך תאי המטען, לאחר כל נסיעה אל הקברים. בתחילה היה הנקיון נעשה ביער, מיד 83לאחר שנפרקו הגויות. מאוחר יותר, נדחה הנקיון עד לאחר החזרה לחלמנו. שני יהודים הוקצו לנקוי כל משאית.

על פי האפאלה, לנגה ואחריו בוטמן הורו ליחידת העבודה לעבור סלקציה כל שבוע. אלה שנחשבו חלשים מכדי להמשיך לעבוד, נלקחו אל היער, שם נורו. מחליפים עבור העובדים שנורו נלקחו מהטרנספורטים הבאים.

מעט מאוד ידוע אודות בעלי המלאכה שנכלאו במרתף הטירה. הם כמעט ואינם מוזכרים בעדויות הנוגעות לתקופה הראשונה של המחנה. יתכן שבוטמן החליט על הקמתן כשהגיע אל המחנה. מיכל פודצ’לבניק ושלמה וינר שברחו יחד ושרדו למסור עדות, אינם מזכירים בעלי מלאכה שעבדו בחלמנו. בעלי המלאכה שידוע עליהם הגיעו מערים ש”יושבו מחדש”, בעיקר במהלך אפריל 1942, למרות שיתכן שהגיעו למחנה גם דרך גטו לודז’.

לא ברור גם כן מה היתה מטרת העסקתם. ידוע שהם הכינו את השוטים עבור צוות במחנה, וששרתו במקצועם, כגון חייטות, את חברי הזונדרקומנדו. לא ידוע האם הם אלו שהורידו את הטלאי הצהוב מבגדי הנרצחים, תיקנו אותם לפני שהועברו הלאה או שיפצו פריטים שנלקחו אישית על ידי בוטמן וקצינים נאצים אחרים.

בעלי המלאכה היהודים שעבדו בחלמנו ניסו לתקשר עם העולם החיצון על יד כתיבת על פיסות נייר. מספר הניירות שנכתב עליהן לא ידוע, אך שתיים מהם שרדו את המלחמה. אחד המכתבים, כתוב באידיש, נמצא לצד הדרך שליד היער. על פי האיזכור של שריפת גופות, תאריך המכתב אינו לפני יוני 1942.

אלו הם שמות היהודים העובדים במחנה המוות קולמהוף (חלמנו) שבין קולו ודאביי:

1. יוסף הרשקוביץ מקוטנה
2. מוזס פלוקר מקוטנה
3. פאבל פלוקר מקוטנה
4. ז’ייה זלאמוביץ מגראבוי ליד לודז’
5. נוח וולף יודקייביץ מלודז’
6. חצקל זאראק מלישיצקה
7. מוטל זימקי מלישיצ’קה
8. חזקיל (בן) ווכטל מלישצ’קה
9. בנייק יאסטרז’בסקי מלישצקה
10. אהרון נוסבאום מזאנוק
11. איסר שטראסבורג מלוטומיירסק
12. גצל שטייר מטורק

אלו הם היהודים האחרונים שעבדו עבור הגסטאפו בחלמנו, השוכנת בין דאביי לקולו. אלו הם ימינו האחרונים, כך שאנו שולחים את המידע אודות קיומנו. יתכן (שמכתב זה)ימצא (את דרכו אל) קרובינו או מכירינו, כדי שידעו כי כל היהודים שנשלחו מלודז’ נהרגו במיתה איומה: הם עונו ונשרפו. היו בריאים, ובאם תשרדו, נקמו את נקמתנו.

בעלי המלאכה כתבו מכתב נוסף, מספר ימים לפני חיסול המחנה ב1943. מכתב זה נמצא בין הכבסים בפאביאניק. ראוי לציין כי כל השמות שהופיעו במכתב הראשון מופיעים גם בשני. הדבר מצביע על כך שבעלי המלאכה לא עברו סלקציות תקופתיות, לפחות לא באותה מידה שעברו שאר העובדים היהודים.

ה2 באפריל 1943

גלויה זו נכתבת על ידי אנשים שנותרו להם רק מספר שעות לחיות. הקורא מכתב זה יתקשה להאמין לדברים, אך זוהי האמת הטראגית, שכן בעיר זו נמצאים אחיכם ואחיותיכם שמתו באותו האופן. מקום זה נקרא קולו. “בית השחיטה לבני אדם” (מודגש בקו במקור) נמצא במרחק 12 קילומטר מהעיר. עבדנו כאן כבעלי מלאכה. בין היתר היינו חיטים, מעבדי עורות וסנדלרים. היו 17 עובדים ש שמותיהם יפורטו להלן:

1. פינקוס גרון מוולוקאווק
2. יונאס ליאו מברז’ז’יני
3. איקה שאמע מברז’ז’יני
4. זמאד דזומיראי מוולוקאווק
5. ג’זיף מאייר מקאליש
6. שמחה וואכטל מלישיקה
7. שמלק וואכטל מלישיקה
8. בנייק יאטרז’בסקי מלישיקה
9. אירון נוסבאום מסקפי
10. איסר שטראסבורג מלוטמיירסק
11. מוניק פוקר מקוטנה
12. פלק פלוקר מקוטנה
13. יוסף הרשקוביץ מקוטנה
14. חצקל זאראק מליקשיקה
15. וולף יודקייביץ מלודז’
16. ז’ייה שלאמוביץ מקאליש
17. גצל מטורק

אלו הם השמות, אלו הם האנשים שרשמתי כאן. אלו הם יחידים מבין מאות האלפים שמתו כאן.

ב1944, במהלך התקופה השנייה לפעילות המחנה, הקים בוטמן שוב קבוצת בעלי מלאכה מהטרנספורט הראשון שהגיע מולדז’. אנשים אלו התגוררו ועבדו בקומה העליונה של האסם.

חפצי הערך שנלקחו מן הקרבנות בחדרי ההתפשטות, ואלו שנמצאו בין מטלטלי הנרצחים במהלך מיון ובדיקת הבגדים נמסרו מדי יום אל הופטשרפיהרר פריץ איזמר. יחד עם עוזרו הופטשרפיהרר קרל גואד, איזמר הועבר לחלמנו מלודז’. כאשר הוחל בתהליך ההשמדה, אירגן איזמר את משרדו 85בטירה. חפצי הערך אוכסנו בחדר בקומת הקרקע בין שתי הכניסות הקדמיות. הסדר זה היה קים זמן קצר בלבד, עד שנדרש לעזוב. לא ידוע מדוע התרחשה עזיבה זו. יתכן שהתברר כי היה זה לא נוח בעליל לעבוד במקום בו עוברים מאות אנשים מידי יום. המשרד החדש שכן כ100 מטרים מן הטירה, אך איזמר אולץ לעבור פעם נוספת כאשר בנין זה נלקח על ידי משמר המשטרה. בסופו של דבר מוקם המשרד בבית הכומר, מול הכנסיה. איזמר וסגנו החדש, אונטרשרפיהרר מאקס זומר (גאוד עזב את חלמנו) אכלסו את הבנין.

בסופו של כל יום, לאחר שהושמד הטרנספורט האחרון, הלכו איזמר וזומר אל הטירה ואספו את השלל היומי שאוכסן בשק גדול. הם נשאו את השק אל המשרד בעזרת עגלת יד. ביום למחרת היו ממינים אתהפריטים על שולחן גדול. שעונים, טבעות, שרשראות, כלי זהב וכסף, אפילו שעונים מעוררים, נכתבו ברשימה מפורטת. הרכוש נארז בקופסאות ונשלח במשאית אל הגטווברוולטונג בלודז’.

שטורמשרפיהרר ווילהלם גורליק, הקצין הניהולי, התגורר ועבד בחלמנו יחד עם איזמר, לאחר שניומן עזב. בנוסף לעבודותיו הניהוליות היה גורליק אחראי על הכספים שהגיעו אל המחנה- כסף שנלקח מכיסי הקרבנות. מדי תקופה היה מעביר את הכסף המזומן ברכב אל ביבאו בלודז’.במהלך אחד מנסיעות אלו אל הנהלת הגטו, קנה איזמר שני שעונים ומספר טבעות, וזומר קנה טבעת זהב. קארל היינל, השוטר שפיקד על משמר הטירה, ליווה פעמים רבות את המשלוחים של חפצי הערך ללודז. בנוסף, נסע מספר רב של פעמים לברלין והעביר קופסאות אל המשרד לביטחון הרייך. הוא הצהיר שאינו יודע מה הכילו הקופסאות, אולם כנראה שהיו בהן שיני זהב שנעקרו מפיות הנרצחים.

במחנות השמדה אחרים, נפלו החפצים השדודים לידי אנשי הSS, אך בחלמנו נמסרו רוב הפריטים לגטוורוואלטונג בלודז’. הנהלת הגטו בלודז’ שיכנעה את הנוגעים בדבר כי השלל היהודי מתוך הגטו ומחוצה לו שייך להנהלת הגטו. המתחרה הראשונה שטענה לזכויות על דברי הערך הגנובים היתה המשטרה הפלילית, הקריפו. הוא הגיע עמה להסכם ב23 באוקטובר, 1940, לפיו קציני הגטו יקבלו רהיטים, כסף ומתקנים לשימוש ביתי שנשמרו בבתי האכסון של הקריפו. הוסכם, שכל חפצי הערך השונים שהוחרמו בלודז’ על ידי הקריפו יועברו אל הנהלת הגטו, כדי לכסות את עלויות המזון של תושבי הגטו, כפי שטען ביבאו. בתמורה יורשו שוטרי הקריפו לרכוש פריטים גנובים.

86המתחרה השני על הרכוש השדוד היה הסניף הלודז’אי של משרד הנאמנים הראשי, מזרח (HTO). לאחר משא ומתן ממושך הושג הסכם בין ביבאו למשרד, לפיו כל הפריטים ממקור יהודי שיימצאו מחוץ לגטו ללא דורש יועברו לסניף לודז’ של HTO. אולם ההסכם לא שרד זמן רב. ב16 במרץ, 1942, הצליח ביבאו להביא לידי חתימה הסכם חדש לפיו HTO  יורשה למכור חפצים שדודים, על פי ערכם להנהלת הגטו. כך קיבל משרדו של ביבאו את זכות הקניה והמכירה של רכוש יהודי, כולל הרשיון למכור תכשיטים וחפצי זהב בשוק הפתוח לחנויות תכשיטים בלודז’. מכירות אלו מוערכות ברווח של בין מיליון ו1.3 מיליון רייכסמארק לביבאו

ביבאו השיג את סמכויותיו בעיקר מכוח הטענה שהוא מאכיל את היהודים על בסיס האספקה העצמית של הגטו. כמו כן קיבל גיבוי של הצבא שבתי החרושת בגטו חתמו עימו על הסכמי אספקה. ולבסוף, היתה זה דרך נוחה להיפטר מן הרכוש הגנוב  ומקור חוקי דרכו יוכלו הפריטים להיקנות במחירים נמוכים, דרך תיאור כללי של החפץ  הנמכר (לדוגמא, הבסיס לערך הזהב, ומספר הקראט ביהלומים, לא צוינו). הקונים הראשונים בתור היו שוטרי הקריפו, אחריהם אישים רמי דרג כגון ד”ר מוסר ופקידי HTO  אחרים, ראש העיר וונצקי, ראש הגסטאפו ברנדפיש ועוד. היו קונים רבים. רשימה חלקית לתקופה שבין ה11 בספטמבר, 1941 לבין ה27 בספטמבר, 1944 מונה 4,654 מכירות של דברי ערך לקצינים גרמנים. בהערכה כללית נמכרו חפצים ל800 עד 1,000 קונים. אחת הפעולות האחרונות של לנגה לפני העברתו לברלין היתה לידע את הנהלת הגטו שהוא מעונין בטבעת יהלום בשווי 500 רייכסמארק- כנראה, כמתנה לאשתו. גולייטר גרייזר גם נהנה מחפצי הערך,  אך אינו מופיע ברשימת הקונים כיון שלא נדרש ממנו לשלם על החפצים. ביבאו העיד במשפטו של גרייזר לאחר המלחמה, שהוא העביר זהב מהגטו לעיר צ’דז’יז, לצורך יצירת סט סכו”ם לגרייזר, וכן ששלח 40 עד50 קילוגרם כסף לגרייזר. ביבאו שלח תכשיטים למשרדו של גרייזר והעביר בין 5 ל6 מיליון רייכסמארק מ”עודפי” הנהלת הגטו אל חשבון בנק מיוחד (חברי ההוארטגאו) שהיתה לגרייזר גישה אליו. בהוראתו של ביבאו העביר רודולף קראמף, שהביא אספקה לחלמנו, שני ארגזי מטען גדולים עשויים עור, ובנוכחותו של ברנדפיש מסר אותם לבוטמן, שעליו הוטל למלאותם ולשלחם לגרייזר.

בתחילת 1942, בזמן שחזר ברכב מפגישה בפוזנן, אמר ביבאו לעמיתו, אלברט מאייר, חבר צוות 87של ביבאו וראש מחלקת ניצול הרכוש, שעליו לעצור במחנה חלמנו. במחנה לא היו טרנספורטים באותו יום. השניים התקבלו על ידי אוברשטורמפיהרר הרברט ריכטר, שנתן להם סיור מודרך, והסביר את התנהלות הענינים בטירה. כאשר חלפו ליד משאיות הגז החונות בחצר הטירה, ריכטר ציין כי אלו הן המשאיות שלוקחות את היהודים ל”חיטוי”. אולם, מטרת הפגישה בין ביבאו לריכטר היתה לסכם את פרטי העברת הרכוש שנצבר בחלמנו אל לודז’. היה זה לאחר פגישה זו שהוקם מתקן בדוברווה, עיר קטנה מחוץ ללודז’, לשמש כנקודת איסוף עבור הרכוש השדוד.

ביבאו החרים רכוש יהודי מחוץ ללודז’, לאחר הגירושים של תושבי הגטאות המקומיים לחלמנו או לגטו לודז’. פלוגה מיוחדת שנשלחה בעקבות הפינויים, נכנסה לתוך שטח הגטו המפונה,  אספה את החפצים שנשארו מאחור ושלחה אותם אל בית האיחסון בדאברווה. כל הפריטים שהובאו אל בתי האיחסון נבדקו, מוינו ונוקו על ידי כוח עבודה של 250 עובדים יהודים. פרנץ סייפרט, שפיקד על הפעילות בדאברווה, דרש שחברי הפלוגה המשטרתית יקבלו תוספת כספית בין 6 ל9 רייכסמארק ליום ובנוסף, הקצבות מיוחדות של וודקה, סיגריות וסבון עבור עבודתם “המסוכנת”. בהצדיקו את ההקצבה החודשית של וודקה עבור חברי הפלוגה, ציין ריבי, שהפלוגה המיוחדת בחלמנו מקבלת הקצבת וודקה זהה.

חפציהם של הנשלחים אל חלמנו גם כן הועברו לדאברווה. המשאיות בהן השתמשו להביא את היהודים לחלמנו שימשו גם להעברת חפציהם אל מחוץ למחנה. על פי עדותו של האפאלה, העברות אלו החלו לאחר שהסתיים פרויקט סלילת הכביש בטירה במאי. הכרוניקה של גטו לודז’, דיווח על עובדות שנרשם על ידי הנהלת הגטו היהודית , ציינה את המובאה הבאה בתאריך 22 ו23 במאי, 1942.

היהודים מפאביאניק, שהובאו לא מכבר אל הגטו, מספרים כי בדאברווה, השוכנת כ3 קילומטרים מלודז’, הוקמו לא מכבר בתי איכסון לבגדים ישנים, בשטח בית חרושת שאינו פעיל מאז פרוץ המלחמה. עד כה הוקמו שם חמש בתי איכסון ענקיים. הם מכילים בגדים, כלי מיטה, נעלים, סירים ומחבתות וכן הלאה. בכל יום פורקות משאיות הררי חבילות, תרמילים ושקים מכל סוג ומין בדאברווה. כל חפץ ממוין לפי סוגו ומונח במקומו בבית האיכסון. בכל יום נשלחים כ30 יהודים מגטו פאביאניק למיין את החפצים. בין היתר, שמו לב שבין הניירות חסרי השימוש נמצאים “רומקיות” (כסף שהונפק לשימוש בגטו), שנפלו מהארנקים. המסקנה הבלתי נמנעת היא שחלק מן הבגדים שייכים לאנשים שנשלחו מן הגטו. כפי הנראה, חלק מאנשי ברז’ז’יני, שנשלחו לבצע עבודת כפים בהגיעם אל הגטו (של לודז’) הועברו לעבודה בדאברווה.

בלתי אפשרי להעריך את כמות החפצים שנשלחה מחלמנו. הדיווחים שבידינו הינם חלקיים, אך מסמך אחד ראוי לציון, מברק שנשלח מהנהלת גטו לודז’ בתאריך 27 במאי, 1942, אל משרד  הכלכלה האזורי בפוזנן. המברק מפרט את כלי הרכב הנדרשים להעברת הרכוש מהאזורים ה”נקיים מיהודים”, וכמות הדלק הנצרכת לענין זה. עוד מצוין שם ש “להעברת כ370 עגלות בגדים, שמוינו על ידי זונדרקומנדו לנגה, נדרשים כ900 משאיות עם תאי מטען”. אלברט מאייר, הקצין שביקר בחלמנו עם ביבאו ובחן את הרכוש שנצבר שם, סבר שהמברק הפריז בהערכת המצב במחנה בכמאה מטענים, כדי לקבל הקצבה גדולה יותר של גז. בין אם צדק ובין אם לאו, כמות הרכוש שעברה דרך המחנה היתה בהחלט עצומה.

הערבת הרכוש אל בתי האיכסון לא עברה ללא תקלות. פרנץ סייפרט, המפקד הממונה על מתקן האיכסון, התלונן בפני פרידריך ריבי, עוזרו של ביבאו, אודות השוטרים מחלמנו, שליוו את המשאיות אל בתי האיכסון. בהזדמנות אחת, במאי 1942, תקף שוטר ממלווי המשאיות יהודי אחד ללא סיבה והתרה בו באמרו “חכה, אני אגיע גם אליך!” סייפרט ציין בפני בוטמן כי התנהגות זו אינה משרתת אף מטרה. בוטמן התנצל והבטיח שהדבר לא יישנה. למרות זאת, כשבוע לאחר מכן, הגיעה משאית מחלמנו ברבע לחמש בבוקר ביום ראשון. שומר הלילה נאלץ לקרוא לעובדים יהודים לפרוק את ה”סחורה”, ובכך נגרמה המתנה לשוטר מחלמנו. כאשר הגיעו היהודים היכה השוטר כל אחד מהם על שלא אמרו לו “בוקר טוב”. גם השומר הגרמני שבמשמרת קיבל חבטה מבלי משים. התקרית השנייה גרמה לחילופי מכתבים בקשר לבעיה. סייפרט דרש מריבי להאיץ בבוטמן למנוע תקריות מעין אלו בעתיד, לא מרחמים על היהודים, אלא משום שהתנהגות מעין זו עלולה לגרום להתרופפות המשמעת, הסדר והיעילות במחנה. סייפרט קיבל הודעה על כך שביבאו שוחח בנושא עם בוטמן במהלך ביקור שערך בחלמנו. בוטמן הרגיע את ביבאו באמרו שתקריות כלו לא יישנו, וכל הנהגים יוזהרו. יתכן שארועים מסוג זה לא נישנו בזמן שסייפרט ניהל את מתקן האיכסון, אולם הן מלמדות על כך שעובדיו של הנס בוטמן לא חשבו פעמיים בנוגע להכאת יהודים.

בעיה נוספת מולה התמודד הגטוורוואלטונג היתה קשורה במכירת חפציהם של היהודים הנרצחים. באוגוסט 1942, ביקש ארגון רווחה מפוזנן, ארגון הרווחה הנציונל סוציאליסטי (NSV) 3,000 חליפות, 1,000 פריטי לבוש לנשים וכן לבנים וסדינים. הפריטים נדרשו בדחיפות עבור המתיישבים החדשים באזור שהגיעו בתכנית הגרמניזציה של אזורי הסיפוח אל הרייך. הNSV  ביקש לערוך עיסקה משתלמת, ואמנם לאחר זמן מה הושג הסכם. (החליפות יימכרו ב5 ר”מ (רייכסמארק), השמלות ב2 ר”מ, ומחיר 5,000 קילוגרם של סדינים היה 4 ר”מ לקילוגרם). החפצים נשלחו לNVS, וארגון הרווחה חויב בתשלום.

ב16 בינואר, 1943, התקבלה תלונה בגטוורוואלטונג. המשלוח הראשוני של 1,500 חליפות נשלח למשרדי אירגון הרווחה. לאחר שנפתחו הארגזים, התאכזבו העובדים לגלות שהמשלוח לא עמד בסטנדרט של הדוגמאות שראו בחלמנו. חליפות רבות לא היו חליפות אלא ג’קטים ומכנסים שלא תאמו זה לזה. גרוע מזאת, חלק גדול מהבגדים היה מוכתם בבוץ ובדם. למאות חליפות היה עדיין מוצמד הטלאי הצהוב. כיון שרוב העובדים שפרקו את החבילות היו פולנים, היה חשש לכך שהמתישבים הגרמנים יגלו את מקור הפריטים , וחינו של ארגון הרווחה יסור בעיניהם.

הגטוורוואלטונג שלח תגובה, ואישר את החזרתן של 1,750 חליפות ו1,000 שמלות. נטען שהכתמים לא היו דם אלא חלודה, ושהם ניתנים להסרה. כתוצאה מכך יישלח חשבון חדש רק עבור 250 חליפות ולבנים. מכתב מארגון הרווחה נשלח בתשובה ובו נאמר כי הם אינם מוכנים להשלים עם אובדן החליפות. אם כתמי החלודה אינם ניתנים להסרה, יש להסיר לפחות את הטלאי הצהוב. לא ידוע האם לקוחותיו האחרים של ביבאו סבלו מאותן בעיות, אך חילופי מכתבים אלו מעידים כי הלקוחות היו מודעים למקור הסחורה שרכשו, ואכן, הם נלקחו לחלמנו כדי לבחון את איכות הסחורה לפני הקניה.

מוסכם על הכל כי התקרית הסבוכה ביותר בתולדות המחנה נוגעת לקבוצת מבקרים נוספת שהגיעה לחלמנו. במהלך הקיץ של 1942, הגיעה “משלחת” של ארבעה או חמישה אנשי גסטאפו לבחון את המקום. בואה של הועדה מברלין היה צפוי מראש, ולמרות שהגיעו מוקדם, התקבלו בחגיגיות. אך לא בוטמן נכח במקום בזמן זה. (על פי גירסה אחת, הוא היה בהפסקת שתיה עם ידידו ד”ר קוניג). במקומו הדריך סגנו של בוטמן את חברי הועדה בסיור במקום. הלנה קרול, פולניה מקומית שעבדה במטבח עבור הזונדרקומנדו, ראתה את חברי הועדה נכנסים אל הבנין. יתכן שהועדה צילמה את המקום וקיבלה מסמכים בנוגע למחנה. לפנישיצאו תידלק קאיאטן סקריפצ’נסקי, אחד מן העובדים הפולנים, את מכוניתם. מאוחר יותר ציין, כי כאשר עשה זאת, חייך אליו אחד הנכבדים חיוך יודע דבר.

בערך שעתיים לאחר שעזבה הועדה את המקום, הגיעה קבוצה נוספת של קצינים נאציים, הועדה 90האמיתית. באופן טבעי עורר הדבר סערה בקרב חברי הזונדרקומנדו. הוחל בחיפוש אחר ה”ועדה” הראשונה, ללא תוצאות. על פי גירסה אחת, המשלחת הראשונה נסעה לקולו, שם השאירה את הרכב ונעלמה. הרכב הוחרם מאוחר יותר על ידי המשטרה. בוטמן הצטער לשמע האירוע. כפי שנטען, השתכר שוב ונסע ללודז’. בחלמנו הוכפל מספר השומרים, ובלודז’ עצרו שוטרים ביום למחרת כל אדם שעבר ברחוב ובדקו את ניירותיו.

על פי עדותו של אנדריי מישצ’אק, איכר מקומי, שהמידע שמסר נמצא אמין באופן כללי, ה”ועדה” שלחה גלויה לחלמנו ובה הציגה עצמה כיחידת ריגול אנגלי. מישצ’אק שמע מאוחר יותר את חברי הזונדרקומנדו מתפארים בכך שחברי המשלחת נתפסו “על הגבול התורכי”. ב1944, כאשר נמסר לברונו ישראל תפקיד השמירה שלו, נאמר לו כי “סוכנים אנגלים” בקרו פעם בחלמנו, ושאסור שהדבר יישנה.

נשמע בלתי מתקבל על הדעת שהבריטים שלחו סוכני ריגול לחלמנו ב1942. אם אכן נוצרה פירצה בשמירה על המחנה, מסתבר יותר שהיתה זו המחתרת הפולנית שקיבלה מידע על הביקור המתוכנן של הועדה. הפולנים אכן שלחו סוכן (יאן קארסקי) אל מחנה השמדה בלז’ץ  כדי לבדוק מה מתרחש שם. לממשלה הפולנית, שמושבה היה בלונדון בזמן המלחמה, היתה עמדת ריגול באיסטנבול, תורכיה. מידע כללי אודות חלמנו אכן הגיע ללונדון דרך איסטנבול, אך לא נודעו פרטים מדויקים, אשר משימת ריגול מעין זו היתה עשויה לספק. לא היה אף גוף ממשלתי שהודה בקשר כלשהו אל האירוע בחלמנו, לפיכך נדרש מחקר נוסף בנושא.

הטירה היה מקום רוחש פעילות. המשלוחים הגיעו כמעט בכל יום, ומאות אנשים התקבלו בנאום הטעיה. לאחר מכן עברו הקרבנות השפלה סופית, התפשטות בפומבי-אנשים, נשים וילדים יחד, רק כדי להיות מובלים במורד המדרגות אל תוך משאית הגז. כל תהליך ההשמדה ארך בין 60 ל90 דקות. היתה זו שיטה פשוטה, אך מתוחכמת ויעילה. היא היתה מטעה ומשפילה בתכלית. תושב מקומי, שחזר באופן בלתי חוקי מגרמניה, עבר את רוב המלחמה במחבוא בבית גיסו בצ’צ’מיאנה, עיירה סמוכה לחלמנו. הוא מבטא ללא ספק את מחשבותיהם של תושבים רבים אחרים, כאשר כתב את תגובתו להקמת מחנה המוות.

(…)עדיין אינני מאמין. איני יכול להאמין לדבר כה מחריד. שואה של אומה שלימה כבר קימת כשבועיים, ועדיין איני מאמין. איני יכול. ואחזור על כך: לא. זה בלתי אפשרי. אך יש הוכחות 91מזעזעות. איני מאמין. למרות שאני רואה את אותן המשאיות נוסעות הלוך וחזור כל יום בין דאביי לחלמנו. אני יכול לראותן נוסעות, לשמוע אותן. אני מקשיב לסיפורים זוועתיים, אך עדיין אינני מאמין (…) בסופו של דבר איאלץ להאמין (…) השחיטה של אלפים נעשית בשקט, כמעט קשה להבחין בה. כמעט ואינך יכול לשמוע גניחה. רק בבתים הסמוכים ממש ניתן לשמוע לפעמים אנחות, יפחות, בכיות. רק תנועתן של המשאיות הגדולות ניתנת להבחנה. עובר אורח יכול לראות המוני יהודים במשאיות אלו, כיון שהן מכוסות בברזנט שאינו מהודק מאחור. כך, שבדרך כלל הדבר מתרחש, ביעילות, במהירות, בשקט.  אם לא  קולות המנועים, היתה הדממה מבעיתה. הדבר מתרחש לפני כל תושבי חלמנו, ולעיני העוברים ושבים, כיון שהטירה נמצאת בצד הדרך. אך כעת הטירה מוסתרת בגדר. זו הסיבה שאף אחד אינו יודע דבר בוודאות. אף אחד אינו יודע כיצד הדבר נעשה. אולם כולם יודעים שהרצח מתרחש או מתחיל בחלמנו, מאחורי הגדר, ושהאנשים נקברים ביער רז’וצ’או.

המחנה שביער

מכיון שחלמנו היתה המחנה ההשמדה הראשון שהוקם, היתה היא הראשונה להתמודד עם הבעיה הבלתי צפויה הקשורה בקבורת אלפי גופות בקברים המוניים. עקב התרחבותן על ידי הגז, הגופות יצאו אל מעל פני האדמה, גורמות בכך לריח ריקבון נורא שנדף למרחק קילומטרים רבים.  הדבר גרם לכך שהמחנה הפסיק את פעילותו כדי לפתח שיטה חדשה להיפטר ממספר הרב של הגופות. שיטה זו, שהונהגה מאוחר יותר במחנות של מבצע ריינהרד, ועל פני השטחים הכבושים ברוסיה הסובייטית במהלך מבצע 1005, נוסתה לראשונה בחלמנו.

המחנה שביער, שמוקם בחלקות שסומנו על ידי שירות היערות כחלקות מס’  76, 77 וחלקים מחלקות 74 ו75 ביער רז’וצ’או, לא היה מחנה במובן הרגיל של המילה. בתחילה, לא היו שם מבנים גדולים, או צריפים, כיון שלא היה אדם שהתגורר שם, ולא היה גם צורך במגדלי שמירה. רק מאוחר יותר הוקמה גדר מסביב למקום. המחנה שביער היה פשוט מקום שהתאים לקבורה, ואחר כך לשריפת גופות הנרצחים. בסופו של דרך הוא כלל שלוש קרחות יער. אחת גדולה באורך 80 מטר וברוחב 80 מטר (היא הורחבה בהמשך הזמן), בינונית באורך 70 מטר וברוחב 20 מטר, וקטנה באורך 40 מטר וברוחב 15 מטר. שורות של עצים הפרידו בין השטחים הללו. התיאור הראשון על הקברים ביער הינו מפיו של מוביוס, שנלקח לשם ביום לאחר שהגיע לחלמנו באמצע דצמבר 1941.

היתה ביער  קרחת  גדולה  מוקפת בשרשרת אחת או שתים של עמדות שמירה. היה קבר גדול בקרחת שנחפר על ידי ארבעה או חמישה עובדים פולנים. גודל הקבר היה חמישה או שישה מטר עומק, שמונה מטר רוחב ועשרים מטר אורך. כשמינית ממנו היה מלא בגוויות.

92 רוטוואכטמייסטר ג’יקוב ווילדרמות’ היה בין קבוצות השוטרים הראשונות ששירתו בחלמנו. תיאורו אודות הקברים שונה אך במעט מזה של מוביוס.

בקרחת היער הראשונה היו שני קברים גדולים באורך 30 מטר, ברוחב 10 מטר ובעומק שלושה מטר. בקרחת היער השלישית היה קבר גדול באורך 12 מטר, ברוחב 10 מטר ובעומק שלושה מטר. כשהתחלתי את תפקידי בחלמנו, היה הקבר בקרחת השלישית מלא בגויות. הקבר בחלקה השנייה היה מלא בחציו, שאר הקברים היו מוכנים ומולאו בגופות אחר כך.

תיאור נוסף של האיזור מימי ראשית המחנה הגיע מפי תושב מקומי. ב22 בדצמבר, 1941, מספר ימים בלבד לאחר הגעת הטרנספורט הראשון, הסתנן אדם מילווסקי אל האזור , בו ניצבו מעט שוטרים מן הרגיל, עקב חופשת החגאות. למרות שלא יכול היה לנוע בחופשיות, ראה קבר אחד ברוחב עשרה מטרים ובאורך 30 מטרים. הוא היה מוסווה על ידי עצים צעירים שנשתלו שם. כמו כן שם לב שנכרתו עצים בשטח הסמוך כדי להכשירו לכריית קבר נוסף. בנוסף לכך ראה עובד היערות  ארבעה בתי שומרים.

במהלך החודשים הבאים גדל המקום שתפסו הקברים עם המשך זרם המשלוחים. בקיץ 1942, כאשר הועבר פריץ איזמר אל המחנה שביער, ראה שני קברים שגודלם כ150 מטר אורך, שלושה או ארבעה מטר רוחב ושלושה מטר עומק. בנוסף היו שם 12 עד 20 קברים ריבועיים בגדלים שונים.

יחד עם עוד כ30 שוטרים מלודז’ הצטרף ג’וזף איזלינגר לפוליציוואכטקומנדו באביב 1942. הוא מתאר את היום שלמחרת הגעתו.

התקבלנו על ידי שני אנשי SS, הופטשטורמפיהרר בוטמן, ואונטרשטורמפיהרר פלייט. בוטמן העביר נאום בו הבהיר לנו כי משימה סודית מבוצעת בקולמהוף. עלינו לשמור על חשאיות מוחלטת בנוגע לכל מה שנראה ונשמע, אחרת ניענש חמורות. היינו אמורים להצטרף אל הפוליציוואכטקומנדו ולשרת כשומרים. הוא לא הסביר דבר מעבר לכך, ובייחוד לא על מה שבעצם מתרחש בקולמהוף.

סמל אוטו בוג חילק לנו את תפקידינו. אני נכללתי בקבוצה שמפקדה היה פוליצימייסטר היידר. משימתנו היתה לשמור על אזור כלשהו ביער שליד חלמנו. בתחילה לא ידענו מדוע אנחנו שומרים על היער. היידר חילק אותנו למספר עמדות סביב היער. תפקידנו היה לשמור שאף אחד לא נכנס פנימה. (…) (בסופו של דבר שמעתי מפה לאוזן מה מתרחש במקום). יחידת עבודה יהודית עבדה ביער. היו בה בין 15 ל20 איש.

93 בתחילה ניצבתי כשומר על היקף היער החיצוני. בהתאם למקום  בו עמדתי יכולתי להבחין לפעמים במשאיות הגז נוסעות אל תוך המחנה שביער. במהלך השירות במקום יכולתי לאמת את כל השמועות. ראיתי שני קברים ענקיים ביער, כ20 עד 30 מטר אורך, שש עד שמונה מטר רוחב וארבעה מטר עומק. אחד הקברים כבר היה מלא בגויות ומכוסה באדמה. השני היה מלא עד חציו באותו זמן. משאיות הגז הגיעו מספר רב של פעמים ביום ועצרו לצד הקברים. אנשי היחידה היהודית, שרגלים היו אזוקות, פתחו את הדלתות של משאיות הגז והוציאו משם את הגויות. לאחר מכן נערמו הגויות בצפיפות בתוך הקבר. משאיות הגז, מלאות בגופות, הגיעו חמש עד עשר פעמים ביום. להערכתי היו כל פעם כ50 גויות במשאיות הקטנות , וכ70 גויות במשאית הגדולה. (…) המחנה שביער היה בפיקודו של פוליצימייסטר לנז. פוליציאוברוואכטמייסטר ראנג היה השני בדרגה. (…) לנז וראנג תמיד האיצו ביהודים שפרקו את משאיות הגז. הם גידפו את היהודים בכינויים כגון “חזירים”. לפעמים היכו את היהודים במקלות.

כמעט בכל יום, בערב, היו יורים בכמה יהודים מיחידת העבודה במחנה שביער, לפני שובם לחלמנו. רק היהודים שלא היו מסוגלים או לא רצו לעבוד נורו. פוליצימייסטר לנז היה על פי רוב המוציא להורג. הוא פקד על היהודים לשכב כשפניהם כלפי מטה בקצה הקבר. לאחר מכן לקח את הרובה וירה בהם מאחורי העורף. היהודים האחרים היו צריכים לזרוק את הגויות לתוך הבור. (…) זכור לי שמידי פעם היה גם פלייט מוציא להורג. הוא הגיע למחנה שביער לעיתים תכופות והשגיח על עבודתנו.

באביב 1942, זומן היערן הגרמני, היינץ מאי, שבתחום אחריותו היה יער רוז’וצ’או, על ידי הממונה עליו לדווח לאוברפיהרר ד”ר מהלהורן ברייכשטאדטהאלטרי, במשרד הגולייטר. שם היתרו בו כי המתרחש בחלמנו הינו סודי, וכשלון מצידו לשמור על הסוד יסתיים במוות. בנוסף אמרו לו כי ראש הזונדרקומנדו, הופטשטורמפיהרר בוטמן, ייצור איתו קשר למטרת נטיעת עצים במקום הקברים, כחלק מתהליך ההסוואה. כמו כן יש להציב גדר עמודים מסביב לאזור ברוחב 250 מטרים (לאורך הכביש שבין קולו לדאביי) ובאורך 750 מטרים (לתוך היער מהדרך הראשית) . נאמר למאי, שהמשימה הינה דחופה ויש לבצעה מידית. מספר ימים לאחר מכן, נפגש מאי עם בוטמן.

נסעתי עם בוטמן לחלקה 77 ובפעם הראשונה נכנסתי למקום המחריד הזה. בקרחת יער שהורחבה עקב כריתת עצים, ראיתי לראשונה קבר באורך 200 מטר וברוחב חמישה מטר. הקבר כוסה בערימת אדמה בגובה שני מטר. מעט רחוק משם היה קבר דומה באורך כ50 מטר. בקרחת יער נוספת, כ50 מטר משם, היה קבר באורך כ150 מטר. הקבר כוסה בכשלושת רבעי מאורכו. הקצה המרוחק ממני 94היה עדיין פתוח. יראתי להתקרב ולהביט לתוכו. מעט לאחר מכן, הופיעה עוד משאית גז שנסעה אל החלק הפתוח של הקבר וחנתה קרוב לצידו האחורי.

המשאית נפתחה וראיתי ערימה של גופות ערומים צונחת ממנה. עמדתי במרחק של כשמונים מטר מן המשאית. תחת פיקודו של קצין, רצו אל המשאית מספר עובדים מן המקום, כשפלג גופם העליון ערום, כדי לזרוק את הגופות אל הבור. בוטמן אמר לי שיש להניח אותן באופן מסודר, אחרת לא יהיה מקום לכולן. אנכית לקבר הזה עבד דחפור בעל מנוע עם מסוע על כריית קבר נוסף. כסוי הקבר הסמוך נעשה תוך כדי העברת האדמה באמצעות המסוע הממונע.

כ30 אנשים צעירים ובגילאי הבינים עבדו במקום. כולם עבדו כשפלג גופם העליון חשוף.

בוטמן אמר לי שהוא מחליף את העובדים מדי שבוע. הם כבר “גמורים”, ובוחר כוחות עבודה חדשים מהמשלוחים הבאים של היהודים. העובדים ענדו שרשראות פלדה דקות על קרסוליהם, כך שיכלו ללכת, אך לא לרוץ במהירות

בוטמן סיפר לי שקרה תכופות שאנשים אמרו שאינם מסוגלים לעבוד יותר ובקשו להיירות. הוא סימן אותם בעפרון אדום על צוואריהם וזה היה סימן לשומרים שיירו בהם באותו ערב. היה עליהם לשכב ופניהם כלפי הקרקע ואז היו נהרגים ביריה בראשם מאחור. אלו שלא עבדו בחריצות מספקת, גם סומנו על ידו. ראיתי את העובדים אוכלים לחם שיפון בהפסקה. לאחר סיום ההפסקה היו מוחזרים לעבודתם במקלות.

אדם בלבוש סרן הגיע אלינו והציג את עצמו. אינני זוכר מה היה שמו. היו לו פנים נפוחות של אדם שתוי ומושחת. הוא ענד גם את סמל השירות הצבאי, דרגה א’ עם חרבות. בוטמן אמר לי שהוא האחראי על ה”עבודה” בתוך הטירה. הוא, בוטמן היה האחראי הכללי.

קצין המשטרה סיפר שנתן הוראות ברורות לנעול את המשאיות בבריחים לפני יציאתן מן הטירה. אולם בדרך נפתחו הדלתות האחוריות ו”ככרות הלחם החמים” נפלו על הכביש. הכבישים נסגרו מיידית לתנועה, אך בינתים ראו תושבים מקומיים את הנעשה ועקב כך נחשף לציבור מידע רב.

בקרחת היער היו בכל מקום שומרים עם רובים ונשק אוטומטי. בוטמן אמר לי שהם צלפים מעולים. הוא המשיך לספר שהיו מספר ניסיונות בריחה. אולם הבורחים לא הצליחו להגיע רחוק לפני שהשיגו אותם כדורי הצלפים. ערב אחד, לפני היציאה מן היער חסר אדם אחד במפקד. השומרים הצהירו שאף אחד לא ברח. לאחר חיפוש ארוך הוא נמצא מאחורי ערימת זרדים. למותר לציין שהוא נורה במקום.

הזמנתי כמות גדולה של זרעי אלגומין בחנות זרעים כדי לזרוע אותם סביב השטח. בינהם הייתי אמור לשתול ברושים וליבנים.

זמן קצר לאחר התחלת הפעילות במחנה, ציווה ראש הגסטאפו, גרופנפיהרר היינריך מילר, לסגנו 95אדולף אייכמן, האחראי על משרד הגסטאפו לעניני יהודים, ליסוע לחלמנו ולדווח לו על הפעילות במחנה. במהלך חקhרתו, טרם עמידתו למשפט בישראל, שנים מאוחר יותר, מספר אייכמן אודות אירוע זה.

אייכמן: קיבלתי הוראות ממילר ליסוע לליצמנשטאדט ולדווח לו על הנעשה שם. הוא לא דיבר על כך באותו אופן… שהיידריך… לא באופן כה בוטה. “מבצע נגד היהודים מתקדם שם, אייכמן, לך תן מבט, ואז דווח לי”. הלכתי אל מטה הגסטאפו בליצמנשטאדט- כעת היא נקראת שוב לודז’- ושם סיפרו לי. היה זה צוות מיוחד, שנבחר על ידי הרייכספיהרר (הימלר). הם סיפרו לי בדיוק היכן ממוקמת קולם(הוף) הזו. ראיתי את הדברים הבאים: חדר גדול, אם אני זוכר נכון, גדול בערך פי חמישה מהחדר הזה. היו בתוכו יהודים. היה עליהם להתפשט, ואז הגיעה לשם משאית אטומה. דלתותיה נפתחו. היא הגיעה לכעין שיפוע. על היהודים העירומים היה להיכנס לתוכה, ואז נסגרו הדלתות והמשאית נסעה משם.

חוקר ישראלי, אבנר לס: כמה אנשים הכילה המשאית?

אייכמן:  איני יודע בדיוק. בכל הזמן שהיא נמצאה שם לא הסתכלתי לתוכה. לא יכולתי, לא יכולתי! מה שראיתי ושמעתי היה מספיק.הצעקות ו.. הייתי אחוז צמרמורת וכו’. אמרתי זאת למילר בדוח שלי. הוא לא הצליח להבין הרבה מזה. נסעתי מאחורי המשאית… ושם ראיתי את המחזה המזעזע ביותר שראיתי מימי. המשאית נסעה אל חפירה די ארוכה. הדלתות נפתחו וגויות נזרקו החוצה. הגידים היו גמישים, כאילו היו האנשים עדיין חיים. פשוט נזרקו פנימה. אני עדיין יכול לראות אדם בלבוש אזרחי עם פלייר, מוציא שיניים מן הגוויות. ואז נשברתי. נכנסתי לתוך הרכב ונסעתי משם. לא אמרתי עוד מילה. ישבתי שם שעות ולא החלפתי מילה עם הנהג שלי. היה לי מספיק. הייתי גמור. הדבר היחיד שזכור לי היה רופא בחלוק לבן שביקש ממני להביט דרך חור הצצה ולצפות באנשים..סירבתי. לא יכולתי, לא יכולתי. לא יכולתי לומר מילה נוספת. הייתי מוכרח לצאת משם.בברלין דיווחתי לגרופנפיהרר מילר. אמרתי לו את אותם הדברים שאני מספר לך עכשו. נורא, גיהינם. אני לא יכול. זה.. אני לא יכול לעשות זאת. אמרתי לו.

בהתאם להוראותיו של היידריך, לא מילא אייכמן דו”ח כתוב, רק דיווח בעל פה למילר. יתכן שהושפע ויתכן שלא הושפע מביקורו הקצר בחלמנו, אך היה זה יום שגרתי עבור חברי הזונדרקומנדו.

עד כה סיפרנו על המחנה שביער מנקודת הראות של גרמנים: חברי צוות המחנה וצופים מן הצד, יחידים שהמראות  שראו לא איימו על גורלם. אולם, מה בנוגע לעובדי הוואלדקומנדו   היהודים, כורי הקברים? תמונה שונה בתכלית  מצטיירת מנקודת הראות שלהם.

שלושה מבין האסירים הללו הצליחו לברוח במהלך החודש השני לפעילות במחנה. שנים מביניהם, אברהם ראיRoj  ושלמה וינר, הגיעו מהעיר איזביקה קויווסקה, השוכנת צפונית לקולו. אברהם ראי נולד ב8 בינואר, 1916, בפרז’אדץ’, להוריו  איטשק ושורה ראי, אך גדל באיזביקה קויאווסקה. משפחת ראי חיה חיים פשוטים, אך עם פטירת ראש המשפחה, הורע המצב. לאחר שסיים כיתה ז’, 96אברהם הפך לשולית חייט כדי לפרנס את אימו, ארבע אחיותיו ואחיו (כולם הושמדו בחלמנו). כאשר התקרבה המלחמה, נקרא ראי לשירות צבאי באוגוסט 1938, ובמרץ 1939 הוטל עליו לשרת בגדוד חיל רגלים בגנייזנו. בזמן הפלישה בספטמבר, נלכדה היחידה של ראי על ידי הגרמנים ונעצרה בסטאלאג  XIA  באלטנגרבאו. ראי בודד מיחידתו בשל היותו יהודי, ולכן, בהתאם לנוהל הגרמני בתקופה זו, שוחרר במרץ 1940 וחזר לביתו באיזביקה, שם המשיך בעבודתו כחייט. אין זה ברור האם הגיע ראי לחלמנו יחד עם וינר (ה6 בינואר 1942) או עם הקבוצה השניה של גברים לאיזביקה (ה9 בינואר), אך הוטל עליו לעבוד בוואלדקומנדו כחופר קברים. העדות היחידה של הארועים שעברו עליו בחלמנו הינם הסיפורים שסיפר לחבריו ולבני משפחתו.

מאידך, שלמה וינר, עמיתו של ראי מאיזביקה, תיעד בכתב את קורותיו בחלמנו. לאחר בריחתו והגעתו לגטו וורשה, נכתב סיפורו של וינר, לאחר מכן נקברו הכתבים לשם שמירתם, ולבסוף נמצאו לאחר המלחמה. לתיאוריו אודות האירועים בחלמנו אין תחליף.

יום שני, ה5 בינואר 1942

ביום שני, ה5 בינואר 1942 קראו השומרים באיזביקה (קויאווסקה) לחברי ביודנראט ודרשו מהם לספק אנשים לעבודה. הם הצהירו שעל פקודה זו, בניגוד לפקודות אחרות הניתנות מן הארביטסאמט (משרד העבודה) שהיהודים מתעלמים מהן, להתמלא מידית.

באותו יום, כ40 אנשים, בכללם מבוגרים וחלשים, שנקראו על ידי השומרים מתוך רשימת שמות, התיצבו בתחנת המשטרה. ניירותיהם נלקחו , והם נצטוו לחזור למחרת עם אתי חפירה ועם לחם מספיק ליום או יומים. נאמר להם כי יחזרו הביתה לאחר מספר ימים. אני הייתי ביניהם. זכורים לי  שמות חלק מן השומרים:  1. לוטננט ג’והן (שם משפחה אינו ידוע) 2. מייסטר (אינני בטוח בשמו)3. שמאלץ, שומר ופולקסדויטשר (גרמני אתני). היו שם שבעה מהם. אני משוכנע שהם ידעו לשם מה אנו מגויסים. אני חוזר: הם ידעו היטב, ללא ספק, מה מתרחש, אך למרות זאת לא הוזהר אף אחד מאיתנו. להפך, הטעו אותנו מרות.

לומר את האמת, לא רציתי להתייצב לעבודה. הורי שכנעו אותי, בהאמינם שכך לא ישלחו אותי למחנה עבודה. אני מודה שכבר הצלחתי להתחמק מכך שלוש פעמים.

יום שלישי, ה6 בינואר

ביום שלישי בבוקר הופיעו 15 איש. הם חיכו עד השעה שמונה, ואנשים נוספים לא הגיעו, אז השומריים ערכו מצוד והביאו עוד 19 איש מהרחוב ומן הבתים. חמישה מהם שוחררו, כיון שהיו חלשים או צעירים מדי. נשארו 14, אך יחד עם אלו שהתייצבו מעצמם היו רק 29. שמות 29 האנשים נרשמו. בינתיים הגיעה משאית עם שומרים. שוב ספרו אותנו ועלינו על המשאית. לכל אחד היה איתו תרמיל. 97המשאית משכה תשומת לב מכל אחד שהיה ברחוב. משפחותינו היו משוכנעות שאנו מובלים למחנה עבודה. פולנים שעברו במקום התנהגו באופנים שונים.הצעירים לפעמים צחקו ולגלגו עלינו, אך המבוגרים בכו.

נסענו בכיוון קולו. לאחר מכן הסתובבנו לכביש דאביי לקראת חלמנו. מקום זה כבר היה ידוע בכל האזור, כיון שארבעה שבועות קודם התרחש היישוב מחדש מקולו ומדאביי. שמועות טורדניות טענו שכל מי שנשלח לחלמנו אינו חוזר לעולם. אולם לא ידענו מה מתרחש שם. שמענו שמועות מעורפלות מכל מיני שליחים אך לא ידענו פרטים מדויקים.

חיכינו בכביש בחלמנו בערך חצי שעה, ואז נסענו אל הטירה. זהו מבנה בלתי שגרתי, מט ליפול עוד מהמלחמה הקודמת. הוא ממוקם בצד ימין של הכביש. בצד שמאל נמצאת הכנסיה והעיירה. הגסטאפו החרים לשימושו את כל הבנינים שמסביב הכנסייה.

הגענו לחלמנו בשתים עשרה וחצי בצהרים. אנשי גסטאפו ניצבו בשני שערי הטירה, שהיתה תחת משמר של משטרת שדה.

מאחורי השער השני, הוציאו אותנו מן המשאית, פקדו עלינו להניח את התרמילים בצד ולהסתדר בשני טורים עורפיים. מכאן והלאה היינו נתונים לרחמיהם של אנשי הSS  במדים השחורים, כולם גרמנים עוטי דרגות מן הרייך. ציוו עלינו למסור את כל הכסף ודברי הערך שבידינו. אחר כך נבחרו 15 איש, בכללם אני, ונלקחנו תחת משמר אל אחד התאים במרתף. אחר כך מצאתי שהיו מספר תאים כאלו במרתף. כל 15 אנשי הקבוצה נכלאו בתא אחד. ה14 הנותרים נכלאו בתא אחר.

למרות שהשמש זרחה בחוץ, היה חשוך במרתף. קיבלנו מעט קש מהפולקסדויטשה שבצוות. בלילה קיבלנו פנס לכל תא. בערב, בערך בשעה שמונה, קיבלנו קפה לא ממותק, ללא כל תוספת. היינו מדוכאים, ממתינים לגרוע מכל. כולם בכו, נישקו זה את זה ונפרדו זה מזה. היה קר מאוד, אז הצטופפנו זה לצד זה וכך עבר עלינו הלילה מבלי לעצום עין. שוחחנו כל הזמן על היהודים שגורשו מקולו ומדאביי. על פי מה שידענו, היינו משוכנעים שאנחנו לא נצא מפה.

יום רביעי, ה7 בינואר

ביום רביעי, ה7 בינואר, בשעה שבע בבוקר, חבט השומר על הדלת וצעק: “קומו”. אך אף אחד מאיתנו ממילא  לא ישן בגלל הקור. לאחר כשעה הביאו לנו קפה לא ממותק ולחם מתרמילינו. הדבר ניחם אותנו במעט. לחשנו זה לזה שיש אלוקים בשמים ושאנחנו נלך לעבודה.

בשמונה וחצי (הסיבה לשעה המאוחרת היתה שהלילות היו ארוכים), הובילו אותנו אל החצר. מספר אנשים הושארו מאחור. הם נלקחו אל התא השני במרתף.  הם נשאו שני יהודים שתלו את עצמם. (איני יודע את שמם). היו אלו אסירים/ חופרי קברים מקלודווה. הגוויות נזרקו אל משאית. נפגשנו שוב עם האסירים מאיזביקה. מיד לאחר שיצאנו מן המרתף הוקפנו בכ12 שומרים ואנשי SS  עם מכונות יריה. היו שם 29 אסירים במשאית, וכן שתי הגויות ושישה שומרים. רכב ובו עשרה שומרים ושני אנשים לבושים אזרחית נסע אחרינו.

98 נסענו במורד הכביש בכיוון קולו, לאחר כשבעה קילומטרים, פנתה המשאית בפתאומיות שמאלה לתוך היער. היה שם שביל שאורכו חצי קילומטר, שניכר שנסעו עליו הרבה. בסוף השביל עצרו אנשי הSS את המשאית ופקדו עלינו לרדת, להתפשט ולעמוד בשני טורים עורפיים. (נשארנו לבושים בנעלים, לבנים, מכנסים וחולצות.) למרות הקור העז, היה עלינו להשאיר את המעילים, כובעים, סוודרים וכפפות על הארץ. שני האזרחים הביאו אתי חפירה ומכושים ונתנו לכל אחד מאיתנו כלי אחד. לשמונה  לא ניתן כלי חפירה. הם נצטוו לקחת את שתי הגוויות מן המשאית.

כאשר הגענו אל היער ראינו מיד את האסירים מקלודווה שהגיעו לפנינו. הם כבר התחילו לעבוד בחולצותיהם בלבד. המחזה היה כדלהלן: 21 אנשים עם אתי חפירה ומכושים, מאחוריהם שמונה אנשים ושתי גויות, וסביבנו גרמנים עם מכונות יריה. אלה מקלודווה היו גם מוקפים בכ12 שומרים, כך שבסך הכל הוקפנו ב30 שומרים.

כאשר הגענו אל התעלה, קיבלו אותנו האסירים מקלודווה בלחישה: “מהיכן אתם?” “מאיזביקה”, ענינו. הם שאלו:” האם אתם יודעים כמה גרוע כאן? כמה מכם נמצאים פה?” “עשרים ותשעה”. ענינו. שוחחנו תוך כדי העבודה. זרקנו את שתי הגופות אל תוך הבור. אתי חפירה הובאו מן המשאית עבור אלו שעדיין לא קיבלו. אולם לא היה עלינו להמתין זמן רב לפני שהגיעה המשאית הבאה עם קרבנות חדשים. המשאית נבנתה בצורה מיוחדת, אך נראתה כמשאית רגילה, אפורה, סגורה הרמטית עם שתי דלתות אחוריות. פנים המשאית היה מכוסה במשטחי מתכת. לא היו מושבים בפנים. הרצפה היתה מכוסה בסבכת עץ, כמו במרחצאות ציבוריים, ועם מזרן קש. בין תא הנהג לבין תא המטען היו שני חורי הצצה. באמצעות פנס ניתן היה להבחין האם הקרבנות מתו או לא. מתחת לסבכת העץ היו שני צינורות באורך 15 סנטימטר, שיצאו מתא הנהג. לצינורות היה פתחים בקצותיהם דרכם יצא הגז. מתקן הגז היה בתוך תא הנהג, בו ישב הנהג בלבד. היה זה תמיד אותו נהג שלבש מדים עם סמל הגולגולת והעצמות המוצלבות. הוא נראה היה בן 40 בערך. היו שתי משאיות כאלו.

המשאית עצרה במרחק של כשמונה מטר מן הקבר. ראש המשמר, איש SS  בעל דרגה גבוהה היה סדיסט מושלם.הוא פקד על שמונה אנשים לפתוח את דלתות הרכב, והריח החזק, החריף של הגז היכה בנו מיד. היו במשאית צוענים מתים מלודז’. חפציהם נחו בפנים: אקורדיונים, כינורות, כסתות וגם שעונים ותכשיטי זהב. לאחר המתנה של כחמש דקות לצד הדלתות, צעקן אנשי ה SS “אתם יהודים, היכנסו פנימה וזרקו הכל החוצה”. היהודים רצו אל המשאית וזרקו החוצה את הגויות. בתחילה לא התנהלה העבודה בקצב משביע רצון עבור הגרמנים. הקצין האחראי שלף את השוט שלו וצעק:” אני מגיע אליכם עכשו”, והיכה בנו בראשינו, באזנים, בעיניים, בכל הכיוונים, עד שכולם קרסו על הרצפה. מי שלא הצליח להתרומם מיד, נורה מיידית במכונת ירייה. כשראו זאת האחרים, התרוממו בשארית כוחותיהם והמשיכו לעבוד.

הגופות נזרקו מן המשאית כמו אשפה בערימה. הן נסחבו ברגליהם ובשערותיהם. שני אנשים עמדו בקצה וזרקו את הגופות אל תוך הקבר. שנים אחרים עמדו בפנים וסדרו אותם בשכבות, 99כשפניהם כלפי מטה, באופן שראש האחת היה לצד רגלי השנייה. איש SS  מיוחד פיקח על כך. אם היה מקום פנוי, נדחסה לשם גופה של ילד. איש הSS  עמד שם כשבידו ענף אורן והצביע לאן להפנות את ראשי הגויות. הרגלים או הילדים והחפצים. כל זה נעשה תוך כדי צעקות פוגעניות: “אתם ממזרים!” בכל שכבה היו בין 180 ל200 גוויות. לאחר שלוש משאיות טעונות, הוקצו כ20 מכורי הקברים לכסות את הגופות. בתחילה זה נעשה פעמיים. מאוחר יותר, כשמספר מטעני המשאיות עלה לתשעה (תשע כפול שישים גויות), זה נעשה שלוש פעמים.

בשעה שתים עשרה מנהיג הSS  “השוט” , (כנראה פוליצימייסטר לנז) פקד: “הניחו את האתים”. הוא סידר אותנו בשתי שורות וספר אותנו. אחר כך הורה לנו לצאת מן החפירה. השומרים עדיין עמדו סביבנו לא עזבו אותנו לרגע. היה עלינו אפילו לעשות את צרכינו במקום בו עבדנו.

נלקחנו אל תרמילנו וישבנו עליהם כפי שהורו לנו. עדיין היינו תחת שמירה. נתנו לנו כוס קפה קר ופיסת לחם קפוא. זו היתה ארוחת הצהרים. ישבנו כך בערך חצי שעה. לאחר מכן סודרנו שוב בטורים, נספרנו, והוחזרנו לעבודה.

כיצד נראו המתים? הם לא נראו חרוכים או מושחרים. צבע הפנים שלהם היה ללא שינוי. כמעט כל המתים היו מלוכלכים בצואה.

הפסקנו לעבוד בשעה חמש בערך. שמונת האנשים שעבדו עם הגויות נצטוו לשכב מעליהם, כשפניהם כלפי מטה. איש SS ירה בכל אחד מהם בראשו עם מכונת יריה.

“השוט” צעק, “התלבשו בזריזות!” התלבשנו בזריזות ולקחנו עימנו את האתים. נספרנו ונלקחנו אל המשאיות על ידי השומרים ואנשי הSS. הורו לנו להנחי את האתים בצד. שוב ספרו אותנו והכניסו אותנו אל המשאיות. המסיעה חזרה לטירה ארכה כ15 דקות. בדרך חזור היינו יחד עם הקבוצה מקלודווה. שוחחנו בשקט במשאית. אמרתי לעמיתי : “אמי חלמה שתוביל אותי אל חופת נישואין צחורה, כעת היא לא תוכל ללוות אותי גם אל חופה שחורה”. כולם פרצו בבכי, אך בכו בשקט, כדי שהשומרים לא ישמעו.

ביום הראשון אירע המקרה הבא. בשעה עשר בבוקר, אחד משמונת האנשים שהתעסקו עם הגויות, אדם גדל מימדים שגר באיזביקה בזמן המלחמה, לא עמד בקצב העבודה. איש הSS עם השוט הורה לו להתפשט לחלוטין והיכה אותו עד שאיבד את ההכרה. גופו היה נראה שחור כמו טחול. מאוחר יותר נצטווה לשכב בבור הפתוח, שם נורה.

התברר שיש חדרים נוספים בטירה. היו עשרים איש בתא שלנו, וחמישה עשר בתא שלידינו. באותו זמן לא היו חופרי קברים נוספים. במרתף הקר והחשוך, זרקנו עצמנו על מעט הקש ופרצנו בדמעות. אבות בכו על גורל ילדיהם, שלא יראו אותם יותר. אחד האסירים, מוניק האלטר, נער בן 15 מאיזביקה, חיבק אותי והתיפח “אה, שלומי, אני יכול למות, אך לפחות שיתנו לאימי ולאחותי לחיות”. מאיר פיוטרקובסקי, אדם בן 40 מאיזביקה, שכני למצע הקש,, חיבק, גיפף ונישק אותי ואמר “השארתי את אישתי היקרה ושמונה ילדים בבית. מי יודע אם עוד אראה אותם ומה יקרה להם?” גרשון פרסקר, בן 55, מאיזביקה אמר “יש לנו אלוקים גדול בשמים, ועלינו להתפלל אליו. הוא לא 100יעזוב אותנו. אך למרות זאת עלינו לומר וידוי.” כולם התאספו במעגל, גרשון פרזקר באמצע, ואמרנו את התפילה. חזרנו אחריו, בוכים ומתייפחים ללא מעצור. מצב הרוח היה מדוכא. ואז חבט השומר בדלת וצעק:  “הי, יהודים שקט, או שאני יורה”. בקולות שבורים, סיימנו את תפילתינו בשקט.

בשעה שבע ושלושים בערב, הביאו לנו סיר עם מרק לפת קר. לא היינו מסוגלים לאכול, רק בכינו בשקט, בדמעות מרות. לאחר כמחצית השעה הובא לנו קפה שחור פושר, לא ממותק, ומעט לחם. שוב לא יכולנו לאכול בגלל כאבינו וייסורינו. היה קר ולא היו לנו שמיכות. מישהו אמר :”מי יודע מי מאיתנו יהיה חסר מחר?” בסופו של דבר, תשושים לחלוטין, נצמדנו זה לזה. היו לנו חלומות מלאים סיוטים. ישנו בערך ארבע שעות. לאחר מכן, בגלל הקור, התעוררנו והתחלנו ללכת סביב התא, ושוחחנו על הגורל הנורא הצפוי לנו.

יום שלישי, ה8 בינואר

ביום שלישי, ה8 בינואר, בשעה שבע בבוקר, דפק השומר ושאל בכעס: “הי, יהודים, ישנתם מספיק?”  ענינו:”לא יכלנו לישון בגלל הקור”. בשבע ושלושים הביא הטבח קפה חם אך בלתי ממותק ולחם. חלק מאיתנו שתו, אך רובינו לא אכלנו ארוחת בוקר בטענה שבין כה וכה אנחנו עומדים למות. בשעה שמונה, שמענו  את אנשי ה SS נכנסים אל הפרוזדור. השומר דיווח שלא קרה שום אירוע חריג במשך הלילה. איש הSS ציווה לפתוח את הדלת (היו לה שלושה מנעולים ובריח. בעמדו בפרוזדור פקד הקצין “כל היהודים החוצה!” (שיערנו שאנשי הSS  חוששים מתנועה נואשת מצידנו. הוא ספר אותנו בחצר, הורה לנו להסתדר בזוגות ולעלות למשאית. בדרך כלל הובילו אותנו שני רכבים הלוך וחזור מן העבודה: משאית מכוסה ברזנט, וורכב נוסעים עם חלונות בצדדים (אוטובוס). עמדנו בתוך המשאית , כשמאחורינו שישה שומרים עם מכונות יריה. בכל זמן שהותי בחלמנו, היה אזור החצר אליה יצאנו מן המרתף  שמור באופן הדוק ביתר על ידי שומרים עם מכונות יריה, בכוננות . בזמן הנסיעה לעבודה נסעה מאחורינו מכונית עם אנשי SS.

בעבודה התנהל הכל כפי שהיה אתמול. לאחר שירדנו מן המשאית, נספרנו, סודרנו בשורה ונספרנו שוב. לאחר מכן בחרו שמונה מאיתנו (אלו שלא היו מסוגלים לחפור מספיק במרץ). אנשים אלו יצאו בדממה ובראש מורכן מן השורה. לפני שניגשנו אל עמדות העבודה של היום הקודם, היה עלינו להתפשט. נשארנו בנעלים, חולצות ומכנסים. (אדם אחד שלבש שתי חולצות הוכה נמרצות). הנחנו את חפצינו בנקודה אחת. לאחר מחצית השעה הגיעה הקבוצה השניה של הכורים, אלו ששהו בתא שלידנו. הם עברו את אותו תהליך. כל האזור היה מוקף בשומרים עם מכונות יריה. היער היה מלא משמרות מפטרלים. השומרים הוזהרו להיות עירניים במיוחד. שמונת הנבחרים עבדו בתוך הבור, כעשרים פסיעות מאיתנו..אחד מהם, מכל וויצי’נסקי בן ה19 מאיזביקה אמר לי “היה שלום. כולכם תישארו בחיים. אני אמות, אך אתה נסה לצאת מהגיהינם הזה”. האחרים שתקו ורק נאנחו.

אחרי שעתיים, הגיעה המשאית הראשונה עם הצוענים. אני מציין חד משמעית שההשמדה נעשתה 101ביער. משאית הגז בדרך כלל עצרה כ100 מטר מן הקבר, אך פעמיים נעצרה במרחק כ20 מטר. כפי שסיפרו לנו אלו שעבדו בחפירה, היה מתקן מיוחד עם כפתורים בתא הנהג. שני צינורות הובילו ממתקן זה אל תוך תא המטען. הנהג (היו שתי משאיות ושני נהגים קבועים) לחץ על כפתור ואז יצא מהתא. מיד לאחר מכן יכולנו לשמוע צעקות, זעקות נפחדות ודפיקות על קירות המשאית. הדבר נמשך כ15 דקות. אחר כך חזר הנהג אל תאו, והציץ עם פנס דרך חור ההצצה לוודא שאכן כולם מתו. אחרי נסע עם המשאית אל טווח של כשישה מטר מן הבור. אחרי עוד כחמש דקות “השוט”  (מפקד הSS) פקד על ארבעה מתוך העובדים בבור לפתוח את הדלתות. ריח חזק של גז נפלט החוצה. אחרי עוד כחמש דקות המתנה שוב צעק “השוט”: יהודים, לכו לשים את התפילין שלכם” בזאת התכוון לזרוק את הגויות החוצה.

המתים שכבו מעורבים זה בזה, בתוך הלכלוך של צואתם. הם נראו כאילו נרדמו , לחייהם ורודות ופניהם בגון עור רגיל. הגופות היו עדיין חמות, וכפי שסיפרו לנו העובדים בבור, הם (הכורים) חיממו עצמם בעזרת הגויות. שיטת העבודה היתה כזו: ארבעה מתוך שמונת העובדים בבור זרקו את הגופות מן המשאית, מלווים בצעקות ובמכות כמובן. הגופות נזרקו בערימה. שנים אחרים גררו את הגופות אל הבור וזרקו אותן פנימה. בבור עצמו, סידרו אותן שני עובדים על פי הכוונתו של איש הSS. לאחר שהתרוקנה המשאית, היו שני העובדים מן הבור מנקים את המשאית מן ההפרשות. מזרן הקש וסבכת העץ סולקו הצידה, והם ניקו את פנים הרכב בעזרת חולצותיהם שלהם. אחר כך הוחזרו הסבכה והמזרן, והדלתות נסגרו בעזרת הבריח החיצוני. נעילת הדלתות דרשה מיומנות, אך משום שנעשתה יום יום על ידי עובדים חדשים, הם הוכו קשות על ידי “השוט”.

לאחר שהמשאית עזבה את המקום והגויות סודרו, אלה שעבדו בתוך הקבר לבשו את חולצותיהם הצבעוניות של הצוענים וישבו על הגופות כדי להתחמם. היה זה מחזה טראגי, אך גם מצחיק במידת מה. בדרך כלל לא הורשו אסירים אלו ליצור קשר עם העובדים האחרים. בזמן הפסקת צהרים הם נשארו בתוך הקבר וקיבלו רק קפה מר, שחור ולא אף פירור לחם. זה נעשה באופן הבא: שומר אחד היה ממלא סיר בקפה בעזרת מצקת ארוכה. לאחר שהאסיר הראשון שתה מן המצקת, היא הווצאה שוב על ידי השומר, ואז שתה האסיר השני. התיחסו לשמונת אלו כאל מצורעים.

לאחר שעברה מחצית השעה, הגיעה המשאית הבאה של הצוענים. היא עצרה במרחק של כ100 מטר מאיתנו, כדי שלא נוכל לשמוע מאום. (צעקות היאוש החנוקות ערערו את עצבינו). לפני הצהרים “עבדנו” על שלוש משאיות, ואחר  הצהרים על ארבע (בדרך כלל ספרנו אותן).

שוב כללה ארוחת הצהרים שלנו קפה מר ולחם קפוא. בשעה חמש אחר הצהרים הסתיים יום העבודה. שמונת העובדים בבור לא הורשו לצאת. הם נצטוו לשכב כשפניהם כלפי מטה על הגויות של הצוענים. השומר ירה בהם במכונת יריה.

לאחר סיום יום העבודה והחזרה אל הטירה, נסגר השער מאחורינו במהירות, בכדי שהתושבים המקומיים לא יראו כלום. הובלנו שוב אל המרתף, אל אותה חשיכה וכפור. מישהו אמר “זה גן עדן אמיתי לעומת בית הקברות הנורא ההוא”. ישבנו על הקש, ולאחר רגע היכה בנו גורלנו הטראגי.

מוניק האלטר בן החמש עשרה מאיזביקה, שהחזיק בי כל העת, חיבק ונישק אותי, ואמר: “זה חסר תקוה”. הוא חזר על כך שמיתתו תכפר על חייהן של אימו ואחיותיו.

102בחשיכה נשמעו קולות שאמרו “שוב עזבו את העולם שמונה מאיתנו,  אנשים חפים מפשע”. לא היה סוף לבכיות ולדמעות.

בערך בשעה שבע, הביא הטבח סיר של מרק לפת קר ומזג לקערותינו. חלק מאיתנו, אלו שהיו רעבים היותר אכלו מעט, אך רובינו לא נגע באוכל. דמעות מרות זרמו אל תוך קערות המרק הקר. מנורת נפט הובאה יחד עם המרק. כמעט כולם התכוננו להשלים עם גורלם, אף לבלות את שארית חייהם בכלא הנורא הזה, אם כך יינצלו חייהם של יקירהם, ויתכן שיחיו ויראו את הפושעים נענשים. בשלב מסוים פקד עלינו השומר לשיר. לא שמענו אותו. רק כאשר איים לירות בנו, ואף פתח את הדלת על מנת לבצע זאת, דחקו בי שני שכני לתא-מאיר פיוטרובסקי מאיזביקה ויהודה יעקובוביץ מוולוקלווה (שגר לאחרונה באיזביקה) לעמוד ולשיר. למרות חולשתי האיומה קמתי-איני יודע מנין שאבתי את הכוח- הסתובבתי לכיוון חברי ובקול רועד אמרתי, “חברים ועמיתים, קומו ושירו איתי. קודם נכסה את ראשינו”. כולם קמו. סיר הצרכים כוסה בחולצה. השומר קצר הרוח איים עלינו בקול נרגז. ואז דקלמתי (את שמע)”שמע ישראל, ד’ אלוקינו, ד’ אחד”. חברי חזרו אחרי ברגש. אחר כך המשכתי  “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” . האחרים חזרו אחרי שלוש פעמים. הרגשנו שחיינו עומדים להגיע אל קיצם. יגון לא שגרתי וצמרמורת אחזו בנו. חשנו ברצינות כי אנו עומדים לפני יום הדין הגדול. השלינו את עצמנו ששרנו מספיק, אך השומר דרש עוד. אמרתי “חברי ועמיתי, עכשו נשיר “התקוה”. הראש מכוסה שרנו את ההמנון, שנשמע כמו תפילה. לאחר מכן עזב השומר את המקום ונעל את הדלת בשלושת המנעולים. לא יכולנו להתאפק מלבכות. אמרנו שהעולם לא הכיר אכזריות שכזו, לרצוח חפים מפשע, ואחר כך להכריח אותנו לשיר. קיווינו שגורלו יהיה כהמן. לו רק יסיר ד’ מאיתנו את ידו הקשה. משה אש מאיזביקב אמר “נפל בגורלנו להיות קרבנות, אלו חבלי משיח”.

השומר שוב פתח את הדלת והטבח הכניס פנימה קפה מר ושחור בתוך קערה. המרק שלא נאכל נשפך אל סיר הצרכים. כל אחד מאיתנו לקח פרוסת לחם ומעט קפה.

אחרי כחמש עשרה דקות שוב דרש  השומר לשיר. נסינו לסרב, באמרנו שאנו תשושים לגמרי. הוא ציווה עלינו לחזור אחריו: “אנחנו היהודים מודים להיטלר על כך”. חזרנו אחריו. אחר כך הוסיף: “אנחנו היהודים מודים להיטלר על האוכל הזה”. חזרנו גם על כך. לבסוף שוב דרש לשיר. שרנו “התקוה” , ואז “שיר המעלות בשוב ד'” (תהילים, פרק כ”ו). הדבר ניחם במעט את ייסורינו. אחר כך שוב נעל את הדלת.

ישנו כמו בולי עץ. התעוררתי מסיוטים או כתוצאה מהקור, והתחלתי לחשוב על המצב: ייאוש, איך נותן אלוקים לרצוח אנשים חפים מפשע, האם אינו יכול לחולל נס? לפתע חשבתי שאני מוכרח לצאת מן הכלא הזה. בעזרת פנס מרצד הלכתי אל החלון שבקיר הלבנים, ובאמצעות סכין נסיתי לשחרר לבנה, 103לשווא. הכפור שחדר גם אל החדר הקפיא את הלבנים במקומן. אחרי שעתיים של נסיונות שווא, חזרתי לשכב על הקש.

בערך בחמש בבוקר היו כולם ערים בגלל הקור..התחלנו לשוחח. גצל צרז’אסטקווסקי, חבר בבונד, ואג’נסטאב (לאג’נסטב היתה חנות פרוות בולוקלוווק)- שניהם מקלודווה- לא היו יהודים מאמינים. האחרים, בכללם אני, היינו חזקים באמונה, וחזרנו אחרי משה אש, שפעמי משיח קרבים.

יום שישי, ה9 בינואר

ביום שישי, ה9 בינואר, בשעה שבע בבוקר, שוב הובא לנו קפה מר. נשאלנו האם יש לנו מספיק לחם. ענינו שכן כיון שלא אכלנו את מה שהובא לנו קודם. בשעה שמונה הגיעו אנשי הSS. פקדו עלינו לצאת וספרו אותנו. כ20 שומרים עם מכונות יריה כבר הסתובבו בחצר. שוב נספרנו. (היה זה היום הראשון בו קני הרובים היו מופנים אלינו. נתקפנו בפחד איום, בחשבינו שהם מתכוננים לירות בנו.) בחצר, ראינו שתי משאיות, גדולות פתוחות, מלאות בצוענים: גברים, נשים וילדים יחד עם מטלטליהם. הועמסנו בזריזות על המשאית שלנו, מכוסת הברזנט, כך שלא יכולנו לשוחח עימם. זו היתה הפעם היחידה בה ראינו את הקרבנות חיים. נעמדנו בקדמת המשאית, כששבעה שומרים חמושים מאחורינו. מכונית ובה אנשי SS  נסעה אחרינו.

במקום העבודה שוב סבבו אותנו השומרים. התפשטנו כרגיל לפני העבודה. שוב נספרנו ושמונה מאיתנו נבחרו לעבודה בבור. לקחנו את המכושים והאתים והתחלנו לעבוד. תחתית הבור היתה ברוחב מטר חצי. הצדדים התרחבו בשיפוע כלפי מעלה, כך שכשהגיעו לפני הקרקע היה הרוחב כחמישה מטר. עומק החפירה היה חמישה מטר והתארך החוצה בקו ישר. אם צמח עץ על קו המתאר- הוא נכרת. היום השלישי לעבודה חלף באופן קשה ואכזרי במיוחד. אחרי שעה הגיעה המשאית הראשונה, ועשרים דקות אחריה הגיעה השניה. “השוט” השתולל מזעם. במהלך העבודה יכולנו להתקרב מעט אל השמונה שהיו בבור. בינהם היו אברם זעלינסקי מאיזביקה, בן 32, ברפמן מאיזביקה, בן 17, זלמן יעקובובסקי מאיזביקה, בן 55 וגרשון פראסקר מאיזביקה. בערך בשעה שלוש, כאשר לא נותר הרבה מה לעשות (ברגע זה, הם לא האיצו בנו), הוציא גרשון פראסקר העומד בתחתית הבור, סידור מכיסו, כיסה את ראשו והחל להתפלל. בערך באחת עשרה בבוקר, אמרו לנו [ העובדים בבור:” מיתתנו היא מיתה משונה. תהא זו כפרה עבור יקירינו, ובשביל העולם כולו. אנחנו כבר לא נחיה בעולם הזה.”

ביום זה אכלנו ארוחת צהרים באחת וחצי. הטמפרטורה היתה 20 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. השומרים הדליקו מדורה קטנה כדי להפשיר את הלחם שלנו. טעמו היה מלא עשן ושרוף. הפסקת הצהרים הסתימה מוקדם מן הרגיל כיון שמשאית עם צוענים הגיעה. לאחר ארוחת הצהרים הלך “השוט” אל תוך היער ושתה בקבוק וודקה. כאשר חזר החל לצעוק :” אה,ממזרים, אתם לא רוצים לעבוד!” והחל להצליף בשוט. הוא היכה באכזריות, על הראש, אף, מצח. הכל נטף דם, עיננו התנפחו. באותו יום נקברו שמונה או תשעה מטעני צוענים. פקדו עלינו להתלבש במהירות ולעלות למשאית. הספירה נעשתה בקפדנות הרגילה.

104בטירה בחלמנו, ראינו, להפתעתנו המרה, קבוצה חדשה. חופרי בורות כנראה: 16 אנשים מאיזביקה ו16 מבוגאי. בין האנשים מאיזביקה היו משה לפק, בן 40 בערך, אביגדור פולנסקי, בערך בן 20, שטאיאר, בן כ55, קרטל, בן כ45, יצחק פרייס, בן כ45, יהודה לובינסקי, בן 31, קלמן רדז’יינסקי, 32, מנחם ארכיקובסקי, ומבוגאי, ידידי ורעי חיים ראובן איזביקי, בן 33.

עשרים מחופרי הבורות ועוד חמישה מן החדשים (סך הכל 25) נלקחו אל התא הקטן מבין אלו שבמרתף. שם מצאנו סדינים, לבנים, מכנסים, חליפות ומזון ( לחם, סוכר, שומן). כל אלו היו שייכים לחופרי הבורות החדשים. שבורים ורצוצים התישבנו על החפצים. הדבר הראשון שביקשנו לדעת מפי החדשים היה האם מי מקרובינו נמצא בינהם. בכינו ושמענו קולות מהחדק הסמוך. התקרבתי אל פתח האיורור, אל המקום בו חסרה לבנה. דפקתי, צעקתי לתוך החור האם נמצא בחדר חיים ראובן איזביקי מבוגאי . הוא הגיע אל החור. שאלתי אותו האם הוריו ואחיותיו הצליחו להימלט. השומר הפסיק את שיחתנו.

בזמן שאכלנו, התחלק אתנו שטאיאר בשומן שהביא ואמר:” הלואי שאמות מחר, שלא אראה בסבל הזה”. ואכן, ביום למחרת נורה. משה לפק התחלק איתנו בסוכר שלו. אחרי ארוחת הערב כסינו את סיר הצרכים והתפללנו ערבית. תפילותינו היו ספוגות בדמעות. מאוחר יותר ספרו לנו החדשים חדשות. הם סיפרו כי הסובייטים כבשו חזרה את סמולנסק ואת קייב ומתקרבים לכיוונינו. קוינו שיגיעו הנה ויפציצו את המקום הנורא הזה.. חלק מאיתנו תכננו היכן יסתתרו במהלך ההפצצות. חלק שיערו שהדבר יארך לפחות עוד כחודש, ועד אז כבר נמות. אף אחד לא האמין שנצא מן הגהינם הזה בדרך הטבע. חלקינו, גם המבוגרים מאיתנו איבדו את אמונתם בד’. הם אמרו כי אלו מעשיות וכי ח”ו אין ד’ בשמים. אחרים, בכללם אני, נשארנו חזקים באמונה ואמרנו כי איננו מבינים את דרכי ד’. לבסוף כסינו עצמנו בבגדים והלכנו לישון.

הערה חשובה נוספת: ביום חמישי ושישי, ה8 וה9 בינואר, המשאית האחרונה היתה מלאה ביהודים. היו שם גברים, צעירים ומבוגרים, עם מגן דוד תפור על בגדיהם מלפנים ומאחור. היו איתם מזוודות ותרמילים. שיערנו שהיו אלו אסירים חולים מן המחנות. הם נקברו יחד עם חפציהם. הדבר זיעזע אותנו, כיון שעד כה קוינו שהיהודים במחנות שורדים את הזמנים הקשים הללו.

יום ראשון ה10 בינואר

בשבת, ה10 בינואר הובא לנו קפה מר ולחם בשעה שבע בבוקר. לאחר ארוחת הבוקר, אמר משה לפק וידוי, ואנו חזרנו אחריו. לאחר מכן שוב עברנו את גהינם הספירה מספר פעמים, כאשר קתות הרובים מופנים אלינו כל העת , עד שעלינו על המשאית. אמרנו לחמשת החדשים להיצמד אלינו. יחד עם הקבוצה החדשה מנינו 53 אנשים. עמדנו דחוסים בתוך המשאית. מאחורינו נסעה כרגיל המכונית עם אנשי הSS. במקום העבודה נבחרה שוב קבוצת האסירים והתכוננה לעבודה. בינתים היה 105על קבוצת החדשים לעבור את מסלול הייסורים שהכרנו היטב. הפעם, לא נבחרו השמונה מיד. בערך בשעה אחת עשרה הגיעה המשאית הראשונה עם קרבנות יהודיים.

הקרבנות, גברים נשים וילדים, לבשו לבנים. לאחר שנזרקו מן המשאית, התקרבו לערימה שני אזרחים גרמניים וערכו חיפוש יסודי על הגופות אחר חפצי ערך. הם קרעו מעליהן שרשראות, משכו טבעות מעל האצבעות, עקרו שיני זהב. הם אף חיטטו בתוך פי הטבעת, ואצל נשים, באיברי המין. שאר הפרוצדורה התנהלה בהתאם להליך השגרתי. רק לאחר הגעת הטרנספורט היהודי נבחרו שמונה אנשים לעבודה בבור. במשלוח היו יהודים מקלודווה, כפי שזיהה גצל קרז’אנסקובסקי, שהיה אף הוא מקלודווה. לאחר שסיימנו עם המשאית הראשונה, חזרו העובדים בחפירה לעבודתם הקודמת של קבורת הגופות. אחרי מחצית השעה הגיעה המשאית הבאה. בשלב מסוים התחיל אג’נסטאב מקלודווה להתיפח חרש, באמרו שכעת לא נותר לו עבור מה לחיות כיון שראה את גופתה של אשתו ושל ביתו היחידה בת ה15 בין המתים. הוא עומד לבקש מן הגרמנים להרוג אותו כדי שיוכל להיקבר בקבר אחד עם יקיריו. שכנענו אותו, שאל לו לעשות מעשה נמהר. עדיף להמתין להזדמנות לנקום את נקמת ההרוגים.

ברבע לשתיים, בזמן שאכלנו (קפה מר ולחם קפוא) ושמונת העובדים בבור סידרו את הגויות, הגיעו שתי מכוניות ובהן אנשי SS  עוטי דרגות. הם יצאו מן הרכב ובחנו בארשת סיפוק את הקברים. “השוט” מסר להם דיווח על המתרחש, והם לחצו את ידו בהערכה ועזבו את המקום. לאחר הארוחה, קברנו במהירות גבוהה במיוחד עוד חמישה טרנספורטים. בשעה שש עבדו כולם למלא את הבור עד שפניו הושוו עם פני הקרקע. בערב חזרנו אל הטירה כרגיל, מבלי משים נכלל ראובן חיים איזביקי בקבוצתנו.

כשהגענו לתא, פרצו כולם בבכי. בתחילה לא זהיתי אף את חברי הטוב, איזביקי. האלמן הטרי, אג’נסטאב בכה יותר מכולם. לאחר ארוחת הערב (רבע ליטר מרק תפוחי אדמה לאדם וקפה מר עם לחם), הוצאנו את סיר הצרכים והתפללנו ערבית לאור מנורת הנפט, ואג’נסטאב אמר קדיש. כל דיבורינו נסבו על גורלו המר של עמינו. בעינינו ראינו קהילה שלימה נכחדת. אף אחד לא עצם עין באותו לילה. פתאום קפץ אג’נסטאב מן המזרן והתחיל לבכות בלי שליטה. הוא צעק שלא נותר לו עבור מה לחיות, שלא נותרה לו תקוה. הוא היכה בראשו בקיר והצהיר שאינו יכול להמשיך כך. לבסוף הלך לישון תשוש על המזרן. אני נשארתי ער כל הלילה. חיבקתי את שני חברי למצע הקש, מאיר פיוטרקובסקי ויהודה יעקובוביץ. חיבקתי אותם ובכיתי בשקט.

יום ראשון ה11 בינואר

ביום ראשון, ה11 בינואר, הודיעו לנו בשבע בבוקר כי היום לא נלך לעבודה. לאחר התפילה ואמירת הקדיש, נשארנו ב”גן העדן” שלנו, המרתף.  שוב, שוחחנו על פוליטיקה, על ד’ ועל מצבנו. כולם רצו לחיות כדי לראות את השחרור, אך שאיפתנו הגדולה היתה להציל את עמנו. כולם היו מוכנים למסור את נפשם למטרה זו. בשעה אחת עשרה בבוקר נקראנו לעזור בדחיפת משאית גז שנתקעה בכפור. בחצר עמדה משאית גז אפורה. פתאום חשתי בדחף להימלט, אך ברגע האחרון, עזב אותי 106אומץ הלב שלי. לאחר שסיימנו לעבוד, הוחזרנו אל המרתף. אחרי ארוחת הצהרים השתרענו על תרמילנו. חלק מאיתנו חלצו נעלים. סוף סוף הצלחנו לישון מספר שעות. בשעה שש בערב, לאחר שהוחלף השומר, שוב נצטווינו לשיר. לא היה זה שיר, אלא זעקה של קולות שבורים, מדקלמים ברגש את “שמע”, ולהבדיל את “התקוה”. אחר כך הופיע קצין SS  ונזף בשומר, שאסור ליהודים לשיר. בשעה שבע בערב, אכלנו את ארוחת הערב, אחריה הוצאנו את סיר הצרכים, התפללנו ערבית ואמרנו קדיש. אחר כך שכבנו על המזרן, כסינו עצמנו במעילנו ונרדמנו.

יום שני, ה12 בינואר

ביום שני, ה12 בינואר, בשעה חמש בבוקר, התאספו שישה מתוכינו לקריאת תהילים, תוך בכי מר. השאר שכבו שקטים, אדישים לחלוטין. חלק מהם החלו ללעוג לאמונתנו, באמרם עפ”ל שאין ד’, ונסיונותינו לנחם את עצמינו הינם ילדותיים. אנו ענינו שחיינו הינם ביד ד’, ושאם ירצה, יקבל תפילותינו ברחמים רבים, ופעמי משיח קרבים. לאחר תפילת שחרית ואמירת הקדיש, בה אף אג’נסטאב נטל חלק, אמרנו וידוי. בשעה שבע הביאו לנו קפה ולחם. חלק מן האנשים מאיזביקה (שאחר כך גרו בקוטנה) לקחו לעצמם את כל הקפה. האחרים גינו זאת ואמרו שבעמדנו אל מול פני המוות, עלינו לנהוג בהגינות. הוחלט להבא לערוך חלוקה הוגנת של הקפה. הגענו לעבודה בשמונה וחצי. בתשע וחצי הגיעה המשאית הראשונה..בין העובדים בבור היו אהרון רוזנטל, שלוימי באביאקי ושמואל ביברגל- כולם בגילאי 50-60.

ביום זה נהגו כלפינו באכזריות מרובה מן הרגיל. לאחר פתיחת דלתות המשאית, נצטווינו להיכנס אליה מיד, לא נתנו לנו אף מרווח של מספר דקות עד להתנדפות הגז. צעקות הכאב שלנו אינן ניתנות לתיאור. מיד לאחר המשאית הראשונה, הגיעה משאית שניה, ועוד לפני הצהרים הגיע המטען השלישי. כשהלכנו להפסקת הצהרים, נשארו השמונה בתוך הבור והמשיכו לסדר את הטרנספורט. לימוזינה שחורה ובתוכה ארבעה אנשי SS  הגיעה. הם האזינו לדיווח מפי “השוט” ולחצו את ידו בהערכה רבה. בהפגינו את שביעות רצונו, שב “השוט” להתעלל בשמונת העובדים. לאחר שעזבו קציני הSS, קיבלו השמונה את ארוחתם העלובה: קפה מר ולחם קפוא. בערך באחת הגיעה משאית הגז עם הקרבנות הבאים. באותו יום נמשכה העבודה עד השעה שש בערב. סך הכל קברנו תשעה מטענים, בכל אחד מהם 60 יהודים מקלודווה.

בשלב מסוים הבחין חברי גצל קרז’אסטקובסקי בביתו בת ה14 שהושלכה אל הבור. הוא רצה לבקש מהגרמנים לירות בו, אך הצלחנו להניאו מכך. שכנענו אותו שהכרחי לשרוד את הכאב, לחשוב על נקמה ולראות במפלתם של הגרמנים.

אחרי העבודה, נהרגו שלושה מן העובדים המבוגרים בבור, ואנו נצטווינו למלא את הקברים. עקב השעה המאוחרת- היה כבר כמעט חושך, והגרמנים כנראה חששו מצעד של התנגדות מצידינו, חילקו אותנו במהירות לקבוצות וזרזו אותנו לעלות אל המשאית. נסעו איתנו שבעה שומרים. הגענו אל ה”מקלט” שלנו מאוחר בערב. שני בני הנרצחים, רוזנטל וביברגל, בכו בקול. ניחמנו אותם באמרנו שבסופו של דבר כולנו נמות, ואין הבדל בין זה שמת תחילה לבין זה שמת בסוף. ביום זה הצטרפו שניהם לאמירת הקדיש.

107אחרי ארוחת הערב, שהכילה כרגיל, מרק לפת קר, קפה מר ולחם (שחולק בצורה הוגנת, כפי שהוסכם), אמר משה לפק וידוי. הוא החליט לקחת את חייו בידיו, בסרבו להמשיך לראות את ייסורי הקרובים אליו. הוא חילק לאחרים את כל מה שהיה לו: לחם, דבש ובגדים. בינתיים נשמעו קולות מן הפרוזדור. מבני הקבוצה השניה שבתא הסמוך נודע לנו שהגרמנים תפסו יהודי מקלודווה. ביום למחרת סיפרו לנו את הפרטים: גולדמן מקלודווה נתפס על ידי הגרמנים. הוא תיאר לנו בדייקנות כיצד הובלו היהודים אל משאיות הגז.

“כאשר הובלנו אל הטירה, התייחסו אלינו באדיבות רבה. גרמני מבוגר, בערך בן 60, עם מקטרת בפיו, סייע לאמהות להוריד את ילדיהן מן המשאית. הוא נשא בזרועותיו את התינוקות כדי להקל על האמהות לרדת. כמו כן עזר למבוגרים בדרך  אל הטירה, והכניס אותם פנימה בעדינות וברכות. הם נלקחו אל חדר חם שהוסק על ידי שני תנורים. הרצפה היתה מכוסה בסבכת עץ, כמו במרחצאות ציבוריים. כאן דבר הגרמני הזקן ואיש הSS  אל היהודים, והסבירו להם שהם עומדים ליסוע מכאן אל גטו ליצמנשטאדט, שם יעבדו וייעשו לאנשים מועילים. הנשים תתחזקנה את משק הבית והילדים ילכו לבית הספר.

אך לפני ההעברה לליצמנשטאדט, עליהם לעבור חיטוי. למטרה זו על כולם להתפשט עד ללבנים. הבגדים יעברו חיטוי באדים. עליהם למסור חפצי ערך ומסמכים עטופים במטפחות אף לשמירה. אם יש למישהו מסמכים בנקאיים מוסתרים או תפורים אל הבגדים, עליו להסירם משם, אחרת יתקלקלו באדים. על כולם להתקלח. הגרמני הזקן ביקש מכולם באדיבות להתקדם אל המקלחות. הוא פתח דלת שהובילה אל כ15-20 מדרגות יורדות. היה קר מאוד למטה. הגרמני הרגיע אותם בעדינות שבהמשך יהיה חם יותר. בהמשך היה פרוזדור ארוך שהוביל אל מעלה משופע. משאית הגז היתה צמודה אליו.

ברגע זה נעלמה כל האדיבות. בברוטליות נזעמת נדחפו האנשים אל תוך המשאית. היהודים כעת הבינו שהמוות קרוב והחלו לזעוק בייאושם: “שמע ישראל!” בצד ימין של היציאה מן החדר המוסק היה ארון קטן. כאן הסתתר גולדמן. לאחר שהתחבא שם 24 שעות, מרעיד בקור העז, כמעט קפוא לחלוטין, החליט לחפש משהו להתכסות בו. הוא נלכד ונזרק לתא של חופרי הבורות, שם ניסו להחיותו במעט מזון. הם נתנו לו מכנסים ומעיל. שוחחנו על כך בהתרגשות. כולם אמרו שלו היו במקומו היו מצליחים הרבה יותר. בערך בשלוש בבוקר העיר אותנו משה לפק, נישק אותנו, נפרד מאיתנו והכין את החבל לתלות את עצמו. הוא כבר כרך את החבל סביב לצוואר, כשעזב אותו אומץ ליבו. הוא פשוט לא היה מסוגל לקחת את חייו בידיו.

יום שלישי ה13 בינואר

ביום שלישי, ה13 בינואר, בשעה שבע בבוקר, כבר אמרנו וידוי לאחר ארוחת הבוקר, וכולנו, כולל גולדמן, הועמסנו על המשאית. במקום העבודה, בזמן ההתארגנות, נצטווה גולדמן לשכב בקבר ושם נורה. בשעה שמונה כבר הגיעה המשאית הראשונה. ביום זה היו המשאיות טעונות יותר מן הרגיל, 108כ90 גופות בכל אחת. כאשר נפתחו הדלתות, היו הגופות פשוט נושרות החוצה. למרות הקצב הרצחני, הפריקה ארכה זמן ממושך מן הרגיל. ביום זה פונתה האוכלוסיה היהודית של בוגאי. המשאיות הגיעו בזו אחר זו. בזמן פריקת המשאית הרביעית נזרק החוצה תינוק עטוף בכרית ופתאום התחיל לבכות. אנשי הSS  צחקו. הם ירו בתינוק במכונת יריה וזרקו אותו אל הבור. כ800 יהודים מבוגאי נקברו באותו יום חמישי. עבדנו בקור המקפיא עד השעה שש בערב וקברנו את תשעת המטענים. לאחר העבודה נורו חמישה מתוך העובדים בבור.

לאחר שהגענו חזרה אל הטירה פרץ מיכל פודצ’לובניק מבוגאי בדמעות. הא איבד את אשתו, שני ילדיו והוריו. לאחר ארוחת הערב, רוקן סיר הצרכים. חלק מאיתנו התפללו ולאחר מכן שוחחנו. שוב עלה נושא הבריחה. הרצון לחופש כדי להזהיר את כל אחינו היהודים היה כה עז שלא היה מחיר יקר מדי לשם כך.  חלק מאיתנו חשבו לחפור מנהרה באורך כ50 מטר. הבעיה היתה מה לעשות בכל העפר שנוציא מן האדמה.  חלק מאיתנו רצו לפתוח את החלון שהיה אטום בלבנים, ובעובי לבנה אחת. בשל הקור העז, לא הצליחו הגברים הצעירים והחזקים לפרק ולו לבנה אחת. בהשלמה, שכבנו לישון.

יום רביעי, ה14 בינואר

ביום רביעי, ה14 בינואר, הובא לנו קפה מר ולחם. מיד לאחר הארוחה, קרז’באקי מקלודווה, שתכנן כבר מזמן להתאבד, כרך בזריזות לולאה סביב צווארו. הוא ביקש מקרז’אסטקובסקי לקחת את חבילתו הקטנה מתחת לרגליו ולהכניסה לפיו, כדי שלא יוכל לנשום. קרז’אסטקובסקי עשה זאת וקרז’באקי מת מיתה קלה. הוא התאבד כיון שלא יכול היה להמשיך לראותו במעשי הרצח, כך אמר לנו. חתכנו את החבל והינחנו את הגופה ליד הקיר.

גרשון סוויטופלאבסקי מאיזביקה הכריז שגם הוא רוצה להתאבד. הוא היה בן זוגו של קרז’באקי בחפירה. הוא אמר שעבד יחד עם קרז’באקי והוא רוצה להיקבר לידו. אף אחד לא רצה לעזור לו, כיון שלא נותר לנו זמן. השומר היה אמור להופיע כל רגע. הוא לקח חבל במהירות וקשר לולאה לצווארו. בעמידה על רגליו התכופף קדימה כדי לחנוק את עצמו מהר יותר. בזמן שכך עינה את עצמו, נשמעה דפיקה על הדלת.

מוניק האלטר הצעיר חתך מהר את החבל. סוויטופלאבסקי נפל על הרצפה והשתנק בצורה איומה, כדי להחזיר לעצמו את הנשימה. לאחר שיצא השומר- לא רצינו להציל אותו (בשביל מה עפ”ל) אך גם לא רצינו לחזות בייסוריו- בקשנו מגצל קרז’אסטקובסקי לשים קץ לכך. קרז’אסטקובסקי קשר את החבל במהודק לצווארו, ריתק למקום את גופו של סוויטופלאבסקי  ברגליו ומשך את החבל עד שסוויטופלאבסקי מת. השארנו את שתי הגופות לא מכוסות במרתף. שם נשארו מספר ימים.

בשעה שמונה, היינו כבר בחפירות. בשעה עשר הגיעה המשאית הראשונה עם קרבנות מאיזביקה. עד הצהרים קברנו שלושה מטענים גדושים. מאחת המשאיות נפלה גופה של אזרח גרמני. הוא היה אחד הטבחים. כנראה חשב שאחד היהודים מחזיק דברי ערך ורץ אחריו אל המשאית כדי לשדוד אותו. אך באותו רגע ננעלו עליו הדלתות. צעקותיו וזעקותיו לא הועילו והוא נהרג יחד עם האחרים. כאשר נגררה גופתו מן המשאית, הגיעה מכונית מיוחדת עם חובש מן הטירה. הגופה נלקחה חזרה 109לשם. היו שאמרו שהוא נרצח בכוונה, ושהגרמנים יהרגו את כל העדים למעשי הפשע שלהם.

אחר הצהרים הגיעו אנשי SS בשני רכבים והשתעשעו בהתבוננות בתעשיית המוות. אחרי הפסקת הצהרים נקברו עוד חמישה מטענים. מאחד המשאיות נזרקה גופת אשה עם תינוק יונק צמוד לחזה. התינוק נחנק בעודו יונק את חלב אימו. באותו יום עבדנו עד השעה שבע בעזרת פנסי ראש.

כמו כן ביום זה התקרבה משאית אחת בטעות סמוך אל החפירה, כך שיכלנו לשמוע את הצעקות העמומות, הזעקות הנואשות והדפיקות על הדלתות. לפני סיום העבודה, נורו שישה מן העובדים בבור. כשנכנסנו אל תאנו, פרצנו בבכי. אחרי ארוחת הערב התפללנו ערבית ואמרנו קדיש. ישנו כמו אבנים עד הבוקר שלמחרת.

יום חמישי, ה13 בינואר

ביום חמישי, ה13 בינואר, נלקחנו שוב מוקדם לעבודה, הפעם באוטובוס. מוניקה אלטר אמר לי כי ניתן לפתוח בקלות את החלון בעזרת הארכובה. אני חשבתי כל העת אודות בריחה. רציתי יותר מכל להגיע אל יהודים אחרים ולהזהירם מפני הזוועות של חלמנו. היינו בעבודה כבר בשעה שמונה. בעשר הגיעה המשאית הראשונה, שוב עם קרבנות מאיזביקה. עד הצהרים פרקנו ארבעה מטענים גדושים. המשאיות חיכו אחת אחרי השניה. אני מוכרח שוב לתאר את הזוועה של החיפוש בגופות. תארו לעצמכם מחזה שכזה. מערימת גויות גורר גרמני גופה אחת הצידה, ועוד גופה לצד השני. צוואר הנשים נבדק האם יש עליו שרשרת זהב, אם יש- היא נקרעת מיד. טבעות נמשכות מעל האצבעות, שיני זהב נעקרות בצבת. מסדרים את הגופה כשרגליה לצדדים וממששים את פי הטבעת ביד, אצל נשים נעשה הדבר גם בחלק הקדמי. למרות שהדבר נעשה יום יום, כל היום, בכל פעם רתח דמנו ומילא אותנו בחימה.

בזמן ארוחת הצהרים, קיבלתי את הידיעה המרה שהורי היקרים ואחי שוכבים בקבר. חזרנו לעבודה בשעה אחת. נסיתי להתקרב אל הגופות כדי לראות את היקרים לי בפעם האחרונה. הוכיתי על ידי גוש אדמה קפוא שנזרק עלי על ידי הגרמני “טוב הלב” עם המקטרת. ו”השוט” ירה בי. אינני יודע האם החטיא בכוונה או לא, אך אני ניצלתי. בהתעלמות מן הכאב, עבדתי בזריזות, כך שלרגעים הסחתי דעת מהאובדן הנורא שלי. הייתי לבד בעולם. ממשפחתי שמנתה כ60 נפש אני הניצול היחידי. לקראת הערב, כאשר עזרנו לכורי הבורות לכסות את הגויות, הנחתי את האת ויחד עם פודצ’לבניק אמרתי בשקט קדיש. לפני שעזבנו את הבור נורו שלושה מן העובדים בתוכו. בערב נלקחנו חזרה לתאנו. האנשים מאיזביקה היו בדיכאון. התברר לנו כי לעולם לא נראה יותר את יקירינו. אחרי תפילת ערבית אמרו קדיש כל אנשי איזביקה.

בינתים נודע לנו כי 18 חופרי בורות מלודז’ נמצאים בתא הסמוך. דרך הקיר סיפרו לנו כי750 משפחות גורשו מגטו לודז’, על פי רשימתו של רומקובסקי. אותו לילה היה מלא בסיוטים ובחלומות פרועים. במהלך הלילה ניסו שוב החזקים שבינינו להבקיע דרך החלון האטום בלבנים.

110יום שישי, ה16 בינואר

ביום שישי, ה16 בינואר, התעוררנו בחמש בבוקר. שוב שוחחנו על מצבנו חסר התקוה. מה הטעם לחיות ללא ידידים וקרובים, ללא התקוה להינצל או אף למצוא מישהו לשוחח עימו? בעבודה הוכו החופרים החדשים מלודז’ ללא רחמים על ידי “השוט”. המכות היו אמורות ללמד אותם כיצד לעבוד. בערך בשעה עשר הגיעה המשאית הראשונה. כל הקרבנות הפעם הגיעו מלודז’. ראינו את גודל הרעב בלודז’ על ידי מידת הרזון של הקרבנות ועד כמה היה גופם מכוסה פצעי מוגלה. חשנו רחמים על סבלם הרב ועל רעבונם הממושך, בשורדם את התנאים הקשים כדי למות במיתה משונה. משקלם של המתים היה בלתי מורגש כמעט. בדרך כלל סידרנו שלושה מטענים בשכבה אחת, אך עכשו יכולנו לשים ארבעה מטענים על אותו שטח. אחרי ארוחת הצהרים, שתה “השוט” בקבוק וודקה, ואז, כמו חית טרף, התחיל להתעלל בעובדים. קברנו עוד ארבעה מטענים. בסוף היום נורו שבעה מכורי הבורות.

החל מיום שישי, התחלנו לשפוך כלוריד אל הבורות בשל ריח חזק שנדף מן הגופות הנרקבות.

בתאנו היו שלושה אנשים מלודז’, שסיפרו לנו פרטים נוספים על 750 המשפחות מגטו לודז’. הם הגיעו ברכבת ביום חמישי לקולו, שם שוכנו בבית הכנסת. שמונה עשר מן הגברים החזקים נבחרו ונשלחו לעבוד בכריית הבורות. שלושת העובדים מלודז’ היו כה רעבים עד שאכלו את ארוחת הערב של כולנו.

שבת, ה17 בינואר

בשבת, ה17 בינואר, לפני שיצאנו לעבודה, אמרנו וידוי. באותו יום קברנו שבעה מטענים גדושים קרבנות מלודז’. אחרי ארוחת הצהרים הגיעו חמישה אנשי SS לצפות במתרחש. בשעה חמש, לפני סיום העבודה, הגיע רכב עם הוראה להוציא להורג 16 אנשים. שיערנו שזה היה  עונש על בריחתו של אברם ראי (הוא ברח ביום שישי בשעה עשר בערב). נבחרו שישה עשר איש. פקדו עליהם לשכב בקבוצות של שמונה, כשפניהם לכיוון הגופות, ונורו בראשם ממכונת ירייה. בהיותנו חזרה במרתף, שיערנו כי בדומה לשבוע שעבר, לא נעבוד ביום ראשון. האנשים מלודז’ סיפרו לנו כי בגטו לודז’ מחיר עיתון הינו עשרה מארק. אחרי ארוחת הערב נפלה עלינו תרדמה עמוקה.

יום ראשון, ה18 בינואר

ביום ראשון, ה18 בינואר, נודע לנו כי היום יהיה יום עבודה שגרתי. בשעה שמונה כבר היינו במקום העבודה. עשרים אתים וארבעה מכושים חדשים נפרקו מן המשאית. מסתבר שלא רק שלא תופחת “יעילות” העבודה אלא תגבר. ללא ספק, יושמדו כל היהודים בחבל הוארטגאו. תורם של יושבי גטו לודז’ הגיע. עד הצהרים קברנו חמישה מטענים. ביום ראשון לא היתה מכסה מלאה של שומרים, אך העבודה היתה כה רבה, שאכלנו ארוחת צהרים בתוך התעלה. כנראה חששו שנפעל כנגד מענינו. אולם קני מכונות היריה המופנים לעברינו שיתקו אותנו מאימה. בשיחותינו בלילות היינו מאשימים זה את זה בפחדנות. עד היום איני מבין כיצד אנשים בריאים שלא היה להם מה להפסיד, לא עשו דבר. יתכן מפני שלא חשבנו על מעשי גבורה, אלא על בריחה שמטרתה להזהיר את היהודים.

מספר מילים אודות השומרים ששמרו עלינו: בדרך כלל היו עוינים או אדישים כלפינו. היה אחד בלבד שכל העת היה נראה עצוב ומעולם לא צעק או הציק לנו בעבודה. אמרנו זה לזה : “ראו, הנה גרמני אנושי. הוא אפילו אינו מעז להביט אל מעשי הנבלה שנעשים כאן”.

אחר הצהרים, קברנו ארבעה מטענים נוספים. אף אחד מאיתנו לא נהרג באותו יום. אחרי ארוחת ערב ותפילת ערבית החלטנו לברוח, בכל מחיר.

עדותו היוצאת מן הכלל והמטלטלת של שלמה וינר מתארת את התנאים הזוועתיים והמצב הבלתי אפשרי שבו עבדו כורי הבורות מחלמנו. הסיפור מעניק פנים אנושיות לפחות לחלק מן האנשים האומללים הללו. קברי האחים שחפרו אנשים אלו ושבהם קברו את הגויות, כולל בני משפחה וידידים, היו באורך 62 מטר. אלו היו קצרים, בהשוואה לקברים שנחפרו אחר כך, שאורכם הגיע ל254 מטר.

עדותו של מיכל פודצ’לבניק, אף שאינה מפורטת כמו זו של וינר, מתארת את אותו פרק זמן, ינואר 1942, החודש השני לפעולתו של המחנה. ייזכר כי בהגיעו אל הטירה, צורף  פודצ’לבניק להאוסקומנדו, שתפקידה היה לפנות את הבגדים מחדרי ההתפשטות. ברצותו למצות את אפשרויות הבריחה, התנדב לעבודה ביער.

ביום הבא התנדבתי לעבוד ביער. בצאתי, בצד החצר, ראיתי משאית גדולה חונה לפני הטירה. דלתות המשאית היו פתוחות, והיה מעלה משופע שהקל על העליה אליה. שמתי לב לסבכת עץ על רצפת המשאית, בדומה לזו הנמצאת במרחצאות ציבוריים. קבוצתנו, שמנתה כ30 עובדים הועמסה על שני רכבים, משאית ואוטובוס, ונלקחה אל היער שליד חלמנו. כ30  אנשי SS ליוו אותנו. ביער נחפרה תעלה, ששימשה כקבר עבור היהודים שנהרגו. ניתנו לנו אתי חפירה ומכושים ופקדו עלינו להמשיך לחפור.  בערך בשמונה בבוקר, הגיעה המשאית הראשונה מחלמנו. דלתות המשאית נפתחו. עשן כהה עם גוון לבנבן פרץ החוצה. בשלב זה, לא הותר לנו להתקרב אל המשאית, ואף לא להביט לכיוון הדלתות הפתוחות. איני יכול לומר האם גז הפליטה של המשאית או גז אחר יצא מתא המטען. בדרך כלל עמדנו במרחק כזה שלא איפשר להריח את הגז. לא השתמשנו במסכות גז. אחרי שלוש או ארבע דקות, התקרבו שלושה יהודים אל המשאית: ניומילר מקולו, חיים קויבר מבאביאק ויהודי שלישי שאיני זוכר את שמו. הם זרקו את הגופות אל מחוץ למשאית אל הקרקע. הגופות נערמו זו על גבי זו עד כמחצית גובהה של המשאית. חלק מהם מתו כשהם אוחזים בזרועותיהם את היקרים להם. הגופות נראו רגילות. לא הבחנתי בלשונות שיצאו החוצה או בצבע לא 112שגרתי. הגופות היו עדיין חמות. לא הרחתי אף ריח אופיני לגז. חלק מן האנשים היו עדיין חיים. אלה נרצחו על ידי אנשי הSS, שהשלימו את המלאכה.

הם נורו בראשם, בדרך כלל באזור העורף. לאחר שהגופות נזרקו מן המשאית, המשאית חזרה לחלמנו. שני יהודים העבירו את הגופות לשני “אוקראינים” (איני יודע את שמותיהם, הם דיברו פולנית שוטפת ולבשו בגדים אזרחיים). היה גם “אוקראיני” שלישי, אך באותו יום הוא נכנס בטעות אל המשאית והומת בגז יחד עם היהודים. ניסו להצילו בעזרת החייאה, ללא הועיל. הייתי שם וראיתי את ניסיונות ההחייאה. “האוקראינים” עקרו שיני זהב מפי הגויות, קרעו ארנקים מצוואריהם, הסירו טבעות נישואין, שעונים וכדומה. הגופות נבדקו ביסודיות, בחיפוש אחר זהב מוטמן, אף באיברי המין של הנשים, בפי הטבעת וכדומה. הם לא השתמשו בכפפות גומי בזמן הבדיקה. חפצי הערך שנמצאו הוכנסו לתוך מזוודה מיוחדת. אנשי הSS  לא ערכו את הבדיקה בגופות, אך הם בהחלט השגיחו על “האוקראינים” בקפדנות בזמן בדיקה. לאחר החיפוש סודרו הגופות בתוך החפירה לאורך הצד, בשכבות. בגופות סודרו לסירוגין, באופן שראש האחת נגע ברגלי הגופה שלצידה.. הגופות סודרו במהודק, כשפניהן כלפי מטה. לא הסירו מעליהן את הלבנים שלבשו. עומק הבור היה שישה מטר ורוחבו למעלה היה שישה או שבעה מטר. בשכבה הראשונה הונחו ארבע או חמש גופות, ובשכבה האחרונה היו עד 30. הגופות כוסו בשכבת חול בעובי מטר אחד. מספר פעמים הבחנתי ביום למחרת כי החול נע הצידה, וחשף את הגופות שנקברו יום קודם לכן.

סופר שבפרק זמן זה, האזור לא היה תחת שמירה בלילות. כאשר עבדתי שם, היה אורך הקבר/הבור בין 10 ל20 מטר. במהלך היום נקברו כ1,000איש. כמות זו של גויות תפסה כשלושה ארבעה מטרים משטח הבור. המשאית בה הומתו הקרבנות הכילה בין 80 ל90 איש באותו זמן. בזמן שהותי בחלמנו היו שתי משאיות שהיו בשימוש בו זמנית. חוץ מאלו,היתה משאית שלישית, גדולה יותר, שהיתה שבורה וחנתה בחצר הטירה בחלמנו. (ראיתי שהיה חסר בה גלגל אחד). בכל יום הגיעו אל היער בין12 ל13 מטענים. כך ערכתי את החישוב של אלף קורבנות ביום. היהודים שהוציאו את הגופות מן המשאית היו אלה שאחר כך סילקו הצידה את סבכת העץ וניקו את המשאית ביסודיות. חפצי ערך שנמצאו במשאית גם הונחו במזוודה. המגבות והסבון הוצאו והוחזרו חזרה מדי יום.

באותו יום (יום חמישי), הוצאו גופותיהם של אשתי ושני ילדי- בני בן השבע ובתי בת הארבע- ונזרקו מן המשאית השלישית שהגיעה אל היער. שכבתי לצד אשתי המתה. רציתי שיירו בי. איש SS   התקרב אלי ואמר “הגבר הגדול יכול עדיין להמשיך לעבוד קשה”. הוא הצליף בי שלוש פעמים והכריח אותי לשוב לעבודה. בצהרים נתנו לנו משהו לאכול. היה עלינו לצאת מן החפירה, ללא האתים ולשבת במעגל. גם אנשי ה SS יצרו מעגל סביבנו. נתנו לנו קפה שחור ומזון שהובא על ידי היהודים בחבילותיהם. באופן כללי, דאגו לנו לאוכל משביע. באותו ערב, אחרי העבודה תלו את עצמם במרתף 113שני יהודים מקלודווה, קרז’באקי (איני זוכר את שמו הפרטי) ויהודי אחר שאיני זוכר את שמו. גם אני רציתי לתלות את עצמי, אך שכנעו אותי שלא לעשות זאת.

עבדתי בחלמנו במשך עשרה ימים. תהליך ההוצאה להורג של היהודים חזר על עצמו כל יום. אזור היער בו עבדנו לא היה מוקף גדר באותו זמן, וכן לא היה שם תנור לשריפת הגופות. בפרק זמן זה נהרגו יהודי בוגאי, ואחר כך יהודי איזביקה. ביום שישי הגיעו במשאית צוענים מלודז’. בשבת הגיע הטרנספורט הראשון של יהודים מגטו לודז’. קבוצתנו עברה סלקציה כאשר הגיע המשלוח מלודז’. עשרים החלשים בינינו הוצאו להורג, ואת מקומם תפסו יהודים מלודז’. בלילה שוחחנו עם חברינו החדשים לעבודה. הם נכלאו בתא הסמוך. הם שאלו אותנו האם זהו מחנה טוב והאם יש כאן הרבה לחם. כאשר סיפרתי להם מה המצב, אמרו :”התנדבנו לעבודה בקולו”. כבר בהתחלה נסיתי לשכנע את עמיתי לברוח, אך הם היו מדוכדכים ומדוכאים מכדי להגיע לכלל החלטה.

בזמן שהותי בחלמנו, ראיתי את צימרמן מהנסק”ק (החיל הטכני הנציונל סוציאליסטי) מקולו מגיע אל היער עם שני גרמנים שלא הכרתי. הוא הביט בגופות, שוחח עם הגרמנים וצחק. הוא עזב את המקום זמן קצר לאחר מכן. לא ראיתי אף אחד מבני האוכלוסיה המקומית יוצר קשר עם אנשי הSS. אזור יער חלמנו היה תחת שמירה של כ80 אנשי SS. על פי התצפיות שלי, שרתו בחלמנו בין 120 ל130 אנשי SS. הם היו שקטים ורציניים בזמן העבודה. עלינו שמרו אנשים קבועים, כך שפרצופיהם היו מוכרים לי היטב. אנשי הSS  לבשו מדי משטרה עם סמל הSS עליהם. נראה לי שהם גרו בעיירה, אך איני בטוח בכך. עבודתנו נמשכה עד הדמדומים. .בזמן העבודה היכו בנו. מי שלא עבד מספיק במרץ, נצטווה לשכב על ערימת הגוויות ונורה באקדח בעורפו. השומרים סביבנו לא שוחחו ביניהם ואיתנו דברו בקצרה בלבד. מדי פעם זרקו אלינו לחפירה חבילות של סיגריות (אני חושב ש) הנהגים היו גרמנים- אך איני בטוח  בכך. הם לבשו בגדים אזרחיים. בכל מקרה, הם לא היו מקולו. איני יודע מנין הגיעו אנשי הSS  ששרתו בחלמנו. איני זוכר שמות. הליך ההריגה חזר על עצמו כל יום. אנשי הSS  התייחסו אל העובדים היהודים באכזריות והענישו אותם על כל חריגה קטנה. היו הורגים בהם על כל סיבה שהיא.

העדויות המדהימות של וינר ופודצ’לבניק מתעדות  את סבלם של האסירים היהודים תחת ידיהם של הסדיסטים לנגה ולנז. הן מציעות זווית ראיה ייחודית שלא ניתן למצאה בעדויות של השומרים, או של הצופים שלא היו קרבנות. למזלם של היהודים שברחו, ולאכזבתם של כותבי העיתים, הן מתארות תקופה קצרה בלבד במהלך חודש ינואר, מעט לאחר שהמחנה החל לפעול.

קברים רבים נחפרו ביער. עדי ראיה מתארים מה שראו בפרק זמן נתון. השומרים ששרתו ביער אינם מבהירים במידה מספקת את מספר הקברים, או של ההחלטות שהובילו על מיקומם. כפי שוינר ופודצ’לבניק מציינים, הקברים נחפרו בידים, בעזרת מכושים ואתי חפירה-  בקור של מתחת לאפס, מה שהקשה יותר על הענין. מאוחר יותר, באביב, הורה בוטמן על הבאת מכונות לחפירה ולכיסוי, כפי שסיפר היינץ מאי על ביקורו ביער עם בוטמן.

לאחר בריחתם של וינר ופוצ’לבניק בדרך את העבודה ביער, הוכנסו שני שינויים בקשר ליחידות העבודה היהודיות. כל העובדים היהודים הוכרחו לענוד אזיקי רגלים, שהקשו על ההליכה והפכו את הבריחה לבלתי אפשרית. יחידת העבודה היהודית הובלה אל היער וחזרה ממנו מכאן ואילך במשאית גז. שני השינויים הללו הקטינו במידה ניכרת את סיכויי הבריחה. המצב עבור העובדים היהודים בחלמנו היה גהינם, אך הוא היה עתיד להעשות גרוע יותר עבור העובדים ביער.

על פי היערן הגרמני, היינץ מאי, בזמן האביב ניתנה הוראה להסוות את הקברים ביער. היו אמורים לשתול עצים מעליהם וולבנות גדר לבטיחות גבוהה יותר. הוראה זו, לפחות חלקה, היה בלתי אפשרי ליישום. הגופות ששהו באדמה מספר חודשים, החלו להירקב. תילי האדמה שנעל הקברים החלו לתפוח, וכל האזור התמלא בריח נורא.

בעית הגופות הנרקבים היתה כה חמורה, עד שכל הטרנספורטים לחלמנו הופסקו. המשלוח האחרון שידוע עליו הגיע מראדז’ייבו קויאסקי ב11 ביוני.  מאי היה עד למחזה הלא שגרתי כאשר ביקר במחנה שביער בתקופה זו.

בקיץ 1942, בזמן הקמת גדר  העמודים, ראיתי שוב את הקברים  עם בוטמן. ריח מבחיל שרר מעל פני השטח. סתמתי את אפי ועזבתי את המקום מהר ככל האפשר. בוטמן הראה לי תפיחות עגולות שצמחו מעל הקברים הארוכים, בהסתכלות קרובה ניתן היה להבחין באד קל עולה בכיוון השמש. בוטמן אמר לי ש250,000 (גויות) נטמנו שם. אך יש מקום לעוד לפחות 100,000 (נוספות).

על מנת לפתור את הבעיה, הגיע לחלמנו במהרה שטאנדארטנפיהרר פאול בלובל הידוע. הקשר הראשון של בלובל לחלמנו החל שנה קודם, ביוני 22, כשהחל מבצע ברברוסה, הפלישה אל ברית המועצות. בלובל פיקד על אייזנאצקומנדו 4A, אחת מיחידות המוות הניידות שליוותה את הצבא הגרמני לתוך ברית המועצות. קבוצות הרג אלו התפרסו על פני השטחים הכבושים עם הוראות לחיסול אויבי השלטון הנאצי, בין היתר קומוניסטים ויהודים. הידועה מבין פעולותיהן היתה כפי הנראה, רצח יותר מ33,000 יהודים בקייב (באבי יאר) במהלך שני ימים בסוף ספטמבר 1941. 115הקרבנות נורו ונקברו בבורות. חקירות של הרוסים חשפו את קברי הענק ודיווחים זוועתיים החלו להופיע בעיתונות. כתוצאה מכך הורה הימלר על חיסול הקברים בשטחים אלו. למבצע הסודי שניתן לביצועו של בלובל ניתן שם הצופן מבצע 1005. בלובל ביקש מקום לערוך ניסויים ולפתח שיטה שתיושם בכל אזור המזרח. חלמנו היתה אידיאלית עבורו: היא היתה רחוקה מן החזית, ולפיכך היוותה מקום בטוח, וכן היא סיפקה שפע של חומר לעבודה. בוטמן נזקק לבלובל על מנת לפתור את הבעיה המיידית של הגופות המרקיבות, וכן נדרש פתרון לטווח ארוך, של השמדת ההוכחות לרצח ההמוני ביער.

אחד מנסיונותיו של בלובל היה להפציץ את הגופות בפצצות ,תרמיט הנסיון לא צלח כיון שחלקי גופות נשארו תלויים על ענפי העצים. במהלך הנסיונות הללו עלה חלק מן היער באש. מחלקת כיבוי האש של קולו הגיעה למקום, אך לא הורשתה להיכנס אל פנים הגדר. יחידת העובדים היהודים היא זו שכיבתה את השריפה. בסופו של דבר החליט בלובל שדרך הפעולה המומלצת לבעיתו של בוטמן היא פשוט להוציא את הגופות מן הקברים ולשורפן בקרמטוריום מיוחד שייבנה לצורך כך. כדי לשרוף את הגופות שכבר נקברו ביער נדרשו כמויות ענק של עצים. בוטמן נפגש עם היערן מאי, שדיווח כדלהלן:

יום אחד הגיע בוטמן אל משרדי שביער, וסיפר שקיבל הוראת מסמכות גבוהה יותר, לשרוף את כל הגויות. הקברים כבר נפתחו, וניסיונות נעשו להפציץ את הגופות בפצצות תרמיט . כעת ביקש לבצע את הפקודה על ידי שריפה בעצים, והוא זקוק לעצים בכמויות גדולות. במהלך ההפצצות התלקחה שריפה ביער ושרפה חלק מן היער סביב הקברים. אי אפשר לכרות את העצים שהושחרו סביב כיון שאז ייחשף אזור הקברים לעין הצופה מן הכביש.

שאלתי את הלנדספורסטאמט אודות העצים הדרושים, והוא הורה לי לספק אותם.

בתחילה הוריתי לחפש ולשלוח מן החורשות הצעירות כמויות עצומות של זרדים וענפים. אך הכמות לא הספיקה, ואז היה עלי לשלוח גם גזעים. לבסוף היתה הצריכה כה גדולה, שהיה עלי ליצור קרחות באזורי יער ותיקים(…)

למשך חודשים רבים, שררה צחנה נוראה מעל האזור כולו. כאשר נשבה רוח מערבית, ניתן היה להריח את הריח המבחיל עד בית היער בביליק השוכן במרחק אווירי של 15 קילומטר מן הקברים.

לאחר מספר נסיונות הוחל בשריפת הגופות בחפירה מעוגלת בקרקע, שעומקה היה כשלושה מטר ובהיקף ארבעה מטר. היא היתה מוקפת סביב באבנים. הציתו אש חזקה בפנים והגופות פשוט נזרקו פנימה.

מסתבר, שה”חור בתוך הקרקע” הינו תיאור של אחד מכבשני השדה שנבנה על ידי בלובל. נבנו לפחות ארבעה כבשנים כאלו בגודל שמונה על שמונה מטר. עדויות מתארות שהניסויים בשימוש בכבשנים אלו נעשו בסביבות אמצע יולי.

116 פרידריך מדרהולץ, שומר שהועבר למחנה שביער באוגוסט, מתאר את הקרמטוריום שראה בפעולה באותו זמן כמתקן בגודל שמונה מטר אורך ושמונה מטר רוחב, עשוי אבנים וטמון עמוק באדמה. על פי השומר וילדרמות’, ששירת במחנה שביער, לא פעלו כבשנים אלו היטב.

משוער, שהפתרון להקטנת הסכנה המאיימת על ידי אלפי הגוויות המרקיבות והמצחינות, לא היה מספיק, ולכן נבנו שני כבשנים נוספים. הכבשנים הללו נבנו באופן משוכלל יותר ונוספו בהן שתי ארובות גבוהות שהתנשאו אל מעל העצים. תושבים מקומיים יכלו לראות את הארובות ואת העשן הנפלט מהן. תיאור קצר מכלי שני על הכבשן החדש והיעיל, מפי רוזליה פהאם, אשתו של אחד השומרים.

שני כבשנים נבנו. איני יודעת כיצד הותקנו, כיון, שכמובן, מעודי לא הייתי במקום. אני יודעת רק שלכבשנים היו ארובות גבוהות, והן נבנו באופן שהעשן יצא מהן בזרם חזק . הגופות סודרו בשכבות בתוך התנורים. בין כל שכבה של גופות היתה שכבה של עצים. שפכו בנזין מעל ערימת הגופות והעצים, והעלו את הגופות באש.

השומר מאדרהולץ ציין שמאוחר יותר בסתו נבנה כבשן נוסף והוכנס לשימוש. הופטשרפיהרר פריץ איזמר- שהיה אחראי הזונדרקומנדו על חפצי הערך, ושהועבר אל היער על ידי בוטמן בסתו כיון שהמשלוחים נפסקו- אישר שאכן נבנה כבשן נוסף. “כשהתחלתי לשרת במחנה שביער, היה קרמטוריום אחד בשימוש. היו שם שנים נוספים, אך לא השתמשו בהם.” למרות שעדויות אלו הינן מוגבלות, נראה שבאופן כללי נבנו על ידי בלובל מספר כבשנים זמניים ונבחנו במשך פרק זמן מסוים. הופטשרפיהרר ג’ונס רונג’, עוזרו של לנז, הוא זה שביצע בסופו של דבר את בניית הכבשנים הללו. הוא השיג 60,000 לבנים מחברת פרוידנרייך בקולו. הממונים עליו היו כפי הנראה מרוצים מעבודתו, כיון שלפי אחד השומרים, הוא קיבל את עיטור הצלב של השירות המלחמתי על בנית התנורים הללו. שני התנורים נבנו לאחר ביקורו במחנה  של רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ.

היינריך הימלר ערך סיור במחנה הריכוז אושוויץ בקיץ 1942, ובחן את תהליך ההשמדה מתחילתו עד סופו. סטאנדארטנפיהרר בלובל הגיע לאושוויץ מעט לאחר מכן ויידע את הס שיש לפתוח את הקברים ההמוניים ולשרוף את הגופות. יש להיפטר גם מהאפר, כדי שלא יהיה ניתן בעתיד לחשב את מספר הקרבנות על פי כמות האפר. בלובל היה אמור להראות להס כיצד הדבר מתבצע בחלמנו. הביקור נערך ב16 בספטמבר, 1942. הס לא התרשם מהטכנולוגיה שירש בוטמן מלנגה, ונזכר 117לאחר מכו, “בביקורי בקולמהוף, ראיתי את מתקני ההשמדה במשאיות שתוכננו להמית באמצעות עשן הפליטה שלהן. מפקד המקום תיאר את השיטה כבלתי אמינה, כיון שפליטת הגז לא היתה אחידה, ופעמים רבות לא היה בה די כדי להמית”.

כאשר היה הקרמטוריום מוכן, החלה המלאכה הבלתי אפשרית והמצחינה של הוצאת הגופות מן הקברים. הקברים נחפרו על ידי הוואלדקומנדו היהודי, שמספר עובדיו הוגדל למטרה זו. הגופות הועברו אל הקרמטוריום על ידי העובדים היהודים בעזרת אלונקות עץ מיוחדות שנבנו לשם כך, וכן בעזרת חשמלית קטנה שנסעה הלוך וחזור מן הקברים אל הקרמטוריום.

בלובל לא היה שבע רצון מן השריפה לבדה. המשימה היתה להשמיד את כל הראיות והעקבות להשמדה. לאחר שנשרפו הגופות, נותרו שרידי עצמות קטנים. גם מאלו היה צורך להיפטר. הוחלט לטחון את העצמות לאבקה. למטרה זו נדרשה מטחנת עצמות. בלובל פנה להנס ביבאו, מהגטוורוואלטונג בלודז’ לעזרה.

ב16 ביולי, 1942, כתב עוזרו של ביבאו, סגן ראש הגטוורוואלטונג, פרידריך ריבי, מכתב אל ראש היודנראט, חיים רומקובסקי, בגטו לודז’.

16 ביולי, 1942

אל: ראש היודנראט, גטו ליצמנשטאדט

הנושא: מכונות בגטו

אני דורש הערכה מיידית האם קיימת בגטו מטחנת עצמות המופעלת ידנית או מכנית.

בהוראת: פר.וו. ריבי

זונדרקומנדו קולמהוף מעונין במטחנה מסוג זה.

מסתבר שלא נמצאה מטחנה מעין זו בגטו באותו זמן, שכן בסופו של דבר נקנתה מכונה מחברת האנובר של שרייבר ושות’. בהוראת בלובל סייע וולטר ברמייסטר בהבאת מטחנת העצמות ומדחס אל המחנה שביער. משקל המטחנה היה כחמש וחצי טון והיא הועברה במשאית בת חמש טון ונגרר. המטחנה הופעלה בעזרת גנרטור שתודלק על ידי בנזין. על פי אחד השומרים, היו אלו הופטוואכטמייסטר גוסטב פידלר ורייביראוברוואכטמייסטר קורט הופמן שהשגיחו על הפעלתה של המכונה.

השומר ווילהלם הוקלבאך שירת לא רק בטירה כי אם גם במחנה שביער. הוא זוכר את מטחנת העצמות כדלהלן:

שמעתי שיש ביער מטחנת עצמות בה טוחנים את שאריות העצמות שנותרו בקרמטוריום. לילה אחד, כשהייתי זקיף במחנה שביער, הצלחתי לחזות בה מקרוב. היא עמדה במרחק לא רב מהקרמטוריום, 118ומעליה היה גג. היה משפך גדול מלמעלה, מסתבר ששם שפכו את חלקי העצמות. בסמוך למטחנה היו מספר שקים מלאים. השקים היו מלאים, כך שיכלתי לראות את תכולתם.

היינץ מאי, היערן, גם הוא ראה את מטחנת העצמות במהלך אחד מביקוריו במחנה שביער.

העצמות המעוגלות והחלולות שלא נשרפו, נאספו משם ונטחנו במטחנת עצמות שהופעלה על ידי מנוע ומוקמה בצריף מיוחד שנבנה לשם כך. איני יודע לאן לקחו את קמח העצמות הזה. היו שם כמויות עצומות (…) בוטמן הראה לי את קמח העצמות. היו שם מספר שקים מלאים בתוך הצריפים. בוטמן אמר לאחד העובדים באזיקים שהועסקו שם: “איציק, הבא לי חופן של קמח מהשק.” האיש המבוגר מיהר אל שק אחד והביא שני חופנים מלאים בקמח לבן כשלג, טחון היטב. בוטמן אמר לו :”אלו הם חברי הגזע שלך”. האיש השיב בשקט ובהכנעה  ” ובכן, מה לעשות?” יכולתי להבחין ממבטאו, שגם הוא היה גרמני.

קולות המכונות הפועלות ביער נשמעו על ידי התושבים שהתגוררו מסביב. בתחילה היו קוברים את האפר ואת קמח העצמות בתוך בורות שעומקם ארבעה מטרים ושטחם שמונה על עשרה מטרים. אחר כך, היו מפזרים אותם סביב על אדמת היער. בדיקה שנעשתה לאחר סיום המלחמה העלתה שבמקום בו פוזר האפר ושאריות העצמות, צמחה צמחייה עשירה במיוחד וצבעה היה ירוק כהה יותר מהצמחיה שסביבו. השומר ג’יקוב וילדרמות’ מוסיף שקמח העצמות נשמר בשקים והועבר הלאה. הוא לא ידע לאן, אך שמע שהשתמשו בו כדשן.

נדרשו יותר עובדים לביצוע את העבודות הנוספות. גובש צוות שכרת עצים ושינע אותם לאזור הקרמטוריום. צוותות אחרים הוציאו את הגופות, הובילו אותן והכניסו למשרפות. קבוצה נוספת הפעילה את מטחנת העצמות. בכדי להשתלט על כל העבודה, הוגדל מספרם של עובדי הוואלדקומנדו היהודים. לא ידוע כמה יהודים הועסקו בעבודות אלו. אולם ניתן להעריך את מספרם על פי המידע שניתן מפי שתי נשים מקומיות שהכינו את ארוחותיהם של העובדים היהודים. לאחת מהן נאמר להכין קפה עבור 200 עד 300 יהודים, השניה נקבה במספר 380.

כל המשלוחים אל המחנה הופסקו לתקופה של יותר מחודש, לאחר השמדתם של יהודי רדז’ייאו קויאווסקי. כך ניתן לזונדרקומנדו מרווח נשימה, פשוטו כמשמעו, על מנת לפתור את בעיית הצחנה הנודפת מהגופות המרקיבות. כאשר התחדשו המשלוחים ביולי, המשיכו לקבור את הגויות, כיון שבלובל המשיך בינסוייו עד שהגיע הטרנספורט האחרון מזלוב. הקרמטוריום “התעשייתי” הראשון היה מוכן לפעולה כנראה רק במחצית השניה של ספטמבר, לאחר ביקורו של הס. קרמטוריום שני נבנה והוכן לשימוש זמן קצר לאחר מכן. במהלך החודשים הבאים, הוציא הזונדרקומנדו, או נכון יותר, עובדי הכפייה היהודים, את הגופות הקבורות, הובילו אותן לקרמטוריום, ערמו ושרפו אותן, ואחר כך טחן את עצמותיהן לאבקה. לאחר שפיתח שיטה להעלמת הראיות לרצח ההמונים, המשיך בלובל בדרכו למזרח כדי להתחיל במשימתו הגדולה והאיומה.

חידוש המשלוחים

לאחר הפסקה של יותר מחודש, התחילו להגיע לחלמנו משלוחים מן הערים הקטנות באזור. משלוחים אלו החלו להגיע עוד לפני ששריפת הגופות הסתיימה ולפני שהגיעה מטחנת העצמות.

הרציחות החלו שוב בפינוי לפחות שני גטאות ביולי. הפינוי הסופי של 2,700 היהודים הנותרים בגטו המקומי בצ’אצ’ולק החל ב20 ביולי. כפי שנזכר לעיל, חלק מן האנשים שרוכזו בצ’אצ’ולק היו בין הקורבנות הראשונים של חלמנו. 750 יהודי לוטומיירסק, במחוז לאסק גם נרצחו בפרק זמן זה.

באוגוסט, העבירו את אחרוני היהודים ממחוז לאסק אל גטו לודז’ או לחלמנו. האוכלוסיה היהודית בשני המחוזות האחרים גם הושמדה בזמן זה. 10,000 היהודים מן העיירות פראסזקה, צ’רניק, דז’יאלוסזין ובולסלוביק במחוז ווילום, גם פונו בחודש זה. הפינוי של הקהילות היהודיות ממחוז ז’יראדז’- כולל אלו מהגטאות בז’יראדז’, ז’דק, ווארטה (שם במהלך פינוי הגטו מצא ביבאו אשה שוכבת במיטה לאחר שנולד לה תינוק. ביבאו ירה באשה במקום הלידה וזרק את התינוק על הרצפה), וכן זדונסקה וולה- החלו ב11 באוגוסט ונמשכו לאורך כל החודש.

במהלך הגירושים, ובתאום עם יחידת הטרנספורטים של חלמנו, פינתה יחידת הניקוי המיוחדת של ביבאו את היהודים מן הערים הקטנות בסביבה. באופן כללי, החזקים והכשירים לעבודה הועברו לגטו לודז’ לעבודת כפייה בבתי החרושת. החלשים, החולים, הזקנים והצעירים הועמסו על המשאיות של יחידת הטרנספורטים של חלמנו.

כפי שצוין, השתתפו ביבאו, סייפרט, פוקס ואחרים באופן אישי ברבים מן הפינויים הללו. הגטו בזדנסקה וולה היה השני בגודלו בהוארטגאו אחרי גטו לודז’. בזמן הקמתו, בינואר 1940, נרשמו 8,700 נפש כתושבי הגטו שמאחורי גדר התיל. חלו שינויים במיקום האוכלוסיה במהלך השנתיים הבאות. היו אנשים שהועברו לגטאות אחרים, וכ3,000 איש מז’רודז, פאביאניק, קאליש, פודבניק, ז’דק, ווידאבה, ברז’נין, קולונווי, וערים ועיירות נוספות שהועברו לזדונסקה וולה. ב1942, איכלסו את 120הגטו בין 10,000 ל13,000 נפש.רפאל ליקוביץ’, עד ראיה, מתאר מאוחר יותר את המאורעות הקשורות לפינוי הגטו בזדונסקה וולה.

ביוני 1942, העבירו הגרמנים פקודה שעל כל היהודים להתאסף לבנין הילפקומיטט. האנשים נכנסו לשם אחד אחד. ישבו במקום ארבעה או חמישה קצינים וערכו סלקציה. אנשים ונשים מעל גיל 14 הוכרחו לעבור לפני הועדה, עירומים. כל אחד הוחתם באות H או B. הדבר נעשה באופן מבזה, על ידי החתמה בישבן, בבטן או בחזה, תוך כדי צחוק ולעג של חברי הועדה. כתוצאה מסלקציה זו, נשלחו 397 אנשים לגטו לודז’ ב26 ביוני.

פינוי הגטו החל בשעות הבוקר המוקדמות של ה24 באוגוסט. הדבר לא עורר פאניקה בקרב התושבים כיון שרובם כבר ידעו על הצפוי להם. רובם ידעו מאז חורף 1941 כאשר, לפי דבריו של בנו של ד”ר למברג “שני עובדי רכבת פולנים הגיעו לילה אחד לפגוש באבי. הם אמרו שיש להם מידע סודי למסור לו. מאוחר יותר סיפרו שהנאצים פינו מספר עיירות סביב חלמנו, ושהמשאיות הגיעו לשם עמוסות ביהודים, אך חזרו טעונות בבגדים. הם היו משוכנעים שההרג ההמוני של היהודים מתרחש שם. אבי החליט לידע את הקהילות היהודיות המקומיות בתגלית הנוראה. הוא כתב מכתבים אנונימים עם המידע שהיהודים אינם הולכים לעבודה, אלא להשמדה. גם ללודז’ הועבר המסר.”

מודעים לגורל הממתין להם, התחבאו רבים במרתפים ובעליות הגג, בעוד אחרים הלכו לנקודת האיסוף ברחוב שטיסזידזקה מתוך השלמה מיואשת. להתנהגות זו היתה השפעה על האופן אגרסיבי בו התנהל פינוי הגטו.

חטיבה תקיפה במיוחד של אנשי SS ושוטרים, כולל פלוגה מיוחדת שנודעה בשם רולקומנדו, וכל יחידת השוצפוליצי בזדונסקה וולה, ומפקדה הרמן פונק, נקראה לפעולה. השתתפו במבצע גם קציני גסטאפו מלודז’, גינטר פוקס ואלברט ריכטר, וכן ראש הגטוואלטונג, הנס ביבאו, ראשי הפלוגות אריך קז’ארנולה, ווילהלם ריבי ופרנץ סייפרט. ביבאו ועמיתיו הגיעו כדי לנהל את הסלקציה של היהודים, שהיו אמורים לתגבר את סדנאות העבודה בגטו לודז’, וכדי לפקח על העברת הרכוש של יהודי זדובסקה וולה.

לאחר המיון הראשוני של היהודים בנקודת האיסוף ברחוב שטיסזידזקה, רצח החולים, החלשים ורבים מן המבוגרים, הריצו את הנותרים דרך הרחובות אל בית הקברות היהודי, שם המתינה שרשרת של אנשי SS. נערכה סלקציה נוספת תוך כדי מכות וצעקות, על ידי ביבאו, קציני גסטאפו אחרים ועוד. חילקו את כולם לשתי קבוצות. בקבוצה אחת היו אנשים צעירים, כשירים לעבודה, ובשניה נכללו זקנים, ילדים וחולים. מחזות נוראיים התחוללו כאן, כאשר ילדים הופרדו מאימותיהם. רבים בחרו במוות על פני הפרידה מיקיריהם.

בזמן הסלקציה בבית הקברות, סקרו אנשי SS  אחרים וחוליות שוטרים, בסיוע  המשטרה היהודית, את הגטו, ברצחם כל מי שהזדמן בדרכם. אלו שנרצחו באופן זה כללו אנשים מבוגרים, ילדים ופצינטים מבית החולים היהודי ברחוב אוגרודובה. עשרות אנשים נרצחו ביום הראשון של הפעולה. 121עשרות נוספים נרצחו במהלך שני הימים הבאים. גופות הנרצחים נלקחו לבית הקברות היהודי ונקברו בקברים שהוכנו מראש.

היהודים שהתאספו בבעת הקברות נמקו שם במשך יומים ללא מזון ושתיה. בית הקברות הואר בשעות הלילה על מנת למנוע משתי הקבוצות להתערב זו בזו. השומרים ירו אל תוך הקהל ללא סיבה והרגו עשרות אנשים.

ב25 וב26 באוגוסט הועמסה הקבוצה הגדולה יותר בת 8,594 נפש על משאיות והובלה לחלמנו. הקבוצה הקטנה יותר, 1,169 נפש נלקחה ברכבת ללודז’.

תקופה הזו היתה אחת התקופות שבוטמן הגדיר כתקופת פיצוץ, כאשר המחנה “חיסל” כ3,000 איש ביום. השתתפותו האישית של הנס ביבאו בפינוי הגטו בזדונסקה וולה מתוארת על ידי אותו עד ראיה, רפאל ליקוביץ’, ששרד את המלחמה והגיע להעיד במשפטו של ביבאו.

בשעה ארבע לפנות בוקר, נכנסו הגסטפאו וביבאו אל הגטו. פקדו על כל היהודים להתאסף בכיכר. היינו כ11,000 והיה עלינו לרוץ אל נקודת האיסוף. אלו שלא עמדו בקצב נורו. הובלנו מהכיכר אל בית הקברות, ושם חילקו אותנו לשתי קבוצות. קבוצה אחת בצד ימין, וקבוצה שנייה בצד האחורי של בית הקברות. עמדתי ליד ד”ר למברג. ביבאו העמיד בשורה את אנשי הגסטאפו ואנשי הSS. הם היכו, בעטו והפילו את אלו המיועדים למיתה. אנשים לא יכלו לרוץ מספיק מהר, ויהודי אחד נפל. ביבאו הגיע לשם וירה בו במקום. אחר כך ניגש אל ד”ר למברג ואמר:” האם אין אני נוהג בהומניטריות? אני לא מאפשר להם להמשיך לסבול.” הוחזקנו שם במשך שני ימים ושתי לילות ללא מים, ואז, ביום רביעי, בשעה עשר וחצי בבוקר, נלקחנו אל תחנת הרכבת. ביבאו העביר נאום. היינו כ700 איש. העמיסו אותנו בעגלות, וביבאו אמר:” היה לכם כאן הכל, סחורה מוברחת, לחם. כעת אתם נוסעים אל ארץ מולדתכם, הארץ המובטחת. שם יטפלו בכם”.  מאוחר יותר ציווה למסור את כל הכסף, הזהב, היהלומים, ואמר:” אתם מכירים אותי. ראיתם מה אני מסוגל לעשות. אלו שאינם מוסרים מרצונם, ייתלו”. הועמסנו על משאיות משא, 700 אנשים בשש משאיות. היו ביננו 27 מתים כאשר הגענו ללודז’. בסופו של דבר נתלו עשרה יהודים בזדונסקה וולה. הוא (ביבאו) אמר שזה משום חבלה, שלא יהוו יותר סיכון. כמו כן אמר:” אם יש לכם אלוקים, התפללו אליו”. (…) (ביבאו) ניהל את הסלקציה בעצמו. הא עמד שם בחולצה עם שרוולים קצרים, ובידו שוט  רכיבה. הוא ניגש אל ד”ר למברג עם שומר, קרא לו לצאת מן הקבוצה, ואמר שזהו המסע האחרון שלו. (…) הבנתי שאנו נשלחים אל מותנו. ביבאו פיקח באופן אישי על הסלקציה. כל היהודים היו צריכים לעבור לפניו, והוא סימן לאחד לפנות שמאלה, ולשני ימינה. באופן זה נבחרו 1,200 מתוך 11,000 האנשים עבור גטו לודז’.

סאשה לויטין היה אחד מנהגי המשאיות שהועסק בקבוצת המשלוחים של ביבאו. הוא נכח בגירושים רבים, ולאחר המלחמה סיפר את זכרונותיו.

נקראתי לשירות במהלך הגירושים מן הערים הקטנות. הפינוי הראשון היה מאוזורקווה. ביבאו, פוקס, שטרומברג, שמידט ואנשי גסטאפו נוספים הגיעו. היה שם איש משטרה אחד מאוזורקווה בשם פריץ. הם החלו 122בפינוי היהודים בשעה שתים עשרה בלילה. הותר לכל אחד לקחת מזוודה אחת. ילדים הופרדו מאימותיהם. נאמר לנו כי הילדים יילקחו למחנה קיץ בסקלמיירזיק, ועובדים בריאים יישלחו לעבודה בצ’סטוצווה. אם אחת שלא הסכימה למסור את ילדה נורתה למוות.

הייתי גם בזדונסקה וולה בזמן הפינוי, וכן בפאביאניק, שם בחצות הלילה הוכרחו כולם להגיע אל כיכר הכהסיה, שם הוחל בפינוי. הילדים נורו למוות. כולם נצטוו להתפשט לחלוטין תוך חמש דקות. היו מהנשים שהתנגדו לכך. אני ישבתי בתא הנהג במשאית. כאשר אישה אחת לא התפשטה. היא הוכתה בשוט רכיבה ונאמר לה :”כבר ראינו קודם דברים כאלו”. חלקם נשלחו לחלמנו. הבריאים נשלחו מפאביאניק לגטו לודז’.

הייתי גם בפינוי בדאברווה, שם מנהיג היהודים היה אדם בשם פרנקוס. היתה לו אישה, בת ובן. ביבאו פנה אליו ודרש למסור לו את חפצי הערך של כל היהודים. פרנקוס השיב שביכלתו למסור רק את חפצי הערך שברשותו. בחמתו לשמע התשובה, הוציא ביבאו את אקדחו וירה בו.

הייתי בזדונסקה וולה, בווילום ובאוסיק. אחרי כל טרנספורט היו ביבאו וחבריו שותים וודקה לשוכרה. היו שם מילר, שווינדט (כנראה היינריך שווינד), ואחרים. כולם היו שייכים לאיינזאץ זור רומינג הוארטגאו (מבצע ניקוי ההוארטגאו).

כאשר הגענו לחלמנו, פקדו עלינו לרדת מן המשאיות ולנעול אותן. נהגים אחרים נכנסו למשאיות, ולאחר זמן מה החזירו אותן. רק לביבאו ולקראמפ היתה זכות כניסה לחלמנו.

נהג נוסף בשירות ביבאו היה סטאניסלב קאפיקה, שהשתתף בגירושים רבים מן הגטאות המקומיים. הוא ציין שהיו 24 משאיות ששמשו לפינוי. בתחילה לא ידעו הנהגים מהי מטרת הפינוי, אך לאחר זמן, לא היה קשה לגלות זאת. לנהגים הורו לא לספר לאף אדם על המתרחש בפינויים. המשאית שלו נשאה כ80 איש בכל מסע, והיתה תחת משמר של שני שוטרים שישבו מאחור ואיש גסטאפו שישב בתא הנהג. קאפיקה הודה בכך שגם הוא היכה באנשים לעיתים. פעם אחת היכה יהודי באלת עץ, כיון שביקש סיגריה. בהזדמנות אחרת היכה ילדים יהודים באגרוף כיון שלא רצו לטפס אל המשאית. על פי הנהג, הזקנים, הנשים והילדים שנסעו עימו חשו בתחושת סכנה מתקרבת והחלו להתיפח ולצעוק ככל שהתקרבו לקולו. כשהגיעו לחלמנו, ראה מספר פעמים עובדים יהודים, מתהלכים כשלרגליהם אזיקים. כשהגיע לשער בקדמת הטירה, תפס את מקומו מאחורי ההגה שוטר מן הזונדרקומנדו והסיע את הרכב דרך השער לתוך המחנה. מאוחר יותר הוחזרה לו המשאית, עמוסה בנעלים ובגדים. קאפיקה הסיע את המשאית לבית האיכסון בדאברובה.

בטווח שבין חודש מאי ואוגוסט 1942, נשלחו לגטו לודז’ סך של 14,441 יוהודים מהגטאות בערי 123השדה (פאביאניק, אוזורקוב, קאליש, לאסק, בלחאטוב, טוראק ועוד). היהודים שנותרו, אלו שלא נורו במקום, נשלחו לחלמנו כחלק מן המבצע של טיהור ההוארטגאו.

סבב חדש של משלוחים מלודז’ החל ב1 בספטמבר,1942. פעולה זו נחשבת בעיני רבים, האקציה הנוראה ביותר שעבר הגטו. המשלוחים הכילו כמעט אך ורק את הזקנים, החולים והילדים מתחת גיל עשר. המשטרה הקיפה את בתי החולים בגטו, כולל בית החולים של הילדים. יחידת הטרנספורטים ממש התקיפה את המוסדות. האופן שבו הוציאו הגרמנים את הפצינטים לא הותיר ספק לגבי גורלם של אלו. הם זרקו אותם במורד המדרגות, לקחו אותם משולחנות הניתוח, היכו בהם והניחו אותם זה מעל זה בתוך המשאיות. אף אחד לא ידע לאן לוקחים אותם, אך היה ברור לכולם שהם נלקחים אל מותם. המשאיות יצאו מן הגטו ב1 וב2 בספטמבר. ביום השני גורשו גם כ200 איש שנלקחו באופן אקראי מן הרחוב, כמספר הפציינטים שהצליחו לברוח מבתי החולים. פחד ורעדה השתלטו על הגטו.

ב4 בספטמבר, 1942, דיבר רומקובסקי בפני קהל גדול בכיכר בריגדת האש והעביר נאום שנודע אחר כך בשם נאום “תנו לי את ילדיכם”:

מכה קשה נחתה על הגטו. הם (הנאצים) דורשים מאיתנו את היקר לנו ביותר- הילדים (שלנו) והמבוגרים. לא היתה לי הזכות להיות אב לילדים משלי, ולכן הקדשתי את מיטב חיי עבור ילדים. חייתי ונשמתי יחד עם ילדים. מעולם לא דמיינתי שאיאלץ במו ידי להביא את הקרבן הזה על גבי המזבח. בגילי המבוגר, עלי להושיט את ידי ולהתחנן:”אחים ואחיות, תנו לי אותם! אבות ואימהות, תנו לי את ילדיכם…”

רומקובסקי המשיך לספר ליושבי הגטו כי הצליח להפחית את מספר המגורשים מ25,000 ל20,000 איש. ילדים מתחת גיל עשר ומבוגרים מעל גיל 65. רומקובסקי הציע לכלול במשלוח את החולים כדי להציל את הבריאים. הטרנספורטים יצאו מן הגטו ב1 וב2 בספטמבר וכן בין ה7 ל12 בספטמבר. סך של 15,685 איש, 6,016 נשים ו9,669 אנשים נשלחו למחנה המוות במהלך שמונה ימים אלו.

לאחר המשלוחים של ספטמבר הכריז ביבאו שהפינוי הסתיים. אמנם לא היו יותר גירושי ענק לחלמנו, אך כן היו מספר משלוחים, שסיבתם אינה ידועה.

השומר פרידריך מאדרהולץ הועבר מן הטירה אל היער, כיון שלא הגיעו יותר משלוחים, ולכן לא היה צורך בשמירה. אחר כך, באוקטובר, הוחזר אל הטירה, כיון שיהודים התחילו להגיע, אמנם לא באותה תדירות כמקודם.

תיאודור מאלצמילר, שומר שהתחיל את שירותו בחלמנו בספטמבר, זוכר שהגיעו שלושה 124טרנספורטים שונים במהלך שהייתו שם. טרנספורט שהגיע ברכבת עם כ200 יהודים, טרנספורט של חמש או שש רכבות עם כ150-180 יהודים, ןמשלוח של ארבע משאיות עם כ100 יהודים. הקבוצה האחרונה נלקחה ישירות אל היער ונורתה על ידי בוטמן, פלייט ולנז. מאלזמילר שמע שאנשים אלו היו חולים בנפשם.

רודולף אוטו היה שומר נוסף שהגיע למחנה בספטמבר, יתכן יחד עם מאלצמילר. הוא גם זכר שלושה משלוחים בלבד, כנראה אותם משלוחים. הוא מתאר אותם כמשלוח עם כ120 יהודים, משלוח של שלוש משאיות עם כ80  עד 90 יהודים, ועוד משלוח של שלוש משאיות עם כ120 יהודים.

נהג משאית הגז, לאאבס, ציין כי בפברואר 1943, הובא סך של כ1,000 איש מגטו לודז’ במשאית, הומתו בגז ונשרפו. הכרוניקה של גטו לודז’ , בתאריך ה30 במרץ, 1943 מתיחסת לרכבת בת 20 קרונות שהגיעה והועמסה באותו יום אחר הצהרים, בעיקר באנשים חולים עם סיכויי החלמה אפסיים. אמנם אין ראיות לכך שהרכבת נסעה לחלמנו, אך יתכן שיש קשר בין הרכבת לזכרונו של לאאבס.

סטניסלב רובאך, עיתונאי שהתגורר ליד קולו בעיר הסמוכה קושקילק, כתב רשימות אודות המתרחש בחלמנו על פי מה שנודע לו מפי חברי הקהילה המקומית. ברשימות של אמצע אוקטובר הוא מזכיר כי קבוצה של יהודים לבושי הדר ושבעים למראה מצרפת הובאו לחלמנו. ג’וזף קז’ופרינסקי, תושב מקומי, סיפר כי בסוף 1942, הגיעה קבוצה של יהודים זרים ועשירים אל המחנה. הם התקבלו יפה וכובדו בסיגריות ובשיחה ידידותית. יתכן שהיתה זו אותה קבוצה שנראתה מחוץ לחלמנו בדרכה אל המחנה. שלושה אוטובוסים מפוארים נראו כשהם נעצרים בכביש טוראק- דאביי. מזוודות יוקרתיות נערמו בגג האוטובוס, וגברים ונשים לבושי הדר היו בתוכו. שומרים משטרתיים עמדו סביב האוטובוס וגילו נימוס מופלג כלפי הנוסעים. הם שוחחו בצרפתית בינם לבין עצמם. על פי גירסה אחת הגיעו מצרפת, ועל פי גירסה שניה- מבלגיה.

לא רק יהודים וצוענים נהרגו בחלמנו. במהלך קיומו של המחנה הובא מספר בלתי נודע של קבוצות קטנות של לא יהודים אל העיירה. אמנם, לא נמצאו מסמכים המאשרים זאת, אך אנשים מן הסביבה שליד חלמנו דיווחו על משלוחים “לא שגרתיים”. נטען תכופות ששבויי מלחמה רוסיים נהרגו בחלמנו. אכן, היו רוסיים שנהרגו בחלמנו, אך הראיות שנמצאו מצביעות על כ60 איש בלבד. לדוגמא, בפברואר 1942 ראה גו’זף פרזיבילסקי שני משאיות מתקרבות

(…) מכיוון דאביי ובתוכן חיילים. החיילים היו רזים וכחושים. לאחד מהם היתה רגל אחת בלבד. לחלקם היו שמיכות מגולגלות סביב צווארם. כלי אוכל היו מוצמדים אל השמיכות. הם לבשו מדים בצבע ירוק בהיר עם גוון תכול. לא הבחנתי בכותפות או באותות הצטינות. לא ידעתי באותו זמן איזה125סוג מדים אלו. מאוחר יותר, כאשר עבדתי בגרמניה, ראיתי תלבושת זו פעמים רבות על אסירים רוסיים. (…) המשאיות עצרו על הכביש לפני הטירה. הנהגים ירדו מן המשאיות, וחברי הזונדרקומנו הסיעו אותן ישר אל היער. אחרי כ25 דקות חזרו המשאיות כשהן ריקות. שוב הוחלפו הנהגים, ןהמשאיות חזרו לדאביי. (…) למשאיות היו תאים מוגדלים, ובכל אחד מהם היו לפחות 20 אסירים. הייתי במרחק 15 עד 20 מטר מן המשאיות.

הפולנים, הנריק מאניה והנריק מאליצ’ק, מאשרים את הגעתן של שני משאיות טעונות בחיילים רוסיים אל המחנה. מאליצ’ק אמר שהם הומתו בגז ואחר כך נקברו ביער. בנוסף, הוא זוכר אירוע נפרד בו הובאו אל הטירה שישה קצינים רוסיים. לנז לקח אותם הצידה וירה בהם באקדחו. על מאליצ’ק היה להעמיס את גופותיהם על המשאית שהסיעה אותם אל היער. מסתבר שהיה זו אותו אירוע בו ראה אחד השוטרים את לנז יורה בחמישה או שישה חילים רוסיים שברחו ממחנה של שבויי מלחמה. באזור המחנה שביער נמצאו לאחר המלחמה כפתורים מהמדים של צבא ברית המועצות.

לא רק רוסיים, כי אם גם חיילים פולניים נהרגו בחלמנו. מאריאנה ווז’ניאק ראתה חמישה אנשים במדי צבא פולניים עם תרמילים מגיעה אל העיירה. הם נלקחו ישירות אל היער. ויקטוריה אדאמצ’יק ראתה קבוצה של כעשרה אנשים בבגדים אזרחיים (ללא הטלאי הצהוב) עומדים בכביש לפני הטירה. הם היו קשורים באזיקים. ביום למחרת סופר לאדאמצ’יק על ידי שלושה מחברי ההאוסקומנדו שעבדו במטבח המחנה, שאנשים אלו היו קצינים פולניים.

ב28 באפריל, 1942, הגיעו משאיות לשני בתי סיעוד בוולוקלאווק. הגרמנים הכריחו את הפציינטים המבוגרים יחד עם הנזירות שטיפלו בהם להיכנס למשאיות ונסעו משם. הליך זה חזר על עצמו ב5 באוגוסט, כשפונו שני בתי סיעוד נוספים. אנשים רבים בחלמנו חזו בהגיעם של האנשים המבוגרים והנזירות למחנה. זיגמונט ז’קובל ראה את טוני וורנשופר, נהג משאית של הזונדרקומנדו, נוהג במשאית שהובילה טרנספורט של פולנים לחלמנו. בתחילה הגיעו ארבע משאיות ואחר כך האוטובוס. הוא הבחין שהם לא ענדו את הטלאי הצהוב, הם נראו פולנים. הם צעקו מן המשאית: ” האם עוד רחוק מכאן עד קולו?” נשים שלראשן מטפחות צחורות היו באוטובוס. היו שם רבות מאוד. האוטובוס היה מלא.

זיגמונט אנטקי ראה טרנספורט של ארבע משאיות ואוטובוס שהוסע על ידי הזונדרקומנדו. היו בו אנשים צעירים ןמבוגרים. ביום הבא, נאמר לו מפי אדם בשם מאז’בסקי, שמכר דלק לזונדרקומנדו והכיר אותם במראם, שראה את חברי הזונדרקומנדו קולמהוף בוולוקאווק באותו יום. האנשים המבוגרים נלקחו מבית אבות, והצעירים נלכדו בפשיטה. וורנשופר, נהג האוטובוס, סיפר לתושב 126מקומי, סטאניסלב זליבינסקי, שהוא היה בוולוקלאווק באותו יום. רובאך תיעד זאת היטב  ברשימותיו בין ה13 וה16 באוגוסט, 1942.

מעט לפני פינוי המחנה, סיפר סטאניסלב פולובינסקי, אחד מן העובדים הפולנים, לתושב מקומי, יאן קריסינסקי, שהגיעו פולנים לחלמנו. רכבים מיוחדים שהכילו 15 איש, שימשו למטרה זו. הם נשלחו ישירות אל היער, מה שמורה כי הם נורו ולא הומתו בגז. פולובינסקי סיפר גם לג’וזף גראבובסקי שהגיעו פולנים אל המחנה. פעם אמר לו :” היום היה עסק עצוב. הם הביאו כמרים. מה יכולנו לעשות?”

כפי שנזכר לעיל, הטרנספורטים הלא יהודיים נלקחו ישירות ליער ושם נורו. אנשים שגרו ליד היער שמעו את היריות, בעיקר בלילות. צעקות וקריאות, בעיקר בפולנית, גם בקעו מן היער “ישו, מריה, יוסף, הצילו אותנו!” ג’וזף קז’ופרינסקי נזכר שבלילה, כשקולות נשמעים למרחוק, יכול היה לשמוע בבירור קולות ויריות מן היער. לילה אחד שמע קולות של כ100 איש להערכתו, צעקות של :”או ישו ישו, אם האלוקים החי, הצילו” כל זאת לווה באש ממכונת יריה ואז  שקט. הדבר חזר על עצמו בלילה הבא.

מספר הפולנים שנהרגו בחלמנו, לא ניתן להערכה. מספר קבוצות של פולנים נהרגו במחנה ללא ספק, אך מספר זה היה מינימלי, ביחס למספר הרציחות של היהודים שהיה בממוצע כ1,000 ביום.

ב10 ביוני, 1942, החריבו הנאצים את העיירה הצ’כית לידיצה כנקמה על ההתנקשות בחייו של ריינהרד היידריך, המושל הנאצי של בוהמיה ומורביה, והמפקד הראשי של הפתרון הסופי. האנשים בעיירה נורו במקום, והנשים נשלחו למחנות ריכוז. 88 ילדי העיירה נשלחו ברכבת ללודז’. ד”ר וולטר רוברט דונגוס בדק אותם במשרד לגזע והתיישבות. אלו שלא התאימו ל”גרמניזציה”, כולם, פרט לשבעה, הועמסו על משאיות במהלך הלילה והוסעו משם. אין ראיות לכך שהם הגיעו אל המחנה, אך יש הוכחות לטענה כי הם נרצחו בחלמנו, כיון שהאנשים הצעירים סומנו עבור “טיפול מיוחד”.

תושבים מקומיים מחלמנו זוכרים טרנספורט של ילדים, למרות שאי אפשר לקבוע שהיו אלו הילדים מלידיק. יש שסברו שהיו אלו ילדים פולנים שגורשו מן האזור שסביב זאמוק בגנרל גוברנמן.

פעם, היה זה בקיץ, ראיתי ילדים שהובאו במשאיות מכיוון דאביי. היו שם ארבע משאיות, אחת עם נגרר. היו שם עשרות ילדים בגילאים 10-12, בעיקר בנות. לא הבחנתי בטלאים יהודים (על בגדיהם). 127הילדים היו לבושים כמו לטיול. הם נראו כילדים פולניים. היה זה בתקופה שציפו לילדים מאזור לובלין (בגנרל גוברנמן). אנשים הגישו בקשות לאמץ ולגדל אותם.

ויקטוריה אדאמצ’יק, גם ראתה את הטרנספורט. היא שאלה את אחד היהודים שעבדו במטבח, טופורסקי, אודות כך. הוא אמר לה שהם מהפרוקטורט. תושבת מקומית נוספת זוכרת משלוח ילדים מהפרוקטורט. היא היתה עם אחותה שעבדה בצריפי המגורים ליד הבית הגרמני. שוטר נכנס אל הבנין ואמר שהגיע טרנספורט של ילדים. הוא ציווה על הבנות לאסוף תפוחים ולתת לילדים שבמשאית, וכך עשו. לאחר המלחמה, סיפר מאניה לעיתונאי שהוא הציב מדרגות מאחורי המשאית ועזר לילדים הצ’כים לרדת ממנה. יתכן שעדויות אלו הינן הישירות ביותר לכך שהילדים הצ’כים הובאו למחנה המוות.

ווילהלם אורלובסקי, אחד השוטרים ששירת במחנה, ראה כיצד הגיעה קבוצת ילדים לחלמנו. כ20 ילדים קטנים, בגיל חמש בערך, הגיעו במשאית והובלו אל שטח הטירה. הופטשארפיהר פריץ איזמר, גם זכר משלוח של ילדים. הוא אמר כי הדבר בולט בזכרונו.

ללא ספק היה זה ב1942. ממקום המגורים שלי ראיתי שלוש משאיות עם ילדים עומדות בכביש שהוביל אל הטירה. הילדים היו לבושים היטב, בכל מקרה, יותר ממה שהיו היהודים בדרך כלל. להערכתי היו במשאיות כ200 ילדים. איני יודע אם הגיעו משאיות נוספות עם ילדים לקולמהוף. כפי הנראה הילדים הומתו בגז, אך איני בטוח בכך.

נראה שהגעת קבוצה של 200 ילדים הינה מאורע שנחקק בזיכרון. זהו הדיווח היחיד על טרנספורט גדול של ילדים. יתכן שחברים אחרים בזונדרקומנדו לא רצו לזכור את הילדים. קשה לקבוע האם העדויות שהובאו לעיל מתייחסות לטרנספורטים נפרדים.

תקופת השיא של הרציחות בחלמנו הסתיימה בטרנספורטים של ה7-12 בספטמבר מלודז’, למרות שמספר טרנספורטים קטנים המשיכו להגיע למחנה לפני חיסולו באפריל 1943. עד סוף ספטמבר 1942הושמדו כל היהודים בגטאות המקומיים בהוארטגאו, או נשלחו לגטו לודז’. נותרו רק קבוצות קטנות של יהודים במחנות עבודה ברחבי המחוז, יחידים שהצליחו להתחבא, והיהודים בגטו לודז’. חלמנו סיימה את תפקידה.

בריחות

לא ידוע כמה נסיונות בריחה נעשו במהלך התקופה הראשונה לפעילות המחנה, אך קימת 128אינפורמציה ספציפית לגבי חמישה אסירים שהצליחו להימלט מחלמנו. כמו כן קים מידע לגבי שלושה אנשים נוספים שהצליחו לברוח, אך לגביהם אין פרטים מדויקים. יתכן שהם לא שרדו את המלחמה, או שהיתה זו בחירתם שלהם לא לחשוף לציבור את חויותיהם לאחר המלחמה.

שלושת הבריחות הראשונות ארעו בימים נפרדים בינואר 1942, מספר שבועות לאחר תחילת הפעילות במחנה. הבריחה הראשונה שהוכתרה בהצלחה היתה זו של אברם ראי, חייט מאיזביקה קויאווסקה, שעבד בכפיה ככורה קברים. ראי היה הראשון שנמלט ממחנה מוות נאצי, אך כנראה שהוא עצמו לא ידע זאת. בליל שבת ה16 בינואר, נלקחו ראי ומספר אסירים נוספים אל חדר במרתף הטירה, יתכן המטבח, שם היו תלויים מן התקרה נתחי בשר גדולים. השומרים, כנראה מתוך שיעמום ולשם שעשוע, אמרו לאנשים שעליהם לשפד את עצמם על ווי הבשר, עד שיחזרו, ואם לא, יעשו זאת עבורם השומרים או שיירו בהם. השומרים עזבו את המקום ונעלו את הדלת. האנשים נתקפו בפאניקה. ראי העדיף להיירות תוך כדי בריחה מאשר למות מיתה משונה כזו. היה חלון בחדר,אמנם קטן,  אך מספיק עבור אברהם קטן המימדים לזחול דרכו, ואכן כך עשה.

ברגע שיצא מן הטירה, הצליח ראי להחליק אל מחוץ למחנה ולברוח אל היער הסמוך. הוא העביר את הלילה באסם ואחר כך עשה את דרכו לעיר סמוכה, יתכן קולו. צעדיו המדויקים של ראי בשלב זה אינם ברורים, למרות שידוע כי נסע לקרוסנייויק, השוכנת כ40 קילומטרים מקולו, שם נפגש בחברי הקהילה היהודית המקומית. המידע שסיפר אודות המתרחש בחלמנו לא התקבל באמון, ואף הושמעו איומים כנגדו. למרות זאת, אדם אחד האמין לו. ב21 בינואר, שלחה רוזה קפלן גלוית דואר לבעלה בגטו וורשה ובה יידעה אותו ששוחחה כעת עם אדם שברח מחלמנו.ביום זה החלו להתפשט שמועות מגרובאו, כ20 קילומטר דרומית מערבית מקרוסנייוויק, אודות מה שמספרים הנמלטים מחלמנו לגבי גורל היהודים. לאחר שנודע כי אנשים נוספים ברחו מחלמנו, משוער שראי ניסה למצאם.

לאחר שקבר מיכל פודצ’לבניק את אשתו וילדיו ביער ב13 בינואר, ולאחר הצלחת בריחתו של ראי, היה נחוש בדעתו לברוח מן המחנה. הוא החל לשקול עם האסירים האחרים, ובכללם שלמה וינר, את אפשרויות הבריחה.

הבחנתי בנסיעה לעבודה באוטובוס כי אחד החלונות ניתן לפתיחה. סיפרתי לעמיתי וינר (איני זוכר את שמו הפרטי) מאיזביקה על כך והצעתי לו לברוח יחד. ביום שלמחרת תיכננו לקפוץ מהחלון בדרך 129לעבודה ולברוח אל תוך היער, אך הפרידו בינינו בזמן העליה לאוטובוס. אני נסעתי במשאית ווינר באוטובוס. החלטתי לברוח לבד. כאשר נכנסה המשאית אל היער, ניגשתי אל השומר ובקשתי סיגריות. קיבלתי אותן וחזרתי למקומי. לאחר מכן נגשו חברי אל השומר וביקשו גם הם סיגריות. בתנועה מהירה חתכתי את הברזנט בצד ימין של התא בסכין שהבאתי עימי וקפצתי מן המשאית. הם ירו בי, אך החטיאו. למזלי לא נסע האוטובוס אחרינו, כך שהיריות הגיעו מן המשאית בלבד. היעדרו של האוטובוס גרם לי להאמין שגם וינר הצליח להימלט, ולכן נעצר האוטובוס. כאשר רצתי דרך היער, ניסה לעצור אותי רוכב אופנים..הוא ירה בי באקדחו. גם ממנו הצלחתי לברוח. התחבאתי באסם וקברתי את עצמי מתחת לקש. בבוקר שמעתי איכרים משוחחים על כך שהגרמנים מחפשים אחר יהודים נמלטים. לאחר יומיים בהם לא אכלתי מאום, עזבתי את האסם ןהתחלתי ללכת לכיוון גראבאו. בדרך עצרתי בביתו של איכר שאת שמו איני זוכר. הוא האכיל אותי ונתן לי כובע. התגלחתי, והוא הראה לי את הדרך (לגראבאו).

פודצ’לבניק מסר שתי עדויות לאחר המלחמה. האחת ב1945, והשניה ב1963. בנקודה זו בעדותו יש שינויי גירסאות. בעדותו המאוחרת יותר הוא מציין כי התחבא באסם במשך 48 שעות. בלילה יצא מן האסם והלך לביתו של בעל הבית. האיש האכיל אותו ונתן לו כובע. לאחר מכן יצא משם לאחר המלחמה ציין  פודצ’לבניק.  “קליין מגרז’גורז’ווה קפץ מרכב שנסע  לחלמנו. הוא התחבא מספר ימים במקום בו אני התחבאתי ואחר כך עשה את דרכו לגראבאו”. פדצ’לבניק השתמש כנראה בשם בדוי, ומן הדיווח לעיל נראה ששהה מספר ימים באסם של ראדוזבסקי.  נראה שהיה לו קשר עם מספר פולנים מקומיים בדרכו לגראבאו. סטאניסלבה בילינסקה מספרת שפודצ’לבניק הגיע לביתה בערב כשלראשו כובע. הוא סיפר לה שמישהו נתן לו אותו. בסופו של דבר הגיע פודצ’לבניק לגראבאו ללא תקלות.

בעדותו ב1963, פודצ’לבניק ממשיך את סיפור הבריחה שלו. לאחר שהגיע לגראבאו, היו לו שתי פגישות מרגשות.

הראשונה עם וינר. קשה לתאר פגישה זו בה בכינו וצחקנו לסירוגין על הצלתנו. הפגישה השניה היתה לא פחות מרגשת, כיון שנפגשתי עם גיסי, ומאוחר יותר עם אחותי ואחייני.

בגראבאו סיפרתי ליהודים על הזוועות של חלמנו, אך הם לא רצו להאמין, הם איימו שיסגירו אותי לידי השלטונות הגרמנים על שהפצתי סיפורים שכאלו.

בתנאים אלו התחבאתי בגראבאו מספר ימים. יחד עם בני משפחתי נסעתו לפיוטרקוב טריבונאלסקי (כ100 קילומטר דרומית לגראבאו). משם נסענו אני ואחייני עם נירות אריים מזויפים, יחד עם נוצרי 130אחד ברכבת לרז’ז’או. אולם הנסיעה לא הצליחה. בטראנו הורדנו מן הרכבת ונמסרנו לידי הגסטאפו. לאחר שחקרו אותנו הובלנו החוצה, קצין הגסטאפו ירה באחייני. הוא ניגש אלי,,אך אז קיבל מכת אגרוף בבטנו, שאיפשרה לי להימלט. הכדור שנורה בי חלף ליד אזני, ואני ברחתי משם.

לבדי, הלכתי לרז’זאו והצלחתי להיכנס אל הגטו. גם אחותי הגיעה לשם בעזרת כסף רב ששילמה לנוצרי אחד. (…) שוב התחלתי לסחור בבקר, ועלי להודות שהצלחתי להרוויח כסף רב. ידעתי, אמנם, שהחיים בגטו הינם חסרי תוחלת, אז יצאתי משם אל אזור הכפר. שם מסרתי את כל רכושי לאיכר אחד והתחבאתי באסמו במשך 11 חודשים. הייתי בר מזל שלא הסגיר אותי. קשה לתאר במילים את הקושי להישאר בחור עכברושים זה למשך זמן כה רב. ב1944 הגיעו הרוסים ויצאתי לחופשי.

זהו סיפורו של פודצ’לבניק שסופר מפיו בעדויות שמסר על פני כמעט 20 שנה. אולם, מקור בלתי תלוי, שניתן לסמוך על אמינותו, מוסיף פרטים נוספים על סיפור בריחתו של פודצ’לבניק, לפני הגיעו לרז’ז’או. הרב יהשע משה אהרונסון, רבה של סאניקי, עיירה קטנה, כ100 קילומטר מזרחית לקולו, השתחרר ממחנה העבודה קונין בקיץ 1942, שם ניהל בסתר יומן עם תיעודים מדויקים עבור הדורות הבאים. הרב ויומנו שרדו את המלחמה בדרך נס. הרב אהרונסון תיעד פגישה עם תושב אחר מסאניקי, מר קון, בינואר 1942 (לפני שגורש לקונין), שסיפר לו פרטים אודות המחנה בחלמנו. המקור לסיפוריו של מר קון הינו פליט בשם מיכל פודצ’לבניק. הפרטים שנכתבו על ידי הרב אהרונסון אודות מחנה המוות יכלו להגיע אך ורק מפיו של עד ראייה, ואכן תאמו לחוויותיו של פדצ’לבניק במחנה, כולל מותם של אשתו וילדיו. חשיבות ניתנת לאינפורמציה אודות פודצ’לבניק על צעדיו לאחר הבריחה. על פי תיעוד זה, הוא הגיע תחילה לעיר גראבאו, ואחר כך לקרוסנייוויק ולגוסטינין לפני שנסע לוורשה.

פדצ’לבניק מעולם לא הזכיר בריחה בכיוון זה, למזרח חלמנו וגראבאו. על פי עדותו האישית, הוא הלך לפיוטרקוב טריבונאלסקי (עם קרובי משפחתו) לאחר שעזב את גראבאו, ואז נסע ברכבת לטראנו, ובסופו של דבר הגיע לרז’זאו, שם נשאר עד סוף המלחמה. במילים אחרות, הוא נסע דרומית לחלמנו ולגראבאו אל פיוטרקוב ואז מזרחה לרז’ז’או. לא ברור היכן, או מתי שוחח קון עם פדצ’לבניק. לקון היתה אפשרות נסיעה, כך שהפגישה עשויה היתה להתרחש בכל עיר באיזור. לפני שעבר לסאניקי, התגורר קון בגוסטינין ושם כנראה פגש את פודצ’לבניק, וממנו נודע לו את סדרם של הערים דרכן נסע פוצ’לבניק  “לפני שנסע לורשה”. אמנם, פדצ’לבניק מעולם לא הזכיר שהיה בוורשה, ואין עדויות על כך שהיה שם. ללא עובדות נוספות לא ניתן ליישב את הסתירה על הצעדים שעשה פודצ’לבניק לאחר בריחתו.

131 פודחלבניק ווינר תכננו לברוח יחד, אך הופרדו בזמן שעלו על כלי הרכב שהובילו אותם לעבודה ביער. עדותו של וינר ממשיכה כאן עם תיאור הלילה האחרון במרתף הטירה.

כיון שלא היה עלי אף גרוש, ביקשתי מקלמן ראדזייבסקי מאיזביקה מספר מארקים. הוא הוציא 50 מארקים שתפר אל בגדיו ונתן לי. בריחתו של ראי עשתה עלי רושם רב- הוא ברח דרך חלון הטירה- אז לפני עלות השחר נסיתי שוב למשוך החוצה לבנה מן החלון, שוב, ללא הצלחה.

ביום שני, ה19 בינואר, הועמסנו על האוטובוס. נתתי לכולם לעלות לפני, ואני עליתי אחרון. השומרים ישבו בקדמת האוטובוס. ביום זה לא היו שומרים מאחורינו. בצידי הימני היה חלון שניתן לפתיחה בקלות. פתחתי אותו וזרם אויר נשב בי. נבהלתי וסגרתי את החלון. אולם חברי, בייחוד מוניק האלטר עודדו אותי. הייתי נחוש. ביקשתי מחברי בלחישה לעמוד סביב כדי שזרם האויר לא יורגש על ידי השומרים. בזריזות, הורדתי  את החלון, הוצאתי את רגלי החוצה, והתכופפתי כלפי מטה. תפסתי את גופי ביד ותמכתי את רגלי על ציר הדלת. בקשתי מחברי לסגור את החלון מיד לאחר שאקפוץ. החלקתי כלפי מטה והתגלגלתי פעמים מספר בשרטי את ידי..קויתי שלא אשבור את רגלי. הייתי מעדיף לשבור את זרועי, כיון שהחשוב ביותר היה לרוץ ולהגיע אל היישוב היהודי הקרוב ביותר. ראיתי שהאוטובוס המשיך ליסוע. לא בזבזתי רגע, והתחלתי לרוץ על פני השדות והיערות. אחרי שעה הגעתי לבית פולני. נכנסתי פנימה תוך אמירת “מבורך אותו האיש” שאלתי מה המרחק מכאן לחלמנו. היה זה רק כשלושה קילומטר. נתנו לי פרוסה גדולה של לחם, אך הינחתי אותה בכיסי. כאשר יצאתי מן הבית, שאל אותי האיכר אם אינני במקרה יהודי. הכחשתי בנחרצות ושאלתי אותו מדוע הוא חושד בי. תשובתו היתה “בחלמנו ממיתים בגז צוענים ויהודים”. נפרדתי לשלום בביטוי פולני ויצאתי מן הבית. המשכתי בדרכי עוד כשעה ושוב הגעתי לבית פולני. כאן הגישו לי קפה לבן ומתוק ופרוסה גדולה של לחם. מארחי הדריכו אותי בהמשך דרכי. המשכתי עד שהגעתי אל עירה גרמנית. (ניתן היה בקלות להבחין בין עיירה גרמנית לפולנית בכך שהגרמניות היו מצוידות היטב והיו אנטנות על גגותיהן.) הלכתי באומץ דרך העיירה. רק בסופה ראיתי בית פולני. כאן התברר לי שאני במרחק עשרה קילומטר מגראבאו, שם התגוררו יהודים. הצגתי עצמי כקצב פולני בדרך לגראבאו בחיפוש אחר עבודה. בעל הבית שלח אותי אל עיירה קרובה, לאחד בשם גראבובסקי, שהיה לו סוס ועגלה שיתכן ויוכל להסיע אותי. פתאום ראיתי רכב צבאי וליבי כמעט הפסיק לפעום. כבר ראיתי את עצמי נלכד על ידי הגרמנים. ברגע האחרון תפסתי איכרית שחלפה לידי בזרועה ולקחתי אותה לשביל צדדי. שאלתי אותה אם יש לה חמאה למכירה. הרכב חלף ועבר, ואני נשמתי לרווחה.

כל אותו זמן, ביקשתי מאלוקים ומהורי לעזור לי להציל את העם היהודי. בביתו של גראבובסקי הצגתי את עצמי בשם וויקיצובסקי, בדרך לגראבאו לחפש עבודה. התברר שהוא נוסע אל השוק בדאביי. שכנו, שאליו נשלחתי, כבר נסע אל השוק. המשכתי ללכת בדרך, מהרהר במזלי הרע. בקשתי הדרכה לאורך כל הדרך, אך נמנעתי מלהיכנס לעמדות זקיפים, כיון שלא היו עלי כל מסמכים. 132לבסוף הגעתי לעיירה במרחק שבע קילומטרים מגראבאו. שכנעתי איכר פולני להסיע אותי לגראבאו בתשלום של 15 ר”מ. לבשתי מעיל מצמר כבשים וכובע פרווה. הגענו לגראבאו ביום שני, ה19 בינואר בשעה שתיים אחר הצהרים.

היהודים חשבו שאני פולקסדויטשה, כיון שלא ענדתי את הטלאי הצהוב. חיפשתי את הרב. הייתי מלוכלך למדי (בחלמנו לא נתנו לנו להתרחץ או להתגלח). שאלתי:” האם הרב גר פה?” “מי אתה?” ” רבי, הגעתי מעולם אחר”. מבטו הבהיר לי כי הוא סבור שאני משוגע. אמרתי: “רבי, אל תחשוב שאני משוגע, או שאיבדתי את שפיותי. אני יהודי. הייתי בעולם אחר. מתרחשת השמדה של יהודים. אני עצמי קברתי קהילה יהודית שלימה, כולל הורי, אחי וכל משפחתי. נותרתי בודד בעולם.” התייפחתי באמרי זאת. הרב שאל :”היכן הם נרצחים?” השבתי: “בחלמנו. כולם מורעלים בגז ביער ואחר כך נקברים בקברי אחים ענקיים.”

המשרתת (הרב היה אלמן) , שעיניה היו נפוחות מבכי, הביאה לי קערה עם מים. כשהתחלתי לרחוץ אל ידי, החלה לכאוב החבורה שבידי. החדשות החלו לעשות את דרכן בעיר, ויהודים רבים הגיעו אל הרב כדי לשמוע פרטים נוספים. סיפרתי להם והם בכו. אכלתי לחם עם חמאה, שתיתי תה ובירכתי ברכת הגומל.

הרב היה המום למשמע הדברים. באותו יום, לאחר ששמע את סיפורו של וינר, כתב גלוית דואר אל גיסו. גלוית הדואר עשתה את דרכה לגטו לודז’, ולבסוף שרדה את המלחמה.

יקירי,

לא השבתי על מכתביכם, כיון שלא ידעתי במדויק אלו שמועות מסתובבות. כעת, לגודל אסוננו, אנו יודעים הכל. עד ראייה שהצליח להימלט מן הגיהינם הגיע לפגשני. …נודע לי הכל מפיו. המקום בו נרצחים כולם נקרא חלמנו, לא הרחק מדאביי. האנשים נקברים ביער הסמוך לוצ’או. אנשים נהרגים באחת משתי דרכים: בירייה או בגז. זה מה שהתרחש בערים דאביי, איזביקה, קויאווסקה, קלודווה ועוד. לאחרונה הובאו לשם אלפי צוענים ממה שנקרא מחנה הצוענים בגטו לודז’ ובמשך ימים מספר הובאו אלפי יהודים מגטו לודז’, שם נעשה להם אותו הדבר.  אל תחשבו שהדברים נכתבים על ידי משוגע. לדאבוננו, זוהי האמת האכזרית והטראגית (אלוקים הטוב!) אוי אנשים, ליבשו שקים, הניחו אפר על ראשכם, או רוצו ברחובות במחול עוועים… אני כה שבור מצרות ישראל. עטי לא יכולה עוד לכתוב. אני חש שליבי נשבר. אך אולי ירחם הקדוש ברוך הוא וישמור את שארית ישראל.

רחם עלינו, בורא עולם!

גראבוב, ה19 בינואר, 1942

יעקב שולמן

133יומים מאוחר יותר שוחח הרב שולמן עם פליט שני, פודצ’לבניק, ואימת את סיפורו של וינר. לאחר מכן התישב לכתוב מכתב נוסף בתאריך ה21 בינואר, דומה בתוכנו למכתב הראשון.

בני משפחתי ויקירי האהובים,

כעת אנו יכולים לספר לכם על ההתרחשויות הנוראות ליד עירנו, שהיו שמורות בסוד כמוס עד היום. לידיעתכם, לפני ארבע שבועות הוגלו כל היהודים ללא יוצא מן הכלל מן העיר קולו- אנשים, נשים וטף- ונלקחו לכיוון לא ידוע. הדבר חזר על עצמו בעיר דאביי, קלודווה, איזביקה וערים נוספות במחוז. למרות כל המאמצים שנעשו, לא הצלחנו לשמוע מהם מאום, ולא ידענו מה אירע להם. אמנם השבוע הגיעו שני פליטים שברחו מאותו מקום, וסיפרו שכולם נהרגו, עד לאחרון שבהם. הם נחנקו על ידי גז, ולאחר מכן נקברו על ידי 50 או 60 אנשים בקבר אחד גדול. קרבנות חדשים מובאים לשם בלי הפסקה בכל יום, והסכנה לגורל דומה מרחפת על ראשי כולנו. מובן מאליו שחדשות נוראות אלו גרמו לכולנו חרדה איומה ופחד שאינו ניתן לתיאור. הכרזנו על יום תענית היום, ג’ בשבט, ונתנו צדקה להצלת המגורשים.

אמנם, עליכם לדעת כי מה שנשמר עד עתה בסוד, חייב להתפרסם בכל מקום. עליכם להרים קולכם בזעקה. אלך תנוחו ואל תשקטו . התיעצו והעלו תוכניות כיצד להציל את הנשארים בחיים מגזירות איומות אלו! אל לכם לשבת בידים שלובות! אל תשקטו! עליכם לצאת לפעולה להצלת חיי אלפי יהודים. כל דקה מכריעה. אתם מהווים עוצמה של קהילה שהיתה הגדולה ביותר.

גם שאלו את גדולי הדור, האם אנו- קרובי הנרצחים – צריכים לשבת שבעה, וכיצד עלינו לנהוג בנוגע לכך.

והלואי שהקדוש ברוך הוא ירחם על כל היהודים, ויציל אותנו מכל רשע… וישלח את עזרתו הנכונה. הלואי שנבשר ונתבשר בשורות טובות… אנא השיבו במהירות וספרו לנו מה מתרחש אצלכם.

הרב כתב ושלח מספר מכתבים וגלויות, באשר הוא החשיב את כובד המצב שבו מצאה עצמה הקהילה היהודית בכללותה, כפי שסופר על ידי וינר ואומת על ידי פודצ’לבניק. אמנם, רבה של גראבאו קיבל מבקר נוסף וכתב מכתבים נוספים. שישה שבועות שאחר ששוחחו וינר ופודצ’לבניק עם הרב הגיע פישל ברייטשטיין לגרבאו. בעידודם של בני משפחתו נמלט מטרנספורט כאשר הקהילה היהודית בזיכלין נשלחה לחלמנו. ברייטשטיין סיפר לרב את המאורעות הטראגיים שחזה בעירו ובדרך לחלמנו. על פי ברייטשטיין זימן הרב את מנהיגי הקהילה היהודית המקומית, שכתבו מכתבים לערים נוספות בסביבה (פולנים מקומיים שימשו כשליחים) וכן מכתב למרדכי חיים רומקובסקי בגטו 134לודז’, שכפי שנמסר, לא האמין לתוכן הדברים. אכן, הרב שולמן ועמיתיו לא היו היחידים שסיפרו לחבריהם, משפחותיהם ואחרים אודות המתרחש בחלמנו הסמוכה. כאשר נודעו החדשות המצמררות בגראבאו, החלו תושבים נוספים לשלוח את הידיעות לידידיהם ומכריהם, ובכללם אדם בשם מר זונטאג, שכתב להוריו בגטו וורשה על האנשים, הנשים והילדים ממחוז קולו שנרצחו. הגלויה נשלחה יומים לאחר הגעתו של וינר. מכתב נוסף נשלח מגראבאו, גם כן לוורשה יידע את הקורא כי “אחינו ואחיותינו כבר אינם מתגוררים בבתיהם, וגרים כעת בבית אחד עם אימנו. יום הדין היה כאן היום.”

מעדותו של וינר ומן התאריך הרשום על מכתבו הראשון של הרב, ידוע כי וינר הגיע לגראבאו ביום בו נמלט, ב19 בינואר. פודחלבניק, לאחר בריחתו, העביר שני לילות באסם והגיע לגרבאו לא לפני ה21 בינואר. פודצ’לבניק מעולם לא הזכיר שנפגש עם ראי בגראבאו, אך הוא נפגש בוינר והציע שימשיכו את דרכם יחד. על פי פודצ’לבניק, וינר סירב לבצעה.

בהתבסס על מכתבים שקיבל וינר בהיותו בוורשה, הוא וראי נפגשו בנקודה מסוימת, יתכן בגראבאו, לאחר עזיבתו של פודחלבניק, אך לא ידוע היכן בדיוק. צעדיהם של וינר וראי בין ה21 לינואר וה5 בפברואר אינם ידועים. אמנם, ידוע שב21 בינואר, היה וינר בגראבאו  וראי בקרושניוויק. מששמע שאסירים נוספים ברחו מחלמנו, החליט כנראה ראי להגיע לגראבאו, מקור המידע הזה. אם וינר כבר עזב, כנראה השיג אותו ראי במקום אחר. אך היכן? לא היה זה עד ה5 בפברואר שוינר הגיע לפיוטרקוב טריבונאלסקי, שם נרשם ביודנראט בשם יעקב גרוינובסקי. לא ידוע מתי הגיע וינר לפויטרקוב, אך בזמן ששהה שם פגש מכרה מדאביי, ביילא אלשולד. לאחר המלחמה סיפרה, “בחורף 1942, פגשתי את חברי וינר מאיזביקה בפיוטרקוב. הוא סיפר לי שנמלט מ”מחנה מוות” בחלמנו. הוא ברח מרכב בדרך לעבודה, ויהודי נוסף נמלט באותו אופן”. היהודי הנוסף הינו כמובן, פודצ’לבניק. העובדה שלא הזכירה פליט נוסף, מצביעה על כך שראי עדיין לא נפגש בוינר. אם השנים היו נפגשים לאחרונה, כלום לא היה מזכיר זאת וינר כ”חדשות האחרונות” לחברתו אלשולד? אין עדויות לכך שוינר או פודצ’לבניק שוחחו עם מנהיגי הקהילה היהודית בפיוטרקוב. רבה של העיר, הרב משה חיים לאו, לא שמע אודות חלמנו, עד מספר חודשים מאוחר יותר, כאשר הגיעו פליטים אחרים ושוחחו עימו ישירות.

וינר עזב את פיוטרקוב בדרכו לוורשה בשבוע השני של פברואר. בהתבסס על הנתונים שבידינו, נראה שוינר פגש את ראי בפיוטרקוב, לאחר שפגש את אלשולד, או בקולושקי, בדרך לוורשה. ראי 135עזב את קולושקי ב10 בפברואר לערך והלך לווירז’בניק, כעת חלק מסטאראצ’וויק, במחוז ראדום. משם שלח מכתב נואש לוינר אשר בוורשה ב20 בפברואר.

ווירז’בניק, ה20 בפברואר, 1942

שלומק היקר,

ביכלתי לספר לך שכעת מושבי בהלסיה. שלומי טוב, ואני מאחל בכל ליבי שגם אתה חש בטוב, שלומק יקירי. ביכלתי לספר לך שקיבלתי מכתב מאחותך אשר בזאמושק. היא כותבת ודורשת ממך להגיע מיד. היא תטפל בך היטב. היא כותבת שהיא מודאגת לגביך, ומעונינת מאוד להיות איתך, שלומק היקר. כמו כן קיבלתי גלויה ממר הרבר ומגראבאו. הם עדיין שם ודורשים בשלומך. שלומק היקר, חבל לי שנפרדנו. עכשו אני בהלסיה. המצב גרוע מאוד, רע מאוד עבור הלסיה. אין כאן סיוע עבורי כלל. כאן גרוע עבורי יותר מאשר בקולוסקי. הינך יכול לתאר לעצמך מה קורה איתי. אין לי כסף. איני יודע מה יקרה. מה לחשוב (?), עדיף היה שלא להינצל.

דרישת שלום חמה, אשאר ידידך הנאמן, אברם.

בדומה לוינר ולפודצ’לבניק, השתמש גם ראי בשם בדוי, או יתכן, מספר שמות, לאחר בריחתו מחלמנו. הפרטים אודות חייו של ראי במהלך המלחמה הינם מעטים. נראה שראי נשאר בסטאראצ’וויק, כנראה עבד באחד או יותר ממחנות לעבודת כפייה שהוקמו בעיר. ביולי 1944, הוגלה משם לאושוויץ, אך בסופו של דבר ברח, מהמחנה עצמו או מצעדת המוות לאחר שפונה המחנה. אברם ראי, חולה וצנום, התחבא באסם, שם שוחרר על ידי הצבא הרוסי ב1945.

בינתים, וינר, תחת השם יעקב גרוינובסקי עזב את פיוטרקוב טריבונאלסקי והגיע לוורשה במהלך השבוע השני של פברואר. מעט לאחר שהגיע פגש את הערש ווסנר, עורך דין, כלכלן ומזכיר חברת עונג שבת, חברה שראשה היה ההיסטריון עמנואל רינגלבאום. עונג שבת אספה בחשאי אינפורמציה הקשורה, בין היתר, לתהפוכות העוברות על העם היהודי. ווסנר ניהל את פעילות הארכיון בנוגע לדיווחים מגטאות מחוץ לוורשה.

וינר סיפר את מאורעותיו בחלמנו לווסנר. העדות נרשמה ונוספה אל הארכיון. כמו כן נשלחה ללונדון כעדות לרצח העם המתרחש ביהודי פולין. ווסנר החשיב את וינר כעד ראייה רב ערך למאורעות הטרגיים המתרחשים סביבם ולקח אותו תחת חסותו בזמן שהותו בוורשה, שנמשכה כחמישה שבועות.

136 וינר מצידו, היה חסר מנוחה ורצה להגיע לזאמושק כדי לשהות עם גיסתו פליציה ביילר. היא יעצה לו להמתין לזמן המתאים לפני בואו לשם. ווסנר כנראה גם הציע להמתין בשל הסכנה הגלויה הכרוכה במסע כזה. וינר נשאר בוורשה עד ה18 במרץ לפחות, בהתבסס על תמונה שנתן לווסנר לפני שעזב, כנראה באותו יום.

וינר היה בזאמושק ב20 במרץ. המעבר לשם אכן התברר כמוטעה. ווסנר קיבל מכתבים מוינר מזאמושק, האחרון נכתב בנימה נואשת, בה יידע אותו כי מחנה מוות דומה לחלמנו קים גם בבלז’ץ. כמו כן הוסיף שהוא מעונין מאוד לחזור לוורשה. ווסנר השיב במכתב לוינר שיחזור לוורשה. הוא קיבל תשובה, לא מוינר, אלא מאחינו בן ה14 אברם, בנה של פליציה. הוא יידע את ווסנר כי אימו ודודו נלקחו מן המקום שבועיים קודם. אין הוא יודע דבר על מקום הימצאם.

ב11 באפריל, 1942 הוגלו כ3,000 יהודים מזאמושק אל מחנה המוות בלז’ץ. בידעו את הצפוי לו, אפשר רק לנחש מה היו מחשבותיו של וינר כאשר הגיע אל מחנה מוות שני. האם התנדב לשרת ביחידת עובדי כפייה, בתקווה שיעלה בידו שוב לברוח, או שנכנע אל מה שנראה הבלתי נמנע? בכל מקרה, הודות לעדות הראייה של וינר שניתנה בגטו וורשה, נודע לעולם על רצח העם שהתחולל בחלמנו.

היתה בריחה נוספת ממחנה חלמנו, אודותיה קים מידע ספציפי. לרוע המשל, הפליט לא פגש באותו יחס נדיב לו זכו וינר ופודצ’לבניק במנוסתם מזרחה מן המחנה. לאחר המלחמה, סיפרה נטליה מ. פולניה שהתגוררה בעיירה מיידאני, במערב המחנה שביער אודות בריחה זו.

ב11 במרץ, 1942, ברח יהודי מן (המחנה ב)היער והגיע אל ביתנו. נתתי לו משהו לאכול ותה. היהודי היה עיף מאוד. הוא אמר שהוא כובען מלודז’. היה לו טלאי צהוב על חולצתו. בזמן שהותו של היהודי בביתי, הגיע מנהל העיירה ולקח אותו משם.

כיצד ידע מנהל הכפר שיש יהודי בביתה של נטליה מ. ? אחותה מספרת.

אחותי ובעלה הלכו לפגוש את מנהל הכפר, מונדט, שלקח את היהודי אל הגסטאפו בחלמנו. אני יודעת זאת מאחותי (…)(היא) אמרה ש אחרי שהלשינה על היהודי התחרטה, אך היה עליה לעשות זאת, אחרת היו הורגים אותה.

שוב בריחה נוספת מהמחנה בתקופתו הראשונה ארעה בלילה שבין ה15 וה16 במאי, 1942. 137בשתיים ושלושים לפנות בוקר, גילו הזקיפים כי שישה יהודים ברחו ממרתף הטירה. המידע נשלח אל יחידות השוטרים באיזור והוחל במצוד. מסתבר שזוהי אותה בריחה עליה סיפר הנריק מאניה.

בזמן שהייתי במחנה בחלמנו, היה מקרה אחד של בריחה מהטירה. האסירים היהודים שעבדו ביער נכלאו במרתף. אחד הקירות היה רופף, ועל ידי חור שקדחו בקיר, נמלטו מספר אסירים, יתכן שנים עשר, בלילה אחד. חלקם נלכדו. אנחנו (האסירים הפולנים) נטלנו חלק במרדף, ושימשנו כמתרגמים. הקבוצה בה הייתי אני, לא תפסה שום אסיר. שמעתי כי הגסטאפו לקח את אלו שנתפסו אל היער ושם נורו. השוטר סיפר לי על כך.

רוזליה פהאם, אשתו של אחד השומרים הגרמנים, גם זכרה כי בקיץ 1942 ברחו שישה יהודים מן המחנה. היא ציינה כי בעלה השתתף במרדף אחריהם. הוא סיפר לה כי ארבעה נתפסו ונורו, אך שני האחרים לא נמצאו. שמותיהם וגורלם של שני האסירים שנמלטו בהצלחה מן המחנה. אינם ידועים.

אודות הבורח השלישי שעל גורלו אין מידע ספציפי מספר קורט מוביוס, האחראי על המשלוחים בטירה. בעדותו לאחר המלחמה מציין מוביוס

תחת פיקוחי הובא קש מסילו לחמישה בעלי מלאכה יהודים שהובאו מאוחר בערב והיו אמורים להיכנס למרתף שבטירה. במשך הזמן הזה ברח אחד היהודים, והיה בלתי אפשרי לרדוף אחריו, כיון שהיה ברשותנו רק פנס אחד.

אותו אדם נמלט בהצלחה מחלמנו, אך אין אודותיו אינפורמציה נוספת. גם התאריך שבו אירעה הבריחה אינו ברור. בעלי המלאכה הראשונים במחנה הגיעו מערים שעברו “ישוב מחדש” באפריל 1942.

שני אנשים נוספים ברחו מחלמנו בתקופה הראשונה, אך אינם נמצאים בסיפרות אודות חלמנו. הם החליטו לא להיחשף לציבור ולחיות מחדש את המאורעות הכואבים מעברם. אנשים אלו הינם ירחמיאל וידאבסקי ויצחק יוסטמן. ירחמיאל וידאבסקי, בנם של יהושע וחיה וידבסקי נולד למשפחה גדולה בז’ראדז’, פולין. אין מידע בנוגע לעברו של יצחק יוסטמן טרום המלחמה.

חסרים  פרטים על האופן בו הגיעו השנים לחלמנו, שהותם שם והדרך בה נמלטו מן המחנה. משוער שהם הובלו לחלמנו בגירוש הקהילה היהודית בז’ראדז’ בסוף אוגוסט 1942, ושהו כשבוע במחנה. השניים צורפו אל הוואלדקומנדו, בעבודה ככורי קברים במחנה שביער. לאחר שנמלטו  138 מאזור המחנה, עשו את דרכם לפיוטרקוב טריבונאלסקי, כיון שרצו לצאת מן הרייך, ופיוטרקוב היתה העיר הגדולה הקרובה ביותר אל הגבול. הדיווח המודפס היחידי של מאורעות אלו הינו של נפתלי לאו- לוי, בנו של הרב משה חיים לאו, רב העיר באותה תקופה, בביתו מצאו הניצולים מקלט זמני.

(…) שני אנשים בשנות העשרים שלהם- חיים ירחמיאל וידאבסקי ויצחק יוסטמן- הגיעו אל הגטו בחיפוש אחר מחסה. בדרכם אל ביתנו, הבחינו כי נציג הגסטאפו, פולקסדויטשה אמרינג, נמצא בעיקבותיהם. כדי לבלבלו הלכו השניים בכיוונים נפרדים: יוסטמן הלך לכיוון בית הכנסת הגדול, וכך ניער מעליו את אמרינג (ומצא מקלט בביתם של משפחת ויסברג, שם החביאו אותו היטב), וידבסקי הופיע בביתנו מלווה בשוטר היהודי צ’סינסקי שהיה בעקבותיו וניסה לעוצרו. בשמעו את המהומה במדרגות, יצא אבי לראות מה מתרחש, ובקול נחוש הורה לשוטר להותיר את היהודי לבדו, והוא, בבכי, הודה לאבי על שהציל אותו. (בטירוף ומתוך התייפחות, ביקש וידאבסקי מים והזדמנות לספר את סיפורו).

וידאבסקי, רגוע יותר, סיפר שיחד עם יוסטמן, ברח מ”קומנדו” שקבר קרבנות של מחנה מוות בחלמנו. אף אחד בגטו לא שמע את שם המקום הזה.

אבי לקח את וידאבסקי אל משרדו וסגר את הדלת. לאחר כשעה יצא משם וביקש ממני לזמן מספר מידידיו, בינהם חברי ועד הקהילה של טרום המלחמה: משה נורדמן, ברוך זילברשק, (הירש לייב קראקובסקי), מאיר אברהמסון, פישל לובלינר, (מרדכי מיכלסון), בונים קמניסקי, רבי משה טמקין וד”ר שטיין. כולם הגיעו במהרה אל חדר עבודתו של אבא,(גם אני נשארתי שם ברשותו), כדי לשמוע את וידבסקי מספר על חויותיו בחלמנו. אבי כתב כל מילה שאמר ושאל שאלות רבות על מנת לברר את הפרטים.

וידבסקי סיפר על המתת אנשים בגז הפליטה של משאיות מיוחדות אשר האגזוז שלהן מכוון פנימה, אל תא המטען הסגור הרמטית, והטעון באנשים. הם נלקחו אל קרחת יער ממוקמת במרחק חצי שעה נסיעה מן הטירה בחלמנו, בה נחפרו קברים מלבניים, ושם נרצחו כולם בגז הפליטה של המשאית. וידאבסקי וחברו היו בקבוצה שתפקידה היה לזרוק את הגופות מן המשאית ולגרור אותם אל הבור. שם היו ארבעה אנשים נוספים שזרקו את הגופות אל הבור, בו היתה קבוצה נוספת שסידרה אותן באופן שיכנסו בבור כמה שיותר. תינוקות וילדים הונחו ברווחים שבין הגויות שפכו סיד מעל כל שכבה של גויות, ומעליו עוד שכבה של גופות. לאחר שהונחה השכבה האחרונה, פקדו הגרמנים על שמונת האנשים שבבור לשכב מעל הגויות כשפניהם כלפי מטה וירו בם.

בין המשימות שביצעה הקבוצה שזרקה את הגויות מן המשאית היתה נקיון המשאית לפני שיצאה מן היער לקחת טרנספורט חדש.

“עבדנו כמו מכונות, בלי אבחנה מה אנו עושים. במשך כל הזמן אמרתי קדיש עבור הנרצחים שהובאו באופן סדיר כל שעה. בין הגויות שהוצאנו מן המשאית זיהיתי קרובי משפחה מז’יראדז’, והגרוע מכל, ארוסתי, אליה התארסתי חודשיים קודם,” אמר וידאבסקי וקולו נשבר.

באותו יום טראגי, כשחזרו אל הטירה בחלמנו, שם הופרדו מאלו המיועדים למיתה, החליטו וידאבסקי 139ויוסטמן לברוח מן הגהינם הזה בכל מחיר. באותו לילה הצליחו לברוח, ולאחר מספר ימים הגיעו לפיוטרקוב.

(בתמימותי סברתי ששום דבר לא יזעזע אותי אחרי מה שעברתי באושוויץ, אך סיפורו של וידבסקי, שנקטע בהתיפחויות, הפריך את אשליותי. הוא דיבר באופן כפייתי, כשאבי רושם הכל במחברתו, דולה ממנו פרטים נוספים. האחרים הקשיבו, מבועתים. אף אחד לא נע או דיבר) בשלב מסוים אמר לי אבי לקחת את וידבסקי אל חדר האוכל, שם הכינה אימי עבורו משהו לאכול. כאשר אכל את הארוחה החמה הראשונה שלו מזה מי יודע כמה זמן, הכין אבי תוכנית בריחה עבורו ועבור יוסטמן חברו שהתחבא בבית משפחת ויסברג, לא הרחק מבית הכנסת. שניהם היו על סף משבר נפשי, אך הגסטאפו היה מודע למקום הימצאם. היה עליהם לברוח מפיוטרקוב מהר ככל האפשר. היה זה כבר בשעות העוצר כאשר לקחתי את וידבסקי לבית משפחת גודלברג, שם הולבשו שני הנמלטים במדים של עובדי רכבת פולניים, וניתנו להם מסמכים מתאימים וכסף. וידבסקי החזיק בידי ברגש, ממאן להיפרד.

בניגוד למה שמשתמע מן הדיווח לעיל, שהו וידבסקי ויוסטמן ארבעה או חמישה ימים בפיוטרקוב. וידבסקי שהה שני לילות בספריה שבבית משפחת לאו (רחוב פילסודסקי 21) לפני שעבר למקום אחר, בזמן שיוסטמן, ששהה בתחילה בבית ויסברג, היה אצל משפחת גולדברג (רחוב פילסודסקי 17). וידבסקי ויוסטמן לא שיתפו את מיטיביהם בפיוטרקוב בתוכנית הבריחה שלהם. לא ידוע באיזה שלב נפרדו דרכיהם של שני הבורחים לאחר שעזבו את העיר, אך וידבסקי נלכד בסופו של דבר על ידי הגרמנים והובל לאושוויץ. בדרך קפץ מן הרכבת ונפצע קשות. הוא שכב על פסי הרכבת במשך שלושה ימים וניצל רק הודות לכך שאף רכבת לא עברה על המסילה בזמן זה. הוא נמצא על ידי פרטיזנים שטיפלו לו עד שחזר לאיתנו. אחר כך עשה וידבסקי את דרכו לזילינה, סלובקיה, יותר מ300 קילומטר דרומית ללודז’, שם התהפך מזלו כשפגש את מאיר יעקב גרינפלד.

מאיר גרינפלד, יהודי סלובקי ממדז’ילאבורק, התגורר בזילינה תחת השם הבדוי סטפן סליבקה, ידיד של משפחת גרינפלד (לא יהודי)שהיגר לארצות הברית לפני המלחמה. גרינפלד אימץ את זהותו של האיש, והשיג אישור לעבוד כרוכל נודד המוכר חולצות וכובעים. אך גרינפלד עסק ביותר מאשר מכירת בגדי גברים. יחד עם מספר חברים, השיג כל אחד מהם דירה פנויה בבית דירות בעיר ושיפץ אותה על ידי יצירת קיר נוסף בתוך אחד החדרים. כל אחד מאותם אנשים הסתכן בהענקת מחסה ליהודי בתוך המקלט המחתרתי שלו. גרינפלד גם השיג זיכיון לקנות מזון ויין עבור כנסייה מקומית. ומכר את היין כדי לרכוש בתמורתו אוכל עבור האנשים שהסתתרו בבונקר שלו, שבסופו של דבר הסתיר 13 יהודים. לא ידוע בדיוק מתי הגיע וידבסקי לזילינה (כנראה לא לפני סוף ספטמבר 1942) או כיצד פגש במאיר גרינפלד. וידבסקי היה תשוש גופנית ונפשית, וכן שרוי בדיכאון עקב הירצחם של משפחתו וארוסתו בחלמנו. אלו שהסתתרו בבונקר התנגדו להצטרפותו אליהם כיון שחששו שאי אפשר לסמוך עליו. אחרי כל מה שעבר “נראה שאינו יציב”, וסברו שהוא יעמיד אותם בסכנת חשיפה. בכל זאת הצליח גרינפלד להכניסו אל המקלט ושם שהה וידבסקי עד לסיום המלחמה.

לא ניתן לשער בוודאות את הדרך שעבר יצחק יוסטמן לאחר היפרדו מוידבסקי. על פי גירסה אחת הגיע פליט מחלמנו אל הגטו בצ’סטוחוב ושוחח עם הרב חנוך גד יוסטמן אודות המחנה והשמדת היהודים. הרב הזדעזע, ושכנע אנשים צעירים לברוח מן הגטו ולהציל את חייהם. לא ידוע תאריך המאורע ולא זהותו של הפליט. בהתבסס על טווח הזמן, היה הפליט כנראה וידבסקי או יוסטמן. שניהם עזבו את פיוטרקוב ב13 או ב14 בספטמבר, והגירוש ההמוני הבא מצ’סטוחוב החל ב22 בספטמבר. הקרבנות, ובכללם הרב, נשלחו למחנה טרבלינקה. על פי גירסה אחת היה לרב נכד בשם יצחק. העובדה שלאחד הניצולים ולנכדו של הרב היה שם זהה מעלה שאלה מענינת: האם חיפש הפליט את סבו, הרב, לספר לו את האמת המרה על השמדת העם היהודי?

מקרה נוסף של בריחה של יותר מבורח אחד מחלמנו הודפסה, אך מהימנותה מוטלת בספק. מקור המעשה בקלודווה. בינואר 1942, נאספו יהודי העיר בכנסיה ובבית כיבוי האש לפני הגירוש לחלמנו. אישה אחת נמלטה לגראבאו, אך אחר כך חזרה וסיפרה שפגשה שני אחים, בני משפחת קרז’באקי, גם הם מקלודווה, שסיפרו לה שנמלטו מהמחנה בו עבדו יחד עם אביהם בחפירת בורות ביער. כמו כן סיפרו לה האחים שהם עזרו לתלות את אביהם כיוון שלא רצה להיחנק בגז.

הבעיה בסיפור זה הינה שאחים אלו אינם מוזכרים בעדויותיהם של וינר ופודצ’לבניק, למרות ששניהם מזכירים את התאבדותו של קרז’באקי. וינר אף ציין שהיה זה צ’רז’אטקובסקי שעזר בתליה של ה14 בינואר. בהתחשב באופיו המפורט של תיאורו של וינר אודות אירועיו במחנה, קשה להאמין שהשמיט או שכח שבניו של אותו אדם תלו את אביהם. יתכן שהפרטים שסופרו על ידי האישה היו חלק מן השמועות שהסתובבו בגטו לאחר הגיעם של וינר ופודצ’לבניק. ללא מסמכים נוספים, אמינותו של אינה מוחלטת. גורלם של שני אחים אלו אינו ידוע, כמו גם גורלה של האישה שלכאורה פגשה בהם בגראבאו.

141 העונש על בריחה, או על סיון בריחה מן המחנה היה חמור. לאחר בריחתו של ראי, מציין שלמה וינר, שהוצאו להורג 16 אנשים מעובדי הכפייה, כתגמול. אם כן, וינר ופודצ’לבניק ידעו מה המחיר שישלמו חבריהם כתוצאה ישירה של בריחתם. הם גם ידעו שגורלם של אנשים אלו כבר נחרץ. השאלה לא היתה אם אלא מתי ייהרגו. לא ידוע כמה אנשים אכן שילמו את מחיר בריחתם.

כאמצעי מניעה כנגד ניסיונות בריחה נוספים, נעשו שני שינויים בתיפעולו של המחנה. כל הגברים העובדים ביחידת העבודה חויבו לשאת אזיקי רגלים. יאן אולישקיביץ, הפולני שנוחזק כאסיר במרתף הטירה בהקשר לסיפורו של קאזינסקי, דיווח ששמע קול צלצול אזיקים רק שבועיים לאחר בריחתם של השלושה. האסירים בוואלדקומנדו הוסעו מכאן ואילך אל היער ובחזרה במשאית גז אטומה. למרות זאת, לא מנעו אמצעים אלו מן האסירים להמשיך ולנסות לברוח ממחנה המוות.

הפינוי הראשון של המחנה

בתחילת מרץ 1943, יידע ארתור גרייזר את הנס בוטמן שהמחנה ייסגר. אין מסמכים המפרטים את הסיבה להחלטה זו, אך עובדה היא שחלמנו נסגרה בפרק זמן זה, למרות שתוכנית ההשמדה המשיכה לגבות אלפי קרבנות יהודים מדי יום במחנות מבצע ריינהרד. זוהי ראיה להפרדה המנהלית שבין חלמנו למחנות המוות טרבלינקה, סוביבור ובלז’ץ, ולשליטה שהפגין גרייזר בתחום השיפוט שלו.

כפי שצוין בתזכיר של הופנר, הוקמה חלמנו על מנת לפתור בעיה מקומית של החזקת 100,000 “אוכלי חינם” חסרי תועלת בהוארטגאו. מטרה זו הושלמה לאחר הגירושים של ספטמבר 1942 מלודז’. כל היהודים שנותרו במחוז היו כלואים בגטו לודז’ או במחנות עבודה. למרות זאת, לא נסגרה חלמנו עד חלוף שבעה חודשים נוספים. גרייזר המשיך לדחוף את תוכניתו להריגת 35,000 פולנים (לא יהודים) חולים בשחפת, כאשר חלמנו הינה היעד הטבעי מבחינתו עבור אותם קרבנות. יתירה מזו, המשימה של חפירת הקברים ושריפת הגופות ביער רז’וצ’או החלה רק בסתו 1942. העובדה שלא היטלר ולא הימלר הורו לגרייזר לקבל טרנספורטים נוספים מאזורים שמחוץ לתחום השיפוט שלו מורה  על כך שהגאולייטר קיבל סמכויות נרחבות לגבי הבעיה היהודית בתחומו.

ב11 בספטמבר, 1942, הגיעה מפוזנן הפקודה על הפסקת תהליך ההשמדה בהוארטגאו. ביום 142שלמחרת יידע ביבאו את תושבי גטו לודז’ על הפסקת הגירושים. משמעות הדבר היתה כי המשימה  של חלמנו- השמדת האוכלוסיה הלא מועילה- הגיעה לקיצה. למרות שמספר טרמספורטים נןספים הגיעו למחנה, מסתבר שהגעתם נבעה יותר מטעמי “נוחות” מכיון שהזונדרקומנדו היה עדיין במקום, מאשר כחלק מתוכנית השמדה מסודרת.

תפקידיו של בוטמן כעת היו זירוז הטיפול ברכוש השדוד של הקרבנות, ואחר כך העלמת כל הראיות לקיומו של המחנה. חפירת הקברים והעלאת הגופות באש נמשכה ביער כנראה עד פברואר 1943, כאשר הופצץ הקרמטוריום האחרון והלבנים נאספו ופוזרו לכל רוח. כל הציוד, כולל הדחפור ומטחנת העצמות סולקו והובלו ברכבת לקולו. כל המבנים נהרסו, להוציא את גדר העץ שסבבה את הטירה.

נשתלו עצים באזורי קרחות היער בהן היו הקברים, על מנת להעלים את העובדה שבמקום פעל בית חרושת למוות. עד נובמבר, 1942 נרכשו 50,000 אריזות של שתילים. 22,000 שתילי ליבנה הובאו מן העיירה גאי הסמוכה בסוף מרץ. השתילים החדשים שנשתלו השלימו את תהליך הניקוי וההסוואה ביער. בטירה בינתים היה צורך לערוך חיפוש בחפצי הקרבנות למיין, לארוז ולשלוח לבתי האיכסון בדאברווה.

משימות אלו ארכו שבעה חודשים, מספטמבר 1942 עד מרץ 1943, ולמעשה לא הסתיימו עד אז. גויות רבות נשארו קבורות ביער. זמן העבודה, שבעה חודשים, לא נדרש בשל כמות העבודה הרבה, אלא, על פי וולטר ברמייסטר, כיון שלבוטמן לא אצה הדרך לסיים ולהישלח לחזית.

לחברי הזונדרקומנדו לא היו תלונות על עבודתם בחלמנו. שכרם שולם בנדיבות, והם נהנו מהקצבות יתירות. בסופי שבוע הלכו לקולנוע בקולו, וכן נהנו במסיבות שיכר רבות עם בנות זוג במסבאות המקומיות. באחת ממסיבות אלו ניגש אחד מחברי הזונדרקומנדו אל המטבח ודרש זהב. כאשר סירבה הטבחית, שלף איש הSS  את אקדחו ואמר “עליך לציית לי, אני מחלמנו”. בוטמן עצמו אירח כמה ממסיבות אלו, כפי שמתאר המורה בבית הספר המקומי.

לימדתי בבית הספר הישן בחלמנו, ששכן ממול למקום מגורי ה SS  קומנדו. בוטמן ואנשיו ערכו שם כמעט כל יום מסיבות הוללות עם בחורות ונשים גרמניות, שהיו, ככל הידוע לי, אחיות בבית החולים בקולו. בבוקר היה 143בוטמן זורק החוצה את אותן נשים, לרוב שתויות ולא לבושות, לרחוב, כדי שילדי בית הספר יראו אותן. התלוננתי על כך למפקח על בתי הספר. כתוצאה מן התלונה הועבר בית הספר ללשכת הכומר , ולבסוף נסגר באוקטובר 1942.

מסתבר שוולטר ברמייסטר היטיב להגדיר כיצד חשו אנשי הSS  של הזונדרקומנדו אודות משימתם. הריגת  1,000 אנשים נשים וטף  מדי יום לא נחשבה משימה מדכאת במיוחד.

אנשי הSS לא נדרשו להישאר בבתיהם בלילות. הם יכלו ללכת לכל מקום שרצו. האוירה במחנה לא היתה דיכאונית. שכרנו היה טוב. מדי פעם הלכנו לראות סרט בקולו. רבים מאיתנו שיחקו בקלפים בשעות הפנאי. שתינו כמויות גדולות יחסית של אלכוהול, כיון שההקצבה השבועית של כל אחד היתה חצי ליטר וודקה לשבוע. היתה גם בירה, שיכלנו לרכוש ללא שום בעיה. לכולנו היו היו חברות שהורשו להישאר איתנו בלילות. מצב הרוח הכללי היה בדרך כלל גבוה.

ב5 במרץ, 1943 הגיע ארתור גרייזר לחלמנו עם פמלית אנשי SS. הזונדרקומנדו של הSS  והפוליציוואכטקומנדו נצטוו להתאסף בחצר הטירה. גרייזר הודיע שהמחנה יחוסל בקרוב. הוא הודה בשם הפיהרר על עבודתם, ולכולם ניתנה חופשה בת ארבעה שבועות. גרייזר הציע שהם ישהו באחת מאחוזותיו, ללא מחויבות כלשהי. אחר כך הזמין את כולם למסיבת סיום באותו ערב בקולו.

המסיבה התקיימה בחדר גדול במסעדת ריגה. היא החלה בארוחת ערב ונמשכה בנאומים מפי גרייזר ובוטמן. ד”ר אוטו ברנדפיש, ראש הגסטאפו בלודז’, נכח אף הוא במקום. על פי אחד השומרים, קודם אלואיס היפלה אישית על ידי גרייזר לדרגת ריבירלוטננט. המסיבה הסתיימה באחת או שתים לפנות בוקר, כשכולם נרדמו שתויים על השולחנות.

לאחר המסיבה חזר גרייזר לפוזנן, וב19 במרץ כתב מכתב לרייכספיהרר היינריך הימלר, בו שיבח את הזונדרקומנדו על עבודתם שנעשתה היטב.

רייכספיהרר!

לפני מספר ימים בקרתי את זונדרקומנדו לנגה לשעבר, הנמצא היום תחת פיקודו של הופשטורמפיהרר וקרימינלקומיסר בוטמן, באשר הזונדרקומנדו בקולמהןף. במחוז ווארת’ברוקן יסיים את תפקידו בסוף החודש. יתירה מזו, מצאתי את גישתם של חברי הזונדרקומנדו ככזו שעלי לדווח עליה לך, רייכספיהרר. לא רק שהם מילאו את תפקידם בנאמנות ובאומץ, אלא גילמו את המיטב של רוח החייל.

לדוגמא, במסיבת הרעים אליו הזמנתי אותם, מסרו לי תרומה של 15,150 ר”מ שאספו בינהם באופן ספונטאני 144באותו יום. משמעות הדבר היא שכל אחד מאנשי הזונדרקומנדו תרם 180 ר”מ. תרמתי את הכסף לקרן הילדים של הפולקסדויטשה הנרצחים, באם אתה, רייכספיהרר , לא תרצה להשתמש בכסף למטרה אחרת.

האנשים הביעו את רצונם להישאר תחת פיקודו של הופטשטורמפיהרר בוטמן. הבטחתי להם, רייכספיהרר להעביר לך את בקשתם.

כמו כן אבקש את רשותך להזמין אנשים אלו במהלך החופשה המגיעה להם, כאורחים באחוזתי, ולהעניק להם תמיכה כספית כדי לפנק אותם בחופשתם.

הייל היטלר, גרייזר

מספר ימים לאחר המסיבה, עזבו רוב אנשי הפוליציוואכטקומנדו וחלק מחברי הזומדרקומנדו את חלמנו לחופשתם בת הארבעה שבועות. הנשארים החלו בחיסולו הפיזי של המחנה.

חברי יחידת עובדי הכפיה, כולל בעלי המלאכה שעבדו במרתף, נהגו כאשר נסתיימה עבודתם. מאי, היערן, דיווח שהם “חוסלו” ונשרפו. על פי אחד מחברי הזונדרקומנדו, נורו על ידי אלברט פלייט. במהלך החודשים האחרונים שמעו אנשים מן הסביבה יריות תכופות במחנה שביער. הנריק מאליצ’ק מציין שהיתה זו הקבוצה האחרונה של עובדים יהודים שנורתה במקום. הוא וחבריו קברו אותם.

ב19 בספטמבר, 1942 נקרא סטאניסלב ז’ימנסקי, אחד העובדים הפולנים, אל משרדו של בוטמן ונחקר בהקשר לגניבת תכשיטים שהזונדרקומנדו “החרים” מן הנרצחים. לא ידוע כיצד הגיב ז’ימנסקי להאשמה, אך לאחר הפגישה חזר לדירתו בטירה וסיפר לחבריו שהוא מוחזר לפוזנן, וכנראה שלא ישוב יותר. ז’מנסקי נלקח ברכב, אך המכונית חזרה לאחר 60 או 90 דקות, זמן קצר מדי עבור הדרך הלוך וחזור  לפוזנן. משוער שז’ימנסקי נורה ביער. מסתבר שבוטמן גילה שז’ימנסקי סיפק תכשיטים לאישה מקומית שבביתה ביקר לעיתים קרובות. (אשתו של ז’ימנסקי היתה אצלו כאשר הגיעה לחלמנו לביקור בן שבועיים). לחברה זו היו שתי אחיות שהתגוררו בלודז’ ומכרו את התכשיטים לתכשיטן גרמני בעיר. יתכן שהתכשיטן הוא זה שהביא את הענין לתשומת ליבן של הרשויות. חברתו של ז’ימנסקי נאסרה ונשלחה לאושוויץ, אך שרדה את המלחמה.

ששת הפולנים הנותרים נשארו עד הסוף, בבצעם את תפקידי יחידת העבודה היהודית. האנשים 145תכננו לגנוב רכב ולברוח לוורשה, אולם חששו לגורל משפחותיהם באם יעשו כך. בזמן חיסול המחנה ירה בטעות  אחד  החילים הגרמנים השתויים במאניה ברגלו. הוא נלקח לבית החולים בקולו (ואושפז תחת השם “היינריך” מאניה) שם טיפלו בו. שאר הפולנים נלקחו חזרה אל פורט VII, ומאניה הצטרף אליהם לאחר שחרורו מבית החולים.

מן הטירה סולק כל דבר העלול לרמוז על כך שהיה אי פעם מחנה במקום. גדר העץ מסביב לטירה פורקה ונלקחה משם. לאאבס והרינג הסיעו את משאיות הגז לתחנת הרכבת בקולו. ברמייסטר ובירסטינגר העמיסו אותן על רכבת ואז חזרו לחלמנו.

ב7 באפריל 1947 נאמר לכל תושבי חלמנו לפתוח את חלונות הבתים, לקחת את בעלי החיים אל מעבר לנהר ולהמתין. בחצות היום נשמע קול עז של פיצוץ. סטאנדארטנפיהרר פאול בלובל חזר. למרות מאמציו להכין היטב את הפיצוץ ולהחריב את הטירה לחלוטין, היתה לו הצלחה חלקית.

באותו ערב הגיע למקום פריץ הרקנר, מנהל אחוזת פווירקי וידידו של בוטמן, עם קבוצה מעובדיו. משימתם היתה להרוס מה שנותר מן המבנה ולהציל מה שניתן מן החרבות. קודם כל, הסיעו משם עשר עגלות טעונות בעצים. הוצאו משם לבנים, כלים, קערות ושלשלאות. הכל נארז ונשלח אל האחוזה בפויירקי. בתוך האסם, שלא הוחרב, היתה הקומה העליונה מלאה בבגדים ובנעלים. גם אלו נלקחו לפוזנן, שם כנראה חולקו בין האוכלוסיה הגרמנית  או נמכרו לפולנים מקומיים.

מאוחר יותר, פשפשו תושבים מקומיים בין ההריסות ומצאו חפצים שונים כגון שרידים של חפצי דת נוצרים, כולל תמונות, צלבים, מחרוזות ועיטורים. כל אלו הצביעו על כך שגם לא-יהודים נהרגו במחנה. ניתנה רשות לאיכר מקומי לחרוש את השטח ולטפחו. גם הוא חשף חפצים שונים כגון כפות, סכינים וניירות שנשחתה צורתם.

יחידת שומרים קטנה, בת 13 שוטרים גובשה ממספר תחנות משטרה מקומיות. הם שוכנו בבית הכומר בחלמנו. נאמר שראש הקבוצה הגיע מסומפולו. משימתם היתה לשמור על אזור היער שנותר “מחוץ לתחום” עבור האוכלוסיה הכללית. ב11 באפריל, 1943, יצאו החברים האחרונים של הזונדרקומנדו של הSS  מן העיירה וחזרו אל תחנות המשטרה המקומיות שלהם.

שבועיים מאוחר יותר, ב19 במרץ, לאחר שהתקבל מכתבו של גרייזר בשבח הזונדרקומנדו קולמהוף של הSS, שלח משרדו של הימלר מכתב לארנסט קלטנברונר, ראש הרסה”א.

146גרופנפיהרר יקר,

מצורף בזאת העתק של מכתב שנכתב ב19 במרץ, 1943 על ידי גאולייטר ורייכסטאטהאלטר גרייזר אל הרייכספיהרר של הSS.

הרייכספיהרר של הSS  שואף כי 85 האנשים שהיו תחת פיקודו של הופטשטורמפיהרר בוטמן יועסקו לאחר שיחרורם בחטיבת חיל המתנדבים של פרינץ אויגן. הרייכספיהרר מבקש ממך לאסוף את האנשים הללו שוב לפני תחילת השירות ולדרוש מהם נמרצות למחוק את תקופת השירות שלהם כחברי הזונדרקומנדו ולא להזכירה אף בשיחת רעים.

מפקד הפיהרראונגשאוטאנט גרופנפיהרר גינטר קיבל רק את הידיעה כי במהלך אפריל תצטרף יחידה של 85 איש ומפקדם אל פלוגת המתנדבים “פרינץ אויגן”.

SS  אוברשטורמפיהרר

מעט מאוחר יותר, קיבל כל אחד מחברי הזונדרקומנדו הוראה להתיצב ברסה”א בברלין. שם פגשו את  בוטמן והיפינג, שהביא עימו את הפוליציוואכטקומנדו מלודז’. בנאום שניתן להם מאוברגרופנפיהרר ארנסט קלטנברונר (מחליפו של היידריך), שוב הודה להם בשם הפיהרר והעם הגרמני. שוב הוזכר להם לשמור על סודיות בנוגע לכל מה שהתרחש בחלמנו. לבסוף הודיע כי הם קיבלו משימה חדשה תחת פיקודו של בוטמן. הזונדרקומנדו התאסף מאוחר יותר בוינה, ויחד הלכו לבנאט, ניתן להם ציוד, ואחר כך צעדו רגלית לבלגראד. בבלגראד הועלו על רכבת והובלו לסאראייבו, שם חולקה הקבוצה לשתי יחידות של משטרת שדה צבאית.  מאוחר יותר שירת הזונדרקומנדו במוסטר בבוסניה, בהרצוגובניה וכן בקרואטיה. מפקדיהם היו בוטמן והיפינג.

ההפסקה בפעילות המחנה ארכה כמעט שנה, מ11 באפריל, 1934 עד ה19 במרץ, 1944. הוזונדרקומנדו שולב ב SS וופן  כחלק מהפלוגה השביעית של חיל המתנדבים בחטיבת ההר של פרינץ אויגן, שהועברה לבלקן כדי לטפל בפעילות פרטיזנית אנטי מלחמתית. לא ידוע מדוע קיבל הזונדרקומנדו את המשימה הספציפית הזו, רק שהדבר נעשה, על פי המכתב שהובא לעיל, על פי פקודתו של הימלר. אם הממונים על בוטמן בברלין קיוו שהדבר יצמצם את מספר עדי הראיה למדיניות ההשמדה שלהם, הרי שלא נתבדו. סגן המפקד אלברט פלייט, נהג משאית הגז אוסקר 147הרינג ומספר שוטרים נהרגו, ורבים נפצעו. לאחר סגירת מחנות המוות האחרים, נשלח גם הצוות של טרבלינקה, סוביבור ובלז’ץ אל הבלקן, שם נהרגו רבים מהם, בינהם הSS הופטשטורמפיהרר כריסטיאן ווירת’, המפקח על אותם מחנות. למרות כל המינויים לעיל, לא נשלחו כל אלו המעורבים ברצח יהודים אל משימות מסוכנות, אוטו ברנדפיש לדוגמא. בוטמן עצמו, ודאי שלא היה שבע רצון מן הפקודות החדשות שקיבל. כפי שצוין לעיל, מפקדה של חלמנו לא היה נלהב להישלח אל החזית.

פוליצימייסטר ווילי לנז, המפקח על המחנה שביער, לא נשלח ליוגוסלביה יחד עם שאר הזונדרקומנדו. בנובמבר 1943 התמנה על בסיס ניסיונו בשריפת גופות של בני אדם על מערך חדש: זונדרקומנדו לגאת’.

קבוצה זו גובשה במטה הגסטאפו באינורקלאו (הוהנזאלזה) ומפקדה היה קרימינלקומיסר והופטשטורמפיהרר ד”ר ג’ונס לגאת’. הקבוצה כללה גם את קרימינלאוברסקריטר ושטורמשארפיהרר ווילהלם שמירז, אריך מיכאליס וולטר פילר, ארנסט “מקס” ברמייסטר (אין קשר משפחתי בינו לבין וולטר ברמייסטר), שהועבר ללודז’ וקיבל משימת שמירה עבור “ווטרקומנדו”, השם הנוסף של הקבוצה. נהגי הזונדרקומנדו היו הופטשארפיהרר ארנסט טילי, ששימש בעבר כנהג בכלא פורט VII וכן הרמן גילאו.

המשימה שהוטלה על הזומדרקומנדו היתה להוציא מן הקברים ולשרוף את גופות הנרצחים ברציחות ההמוניות שבוצעו על ידי זונדרקומנדו לנגה ואחרים מאז תחילת המלחמה. צוות הSS כמובן לא היו אלו שביצעו את החפירות. יחידה של 30 עובדי כפיה יהודים מגטו לודז’ גובשה לביצוע העבודה השחורה. היה עליהם לעבוד עם אזיקים לרגליהם. פעמיים במהלך המבצע הובאו במשאית 50 יהודים למטרה זו.

ארבעה פולנים נתמנו להשגחה על העובדים היהודים. פוליצימייסטר ווילי לנז נסע לפוזנן ובחר שם את לז’ק יאסקולסקי, הנריק מאליצ’ק, הנריק מאניה וקאיטן סקריפשינסקי, כולם מאומנים היטב למשימה. בריגדפיהרר ארנסט דאמזוג, מפקח משטרת הביטחון בפוזנן העביר ליחידה מפות של אזורי הקברים, והעבודה הזוועתית החלה. גם בעזרת המפות, ציין פילר אחר כך, היה בלתי אפשרי לאתר חלק מן המקומות הללו ללא עזרת הפולנים שנכחו בעצמם במקום כאשר נקברו הנרצחים. עבודתם של אנשי הזונדרקומנדו נבחנה תקופתית על ידי ראש הגסטאפו בפוזנן, אוברשטורמפיהרר היינץ סטוסברג וכן על ידי מפקח משטרת הבטחון ושירות הביטחון הנזכר לעיל, בריגדפיהרר ארנסט דאמזוג.

148הווטרקומנדו פורק באביב 1944, למרות שמתאים יותר לומר, “הועבר”, שכן כמעט כל היחידה נשלחה לחלמנו על מנת להקים את המחנה מחדש. יחידת עובדי הכפייה היהודים חוסלה ביריה, נערמה בערימה ונשרפה, שכן לא היה בהם עוד צורך. שמירז, פילר, לנזטילי, גילאו יחד עם ברמייסטר ופלוגת המשטרה שלו, שרתו בחלמנו בתקופה השניה של פעילות המחנה. ארבעת הפולנים הוחזרו לפורט VII ואחר כך הועברו לזאביקובו (פוגנבורג), מחנה מעבר של הגסטאפו בפוזנן (על גורלם הסופי של העובדים הפולנים ראה בנספח III: סופם של דמויות מפתח).

באוגוסט 1943 שוחררו ארווין בירסטינגר, מקס זומר ואלואיס היפלה מחטיבת פרינץ אויגן ביוגוסלביה, על פי היפלה, כיון שהיו מעל גיל 45. הם הועברו ליחידה מסווגת בווימר. באפריל 1944 קבלו teletype  (מברק) מבוטמן ובו הוראה להתייצב חזרה בחלמנו.

פרק שלישי

השמדה- התקופה השניה (1944-1945)

הקמת המחנה מחדש

בין סגירת מחנה חלמנו באפריל 1943 לבין הקמתו מחדש, שנה אחר כך, ספגה גרמניה מספר מפלות בשדה הקרב. צבא גרמניה נסוג בסטאלינגראד, המצעד הארוך של הצבא האדום לברלין החל, וההפצצות של בנות הברית על הרייך התחזקו. במאי 1943 נכנעו הכוחות הגרמנים והאיטלקים בצפון אפריקה. בסוף 1943 כבר דחקו בנות הברית במעלה המגף האיטלקי והסובייטים השתלטו מחדש על קייב.

גאולייטר ארתור גרייזר היה נתון תחת לחץ. הימלר התנגד להחזקת יהודים בגטאות למטרות תעשיתיות, ובפרט עבור צרכי המלחמה. לאחר מרד גטו וורשה באפריל-מאי 1943, היה הרייכספיהרר נחוש בדעתו לסגור את כל הגטאות ומחנות העבודה, או לפחות להציבם תחת משמר של הSS. עד סוף 1943 נסגרו מחנות עבודה רבים, ועובדי הכפייה היהודים נשלחו לאושוויץ. כתוצאה מכך נגרם לגרייזר אובדן של מקור הכנסה משמעותי, בגלל הפסקת העבודה היצרנית.

גם הימלר שם עינו של גטו לודז’. ביוני 1943 הצהיר כי הגטו נחשב מעתה מחנה ריכוז והוא יעבור לסמכותו של גרופנפיהרר אודילו גלובוצ’ניק, ראש הSS  והמשטרה בלובלין. כמו כן המליץ על העברת כוח העבודה המיומן והמכונות אל מחנות ריכוז הנמצאים תחת פיקוחו. מאידך היתה לגרייזר תמיכה בהמשך שליטתו על הגטו מצד הפיקוח על הנשק של הווארמאכט והמשרד לחימוש ולייצור מלחמתי (אלברט ספיר). הנושא נותר ללא הכרעה עד סוף השנה כאשר שוב הכריז הימלר כי הגטו יהפוך למחנה ריכוז וינוהל על ידי משרדו של אוברגרופנפיהרר אוסבלד פאול לעניני כלכלה וניהול (WVHA), האחראי למחנות ריכוז. שני הצדדים ביססו את טענותיהם על רווחיותו או אי רווחיותו של הגטו. בפגישה שנערכה ב9 בפברואר 1944 תבעו נציגיו של גרייזר 20 מיליון ר”מ עבור המכונות שבגטו וכן אחוזים ברווחיו העתידיים אם יעבור הגטו לידי הSS. שלושה ימים מאוחר יותר היה הימלר בפוזנן ודן על הנושא באופן אישי עם גרייזר. כתוצאה מפגישה זו נותר הגטו בשליטתו של גרייזר, אך בתמורה הסכים להתחיל לחסל את המובלעת היהודית. הפגישה גם הובילה להפעלה מחדש של זונדרקומנדו קולמהוף. הפרטים נכתבו במסמך שלהלן, מכתב שנכתב על ידי גרייזר אל יריבו בנושא, אוסבלד פאול.

פוזנן 14 בפברואר 1944

סודי ביותר!

חבר יקר למפלגה,

בביקורו של הרייכספיהרר בפוזנן אתמול והיום, הזדמן לי לדון עימו ולהבהיר שני ענינים הנוגעים לתחום אחריותך. הנושא הראשון הינו:

הגטו בליצמנשטאדט, לא יהפוך למחנה ריכוז, כפי שצוין על ידי אוברפיהרר בייאר והופטשטורמפיהרר ד”ר וולק שנשלחו אל הגאו שלי על ידי משרדך. שיחותיהם התנהלו במשרדי, ברייכסשטאטהאלטר בפוזנן, ב5 לפברואר. הפקודה שניתנה על ידי הרייכספיהרר ב11 ביוני 1943, אם כן, לא תבוצע. סיכמתי עם הרייכספיהרר על הפרטים כדלהלן :

1. כוח האדם בגטו יצומצם עד למינימום ויעמוד רק על מספר היהודים החיוני לכלכלת המלחמה.
2. הגטו יישאר כגטו מקומי של הגאו של ווארת’לנד.
3. צמצום הגטו יבוצע על ידי הזונדרקומנדו המיוחד של הופטשטורמפיהרר בוטמן שצבר ניסיון בגאו. הרייכספיהרר יתן הוראות להחזיר את הופטשטורמפיהרר בוטמן ואת הזונדרקומנדו שלו ממשימתו בקרואטיה ויעמיד אותו שוב לשימוש ווארת’לנד.
4. השימוש והניהול של תכולת הגטו נשאר בידי הוורת’לנד.
5. לאחר שיועברו כל היהודים מן הגטו והוא יחוסל, יחזרו אדמות הגטו לעיר ליצמנשטאדט. הרייכספיהרר יתן על כך הוראות מיוחדות למשרד הנאמנים הראשי, מזרח.

אבקש ממך לשלוח את הצעותיך בעניין בהקדם האפשרי.

באיחולים ידידותיים

הייל היטלר

שלך,

גרייזר

בהתאם לנקודה ג’ במכתב לעיל, היה זה הימלר שהורה לבוטמן לחזור לחלמנו. בקרואטיה אסף בוטמן את רוב חברי הזונדרקומנדו ויידע אותם על חזרתם לחלמנו לכונן מחדש את 151המחנה ולחזור לפעילותם הקודמת. תחילה נסעו לברלין שם הכריז בוטמן שהם יקבלו הודעה על מקום ומועד ההתאספות מחדש. זמן קצר לאחר מכן, קיבל כל אחד מחברי הזונדרקומנדו פקודה אישית להתייצב במשרדי הגסטאפו בפוזנן. לאחר שהגיעו כולם לפוזנן הודיע להם בוטמן שהם יסעו ברכבת לקולו ואחר כך במשאית לחלמנו. בוטמן קיבל מינוי רשמי כראש מחלקה C  בחטיבה IV במטה הגסטאפו בפוזנן, שתפקידו היה טיפול באויבי הרייך.

ברשימותיו מאמצע מרץ תיעד סטאניסלב רובאך, העיתונאי מהעיר קוצ’יילק הסמוכה כי הזונדרקומנדו חזר לחלמנו.

ה19 במרץ 1944, לאחר הפסקה של שנה, מסתובבות שמועות על כינונו מחדש של מחנה חלמנו. ההכנות באסם הישן באחוזה צוברות תאוצה, המקום גודר וכד’. האנשים הגרים בבתים הסמוכים גורשו. יש כבר יותר מ100 קצבים (בעיירה).

הקבוצה המחודשת של הזונדרקומנדו קולמהוף של הSS  , שוב בחלמנו, חזרה לתפקידיה הקודמים עם אנשי הצוות הבאים:

הופטשטורמפיהרר הנס בוטמן- מפקד

אונטרשארפיהרר (קודם) וולטר ברמייסטר- נהגו של בוטמן ושלישו

הופטשארפיהרר הרברט הייקה- ריכטר- חפצי ערך

הופטשארפיהרר וילהלם גורליק- מנהל

הופטשארפיהרר ארווין בירסטינגר- אחראי רכב

הופטשארפיהרר גוסטאב לאאבס – נהג משאית גז

הופטשארפיהרר ארווין (אריך) שמידט- חדר אוכל ואספקה

הופטשארפיהרר ג’ונס רונג’- מפקח הקרמטוריום

אונטרשארפיהרר אריך קרטשמר- מפקח הקרמטוריום

אונטרשארפיהרר מקס זומר- עוזר לגורליק

שטורמשארפיהרר אלואיס היפלה- אחראי על העבודה היהודית

פוליצימייסטר ווילי לנז- אחראי על המחנה שביער

בנוסף, צורפו האנשים הבאים אל זונדרקומנדו קולמהןף, אשר שירתו יחד ב”ווטרקומנדו” של לגאת’:

אוברשארפיהרר וולטר פילר- סגן מפקד

הופשארפיהרר הרמן גילאו- נהג

הופטשארפיהרר ארנסט טילי-נהג

שארפיהרר סטפן סיידנגלנץ- נהג

בוטמן שוב פיקד על הזונדרקומנדו. וולטר פילר שימש כסגן המפקד. אלברט פלייט, סגנו של בוטמן 152בתקופה הראשונה של המחנה נשאר בבלקן, שם מת ב4 באוקטובר, 1944. על פי פילר, היה אמור היה וילהלם שמירז’ שהועבר עמו לחלמנו מהווטרקומנדו, לשמש כסגנו של בוטמן. שמירז’ שהה בחלמנו יומים בלבד ועזב עקב חולי מעיים.

חברי הזונדרקומנדו קיבלו שכר נאה, את ההקצבות הגדולות ביותר האפשריות, ובנוסף אבקת כביסה וסבון. כמו כן קיבלו מדי עשרה ימים בקבוק ליקר ו100 סיגריות. כל 15 יום חילק גורליק תשלום נוסף לכל עובדי המחנה. השוטרים קיבלו 12 ר”מ ליום, חברי הSS  וריבירלוטננט ארנסט ברמייסטר, ראש הפוליציוואכטקומנדו, קיבלו 15 ר”מ ליום, ובוטמן קיבל 18 ר”מ ליום. בוטמן קיבל הקצבה מיוחדת של ליקר וסיגריות עבור אורחים כגון גאולייטר גרייזר וקצינים מלודז’. הטבות אלו כוסו על ידי  GSV  ומשרד המושל בפוזנן.

כיון שהמחנה חוסל לחלוטין ב1943, היתה משימתו הראשונה של הזונדרקומנדו להקימו מחדש. רודולף קראמפף מהנהלת גטו לודז’ , מבקר תכוף שהיתה לו גישה חופשית אל המחנה, היה מבין אלו שהעבירו אספקה, וכן קרבנות, לחלמנו. מאוחר יותר סיפר כדלהלן.

במרץ 1944 העברתי רהיטים לחלמנו ופרקתי אותם לפני בנין הצוות. מספר ימים מאוחר יותר סיפקתי מלט, ופרקתי אותו ליד האסם באדמות הטירה לשעבר. ברמייסטר, ריכטר ורונג’ לקחו ממני את המלט. בזמן זה לא היו עדיין עובדים יהודים בחלמנו. הם נשאו את המלט בעצמם. אזור הטירה היה עדיין לא מגודר. לא היו זקיפים ששמרו.  מספר ימים מאוחר יותר הבאתי רהיטים נוספים. סך הכל עד לזמן זה, עשיתי שישה מסעות. חוץ ממני נסע גם אוסבלד גוסל לחלמנו. ראיתי כיצד נבנים צריפי המגורים והגדר סביב. העברתי קרשים מספר פעמים. הגדר נבנתה על ידי אנשי הSS. בסוף אפריל הובאו עובדים יהודים לחלמנו.הביאו אותם טוסט ושווינד מהגסטאפו. בזמן זה בערך הבאתי מטען של פסי ברזל ומשטחי ברזל עבים. אני משער שהיה זה בסוף אפריל 1944. הובאו שוטרים ואנשי SS  כתגבורת לזונדרקומנדו. אז פגשתי חוץ מבוטמן, גם את פילר (סגנו של בוטמן), ריכטר, רונג’, שמידט, גורליק, לנז, זומר לאאבס, בירסטינגר ושנים נוספים מלודז.

הזונדרקומנדו גידר את השטח של הטירה לשעבר, לא בגדר עץ, כפי שהיה בתחילה, אלא בגדר תיל דוקרני, שהוחזק בעמודי בטון. מדי מספר מטרים הוצמדה אזהרה מלווה בציור גולגלת ועצמות מוצלבות “מחושמל”, למרות שהגדר לא היתה, בעצם מחושמלת. בתוך השטח היתה גדר נוספת שסבבה את בנין האסם.

בתקופה הראשונה החזיק בוטמן קבוצה של בעלי מלאכה מיומנים במחנה. כיון שמבנה הטירה כבר 153לא היה קיים, התגוררו עובדי הכפייה היהודים ובעלי המלאכה בבנין האסם. שוב, מעט מאוד ידוע אודות בעלי המלאכה בתקופה השנייה. אף אחד מהם לא ניצל בחיסולו השני של המחנה, והם מוזכרים לעיתים רחוקות בעדויות. אולם, מסמך  אחד שרד את המלחמה ומצא את דרכו אל הארכיון הלאומי המרכזי במוסקבה. המסמך הינו חלק מן האוסף של הועדה היהודית האנטי פאשיסטית, ומכיל מחברת שנכתבה על ידי בעלי המלאכה עצמם. יש בו, כפי שניתן לשער, מכתבי פרידה מן המשפחה, ודרישה לנקמה, יותר מאשר כרוניקה מסודרת של מאורעות שאירעו במחנה. המחברת ניתנה לאיכר פולני למשמרת ונמסרה לצבא האדום כאשר זה כבש את חלמנו. בעלי המלאכה עבדו בקומה העליונה של האסם. יתכן שהדלת שהובילה את הקומה העליונה היתה נעולה על מנת למנוע קשר ישיר עם העובדים היהודים האחרים (אמנם, הם יכלו לשוחח דרך הרצפה). לא ידוע כמה חופש תנועה ניתן להם או שהם לא הורשו מעולם לצאת מחדרם שלמעלה.

הקבוצה הכילה כ15 חייטים וחמישה סנדלרים (המספר השתנה, כמובן בכל פעם שאחד מהם הוצא להורג). הם עבדו לא רק עבור הזונדרקומנדו, בהכינם בגדים אזרחיים ומדים, אלא עבור אישים גרמנים רמי דרג אחרים, כגון גרייזר וביבאו. (בתקופה זו ביקר גרייזר בחלמנו לפחות פעם אחת, וביבאו הגיע מספר פעמים). חומרי הגלם בהם השתמשו בעלי המלאה סופקו על ידי המשלוחים שהגיעו. נאמר שלבוטמן היו 17 זוגות מגפיים. קבוצת בעלי המלאכה שרדה על לחיסולו הסופי של המחנה.

ליד האסם נבנה צריף עץ גדול. בתוכו היו שני חדרים. קירות החדר הראשון היו מלאות במדפים, והוא שימש כחדר איחסון זמני עבור חפצים שונים שנלקחו מן הקרבנות. החדר השני שימש כמשרדו של וולטר ברמייסטר.

מגרסה הובאה אל המחנה מגטו לודז’ ונקראה בשם “הזאב”. היא מוקמה בצד הצריף כשפניה לכיוון הנהר על משטח של 3 על 5 מטרים, ושימשה לגריסת הבגדים ירודי האיכות לסרטוטים. אחר כך נארזו  הסמרטוטים ונשלחו לגטו לודז’.

אוהל ענק הוקם בצידו השני של הצריף. על פי פילר היה אורכו 80 מטר, רוחבו 15 מטר וגובהו שישה מטר. הוא שימש כחדר מיון ואיחסון עבור חפצים שהובאו אל המחנה.

ליד האוהל נחפר בור עמוק באדמה. אש תמידית בערה שם כדי לשרוף את החפצים האישיים “חסרי הערך” (כגון תמונות, ניירות אישיים, דרכונים, מכתבים וכד’) שנמצאו במהלך החיפוש והמיון בבגדים. בורות נוספים מסוג זה נחפרו בהמשך.

בינתיים נבנו ביער שני צריפי עץ, כ150 עד 200 מטר מן הכביש הראשי. בתקופה השנייה שמשו 154צריפים אלו לאותה מטרה ששימשה הטירה בתקופה הראשונה- כאזור קבלה, להתפשטות וכפרוזדור המוביל למשאיות הגז. שטח הצריפים היה כ20 מטר אורך והם עמדו זה לצד זה. הם מוקמו ביער, בסמוך לשדה רחב ידים, שם אמור היה להיבנות הקרמטוריום החדש. לא היו חלונות בצד שפנה אל השדה. דלתות הצריפים היו בצד הנגדי אל השדה. גדר עץ נבנתה מסביב שני צריפים אלו.

שבועיים לאחר שחזר הזונדרקומנדו לחלמנו, הגיעו משאיות הגז ברכבת לקולו. גוסטאב לאאבס, נהג משאית הגז, שיחזר את הימים הראשונים לאחר חזרתו לעיירה.

בחלמנו, חזרנו למגורינו הקודמים בבתי העיירה. בימים אלו, לא היתה לי עבודה. ככל שאני זוכר, לא החלו בבנית שום מבנה בעיירה, כולל בשטח הטירה לשעבר. (…) לאחר זמן קצר, הורה בוטמן לי ולהרינג להגיע אל תחנת הרכבת בקולו ולקחת משם את שתי משאיות הגז. (…) וולטר ברמייסטר הסיע אותנו במכונית לתחנת הרכבת בקולו, שם ניצבו שתי המשאיות ברכבת מטען. לדעתי, היו אלו שתי משאיות הגז שנהגנו בהן במהלך 1942-3. הבאנו את המשאיות לחלמנו והחנינו אותן בשטח הטירה לשעבר.

לאחר שנבנו שני הצריפים ביער, ושטח הטירה גודר בתיל דוקרני, הגיע במשאית הטרנספורט הראשון של עובדים יהודים מלודז’. (בשונה מן התקופה הראשונה, לא היו אסירים פולנים במחנה בתקופתו השנייה). במשלוח זה נכלל גם שמעון סרברניק בן ה13:

במרץ, 1944 נלכדתי בפשיטה פתאומית שנערכה בגטו, בזמן שנסעתי בחשמלית, ולקחתי לשוק באלוקי. היו שם משאיות מחלמנו. יחד עם עוד כ50 אנשים שנתפסו בפשיטה הועמסנו על שאיות ונסענו משם. (…)

הביאו אותנו לחלמנו והכניסו אותנו לאסם שהיה בשטח הטירה לשעבר. לא היו שם יהודים נוספים. התברר לנו שאנו נמצאים במחנה של זונדרקומנדו. אחרי שעה, חילקו אותנו לשתי קבוצות. העובדים החזקים והטובים יותר נשלחו אל היער, ונקראו בשם “וואלדקונמנדו”. העובדים חלשים והצעירים יותר, כולל אני, נשארו ועבדו במה שנקרא “האוסקומנדו” (…) כולנו נכבלנו באזיקי רגלים. השלשלאות הגבילו את תנועותינו במידה כזו, שלא יכולנו ללכת בפסיעות רגילות, אלא בפסיעות קטנות. (…)

לעובדים ניתנו 20 דקגרם (כשבע אונקיות) לחם ליום, קפה בבוקר וחצי ליטר מרק לארוחת צהרים. רק לאחר הגעת הטרנספורט הראשון (של קרבנות) קיבלנו שמיכות.

סרברניק הינו היחיד מכל העובדים היהודים בחלמנו, ששרד את כל התקופה השנייה בחלמנו, 155כשמונה וחצי חדשים. הישרדותו היתה בעיקר הודות לוולטר ברמייסטר, שחיבב במיוחד את הנער. ברמייסטר התערב פעמים רבות לטובתו במהלך ה”סלקציות” שנערכו מדי שבוע. פעם, בזמן הסלקציה, כאשר סרברניק שהה במחנה כבר שלושה חודשים, נשאל כמה זמן כבר נמצא במחנה. כאשר ענה “יומים” החל הגרמני לקלל אותו וכינהו שקרן. סרברניק החל לבכות. ברמייסטר ניגש אל הממונה, לחש משהו באזנו, ואז נעזב סרברניק לנפשו. בהזדמנות אחרת, כאשר ביקש בוטמן לירות ב15 עובדים, כעונש על נסיון בריחה, אמר ברמייסטר לסרברניק ללכת למשרדו ולנקות את הרצפה, כדי למלטו מידי בוטמן. ברמייסטר אמר לסרברניק ש”כשתסתיים במלחמה, תוכל לבוא לביתי להיות לי לבן”.

לסרברניק היה קול זמיר שהוא שר לעיתים תכופות להנאת צוות המחנה. בין תפקידיו במחנה היה איסוף מזון עבור הארנבות שגידל בוטמן. במהלך שיטוטיו בחיפוש מזון לארנבות, לפעמים בסירה לאורך הנהר, היה סרברניק נותן את קולו בשיר. קולו נישא למרחוק, ואנשים בעיירה יכלו להאזין לשירתו. הם קראו לו “שפיוואק” (הזמיר).

בתחילה עבד סרברניק עבור ברמייסטר. בבקרים, לאחר שיצא הוואלדקומנדו אל היער, ניקה סרברניק את האסם. יחד עם ברמייסטר, היה נושא מים לשתיה עבור העובדים ביער, ומדי פעם היה אוסף את השלל היומי של שיני הזהב שנעקרו מפיות הנרצחים. אחר כך, כשחזרו אל “משרדו של ברמייסטר” ישב על שרפרף והפריד את הזהב מן השיניים בעזרת פטיש קטן. באשר לא היו במחנה מים זורמים, היה סרברניק שואב מים מן הנהר ומביאם אל המחנה.

משימתו הראשונה של ההאוסקומנדו היתה מחרידה. האיזור בו מוקם המחנה היה אפוף בצחנה קשה. הקומנדו נצטווה להסיר את ההריסות שמעל המרתף. לאחר שחפרו לתוך איזור המרתף, גילו שם מספר גויות בשלבי ריקבון, וכן חלקי גויות, כולל גופות ילדים. על העובדים היה להעמיס את הגופות על משאית שלקחו אותם אל המחנה שביער. הקרקע מולאה שוב באדמה. לא ידוע מי היו הקרבנות הללו. ברשימותיו מציין רובאך, שהיו אנשים בתוך הטירה כאשר התפוצצה. הוא סבר שהיתה זו הקבוצה האחרונה של העובדים היהודים. על פי גריסתו של סרברניק, כאשר העבירו את הגופות, נאמר כי היו אלו חולי נפש.

בינתיים החלה קבוצת העובדים היהודים שנלקחו בכל בוקר אל היער, הוואלדקומנדו, לבנות שני כבשנים גדולים. בתחילה לא ידעו העובדים מה הם בונים ופשוט מילאו אחר ההוראות שקיבלו. רונג’ 156פיקח על הבנייה ובחר למקם את התנורים מספר מטרים צפונית למיקומם של הכבשנים הקודמים, שנבנו ב1942. רונג’ קיבל בקבוק ליקר כבונוס לאחר סיום בנית הקרמטוריום.

יסודות הקרמטוריום היו כשלושה וחצי מטרים מתחת פני הקרקע. קירותיו התרחבו ככל שהתקרבו אל פני האדמה, בהגיעם למימדים של 17 על 17 מטר. הם נעשו מלבנים חסינות אש שהובאו מבית חרושת בקולו. הרשת מלמעלה נעשתה מפסי רכבת, אלו שהובאו מלודז’ על ידי רודולף קראמפף. היו פתחי איורור עבור האש משני צידי התנור. פתחים אלו איפשרו זרימת אויר אל תחתית בור האפר. כדי לנקות את התנור היה על העובדים לעבור דרך התעלה, שהיתה באורך של כשמונה מטרים אל בור האפר. התעלה היתה בגובה מספיק למעבר אדם בכפיפה. המתקן כולו היה מתחת לאדמה. לא היו בו ארובות. כאשר התנורים לא היו בשימוש, הם כוסו בגג נייד עשוי מענפי עצי אורן להסוואה מפני צפייה אווירית.

היהודים שהועסקו בבנית הקרמטוריום נהרגו לעיתים תכופות לשם שעשוע של חברי הזונדרקומנדו. בוטמן ולנז נהנו מכך במיוחד. סרברניק משחזר “משחק” מעין זה.

בוטמן היה בוחר קבוצת עובדים יהודים ואומר, “האם אתם רואים את האצבע הזו? אם אזיז אותה לכיוון זה, תעמדו, ואם אזיז אותה לכיוון השני תשכבו”. כך היה מעמיד ומשכיב אותנו עד שנותרנו חסרי נשימה לחלוטין. כאשר לא הבחין בכך לא הייתי מתרומם (…) כך שלא התעייפתי כל כך. לבסוף היה שולף את אקדחו ויורה בכל אלו שנשארו שוכבים.

מיצ’יסלאב (או מרדכי, אך נקרא במחנה בשם מקס) זורבסקי, הניצול היהודי היחידי מן התקופה השנייה, הגיע לחלמנו בטרנספורט VII מגטו לודז’. הוא שרד ממשחק נוסף ששיחקו אנשי הSS. בדרך כלל היו ימי ראשון ימי מנוחה במחנה. אנשי הזונדרקומנדו המשועממים היו פוקדים על מספר אסירים לעמוד בטור כך ש”(…) הועמדנו בטור, לכל אדם היה בקבוק על הראש, והם השתעשעו ביריה בבקבוקים. כאשר פגעו בבקבוק, האיש ניצל, אך כאשר הכדור פגע נמוך מן המטרה, האיש נהרג.”

מתוך כ30 האנשים שנשלחו אל היער מדי יום, שכיח היה שחזרו רק מחצית אל האסם בסוף היום. הקבוצה התחדשה באופן מתמיד על ידי עובדים שהובאו מלודז’. בתקופת הקמת המחנה מחדש הובאו עובדים חדשים בקבוצות של 30 שמונה פעמים מלודז’ אל המחנה. כאשר הגיע הטרנספורט הראשון של קרבנות ב23 ביוני, נותרו בחיים רק 18 עובדים יהודים במחנה. כל השאר נהרגו. גופותיהם נקברו בערימת חול יחד עם הגופות שנמצאו במרתף באיזור הטירה לשעבר. מאוחר יותר, 157כאשר הסתיימה בנית הקרמטוריום, נשרפו הגופות בתוכו יחד עם כ15 קצינים גרמנים שהובאו למחנה באזיקי רגלים ונורו.

ריבירלוטננט ארנסט ברמייסטר עמד בראש הפוליציוואכטקומנדו בתחילת התקופה השנייה. יחד עם 40 אנשי פלוגתו סיימו את שירותם במסגרת זונדרקומנדו לגאת’, שתפקידו היה הוצאת הגופות של הנרצחים בפעולות קודמות והעלתן באש. ברמייסטר משחזר את הגעתו לחלמנו.

(בוטמן) הקצה לנו מספר בתים ריקים בעיירה למגורים. אחר כך שאלתי את בוטמן מה מתרחש בחלמנו ומה יהיה תפקידה של הפלוגה שלי. הוא הסביר לי שהוקם מחנה השמדה ליהודים ביער ליד קולמהוף. הוא ומספר אנשי SS  בונים שם כרגע מספר צריפים וקרמטוריום. כאשר תושלם הבנייה, יגיעו לקולמהוף טרנספורטים של יהודים. יהודים אלו ישוכנו קודם בבנין הכנסיה שבעיירה, ואחר כך יועברו למחנה שביער, שם ייהרגו. גופותיהם יישרפו בקרמטוריום. תפקידי היה לשמור על אזור היער כולו מבחוץ. הוא הורה לי להציב זקיפים מסביב למחנה זה (…) ביום הראשון לשהותי (בקולמהוף), הסיע אותי בוטמן לסיור במה שנקרא המחנה ביער. (…) שני צריפים וקרמטוריום ניצבו שם, בקרחת יער. היא היתה באורך כ120 מטר וברוחב 80 מטר. בוטמן אמר לי להציב שורה של זקיפים מסביב למחנה (…) וכן עשיתי. מאוחר יותר, כאשר החלה ההשמדה בפועל, אמר לי שיש להציב שומרים נוספים בתוך המחנה ביער (…) לאחר כ 14 ימים או שלושה שבועות היה המחנה ביער מוכן, והטרנספורטים הראשונים של היהודים התחילו להגיע.

כ40 שוטרים נוספים הועברו מלודז’ אל המחנה. כאשר האיזור סביב הטירה לשעבר היה מוכן ועמד תחת שמירה, וכן הושלמו כל ההכנות במחנה שביער, החלו להגיע משלוחים אל המחנה.

שיטת הריגה חדשה

כאשר נשלמו ההכנות במחנה, הופיע כרוז  416 בגטו לודז’ ב16 ביוני, 1944, וקרא להרשמה לעבודה בהתנדבות מחוץ לגטו. תמריצים להתנדבות כללו מתנות כגון ביגוד, נעלים, לבנים, גרבים והזדמנות מידית לקבלת מנות מזון. הגסטאפו מסר הוראות הנוגעות לטרנספורטים אלו ליודנראט. ההוראות נרשמו ברשומות הגטו.

תזכיר

בימי שני, רביעי ושישי בכל שבוע, יועבר משלוח של 1,000 איש עבור עבודה מחוץ לגטו. הטרנספורט הראשון יעזוב ביום רביעי, ה21 ביוני, 1944 (כ600 איש). יש למספר את המשלוחים (בספרות רומיות: טרנספורט I  וכן הלאה). לכל נוסע יינתן מספר טרנספורט. המספר יופיע על בגדי העובד, וכן 158על מטענו. כמות המטען המותרת לאדם – 15 עד 20 קילוגרם.

לאחר עיכוב של יומים מתאריך ההתחלה (עקב חוסר הזמינות של קרונות משא), יצא המשלוח הראשון ל”עבודה מחוץ לגטו”. מתוך הרשומות:

יום שישי ה23 ביוני, 1944

(…)הטרנספורט הראשון ובו 562 איש יצא מראדוגוזץ’, בוקר בשעה שמונה. לפני היציאה השמיע קצין הגסטאפו גינטר פוקס מספר הערות מרגיעות. הוא ציין כי הם יעבדו בתחומי הרייך ויסופק להם מזון טוב. עקב מחסור בקרונות נוסעים, הם יעלו על קרונות משא, אך יועברו אל קרונות נוסעים בהמשך הדרך. לא היה מקום לחשש.

כמובן, הנאום שנשא גינטר היה כולו הטעיה. לא היה מזון, לא היו קרונות נוסעים, היו ליהודים סיבות רבות לחשש. לאחר יציאתו של הטרנספורט העיר ביבאו “כעת יש לנו כבר 600 בתוך הקופסה”. ארנסט ברמייסטר משחזר את הגעת הטרנספורט של הקרבנות לתחנת הרכבת בקולו כדלהלן:

משלוחים עם יהודים הגיעו ברכבת לווארת’בריקן (קולו). שם היה על היהודים לעבור לרכבת המסילה הצרה שנסעה לקולמהוף. כארש הגיע הטרנספורט הראשון של יהודים לווארת’בריקן , אמר לי בוטמן ללוות ולשמור על הטרנספורט הזה בדרכו מווארת’בריקן לקולמהוף עם פלוגה של 20 שוטרים מן היחידה שלי. בוטמן עצמו הסיע אותי ואת אנשי לווארת’בריקן. כאשר הגענו לשם, הגיע למקום טרנספורט של 500 או 600 יהודים. המשלוח לווה ביחידת משטרה תחת פיקודו של קצין משטרה. (…) בוטמן העביר את המשלוח לאחריותו מידי קצין המשטרה, ולאחר מכן, תחת פיקודו של בוטמן לקחנו את האנשים היהודים (ברכבת הצרה) לקולמהוף, שם שוכנו במבנה הכנסיה. אחר כך היה עלי למנות זקיפים לשמור על הכנסיה.

במהלך תקופה זו, המשיכה הרכבת בעלת המסילה הצרה לעבור דרך פויירקי, שם עצרה בזמן התקופה הראשונה ועברה בקצה המחנה שביער, לפני הגיעה אל תחנת הרכבת בחלמנו, שהיתה ממש מעבר למקום בו חצתה המסילה את הכביש ליד מסעדת השוטרים. הצעדה אל הכנסיה היתה קצרה, כ400 מטר. לאחר שהגעת הטרנספורט, הרגיע היפלה את האנשים שאין מקום לחשש. אחר כך נכלאו האנשים בכנסיה. גודל הטרנספורט בתקופה זו התבסס על קיבולת הכנסיה, כ700 איש. סרברניק ושאר חברי ההאוסקומנדו נצטוו להתאסף. סרברניק משחזר את ההליך שהתבצע אחר כך.

הם ציוו עלינו לשאת את המטען, שהיה ליד הרכבת בעלת המסילה הצרה במקום בו חצתה את הכביש. האנשים כבר נכלאו בכנסיה. לקחנו את החפצים אל שני הצריפים שהיו במגרש. אחד מהם היה גדול מאוד (האוהל), והשני קטן ממנו. החפצים מוינו באוהל הגדול. החבילות היו בצד אחר והמיון נערך בצד השני. ההאוסקומנדו מיין את החפצים. את חפצי הערך היקרים ביותר שמנו בצריף הקטן (משרדו של ברמייסטר)- בגדים חדשים וכיוצא בזה. דברי ערך ניתנו לברמייסטר.

היה צפוף מאוד בכנסייה. סרברניק היה מביא לחם ומים לאנשים הכלואים. בהזדמנות אחת החל אחד האנשים שבפנים לצעוק, בנסותו להזהיר את האחרים שהם יומתו בגז בבוקר למחרת. כדי לשמור על שלוותם של השאר, הוצא האיש שהחוצה, נלקח הצידה ונורה. על פי סרברניק, אותו אדם טען שכבר היה פעם בחלמנו.

בבוקר הבא הגיעו משאיות את פתח הכנסיה. שוב הגיע היפלה לאזור כדי להרגיע את הקרבנות שהכל בסדר. החל מן השעה שש או שבע בבוקר הוטענה משאית אחת בכל פעם, כדי לא ליצור עומס על הצריפים שבמחנה שביער. נאמר לכולם שהם עתידים להתרחץ. מספר האנשים שהועמסו על המשאית היה תלוי בקיבולת משאיות הגז. המשאיות נסעו מן הכנסיה אל הצריפים שביער, בעיקר על ידי הנהגים סיידנגלאנץ וגילאו. שני שומרים ליוו כל משאית טעונה. לאחר שהקרבנות האחרונים באותו יום יצאו מן הכנסיה, בערך בשעה שתים אחר הצהרים, היתה קבוצה של עובדי כפייה יהודים, בפיקודו של היפלה, מנקה את הבנין, כהכנה לטרנספורט הבא.

כאשר הגיעו המשאיות אל הצריפים ביער, הורה קרטשמר לאנשים לצאת ולעמוד בטור לפני הבנין שבתוך הגדר. על מנת ליצור את התחושה שזהו מחנה מעבר ושיש יותר משני צריפים במחנה, סומן כל צריף במספר שנצבע על גביו- לא המספרים אחת ושתים, אלא  לדוגמא, שמונה ותשע. (לא ידוע מהם המספרים המדויקים שנרשמו).

כאן, לפני הצריפים, ניתן לאנשים “נאום קבלת הפנים”. חברים שונים בזונדרקומנדו, כולל פילר ובוטמן נשאו את הנאומים. קודם כל נאמר להם כי הם יועברו לגרמניה על מנת לעבוד בשיקום ערים מופצצות. הוזכרו שמות ערים באופן ספציפי. בתיאום עם הנהלת הגטו של ביבאו הוזכר אותו שם  עיר הן בגטו, לפני היציאה, והן ביער לפני הכניסה לצריפים. שם העיר נכלל ברשימה של שמות הנוסעים שנסעו בטרנספורט. לטרנספורט VII בו הגיע מרדכי זוראבסקי לחלמנו, נאמר כי הם נוסעים לליפציג. ערים אחרות שהוזכרו היו מינכן, האנובר וקלן.  הנאום תיאר בצבעים חיים כיצד ייראו החיים בגרמניה: תהיה עבודה , משפחות יחיו יחד במבנים חדשים וכו’. אך קודם לכן, על כולם לעבור 160בדיקה על ידי רופא כדי לוודא את כשירותם לעבודה. לאחר מכן יילקחו כולם לבית מרחץ לעבור נקיון מכינים, כך שיגיעו לגרמניה נקיים וכשירים. בזמן שיתרחצו, יחטאו את בגדיהם. הנאום היה משכנע במיוחד- הוא התאים במדויק למה שרצו האנשים לשמוע- כך שהם מחאו כפים וקראו קריאות שמחה כאשר הסתיים. היתה זו תחושת הקלה מבורכת לאחר הפחד והמהומה של המאורעות בגטו.

אחר כך נכנסו  האנשים לצריף הראשון שעל דלתו היה שלט “אל הרופא”. נאמר לאנשים שעליהם למהר, כיון שהטרנספורט לגרמניה יצא באותו יום. היה עליהם להניח את חפצי הערך על המדפים שמעל הווים עליהם תלו את בגדיהם. לחם וטבק וכן גפרורים או מצתים היו צריכים להניח בנפרד בתוך מטפחות או תיקים, כדי שלא ייהרסו במהלך החיטוי הכימי.

כולם התפשטו יחד, אנשים, נשים וילדים. על פי סרברניק, הורשו הנשים להישאר עם לבנים. על פי זורבסקי, היה על כולם להתפשט לחלוטין. (יתכן ששלב זה היה תלוי ב”אוירה” ששררה בכל טרנספורט.) לאחר ההתפשטות, היתה ה”בדיקה הרפואית” נערכת על ידי אוברוואכטמייסטר ברונו סימון. סימון לבש חלוק רופא לבן כדי להעניק אותנטיות למשחק, כפי שנהג ברמייסטר בתקופתו הראשונה של המחנה. הבדיקה כללה סקירה ויזואלית קצרה. כולם נמצאו כשירים לעבודה בגרמניה. לאחר הבדיקה, עם סבון ומגבת ביד (אותם הביאו עימם), נתבקשו כולם להתקדם, עדיין ערומים, אל הצריף הבא, אל הדרך למרחץ.

על דלת הצריף השני היה שלט עם כתובת מרגיעה “אל המרחץ”. על פי הרמן גילאו, היה פתח          בקיר הצריף השני והאנשים נצטוו להיכנס דרכו. תוך הצריף היה נראה כמרחץ, אך היתה זו בעצם משאית גז. לאחר שהוטען הרכב, הוא נסע מעם הקיר, הדלתות נסגרו והוא החל התקדם לכיוון הקרמטוריום. הנסיעה ארכה כשש דקות. על פי וולטר פילר, כאשר נכנסו לחדר, התבקשו כולם להתקדם לאורך הפרוזדור בצידו השני של החדר. פרוזדור זה  הוביל החוצה. רוחבו היה כשני מטר ואורכו כ25. הוא היה סגור משני צידיו בגדר עץ. היתה פנייה ימינה לפני סוף הפרוזדור, שהסתירה את מדרגות העץ הקטנות שהובילו אל משאית הגז.

תיאור שלב זה בהליך ההריגה שניתן מפי זורבסקי מכיל פרטים התואמים הן לעדותו של גילאו והן לעדותו של פילר. אולם, זורבסקי מציין שהוא חזה בתהליך מכיוון אזור הקרמטוריום, כ200 מטרים 161משם. לא ידוע האם זורבסקי היה אי פעם בתוך הצריף. ארנסט ברמייסטר גם הזכיר פרוזדור בעדותו (ראה להלן). תיאור התהליך מפי גילאו סובל מחיסרון ברור. הפעולה של התרחקות מן הקיר על מנת לסגור את דלתות הרכב, מאפשרת לאנשים שהתחרטו על כניסתם, לקפוץ החוצה. יתכן שלאחר שנוכחו בבעיה זו או בדומות לה הותאם התהליך למה שתואר על ידי פילר: נבנה פרוזדור שיוביל את האנשים אל המשאית, ובכך מאפשר את סגירת הדלתות לפני נסיעתה קדימה.

ארבעה שוטרים הוצבו בסוף הפרוזדור. במקרה שהאנשים סירבו להיכנס אל המשאית, היו השוטרים מכים אותם באלות. היערן הגרמני היינץ מאי נכח באופן אישי בשלב זה של ההשמדה, ובאופן שבו טיפל צוות המחנה באילו שסירבו להיכנס למשאית.

אשה צעירה שהיתה אמורה להיכנס (אל משאית הגז), פרצה בצעקות חסרות שליטה וקראה “אני לא רוצה להיחנק. עדיף לי להיירות”. “את יכולה לקבל זאת, ילדה”, אמר בוטמן, שלף את אקדחו וירה בה.

אשה מבוגרת עם ביתה, פניהן אפורות מאימה, בקשו רשות ליטול את חייהן בידיהן. היא ביקשה חבל. בוטמן זרק לעברה חזייה מערימת בגדים שהיתה בסמוך. הבת שכבה על הקרקע והאם כרכה את הרצועות סביב צוארה. כאשר האם משכה, הבת צרחה בפחד, והאם הירפתה. בוטמן ותליינו הביטו בהן בחיוך שטני. “אנחנו בכל זאת יותר הומניים, לא כן, אם כן, היכנסו אל המשאית”, אמר.

ארנסט ברמייסטר, מפקד הפוליציוואכטקומנדו, גם היה נוכח בשלב זה של ההריגה בטרנספורט I.

בבוקר שלמחרת לקחו חברי הזונדרקומנדו את היהודים, אנשים ונשים במשאיות אל היער. הלכתי ליער לראות מה יקרה להם. על היהודים היה לרדת מן הרכבים לפני הצריפים הגדולים במחנה שביער. הם התאספו ברחבה שלפני הצריפים, שהיתה מוקפת בגדר בגובה אדם. בוטמן אמר להם שהם ילכו לעבוד בגרמניה, אך קודם עליהם להיבדק על ידי רופא, וכן, כדי למנוע מחלות, להתרחץ. לצורך זה עליהם יהיה להתפשט בתוך הצריף, לקחת סבון ומגבת, ולהיכנס למשאית, שתוביל אותם למרחץ. וכן היה. היהודים נכנסו אל הצריף ויצאו משם עירומים. אחר כך היה עליהם להיכנס למשאית דרך מעבר שהיה מגודר בגדר עץ. המשאית נקראה משאית גז, שתא המטען שלה היה סגור, בדומה למשאית להובלת רהיטים. לאחר שנכנסו פנימה, נסגרו דלתות המשאית על ידי איש SS. משנסגרו הדלתות נסעה המשאית ישירות לכיוון הקרמטוריוום.

כאשר התמלאה המשאית, נסגרו הדלתות וננעלו. הנהג היה מפעיל את המנוע. בתקופה זו, כפי שהיה בעבר היה 162לאאבס נהג המשאית הרשמי. בדרך כלל השתמשו במשאית אחת, אך כאשר גודל הטרנספורט דרש זאת, נכנסה גם המשאית השניה לשימוש. על פי אחד השומרים היה נהגה ארווין בירסטינגר. אך הם לא היו היחידים שנהגו. על פי סרברניק “כל אחד” נהג במשאית בזמן זה או אחר: פילר, גילאו ווולטר ברמייסטר תרמו את חלקם בנהיגה.

היו שתי משאית גז בחלמנו בתקופה זו. רוב העדויות מציינות שהיתה משאית אחת גדולה, והשניה קטנה יותר. מסתבר שהיתה משאית אחת מסוג סאואר  והשניה מסוג בליץ- אופל ששימשו בתקופה השניה. היתה במחנה משאית שלישית, והיא זו שגרמה לחוסר עקביות בדיווחים על מספר משאיות הגז בהן השתמשו בתקופה זו. נראה שהבלבול נוצר כתוצאה מן העובדה שרק שתים מתוכם היו בשימוש להמתה בגז. המשאית השלישית שימשה לחיטוי בגדים.

מספר האנשים שהומתו בכל פעם משתנה מעדות לעדות. יתכן שהשוני במספרים תלוי במשאית בה השתמשו. וולטר פילר נקב במספרים נמוכים, בין 70 ל90 קרבנות בפעם אחת. סרברניק וזוראבסקי סיפרו על מספרים גבוהים יותר. סרברניק ציין שקיבולת המשאית הקטנה, בה השתמשו לעיתים קרובות היתה 100 עד 120 איש. המשאית הגדולה שהכילה 170 איש, היתה בשימוש רק מדי פעם. על פי זורבסקי היו 90 במשאית הקטנה ו110 במשאית הגדולה. כך או אחרת, התוצאות היו זהות כבתקופה הראשונה. סרברניק נכח בהליך ההמתה בגז פעמים רבות.

הדלתות נסגרו, ננעלו והוברחו. המנוע הופעל. גז הפליטה של המשאית כוון כלפי פנים המשאית על ידי צנור פליטה מיוחד והרעיל את האנשים שבפנים. (…) צעקות ודפיקות על קירות המשאית נמשכו כארבע דקות. בזמן זה המשאית לא נעה. כשנפסקו הצרחות, המשאית התקדמה ולקחה את הגויות אל הקרמטוריום.

מספר אנשים שידעו לכתוב בגרמנית נבחרו מכל טרנספורט. הוצאת אנשים אלו נעשתה במהלך ההתפשטות בצריף הראשון. אנשים אלו נשארו בצריף, בזמן שהאחרים התקדמו לכיוון הצריף השני. כאשר נשארו לבדם, הוכרחו לכתוב גלויות דואר לחברים ולבני משפחותיהם שבגטו. הגלויות הכילו מידע אודות הגעתם לגרמניה, תנאי המחיה הטובים, האוכל המזין- כל מה שהאנשים שבגטו רצו לשמוע .

לאחר שנכתבו המכתבים, אולצו האנשים להתפשט והובלו החוצה במורד שביל שהוביל אל הקרמטוריום. שם נורו, ברוב המקרים על ידי בוטמן, לנז או ארנסט ברמייסטר. הגופות נשרפו בקרמטוריום יחד עם שאר הטרנספורט.

מאוחר יותר עברו הגלויות הגהה ונלקחו אל ביבאו בלודז’. הוא אישית הראה את הגלויות לאנשים בגטו, בעודדו אותם להתיצב ל”עבודה ברייך”. ה”כרוניקה” מתארת את התגובה בגטו למכתבים, אף בתאריך מאוחר זה.

163 יום שלישי, ה25 ביולי, 1944

הגטו קיבל מסרים ראשונים מן האנשים שיצאו לעבודת כפים מחוץ לגטו ביישוב מחדש האחרון. הגיעו שלושים ואחת גלויות דואר. על כולם מופיע התאריך ה19 ביולי, 1944. למרבה המזל, מתברר מן הגלויות שהאנשים מסודרים היטב, ויותר מכך, שבני משפחה נשארו יחד. פה ושם הוזכרו גם מנות אוכל טובות. גלויה אחת פנתה למנהל מטבח באידיש “אנחנו צוחקים כאן על המרקים שלך!”

מורגשת עליצות בגטו, ותקווה שדיווחים דומים יגיעו מכל העובדים שיושבו מחדש. נראה שבריגדות עבודה אכן דרושות ברייך הישן.

ייזכר שלפני יציאת טרנספורט I הוזכר שם העיר מינכן, כיעד המשלוח. יתכן שקבוצה אחת נשלחה לשם.

ראוי לציון כי הגלויות מכילות מידע על כך שאנשינו שוכנו במבני מגורים נוחים.

הצוות הרפואי שהתלווה לכל טרנספורט, שהכיל רופא ואחות אחת או שתים, הופרד משאר הטרנספורט כאשר הגיעו אל הצריפים. הודיעו להם כי ליד המרחץ יש “משרד לרופא” בו הם יבדקו את האנשים ויחליטו איזה סוג עבודה יתאים לכל אחד. לאחר מכן לקח אותם קרטשמר אל הקרמטוריום, שם נורו.

משאיות הגז עצרו ליד הכבשנים. הנהג היה יורד, מצמיד את אזנו אל קיר המשאית ומאזין. אם היה שקט בפנים, היה פותח את הדלתות. גויות שנשענו על הדלתות נפלו החוצה. המשאית היתה נחה כחמש דקות כדי לאורר את תא המטען. לאחר מכן היו מטפסים פנימה שני עובדים מן הוואלדקומנדו ומתחילים לזרוק החוצה את הגויות. אם נותר מישהו בחיים, מה שקרה לעיתים תכופות, היו יורים בו. זורבסקי ראה את הנהג גילאו יורה באנשים אלו באקדחו כאשר ניסו לאסוף את עשתונותיהם. שני יהודים, פרידלנד ומוניק רייך, ערכו חיפוש בגויות, והוציאו טבעות ושיני זהב.

לנז פיקח על הפעילות באזור הכבשנים ונעזר ברונג’. התנהגותם של שני אלו היתה אכזרית במיוחד. דווח שרונג’ היה הורג אסירים על ידי תקיעת גרזן בגבם. לאחר החיפוש בגויות, היו עורמים כ100 גופות על הסבכה, כאשר בין כל שכבת גופות הניחו שכבת עצים. היה מקום על הסבכה לכל הגופות ממטען אחד של משאית. אחר כך היו מדליקים את האש. זורבסקי, שעליו היה מוטל תפקיד זה לפרק זמן מסוים, סיפק פרטים נוספים בעדותו שלאחר המלחמה:

היו שני כבשנים זהים ביער. הם היו בגובה האדמה (בנויים כעין בור). הכבשנים היו בעומק ארבעה מטרים, ברוחב שישה מטר ובאורך עשרה מטר. קירות הכבשן הוצרו בהדרגה ככל שהתקרבו אל התחתית, שם היתה הסבכה. שם היו מידות התנור ברוחב מטר וחצי ובאורך שני מטר. הסבכה הורכבה מפסים רכבת צרים. (…) קירות התנור נבנו מלבנים חסינות אש וכוסו במלט. בור האפר היה מתחת לסבכה. הובילה אליו תעלה ארוכה שהזרימה אויר אל התנור. התנור הובער באמצעות עצים, מעל העצים הבוערים סודרה שכבה של גופות. היינו צריכים להניח את הגופות כך שלא תגענה זו בזו. בשכבה הנמוכה ביותר הונחו 12 גופות. פיסות קטנות של עצים יבשים הונחו מעל הגופות, ומעליהם השכבה השניה של הגופות.. באופן זה יכלו להניח בתנור  כ100 גופות בכל פעם. במהלך הבעירה נוצר מרווח מלמעלה והוא מולא בשכבה נוספת של גופות ועצים. הגופות נשרפו במהירות, בכ15 דקות בערך. האפר מן הבור סולק באמצעות סוג מיוחד של מחתות. היו אלו מוטות ברזל ארוכות שהסתיימו בצלחת ברזל מאונכת ברוחב כ40 סנטימטר.

העבודה בקרמטוריום היתה מפרכת מכל הבחינות. המאמץ הנפשי והרגשי הכרוך בעבודה זו אינו ניתן לתיאור. העבודה היתה תובענית גם מבחינה פיזית, גרירת מאות גופות ביום והערמתם בערימות, ועבודה בסמוך לתנור בוער. אנשים אלו היו מלוכלכים, שחורים מעשן ומפיח, זרועותיהם חרוכות מן החום. ריחם היה גרוע. לא היו אמבטיות או מקלחות עבור העובדים. בהגיעם אל המחנה נאסרו באזיקי רגלים, ואלה מעולם לא הוסרו, וכך לא יכלו להחליף או לנקות את בגדיהם.

העצים לבעירה הובאו מן היער הסמוך. כאשר הגיע אל המחנה, צורף זורבסקי לקבוצת אסירים, חלק מן הוואלדקומנדו, שכרת עצים, הביא אותם אל התנורים וערם אותם בערימות. הופטשארפיהרר ארנסט טילי וארבעה או חמישה שוטרים פיקחו על קבוצת עובדים זו.

התהליך המדויק של שריפת הגופות אינו ברור. פילר ציין שכאשר הגיע טרנספורט של 700 איש (מה שבדרך כלל קרה), הבעירו אש בשני התנורים. כמו כן סיפר שעל מנת לאפשר מנוחה ביום ראשון , היו העובדים שורפים בשבת  את כל הטרנספורט שהגיע ביום שישי, וששהה בכנסיה בליל שבת. עדות זו מצביעה על כך שאם, לדוגמא הומת טרנספורט ביום שלישי, נשרפו רק מחצית הגויות באותו יום, והשאר נשרפו למחרת. השומר ברונו ישראל מציין כי לפעמים רק מחצית מן הטרנספורט הומת באותו יום. המחצית השנייה נהרגה ביום למחרת, לפני הגעת הטרנספורט הבא. לכן, לא ברור האם שריפת הגופות החלה בזמן שעדיין העבירו אנשים מן הכנסייה לצריפים, או רק לאחר שהומת אחרון הקרבנות באותו יום.

האפר ושאריות העצמות שלא נשרפו כליל סולקו מבור האפר מדי תקופה ופוזרו באזור הקרמטוריום. לאחר שהתקררו היו אוספים אותם לתוך ארגזים בעלי שתי ידיות ונושאים אותם אל משטח 165בטון.  קבוצה של חמישה או שישה עובדים היו טוחנים את שאריות העצמות לאבקה. העבודה נעשתה ידנית, בכלים שיועדו לכך.

בוטמן “שאל” מטחנה מטחנת הקמח בעיירה זאבאדקה.  אולם התברר שהיא אינה יעילה. לאחר שלושה חודשים נוקתה, שומנה, חוטאה והוחזרה. הרקנר, מנהל האחוזה בפויירקי, מכר אותה לאחוזה סמוכה בגלבוקי.

לאחר הטחינה שפכו את אבקת העצמות ואת האפר לשקים. מדי תקופה היו מעמיסים אותם על משאיות ונוסעים אל טחנת הקמח בזאבאדקה. נהגי המשאית היו רונג’, קרטשמר או לאאבס. פראנסיצ’ק קאז’מיסקי, שהתגורר בזאבדקה ראה בהזדמנויות רבות

…משאית מחלמנו מגיעה בערך באחת עשרה בלילה. השוטרים העבירו  לאור פנסים שקים מן המשאית והטילו את תכולתם מן הגשר אל הנהר. לאחר שזרקו את כל התכולה, ניקו וטאטאו את הגשר. למרות זאת, מצאתי  עצמות שהתרסקו לחתיכות קטנות.

על פי וולטר פילר, חלק מן האפר ואבקת העצמות נארזו בשקים ונלקחו לפוזנן, שם השתמשו בהם כדשן בגני הירק שבמחנות ריכוז.

לאחר שהעמיסו את הקרבנות במשאית הגז, היה צוות של שישה או שמונה אסירים תחת פיקוחו של פילר אוספים את חפציהם בזריזות, ומעמיסים על משאית, לפני שהגיעה קבוצת האסירים הבאה מן הכנסייה. עובדים אלו הסתתרו מאחורי הצריף השני, עד שהקרבנות נכנסו בתוך משאית הגז. המשאית עם הבגדים והחפצים נסעה לחלמנו, שם העבירו אותם לאוהל המיון בשטח הטירה לשעבר.

הבגדים נבדקו ביסודיות עבור חפצי ערך, והטלאי הצהוב הוסר מהם. הנעלים פורקו, בתקווה למצוא  אוצרות מוסתרים בתוך העקבים. הרברט ריכטר ווולטר ברמייסטר השגיחו על היהודים שבצעו עבודה זו. מפעם לפעם היו עוברים שוב על בגדים שנבדקו, על מנת לוודא שהבדיקה היא אכן יסודית. לאחר מכן עברו הבגדים חיטוי. למטרה זו השתמשו במשאיות הגז, כיון שהן היו סגורות הרמטית. בתחילה השתמשו במשאית אחת (יתכן זו שנמצאה בקולו לאחר המלחמה). מאוחר יותר השתמשו גם במשאיות האחרות, כנראה לאחר שהופסקו המשלוחים. הבגדים נתלו בתוך המשאית, את הלבנים הניחו על מדפים שיועדו לכך. לפני שנסגרו הדלתות, הניחו סיר ובתוכו דימטן, אבקה של חומר כימי, והדליקו אותו. החפצים נשארו בפנים במשך שמונה עד עשר שעות.

הבגדים שעברו חיטוי נלקחו לקולו וחולקו למתיישבים גרמנים. חפצים בעלי איכות ירודה יותר מצאו את דרכם לאוכלוסיה הפולנית. הבגדים בעלי האיכות הגרועה ביותר, והבגדים שהיה ניכר בהם 166סימן הטלאי עם המגן דוד בעל ששת הזויות, נגרסו לסמרטוטים. שני עובדים מן ההאוסקומנדו הפעילו את מגרסת הבגדים. הסמרטוטים נארזו ונשלחו חזרה לגטו לודז’.

דברי ערך שנמצאו בין חפצי הנרצחים הועברו לגורליק, וכמו בתקופה הראשונה של המחנה, הוא העבירם מדי תקופה לגטוברוואלטונג בלודז’.

בתקופתו השנייה של המחנה נשלחו אליו “רק” עשרה טרנספורטים עיקריים. הסיבה להקמתו המחודשת של המחנה היתה השמדת האוכלוסיה שנותרה בגטו לודז’, ממנו יצאו עשרה טרנספורטים אלו. הליך ההריגה שתואר לעיל חזר על עצמו עוד תשע פעמים, כמספר הטרנספורטים שנשלחו לחלמנו מן הגטו. מידע אודות כל טרנספורט שיצא מן הגטו נרשם ברשומות הגטו:

יום שני, ה26 ביוני, 1944

היום יצא מן הגטו טרנספורט II  עם 912 אנשים (מלווה ברופא, ד”ר אדולף ויטנברג, ברלין). אותה רכבת כבפעם הקודמת, באותן נסיבות. שוב אמר קצין הגסטאפו מספר מילים. משלוח זה הכיל קבוצה גדולה של אנשים צעירים, חלקם מתנדבים, שעזבו את הגטו במצב רוח מרומם. מצד שני היו בו הרבה אנשים חלשים וחולים.

יום רביעי, ה28 ביוני, 1944

מוקדם הבוקר יצא טרנספורט III עם 803 אנשים. הרופא המלווה הינו ד”ר וולטר שוורין מברלין.

יום שישי, ה30 ביוני, 1944

הבוקר היו כמה ספקות לגבי יציאת הטרנספורט של היום, כיון שהרכבת לא נשלחה בזמן לתחנת הרכבת בראדוגוץ’. אך בסופו של דבר סיפקה מסילת הרייך את הרכבת לקראת תשע בבוקר ואז יכלו לעלות עליה 700 האנשים הממתינים. הטרנספורט הזה כלל את ד”ר אליזבט זינגר (פראג) בתור רופאה מלווה. (..) בסך הכך יצאו מן הגטו 2,976 אנשים על פי הפירוט הבא:

	סך הכל	אנשים	נשים
23 ביוני	561	268	293
26 ביוני	912	361	551
28 ביוני	803	261	542
30 ביוני	700	204	496
	2,976	1,094	1,882

יום שני, ה3 ביולי, 1944

מוקדם הבוקר יצא טרנספורט V מראוגוזץ עם 700 איש. הרופא המלווה ד”ר פריץ היינה (ברלין)

יום רביעי, ה5 ביולי, 1944

סך של 700 איש נשלחו מן הגטו בטרנספורט VI, עם 214 גברים ו486 נשים.

167יום שישי, ה7 ביולי, 1944

מוקדם הבוקר יצא טרנספורט VII עם 700 איש. הרופא המלווה ד”ר הוגו נתנזון, במקור מהמבורג, אך עבר לגור בגטו מפראג. נסעו איתו אשתו ובתו.

יום שני, ה10 ביולי, 1944

היום יצא טרנספורט VIII בפיקוחו של ד”ר פליקס פרוסקואר (ברלין), עם 700 איש. היציאה התנהלה כרגיל, ללא תקלות. הטרנספורט של היום הכיל 202 גברים ו498 נשים, (…)

יום רביעי, ה12 ביולי 1944

הבוקר יצא טרנספורט IX  מן הגטו, ללא רופא מלווה. הרופא שתוכנן להישלח, ד”ר גלובל מקלן, נקרא חזרה הרגע האחרון, וכנראה יישלח בטרנספורט הבא. שוב נשלחו 700 איש ובסך הכך 6,496 מאז שהחלו המשלוחים.

יום שישי ה14 ביולי, 1944

הבוקר יצא משלוח X  עם עוד 700 איש. הרופא המלווה היה ד”ר גלובל (מקלן). (…) יחד עם המשלוח של היום יצאו מן הגטו בסך הכל 7,196 איש.

שבת, ה15 ביולי 1944

 מעולם לא היתה שמחה כה גדולה בגטו. היום לקראת הצהרים הודיעו לראש היודנראט (חיים רומקובסקי) על הפסקת המשלוחים.

אין מסמכים המעידים על כך שהתקיימו משלוחים גדולים נוספים, זולת אלו שיצאו מלודז’, ושהגיעו לחלמנו בין ה23 ביוני וה14 ביוני, בתקופה זו. אולם, גם סרברניק וזורבסקי דיווחו שלאחר עשרת הטרנספורטים מלודז’, הגיעו במשאיות קבוצות קטנות של אנשים והוצאו להורג.

סרברניק זוכר מספר טרנספורטים קטנים של 40 עד 50 אנשים שהגיעו במשאית מגטו לודז’. הוא אף זיהה חלק מהם כיהודים שנשאו במשרות ציבוריות בגטו. כמו כן זכורות לו קבוצת נזירות שהובאו אל המחנה. ג’וזף פריז’יבילסקי, תושב מקומי, נכח בהגעת הנזירות.

בקיץ 1944, ראיתי משאית נושאת נשים פולניות מכיוון דאביי. הן היו צעירות, בגיל 23 או 24, לבושות בחליפות בהירות. לראשן היו מטפחות צחורות, והן נעלו נעלים נמוכות עקב שנשרכו עד למעלה. לבושן היה זהה, כאילו למדו באותו מוסד לימודי. הן לא ענדו טלאי צהוב. ביניהן שוחחו בפולנית. היו שם כ30 נשים. המשאית נסעה אל המקום בו היתה הטירה לשעבר. איני יודע מה קרה (להן) לאחר מכן.

זוראבסקי, שעבד במחנה שביער, זוכר עוד טרנספורטים קטנים. “לאחר הטרנספורט האחרון 168(טרנספורט X), הגיעו מפעם לפעם אנשים לאיזור הקרמטוריום ונורו. שרפנו את הגופות. הם לא היו יהודים, כיון שלא היו נימולים.”

ניסיון הבריחה היחיד בתקופה השניה התרחש במהלך הקיץ. פינקלשטיין היה חבר בוואלדקומנדו.הוא נשא את הגופות ממשאית הגז אל הקרמטוריום. יום אחד ראה את גופת אחותו שנזרקה מן המשאית. אחר כך היה עליו לזרוק אותה אל האש.

מוקדם באותו ערב, לאחר החזרה אל האסם, הוא היה אחד משישה אסירים שנצטוו לשאת אשפה אל המזבלה. היתה עליהם שמירה מועטה בלבד. ברגע המתאים, הסיר מעל רגלו האחת את האזיקים וברח לכיוון הנהר. מספר תושבים מקומיים ראו אותו נמלט. רומן ט., אדם ל. והנריק ב. רדפו אחריו. רומן ט. תפס אותו מעברו השני של הנהר, החזירו אל המחנה והסגירו לידי הזונדרקומנדו. על פי סרברניק והשוטר ברונו ישראל, נורה פינקלשטיין על ידי השומר ארתור סליווק. הפרס של תפיסתו של פינקלשטיין היה 100 ר”מ. רומן ט. אמר אחר כך שנהג כפי שנהג מפחד הגסטאפו.

בשעה שמונה באותו ערב, הגיע פילר את האסם וציווה על כולם לצאת החוצה. אדם אחד היה חסר. פילר שאל היכן הוא נמצא. הוא ציווה על ארבעה מן האסירים ללכת להביא את הגופה. כאשר הובאה הגופה, אמר פילר ,” רואים אתם, הוא ברח, זה עונשו”.

בוטמן הגיע אל האסם שעה אחר כך ופקד על חמישה עשר אנשים לצאת. הוא שלף את אקדחו וירה בהם. אחר כך אמר לאחרים: ” יודעים אתם מדוע עשיתי זאת? כיון שאדם אחד ברח, ואם אחד מכם ינסה לברוח, אהרוג את כולכם.”

חיסולו הסופי של המחנה

לאחר עשרת הטרנספורטים שנשלחו לחלמנו ביוני וביולי, 1944 הופסקה באופן זמני ה”הגירה” מגטו לודז’.ההחלטה על הפסקת הגירושים התבססה, ללא ספק, על גורם הזמן. מבחינת הגסטאפו, יכולת הקיבול של חלמנו “לטפל” בפחות מ1,000 אנשים ביום לא היתה מספקת עבור המשימה הנוכחית. בנוסף, נדרש זמן עבור פירוק המחנה ומחית העקבות למתרחש לפני שהשליטה על האיזור תאבד לטובת החזית המתקרבת.

הזמן היה קצר עבור הנאצים בלודז’.בסוף יולי 1944 הגיע הצבא האדום- ובמקומות מסוימים אף חצה את נהר הויסלה, כ130 קילומטרים מזרחית ללודז’. אילולי היה  סטאלין עוצר את ההתקדמות הסוביטית בוורשה ומאפשר בכך לכוחות הגרמנים להכניע את ההתקוממות המחתרתית של צבא פולין בוורשה, שהחלה ב1 באוגוסט, היה הצבא האדום מגיע ללודז’ בתוך מספר ימים. יתכן שהדבר 169היה מציל את חייהם של יותר מ50,000  האנשים שעדיין חיו בגטו לודז’. באשר לחלמנו, התקדמות סובייטית מהירה לאזור היתה גורמת לזונדרקומנדו להרוג את האסירים היהודים הנותרים ולברוח מן המחנה, כפי שאכן עשה כאשר הגיעה החזית לאזור מספר חודשים אחר כך. אולם, מעבר מהיר לתוך האיזור, מבלי להותיר זמן בידי הזונדרקומנדו לחסל את המחנה, עשוי היה להסתיים בהשארת מחנה המוות על תילו. לו היה תרחיש זה מתקיים, היה חלמנו מתקן ההשמדה היחיד שלא חוסל על ידי הפושעים הנאצים.

גטו לודז’ חוסל לבסוף במהלך חודש אוגוסט. 54,000 האנשים שנותרו בגטו נשלחו לאושוויץ. כ500 איש פונו למחנות הריכוז זאכזוהאוזן-אורינבורג ורבנסברוק בגרמניה. קבוצה של כ700 איש נשארה לנקות את שטח הגטו לשעבר. בנוסף הסתתרו כ200 איש במקומות מחבוא בגטו.

חיסול המחנה החלמנו החל באוגוסט, לאחר ההחלטה לפנות את שארית התושבים היהודים בגטו לודז’ לאושוויץ. שוב, לא היתה למחנה בחלמנו סיבה להמשך פעילותו . נשארו משימות הטיפול בחפצי הנרצחים, פירוק המחנה ומחית העקבות לקיומו.

קודם כל, הופחת מספרם של אנשי הפוליציוואכטקומנדו. כיון שמשלוחים הפסיקו להגיע, לא נדרשה יותר נוכחותם. בוטמן הורה לארנסט ברמייסטר לשלוח 40 מתוך משמר השוטרים שלו. הם התמנו , תחת פיקודו של ברמייסטר, על ידי מפקד המשטרה בלודז’ לשרת בשמירה לאורך הגבול בין האורטגאו לבין הגנרל גוברנמן. אולם ברמייסטר ופלוגתו, נקראו במהרה להשתתף בהכנעת המרד בוורשה. יחידת שוטרים בת 40 איש נותרה בחלמנו לשמור על העובדים היהודים בהאוס ובוואלדקומנדו, שמנו עתה כ100 אסירים.

במהלך חודש אוגוסט, פרק הוואלדקומנדו את הצריפים. חומרי הבנין נשלחו לקולו והועברו משם ברכבת לכיוון לא נודע. בניגוד לתקופה הראשונה של המחנה בה הופצץ הקרמטוריום, בתקופה השניה הוא פורק. אך הדבר התרחש בשלבים. בתחילה פורק רק כבשן אחד.השני פורק מאוחר יותר, בדצמבר או בתחילת ינואר, מעט לפני עזיבת הזונדרקומנדו. פירוק הקרמטוריום פוקח על ידי רונג’, שהיה זה שפיקח קודם על בנייתו. ועדה מיוחדת הגיעה על מנת לוודא שהמשימה מתבצעת כראוי. התברר להם שבסיס הקרמטוריום הראשון נמצא עדיין באדמה. הם פקדו להוציאו משם ולנתצו. על פי זורבסקי, בראש הועדה עמד ארתור גרייזר.

170 חלק מן הלבנים מן הקרמטוריום פוזרו בסביבות היער, חלקן נלקחו את האחוזה בפויירקי. שם השתמשו בהם ליצירת תעלת ניקוז בחממה.

כאשר הסתיימה העבודה  במחנה שביער, וכל המתקנים פורקו, להוציא את הקרמטוריום הנותר, הודיעו לקבוצה גדולה מן הוואלדקומנדו , כ40 איש, שהם יועברו למחנה אחר. היפלה אמר להם שתנאיהם יהיו טובים יותר מאשר בחלמנו. לאחר מה שראו וחוו, פקפקו היהודים בנכונות הדברים. לפני שיצאו, אמרו לסרברניק כי הם ישתדלו להשאיר מכתב בתוך המשאית עם מידע על מקום היעד שלהם. כאשר חזרה המשאית, בדק סרברניק ומצא פתק עם המילים “למוות” כתובות עליו. מאוחר יותר מצא זורבסקי את בגדיהם ביער. כולם נורו על ידי בוטמן, לנז ופילר.

זורבסקי ניצל מחיסול הוואלדקומנדו בגלל מקצועו. הוא היה קצב ועבד במטבח בהכנת הארוחות עבור העובדים היהודים. צוות המטבח היהודי כלל טבח ושניים שלושה עוזרים. לקראת הסוף עבד גם סרברניק במטבח כאחד העוזרים.

בפקודת בוטמן, העמיסו לאאבס ורונג’ את משאיות הגז על רכבת משא בקולו וליוו אותן לברלין. מברלין הסיעו את המשאיות לתאגיד מכוניות גדול באוריינבורג. המסע ארך כשבוע, שבסיומו חזרו לחלמנו.

היה זה בתקופה זו שבוטמן הגדיל את מספר בעלי המלאכה המיומנים שעבדו במחנה. ב15 בספטמבר, ציווה ראש הנהלת גטו לודז’ על שישה חייטים לעלות למשאית. הם היו עתידים להישלח למשימה בת שמונה ימים. לאחר שלוש שעות נסיעה עצרה המשאית בחלמנו. החייטים מורדקייביץ, אוברפרסט (שניהם נודעו במקצועיותם. שני חיטים אלו עבדו בגטו אך ורק עבור רמי דרג גרמנים ויהודים, בכללם ביבאו וברנדפיש) וארבעה נוספים נצטוו לקחת את מכונות התפירה שלהם ולרדת מן הרכב. החייטים לוו דרך השער אל תוך המחנה. הם הוכו בהלם ממראה עינהם ותהו “האם אלו פראי אדם או בני אנוש?” אמרו להם שהינם כעת במחנה עבודה וכל מי שאינו עובד, או נמנע מלעבוד יירה, ושעליהם לעזור לגרמנים לנצח במלחמה שהיהודים רצו בה. פקדו עליהם למסור את כל חפציהם האישיים. אלה שלבשו בגדים שנראו שימושיים נצטוו לפשטם וללבוש בגדים בלויים. אז נכבלו החדשים באזיקי רגלים והובלו אל מבנה האסם הישן. משנכנסו פנימה והדלת נסגרה מאחוריהם, יכלו לשוחח עם האסירים האחרים. על פי העדות, היו במבנה שמונה חייטים, חמישה סנדלרים, מתקין 171מגפים אחד, שני נגרים וארבעה נוספים שעבדו במטבח. שתי הקבוצות החליפו מידע, לחדשים סופר מה מתרחש במחנה, והם סיפרו את החדשות האחרונות מארועי הגטו.

ד”ר סימה מנדלס, בעלה ושני ילדיה גם הגיעו בטרנספורט הזה. ד”ר מנדלס היתה ראש מחלקת ילדים בבית החולים שבגטו לודז’ ששכן ברחוב לאגייבניקה. משפחה זו נשלחה אל מותה על ידי הנס ביבאו. ערב אחד, בביקור בבית החולים  פגש ביבאו, שהיה שתוי באותו זמן, את בת ה16 לבית מנדלס בפרוזדור בית החולים. הוא חטף אותה והכניסה לתוך משרד. הבת התנגדה לגישושים המיניים של ביבאו, ותוך כדי צעקות הצליחה להדוף אותו. לא ברור האם היא נאנסה בסופו של דבר לפני שביבאו שלף את אקדחו וירה בפניה. היא שרדה את התקיפה וגם את נסיון הרציחה, אך לא לזמן רב. כדי להסתיר את הענין, הורה ביבאו לגרש את המשפחה כולה לחלמנו. כאשר הגיעה המשאית והחיטים יצאו מן הרכב, נצטוותה משפחת מנדלס להישאר במשאית, שנסעה בסופו של דבר לכיוון המחנה שביער.

ההאוסקומנדו עסק במשך כל החודשים הבאים בחיפוש, מיון ומשלוח של חפצי הנרצחים במחנה. מדי תקופה הועמסו החפצים על משאית והובלו ללודז’ על ידי הנהג גילאו. כאשר התקרב החורף, חטבו האסירים היהודים עצים ביער לחימום הבתים בהם התגוררו אנשי הזונדרקומנדו.

בוטמן מתח את תקופת הנקיון ככל שהתאפשר לו. כמו בתקופה הראשונה, רצה להמשיך לשהות בחלמנו ולהימנע מלהישלח לחזית. וולטר פילר סיכם תקופה זו במחנה בהגדירו אותה כתקופה “עצלה”. יתכן שהיתה זו תקופת מנוחה עבור פילר, אך האסירים היהודים המשיכו בעבודה קשה תוך איומים מתמידים. היה עליהם לעמוד על המשמר כנגד מעניהם, כגון הרברט ריכטר ש”היה לו הרגל להרוג כל מי שראה אוכל פרוסת לחם תוך כדי עבודה”.

רודולף קראמפף מהנהלת גטו לודז’ חזר אל המחנה בתקופת נובמבר או דצמבר. הוא העמיס את משאיתו ואת הנגרר בציוד משרדי, וכפי הנראה גם לפחות בחלק ממסמכי המחנה. לאחר חזרתו ללודז’, החנה לודז’ את הרכב ליד משרד הנהלת הגטו. באותו לילה עלו על המשאית מספר פולנים סקרנים, שנשלחו על ידי הנהלת הגטו, לחטט בתוך הרכב. לאחר ששמו לב כי שידות המסמכים הינן נעולות, חששו מלגעת בהן, ונסוגו. ביום הבא, כאשר פרקו את הציוד מן המשאית, נאמר לאחד הפולנים, אדם רפפורט, על ידי הנהג כי יש ארכיון בתוך המשאית. מתוך סקרנות פתח רפפורט שידה אחת וראה מספר ספרי חשבונות ותיקי מסמכים קשורות בחוט. קראמפף הורה לו להמשיך לעבוד, ולכן לא יכול היה להמשיך לבחון אותם מקרוב. ביום הבא נלקחו המסמכים אל העיר (אל מחוץ לגטו).

172 לא היו אלו הנאצים, אלא התקדמותו של הצבא האדום, שהכתיבה את מועד חיסולו הסופי של המחנה. בסופו של דבר החלו להישמע קולות תותחים, שהתחזקו ככל שהתקרבה החזית לאיזור חלמנו. היהודים הנותרים ידעו שמשמעות הדבר עבורם אינה סיום המלחמה, אלא הקץ לחייהם. ב1 בדצמבר, 1944, כתבו מכתב ובו הצהרתם האחרונה לעולם, וקברו אותו למשמרת.

הודעה אל עתיד עמינו

אתאר לכם את חיי העם היהודי החל מה1 בספטמבר, 1939 עד ה1 בדצמבר ,1944, והאופן בו דיכאו אותנו. נלקחנו, צעירים ומבוגרים אל בין הערים קולו ודאביי. הובלנו אל היער, שם המיתו אותנו בגז, ירו ושרפו. לכן אנו מבקשים כדי שאחינו העתידיים (מילה לא קריאה) עבור רוצחינו הגרמנים. עדים לצרותינו הינם הפולנים המתגוררים באזור זה. שוב אנו מבקשים שיוודע הרצח הזה בכל העולם, ובכל העיתונות. היהודים האחרונים ש(מילה לא קריאה) כאן כתבו זאת. שרדנו עד ה1 בדצמבר, 1944.

(חתימה לא קריאה)

ב17 בינואר, 1945, נשארו 47 יהןדים כלואים האסם, מתוכם השתייכו  25 להאוסקומנדו, ו22 מתוכם היו בעלי מלאכה. באותו לילה שירת ברונו ישראל במשמרת באסם. בקבלו את פקודת הפינוי הסופי, הגיע בוטמן אל בית השמירה בשעה אחת לפנות בוקר לערך, והזמין נהגים. הזונדרקומנדו כולו נקרא לקריאת נוכחות. בוטמן הודיע להם כי הצבא האדום נמצא בלודז’ וכי הזונדרקומנדו יפורק. יהודים הנותרים יירו מידית ויישרפו ביער בבוקר למחרת. החיסול הסופי יוצא לדרך. מכונית המרצדס של בוטמן  ומשאית נסעו לכיוון האסם ונעצרו כשפנסיהם הקדמיים מאירים את המבנה. האזור כולו הוקף במשמר של שוטרים.

בתוך האסם התעוררו היהודים לקול הרכבים המתקרבים. פוליצימייסטר לנז פתח את הדלת ודרש: “חמישה החוצה!” אלו שבפנים הבינו מיידית שהגיע הסוף.

שמעון סרברניק לא ראה סיבה לדחות את הבלתי נמנע ויצא החוצה עם הקבוצה הראשונה. בחמישיה זו היה גם יהודי צ’כי בשם ייבו (כנראה אימה רוזנבלום) שהחל לשיר. בוטמן הראה ללנז היכן לבצע את ההוצאות להורג. לנז הורה לחמישה לשכב כשפניהם אל השלג, כ15 מטר לפני מבנה האסם. הצ’כי סירב, והמשיך לשיר. לנז ניגש אליו, הצמיד אקדח לראשו ומשך בהדק. סרברניק, בלבנים בלבד, שכב על השלג ורעד מפחד. לאחר ששמע שלוש יריות, איבד את הכרתו. אולם, למזלו של סרברניק הוא רק נפצע. לנז ירה בו בצואר ולא בראש והכדור יצא דרך פיו. רגעים מספר לאחר מכן, חזר 173להכרתו.  כאשר שכב שם, הוציא לנז עוד שתי קבוצות של חמישה אסירים וירה בהם. סרברניק משחזר מאוחר יותר את שארע.

שכבתי על הקרקע, והוא עבר לידי. כאשר שמע אי אלו אותות חיים- היו כל מיני סוגי תנועות- הוא היה מחסל אותם בירייה שניה. לאחר דקות מספר, חזרתי להכרתי, וכאשר עבר לידי, הפסקתי לנשום, כדי שיחשוב שאני מת. פשוט שכבתי שם. ואז הגיעה עוד קבוצה של חמש, וגם הם נורו בתורם. היה חיל אל אחד ששמר על קבוצות האנשים המתים וירה באלו שעדיין הראו סימני חיים.

זורבסקי היה אמור לצאת עם הקבוצה הבאה, אך לא היה בכוונתו לשכב ולהיירות. הוא הוציא את הסכין ש”השיג” מן המטבח, עמד מאחורי השמיכה שכיסתה את הדלת, והמתין. כאשר נכנס לנז וקרא לקבוצה הבאה, שלף זורבסקי את הפנס מידו והחל לרוץ כמשוגע אל מחוץ למבנה, מנופף בסכינו לכל עבר בפראות. אחד השומרים היכה אותו ברגלו בקת הרובה, אך הוא המשיך לרוץ. בכוח משך את עצמו אל מעל הגדר, בפצעו את ידו הימנית, והמשיך לרוץ לתוך החשיכה.

בוטמן, קרטשמר והשאר רדפו אחרי זוראבסקי. ממקום מחבואו בתעלה, שמע זורבסקי את השומר רופנאך ושומר נוסף רוכבים על אופנים ומיידעים את התושבים המקומיים על הבורח. בסופו של דבר עשה את דרכו אל העיירה הסמוכה אוסטרוב, צפונית מזרחית לחלמנו. שם התחבא באסמה של מריה פרזיבילסקה, עד הגעתו של הצבא האדום.

קיימים שינויי גרסאות קלים לגבי תיאור בריחתו של זוראבסקי מן האסם, ומה שהתרחש אחר כך. התאור שלהלן הינו הגירסה אותה סיפר וולטר פילר. רגע לפני שיצאו לחפש אחר זורבסקי, הורה בוטמן לפילר להרוג את העובדים הנותרים.

(…) לנז הביא את היהודים מן התא התחתון, והם נורו על ידי לנז ועל ידי. נשארו רק 20 בעלי מלאכה בתא העליון. מבלי שהוריתי לו, התקדם לנז אל התא העליון, יחד עם וואכטמייסטר מן השוצפוליצי, כדי להוציא חמישה מן היהודים כדי לירות בם כמו באחרים. מיד כאשר פתח את הדלת התנפלו עליו ארבעה יהודים ומשכו אותו אל תוך התא. שם הם לקחו ממנו את אקדחו והחלו לירות בשני השומרים שניצבו בדלת התחתונה. בוטמן שחזר בינתים מן המרדף הכושל אחרי הבורח, ציווה לנעול את הדלת התחתונה. אחרי בוטמן פקדנו היפלה ואני על היהודים לשחרר את לנז ולצאת מן התא העליון בקבוצות של חמישה. תגובתם היתה אש מחודשת מן האקדח שנגנב מלנז. יתירה מזו, אחד היהודים צעק כי לנז תלה את עצמו. לא היתה אפשרות לוודא את נכונות הדברים , כיון שבעלי המלאכה הבעירו אש בכלאם, והלהבות כבר בקעו מן הגג. האש מצאה חומר דלק נוסף בדמות עצים שאוחסנו העלית הגג לייבוש. אז פתח היפלה את הדלת החיצונית כיוון ששיער שבעלי המלאכה יצאו כעת מרצונם. שני חיטים בלבד הצליחו להגיע אל גרם המדרגות, שם קרסו בחוסר הכרה, כנראה עקב שאיפת העשן. היה בלתי אפשרי לכבות את האש.

ספק האם האש הובערה על ידי היהודים עצמם. בעדות אחרת נמסר שבוטמן הורה לשומרים להביא בנזין מדאביי כדי להצית את הבנין. אלה שניסו להימלט נורו בפתח. יתרה מזו, קשה להאמין שלנז תלה את עצמו. סביר יותר להניח שהיהודים נקמו בו על הסבל הרב שסבלו מידיו של הסאדיסט הזה. למרות שהפרטים שונים מעדות לעדות, כולם מודים בכך שלנז והשומר האס מצאו את מותם באסם באותו לילה.

כאשר עלו בלהבות היהודים שבפנים, נזרקו אל האש קבוצות היהודים שנורו בחוץ. גם גופותיהם של לנז והאס עלו באש.

במהלך היריות באסם והמהומה שבעקבותיהם, החל סרברניק לזחול משם. “כמו כלב” , על ארבעותיו, עשה את דרכו דרך הגדר ובמורד הגבעה לכיוון הנהר. בסופו של דבר זחל דרך מכלאת חזירים אל תוך אסם של איכר מקומי, ג’וזף וויקזורק. שם קבר את עצמו בתוך התבן.

בשמעו את צווחות החזירים יצא וויקזורק לבדוק מה קורה, ומצא את סרברניק באסם. האיכר חשש שמא ייהרג באם ימצאו הגרמנים את הבורח באסמו, והלך לשאול בעצת שכנו אנדריי מיז’צ’ק. מיז’צ’ק יעץ לו לעזוב את המקום למספר ימים, עד שיגיע הצבא האדום, ושהוא יטפל בבעלי החיים.

מיז’צ’ק הביא לסרברניק לחם וחלב, אך הוא היה חלש מכדי לאכול. חייו של סרברניק ניצלו הודות למלוא הפה שלג שגרם לדם בפצע שבפיו להיקרש. הוא נשאר באסם, בפחדו לצאת משם, עד שנכנס הצבא האדום לחלמנו.

מאוחר יותר באותו בוקר, פקד בוטמן על גורליק ופילר להוציא את כל המסמכים מן הכספת ולשרפם. האפר משריפת המסמכים פוזר על פני שדה פתוח. אחר כך, בשעה עשר בבוקר ב18 בינואר, 1945, לאחר אריזת חפציהם, יצא זונדרקומנדו קולמהוף מן העיירה חלמנו לכיוון פוזנן.

פרק רביעי

אפילוג

חלמנו: 1945  עד היום

הזונדרקומנדו נמלט מחלמנו זמן קצר לפני הגעתו של הצבא האדום. השוטרים שנותרו מן הפוליציוואכטקומנדו עברו לשרת בתחנת המשטרה בקולו. פלוגת הSS נסעה לקונין שם שהתה בלילה. בוטמן ניסה ליצור קשר עם ד”ר ברנדפיש מן הגסטאפו בלודז’, ללא הצלחה. לבסוף נוצר קשר עם מפקח משטרת הביטחון ושירות הביטחון בריגאדפיהרר דאמזוג בפוזנן. בוטמן דיווח על אירועי היום הקודם, כולל פינוי המחנה. אחר כך נצטווה להתייצב במהירות האפשרית עם הזונדרקומנדו שלו במטה הגסטאפו בפוזנן, שם פורק זונדרקומנדו קולמהוף. (על גורלם הסופי של חברי הזונדרקומנדו ראה בנספח III: סופם של דמויות מפתח.)

מה שנותר מן המחנה היה מספר מבנים, האסם הבוער, וגדר התיל הדוקרני שהקיפה אותו. (הקירות נשארו על תילן, אך הגג קרס ונאכל חלקית על ידי הלהבות.) בתוך האסם נשארו שרידיהם של 45 אסירים יהודים ושני שוטרים, לנז והאס. הגופות הועברו משם בסופו של דבר על ידי תושבים מקומיים ונקברו בקבר אחד במזרח הטירה לשעבר. התיאור המוקדם ביותר אודות המחנה לשעבר ניתן מפי תושב מקומי.

מיד לאחר שהגרמנים עזבו הלכתי לחלמנו. לראשונה נכנסתי דרך השער אל השטח הסגור.(…)

מספר קבוצות של אנשים כבר שם. מאחורי יש עוד אנשים, חלקם מגיעים, חלקם יוצאים. כולם בסקרנות רבה. ולידינו לאורך הכביש טור בלתי נגמר  של טנקים רוסיים, טנקים, טנקים נוסעים מערבה, לברלין.

אני הולך לכל הצריפים שנותרו. הם היו ריקים. אחד מהם גדול מן השאר. ליד אחד מהם החנו הקצבים את מכוניותיהם. בשני הייתה סדנת תיקונים. בשלישי, הקטן יותר איחסנו את חפצי הערך של הנרצחים. איני יודע מהי מטרת הצריף הרביעי. החמישי, האסם, הפך למחנה עבור היהודים הכבולים, שעבדו בעיקר, או חלקית בשריפת אחיהם. הרצפה באסם הישן הוסרה, ובמקומה ריצפו 176את המקום באריחים. למעלה סידרו שתי קומות. בקומה השנייה ישנו ועבדו חייטים וסנדלרים, ללא ספק עבור רוצחיהם. בקומה השלישית היה חדר איחסון לנעליים, לבנים גנובים, הבגדים היותר משובחים וכו’. אלה שעבדו ביער בקרמטוריום ובמקום זה ישנו בקומה התחתונה.(…)

כך אני נכנס אל המחנה. כבר מרחוק אני מריח ריח שריפה. הקירות חרוכים, הגג הרוס. החלונות הקטנים עם הסורגים שרופים. הדלת שרופה.

אני נכנס  פנימה. מראה מחריד, נורא. בצד שמאל בפינה עולה עמוד עשן, משהו שם עדיין בוער. כל מה שבפנים שרוף- אנשים, מכונות תפירה, קורות. ארבעים ושבעה אנשים שרופים. הגויות חרוכות לגמרי, מעוותות צורה. גופות נפרדות, ללא ראש וגפים, זרועות, ראשים. הכל מעורר שאט נפש, שחור, מחריד!  טורסו אחד עדיין מעט בהיר. יש מעט בשר בהיר בתוך השחור השרוף. שרידיו העלובים של בן אנוש. בכל מקום שוכנים השחור, האימה, הגהינם. גג הפח המגולגל מעורב בשרידים השרופים.

רוב שרידי הגויות נמצאים ליד הדלת, זה מובן. ייסורי מוות ואימה הובילו את כולם אל הדלת. הם אילצו אותם להתקרב אל הדלת. הם רצו לשבור את הדלת, לשבור את הקירות. לרוע המזל היו הקירות והדלת חזקים משריריהם החרוכים של 47 אנשים שנשרפו חיים. הם עמדו בלחץ. הם לא נשברו. הם לא נתנו לקרבנות לצאת.

אני ממשיך עוד. כאן, סיר עם שאריות של מרק. שם, רחוק יותר סיר נוסף. כאן, שאריות של מכונת תפירה. כאן, פח מגולגל. אך פחות ופחות שרידים אנושיים. כולם מתו קרוב יותר אל הדלת, קרוב יותר אל אשליית התקווה האחרונה.

המראה כה מזעזע שאף אחד לא נכנס יותר פנימה. הסקרנים נעצרים ליד הדלת לרגע בלבד. הם מביטים פנימה בפחד, ובורחים משם. אף אחד אינו יכול לעמוד במחזה.

ביער שמחוץ לעיירה עדיין ניצבת גדר העץ המקיפה חלק מן היער. בתוכה, בשדה רחב הידיים בו פעל הקרמטוריום, נערמו זרדים ולבנים ופסי ברזל (פסי רכבת) מהקרמטוריום האחרון היו פזורים באזור. לא ידוע מה נעשה בסופו של דבר בלבנים ומוטות אלו, אך כנראה שנלקחו על ידי תושבים מקומיים.

חקירה קצרה נערכה מיד על ידי ההנהלה הפוליטית של החזית הבילרוסית ונשלמה ב1 בפברואר, 1945. הדוח מספר בקצרה על קיומו של מחנה מוות, בו השתמשו במשאיות גז, בחלמנו. יש בו אינפורמציה מינימלית וכן טעויות מספר.

המאמץ המרוכז הראשון לתעד את שארע בחלמנו התחל על ידי ניצול יהודי שאיבד את משפחתו במחנה. יעקב וולדמן החל לאסוף עדויות מתושבים מקומיים, ומשלושה ניצולים מן האיזור. מאוחר יותר השתתף בביקור ראשוני במחנה לשעבר שנערך במאי 1945 על ידי משלחת שהורכבה מחברים בוועדה המרכזית לחקר פשעי הנאצים בפולין והועדה המרכזית להיסטוריה יהודית. מסמכים אלו נמצאים בארכיון של המכון להיסטוריה יהודית בוורשה. וולדמן נפטר בטורק ב1 בספטמבר, 1945.

177 ב24 במאי, 1945 נסעה הועדה הנזכרת לעיל מלודז’, וערכה חניות קצרות בפודביק, אונייב ודאביי, בדרכה לחלמנו. שם בחנו את שטח הטירה לשעבר ואת המחנה שביער. הם ביקרו גם בבית הכנסת וסדנת העבודה של אוסטרובסקי שבקולו , שם חנה רכב שנחשב כמשאית גז. ב6 ביוני, 1945, מינה המשרד הממשלתי הפולני לצדק את השופט וולאדיסלב בדנארץ לערוך חקירה רשמית אודות המחנה לשעבר. הוא ניגש מיידית לעבודה, ואסף עדויות מאנשים באזור שנכחו בפעילותם של הזונדרקומנדו. כמו כן ראיין את פודצ’לבניק (שחזר לקולו), סרברניק וזורבסקי (אותו איתרו בעיר מוצאו וולוקלאווק).

בשטח הטירה לשעבר נחפרה  אדמה ונמצא בה  “בור אשפה” בו נשרפו חפצים שנחשבו חסרי ערך בעיני הזונדרקומנדו. בבור נמצא יומן חרוך בן 31 עמודים, אותו כתב כנראה אחד מחברי הוואלדקומנדו. 11 עמודים בלבד מכילים רישומים, כתובים בעיפרון. בחלק אחד שנותר קריא, נכתב, ” בבוקר למחרת נלקחנו אל היער, שם בנו תנורים לשריפת אנשים…” כמו כן נמצאו בבור 24,200 כפיות, 4,500 סכינים, 2,500 מזלגות, כמויות גדולות של סירים ומחבתות, סיכות לשיער, משקפים וחפצים רבים נוספים. בנוסף, נמצאו שם סוגים שונים של תכשיטים (טבעות, שרשראות, עגילים, שעונים) ושטרות בסף, כולל דולרים אמריקנים, רובלים רוסיים ומארקים גרמניים.

העובדה שבבור האשפה נמצאו חפצים בעלי ערך משמעותי מצביעה על כך, שחברי ההאוסקומנדו שבדקו את הבגדים היו מנצלים כל הזדמנות לזרוק חפצים אלו במקום למסור אותם לידי הזונדרקומנדו. פעולת מרי זו, ללא ספק העניקה לאסירים מידה מסוימת, אם כי מזערית של סיפוק.

הכסף, התכשיטים וחפצי הערך האחרים, שהוצאו מן החפירה, הונחו בארגזים, מוינו והופקדו למשמרת בבנק בלודז’. בינואר 1960, נבדקה תכולת הקופסאות. רשימת המצאי תאמה לתכולת הארגזים, והם שוב הופקדו בבנק, אך הפעם לזמן קצר יותר. חודשיים לאחר מכן, נמסרו החפצים למשרד האוצר הפולני.

ביער, ניסה בדנארץ לשמר את האיזור. התושבים המקומיים החלו בפירוק הגדר המקיפה את האיזור וסחבו חלק ממוטות הברזל ששימשו כסבכה עבור הקרמטוריום. בסופו של דבר, הלך  הכל לאיבוד. בדומה לשאר מחנות המוות, נמשכו אל המקום מחפשי אוצרות למיניהם. בדנארץ חשף אזור ששימש ב1942 קבר המוני. חלק זה של החקירה חסר מן התיק, אולם בדנארץ מציין בספרו כי נתגלו 178גופות בשכבות התחתונות של החפירה, ובכך אומתה גירסתו של פודצ’לבניק על אופן הנחת הגופות.

בקולו, שימר בדנארץ את בית הכנסת ואת בנין הוועדה היהודית הסמוך.  הקירות הפנימיים היו מכוסים בכתבי יד של יהודים ששהו במקום בדרכם למחנה בתקופתו הראשונה. בין מאות הכתובות היתה אחת בלבד ממנה השתמע כי הכותב ידע אודות הגורל המצפה להם. נכתב בה “… יהודים, אל תמתינו- אתם תהיו פה יום אחד ואז תילקחו למשרפות- טרנספורט 13.”

רצפת בית הכנסת היתה מלוכלכת ביותר מ5,000 זוגות נעלים. הנעלים הגיעו, בדומה למשלוחים אחרים, דרך פוזנן לשם תיקונן. הפריטים נשלחו על ידי הנציונלסוציאליסטיצ’ פולקסוולפרט, ארגון רווחה נאצי, ששלח מוצרים שמקורם במחנה. מקור החפצים לא הוסתר מעובדי הארגון. סופם של הנעליים אינו ידוע. (משוער שבסופו של דבר נזרקו). בית הכנסת עצמו נהרס מאוחר יותר. כיום נמצא מגרש ריק במקום בית הכנסת. מצבת זיכרון ניצבת בצידו השני של הכביש, בהקדשה לזיכרון קהילת קולו שנספתה.

ליד סדנת העבודה של אוסטרובסקי בקולו, בחן השופט בדנארץ משאית שהובאה לשם על ידי הזונדרקומנדו והושארה שם בסתיו 1944. אנשים התייחסו אליה כאל משאית גז, אך הדבר מעולם לא נבדק ביסודיות. סרברניק אמר שהמשאית היתה בשימוש להמתה בגז. אולם על פי עדותם של השומר ברונו ישראל וכן מרדכי זורבסקי המשאית שימשה לחיטוי בגדים, ושרק מאוחר יותר השתמשו גם בשאר המשאיות למטרה זו. בהתבסס של המידע הנוסף, לא נראה שהמשאית שימשה להמתה בגז במהלך תקופתו השניה של המחנה.

רק ב30 ביולי 1945, במהלך חקירתו של בדנארץ, נחשפו באדמה שלושה קברים המוניים שהכילו את שרידיהם של 55 פולנים באזור המחנה שביער. פולנים אלו נלקחו מבית הכלא שבקולו ונורו ביער לפני הקמת המחנה. ביום ראשון, ה5 באוגוסט, הושמו הגויות בארונות מתים ונקברו במקום בקבורה נוצרית מסורתית, בלוויה בסדר גודל ארצי, בה השתתפו נציגים מן הממשלה, מפלגות פוליטיות שונות וארגוני רווחה. צלב עץ גדול הוצב מעל הקבר לזיכרון אותם פולנים, קרבנות הכיבוש הנאצי.

ב1946, הדפיס השופט בדנארץ את ממצאיו אודות המחנה בספר בן 74 עמודים בשם “מחנה המוות בחלמנו און- נר”. ב29 במרץ, 1947 החליט בית המשפט בלודז’ להשהות הליכים פליליים 179כנגד “היפלה ואחרים” לזמן מה, למרות הצטברותו של חומר מספיק להרשעה, כיון שהם נעצרו והוסגרו לשלטונות פולין.

שטח הטירה לשעבר שימש את הנוער המקומי כמגרש כדורגל עד 1956, כאשר הוקם מבנה התאגיד החקלאי במקום. מבנה האסם הישן כוסה בגג חדש והורחב על מנת לשמש מחסן למספוא. החורים שנוצרו  בסביבות הדלת במהלך חילופי היריות בלילה האחרון לקיומו של המחנה נשארו כעדות עד כשישים שנה מאוחר יותר.

ב1957, נבנתה מצבת זיכרון קטנה מעל קברה של יחידת העבודה היהודית  שנהרגה בשעות הבוקר המוקדמות של ה18 בינואר 1945. האנדרטה נבנתה על ידי שארית הפליטה של הקהילות בלודז’  ובוולוקאווק. נכתב עליה בפולנית ובעברית “מקום זה התקדש בדמם של אלפי קרבנות שנהרגו על ידי הנאצים רוצחי עמנו. יהי זכרם ברוך.” גופותיהם של ההאוסקומנדו מעולם לא הוצאו מהקבר ההמוני ולא ניתנה להם קבורה ראויה. רבים אינם מעלים בדעתם כי שרידיהם השרופים של השוטר האס ושל הסאדיסט וילי לנז קבורים יחד עם הנרצחים היהודים. במשך כמה עשרות שנים היתה מצבת הזיכרון הקטנה העדות היחידה לרצח העם שהתרחש באדמות הטירה לשעבר.

בשנות השישים המוקדמות החליטה הממשלה הפולנית לבנות אנדרטה על אדמת המחנה לשעבר. האנדרטה הוקדשה ב27 בספטמבר, 1964. עוביה בין שישה לשבעה מטר בטון, ושטחה כ35 על 36 מטר. האנדרטה נתמכת על יד חמש רגלים בצורת פירמידה. בקדמתה, בצד הפונה אל הכביש יש תבליט נמוך לזכרון הקרבנות. בצד ימין חרותה המילה הפולנית “פאמייטאני” (אנו זוכרים). חלק מן המכתב שנכתב ב1 בדצמבר, 1944 כנראה על ידי יצחק זליגמן, מחברי יחידת העבודה היהודית, חרותים בגב האנדרטה. (לתרגום המכתב המלא ראה פרק שלישי עמוד 172).

החל מ1959- עם ייסודו של המשרד הממשלתי המרכזי לצדק מנהלי לחקר הפשעים הנציונל-סוציאליסטים שנה קודם- החלו רשויות ברפובליקה הפדרלית הגרמנית לאסוף מידע בנוגע למחנה המוות חלמנו. תביעות רשמיות על שיתוף פעולה ברצח המוני הובאו כנגד 12 מחברי זונדרקומנדו קולמהוף ב5 ביולי1, 1962. כאשר אותרו הנאשמים, הוחזקו במעצר במשך זמן המשפט. לאאבס החל מה26 בנובמבר, 1960, היפלה החל מה8 בדצבמר,1960, וולטר ברמייסטר החל מה24 בינואר, 1961, היינל החל מה7 בספטמבר,1961, מוביוס החל מה9 בנובמבר,1961, ארנסט 180ברמייסטר החל מה13 באפריל 1962. שאר הנאשמים, בוק, הקלבאך, מאדרהולץ, מרינג, שולץ וסטינק, כל הנ”ל שומרים בפוליציוואכטקומנדו, נותרו חופשיים עד השבועיים האחרונים למשפט, מרץ 14-30, 1963.

המשפט החל ה26 בנובמבר, 1962, ופסקי הדין ניתנו ב30 במרץ, 1963. השומרים בוק, מרינג וסטינק זוכו מאשמה. הקלבאך, מאדרהולץ ושולץ קיבלו כל אחד עונש של 13 חודשים ושבועיים מאסר. לאחר ערעור זוכו נאשמים אלו מעונש. בהתבסס על החוק הצבאי המקובל  סבר בית הדין כי העונש המינימלי של שלוש שנות מאסר הקבוע בחוק אינו הוגן במקרה זה.

על שיתוף פעולה לרצח עם ניתנו פסקי הדין הבאים לשאר הנאשמים שהורשעו: לאאבס, 15 שנות מאסר ושלילת זכויות אזרח למשך 10 שנים, וולטר ברמייסטר, 13 שנות מאסר ו10 שנות שלילת זכויות אזרח, היפלה, 15 שנות מאסר ושלילת זכויות אזרח למשך 10 שנים, מוביוס, 8 שנות מאסר ושלילת זכויות אזרח למשך שש שנים, היינל, שבע שנות מאסר ושלילת זכויות אזרח למשך חמש שנים, ארנסט ברמייסטר, שלוש וחצי שנות מאסר בכלא.

לאחר ערעור, הופחתו עונשי המאסר של לאאבס והיפלה ל13 שנים. הנימוקים להקלה בעונש היו כי לאאבס לא רצה מלכתחילה לשרת בחלמנו, וכי היפלה העניק סיגריות לעובדים יהודים במחנה. ערעורו של ארנסט ברמייסטר ירד עקב בריאותו הרופפת.

ב1964 הדפיס פרופסור אדוארד סרוואנסקי ספר בן 87 עמודים אודות חלמנו בשם “מחנה ההשמדה בחלמנו און נר 1941-1945”. הספר מתבסס בעיקר על מחקרו של בדנארץ, ומכיל גם את עדותו של היערן הגרמני היינץ מאי וכן את ההקדשה שנחרטה על גבי האנדרטה במחנה שביער לשעבר. הספר השפיע על הויכוח שניטש באותו זמן בבונדסטאג הגרמני על  הרחבת המסגרת של פשעי המלחמה של הנאצים.

ב1975 נערכו שיפוצים נרחבים באיזור המחנה שביער. נסלל כביש אספלט, שבילים וכיכרות שיפריעו לעבודות ארכיאולוגיות עתידיות. שיחי נוי ניטעו סביב. עבודות גינון נוספות נעשו בשנות השמונים המוקדמות.

במהלך הקיץ בשנים 1986 ו1987החל מוזיאון המחוז בקונין בעבודות ארכיאולוגיות באזור המחנה שביער כחלק מתכנון להקמת מוזיאון באזור המחנה לשעבר.

ב17 ביוני 1990, נפתח בשטח מוזיאון קטן בשטח. במקום בו עמד הקרמטוריום בתקופה הראשונה, הוצבו לתצוגה שרידי בסיס הקרמטוריום שנחשפו בזמן החפירות. נבנה בסמוך “קיר הזיכרון” באורך 37.5 מטר ובגובה 2.20 מטר, ועליו חרותות המילים:” לזכר היהודים שנרצחו  181בחלמנו 1941-1945″. על קיר הבטון יש תבליט של שער ועליו חרותות המילים העבריות “זה השער צדיקים יבואו בו”. המתקן משמש כקיר זיכרון עליו ניתן להציג את שמות הנרצחים, ובכך לשים קץ למעטה ההסתרה האופף את המחנה, וחשוב מכך, את קרבנותיו. בנוסף לקיר הזיכרון הוקמו בשנים מאוחרות יותר מצבות זיכרון על ידי ארגונים שונים המייצגים את הקהילות שנכחדו על אדמה זו, בין היתר, לודז’, בלחטוב, ברז’ז’יני וגאבין.

ב7 באוגוסט, 1991 הוסר הלוט מעל לוח מעודכן מעל קברם של הפולנים שנורו ביער ב1939. באותו יום הוסר הלוט מעל מצבת זיכרון נוספת , אובליסק, לזכר סטאניסלב קאז’ינסקי. קאז’ינסקי הוסגר ונהרג ב1942 על שדיווח למחתרת הפולנית על המתרחש בעיירה (ראה נספח II  פרשת קאז’ינסקי).

ב22 באוגוסט, 1994, נפתח בית קברות לזכר הנרצחים בשטח המחנה שביער, ביום השנה ה50 לחיסול גטו לודז’. היוזמה הגיעה מצד ארגון יוצאי טורק מישראל ומציגה מצבות יהודיות שניצלו מהעיר טורק הסמוכה. שלושה לוחות כתובות בפולנית, באנגלית ובעברית מציגות את הכיתוב:” לציון יום השנה ה50 להשמדה. לזכר אבותינו שחיו על האדמה הזאת, אחינו אחיותינו שנרצחו באכזריות בחלמנו על ידי הגרמנים הנאצים. הצבת מצבות האבן מבית הקברות שנחרב בטורק נעשתה על ידי ארגון יוצאי טורק בישראל.”

מוזיאון המחוז בקונין מצא שני ממצאים חשובים באזור המחנה שביער לשעבר דרך ניתוח תמונות אוויריות שצולמו ב1958 וב1979: כבשן שדה מתקופתו הראשונה של המחנה, וקרמטוריום מן התקופה השנייה. ב1988 רכש המוזיאון את האדמה עליה ניצבה בעבר הטירה.

בין השנים 1997 ו2001 איתר המוזיאון בורות אשפה בשטח הטירה לשעבר, שם נשרפו חפצי הקרבנות. שטח הטירה עצמה נחפר עד היסוד , שם נמצאו חפצים רבים שהיו בשימוש יומיומי. בין היתר כלי תפירה וסנדלרות של החיטים והסנדלרים שעבדו במרתף. החפירות חשפו גם את מבנה הרצפה של אזור המרתף. המבקר במקום יכול לראות את המדרגות שהובילו אל המרתף ואת הפרוזדור דרכו הובלו אלפי קרבנות אל משאיות הגז.

ב2003 וב2004 נערכו עבודות ארכיאולוגיות נוספות בשטח המחנה שביער. זוהה המיקום המדויק של הקברים ההמוניים, וכן מיקומם של שני הכבשנים העיקריים מן התקופה הראשונה, ושני הכבשנים מן התקופה השנייה. עבודות אלו נמשכות לפי מסגרת התקציב.

182 מוזיאון המחוז מתכנן לפתח את שטח הטירה לשעבר כאתר זיכרון לקרבנות מחנה המוות חלמנו, כאשר יהיו לתוכנית מקורות מימון. בנוסף לאלו שנמלטו מן המחנה, נמצאים בין קרבנות אלו יחידים שעבדו בהאוס ובוואלדקומנדו.

הרשימה הבאה מכילה את שמות האנשים ואשה אחת וכן את ערי מוצאם או מדינות מוצאם, כאשר אלו ידועים, אלה שוחזרו מפי מיכל פדצ’לבניק, שלמה וינר, מרדכי זורבסקי, שמעון סרברניק ואחרים. (תיתכן כפילות.)

1941-1943

אג’נסאטב (קלודווה)

מנחם ארקיקובסקי (איזביקה)

מוג’ס אש (איזביקה)

שלמה באביאקי

שמואל ביברגל

ביטר (בידגוסץ’)

מושק ברפמן (איזביקה)

גאוורמן (איזביקה)

פינקוס גרון (וולואווק)

מוניק האלטר (איזביקה)

יוסף הרשקוביץ (קוטנה)

חיים ראובן איזביקי (בוגאי)

יהודה יעקובובסקי (וולוקלאווק)

זלמן יעקובובסקי (איזביקה)

בניק יאסטרזבסקי (לקצ’יקה)

נוח וולף יודקיביץ (לודז’)

קאליסקי (דאביי)

חיים קייר (באבייק)

קרול (איזביקה)

קרזוואקי (קלודווה)

ג’ונס ליאו (ברז’ז’יני)

יהודה לובינסקי (איזביקה)

מוזס לפק (איזביקה)

גסיף מאייר (קאליש)

ניומולר (קולו)

אהרון נוסבאום (סאנוק או סקפי)

מאיר פיוטרקובסקי (איזביקה)

פלק פלוקר (קוטנה)

אביגדור פולנסקי (איזביקה)

יצחק פרייס (איזביקה)

גרשון פרזקר (איזביקה)

קלמן רדז’ייבסקי (איזביקה)

אהרון רוזנטל

גצל שטייר (טורק)

איסר שטראסבורג (לוטומירסק)

גרשון סוויטופולאסקי (איזביקה)

מוטל סימקי (לקצ’יקה)

שמואל שטייר (איזביקה)

איקה שמע (ברז’זיני)

ז’יה שלאמוביץ (גראבוב או קאליש)

זמאד שומיראי (וולוקלאווק)

טופורסקי

חצקל וואכטל (לקצ’יקה)

שמעלק וואכטל  (לקצ’יקה)

מכל ולצ’ינסקי (איזביקה)

מיכל וורבלזניק

חצקל זאראק (לקצ’יקה)

אברם זלינסקי (איזביקה)

1944-1945

פאבל אקין (לודז’)

אלכס (אנגליה)

ישראל בלחטובסקי (בלחטוב?)

דוד בנדקובסקי (לודז’)

פולק ברגר (זדונסקה וולה)

ברומברג

איצ’ק ברז’זינסקי

חנוך ארליך

וולק ארליך

פינקלשטיין (פאביאניק)

וולק פוגל

פרידלנד

בנט גליקסמן (שקזרקאו)

לאי גולדברג

גרינגלום

מושי גוטמן

ברק הימלפרב (לודז’)

ברן יעקובוביץ

ישראל יעקובוביץ

שרול יעקובוביץ (בלחטוב)

חצקל קלמו’יזביץ

איצי ומוישי קולטן (אחים, לודז’)

אימום קושקוביץ

הלה קוולסקה (וולוקלאווק)

באקיין לייב (לודז’)

וולטר ליכטשטיין (גרמניה)

פרנק מרקיביץ

בלדיט (אברם?) מיכנמאכר (בלחטוב)

מיודוניק

אברהם מורדקייביץ (לודז’)

מורדקה (לייזר?) מורדקייביץ (לודז’)

שמואל נסדסקי (אוסיקוב)

בערק אוברפרסט (לודז’)

נוח אוברפערסט (לודז’)

מורדקה אורזלק

שמואל פאסלסקי

מוישי פטאצ’קובסקי

איצק ונתן רפפורט (אחים, לודז’)

מוניק רייך

אימה רוזנבלום (איבו?) (צ’כוסלובקיה)

אייזיק זיגלמן

בערק שטיינפלד (לודז’)

זווק סרברניק (לודז’)

יעקב שלמקוביץ (זיראדז’)

גנייק שלמקוביץ  (זיראדז’)

וובר

ז’יה ווינבלום (לודז’)

וורנר

יענקל זמניק

בערק זיטנפלד

ישראל זיגלמן (לודז’)

 

מספרם של  הקרבנות

מספרם המדויק של האנשים שנרצחו בחלמנו לא יוודע לעולם. דיון בנושא זה, כמו בנושאים רבים הנוגעים למחנה נמשכים עד היום. רשימת השמות שנמסרו לזונדרקומנדו כאשר הגיעו הטרנספורטים 184אל המחנה לא נמצאו והושמדו כנראה בסיום המלחמה. רשומות אחרות שרדו את המלחמה, הידועה מביניהם- הכרוניקה של גטו לודז’ כפי שתועדה על ידי היודנראט . כמו כן נשמרו תיקי מסמכים של המחלקה הסטטיסטית של הנהלת גטו לודז’ ובהם מידע אודות הטרנספורטים של 1944. מסמכים אלו מכילים נתונים רק עבור עשרת הטרנספורטים הגדולים שהגיעו בתקופה השנייה.

מאז סיום המלחמה, ירד בהתמדה מספרם המשוער של הנרצחים במחנה. הסיבה לדבר אינה נסיון להמעיט בחומרת הזוועות שהתרחשו במקום או להכחיש את השמדת האנשים שנהרגו. הדבר נובע מזמינות המסמכים וממחקרים עדכניים אודות המאורעות שאירעו.

בתקופה הראשונה שלאחר כניסת הצבא האדום לחלמנו, סיפרו התושבים על מיליון קרבנות. לאחר חקירה קצרה נכתב דוח צבאי ראשוני על חלמנו בתאריך ה1 בפברואר, 1945, ובו נכתב המספר “מאות אלפי” נרצחים, בהתבסס על דיווחי המקומיים. ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב6 ביוני, 1945, פתחה הממשלה הפולנית בחקירה משלה, שנוהלה על ידי השופט ולאדיסלאב בדנארץ מבית המשפט המחוזי בלודז’. מסקנתו היתה כי במחנה היו עשויים להיהרג בין  350,000 ל360,000. זו ההשערה שהתקבלה רשמית על ידי הממשלה הפולנית ועל ידי הציבור הרחב, ושעליה חזרו שוב ושוב בהקשר למספר הקרבנות החלמנו.

אך האם מספר זה הינו מדויק? כיצד הגיע בדנארץ למסקנה זו? על פי עדויות שונות, בינהם מוכר הכרטיסים בתחנת הרכבת בקולו, הסיק השופט שנהרגו כ1,000 איש ביום במהלך תקופתו הראשונה של המחנה. היתה גם אימרה במחנה:” איין טאג, איין טאוזנד” (יום אחד , אלף אחד). לאחר הפחתת ימי ראשון, חגים, חופשות קצרות וכד’, חישב את מספר ימי הפעילות של המחנה והגיע למספר 330. כך חישב את מספר הקרבנות בתקופה הראשונה והגיע למספר 330,000 עד 350,000. עבור התקופה השניה השתמש במסמכים הסטטיסטיים של גטו לודז’ אודות עשר הטרנספורטים (7,196). הוא הוסיף למספר זה את הקרבנות שהגיעו לחלמנו במשאית וסיכם את המספר הסופי עבור התקופה השנייה כ10,000. לכך, מסתכם מספר הקרבנות בשתי התקופות בין 350,000 לבין 360,000.

ברור  כי מספר זה הינו מוגזם. למרות שהמחנה היה פעיל בין ספטמבר 1942 לבין אפריל 1943, מעט מאוד משלוחים הגיעו אליו בחודשים אלו. יתירה מזו, בזמן שהחלה חלמנו את פעילותה, בסוף 1941, הצטמצמה אוכלוסית היהודים בהוארטגאו ל260,000 ופחות מכך. לו לקח בנדנארץ בחשבון את התקופה הלא פעילה יחסית שבין ספטמבר 1942 עד מרץ 1943, היה יורד הסך הכללי לכ165,000.

185 מספר הקרבנות עודכן מחדש במהלך משפטם של 12 חברי הזונדרקומנדו לשעבר, שנערך בבון, מערב גרמניה, ב1962, ועמד על 152,000. מספר זה נחשב כמספר המינימלי של הקרבנות (המספר שנתמך בראיות מסמכיות). קיימים שלושה מקורות למסמכים אלו. הראשון, הקרוי דו”ח קורר, דו”ח סטטיסטי על הפתרון הסופי לבעיית היהודים, שהוכן על ידי ראש מחלקת הסטטיסטיקה בSS, ד”ר ריצ’רד קורר. שם הובא המספר 145,301 כמספר היהודים שעברו דרך “מחנות בהוארטגאו” (במילים אחרות, חלמנו.) עד ה31 בדצמבר, 1942. מקור המידע השני הוא המסמכים הסטטיסטיים של גטו לודז’ על 7,196 הקרבנות מעשר המשלוחים של 1944. הסך הכולל של שתי התקופות של הנרצחים בחלמנו מגיע לכ152,000.

מקור המידע השלישי הינו דו”ח של הSS בנוגע לתיקונים שיש לערוך במשאיות הגז. הדוח מציין כי  97,000 אנשים נהרגו בחלמנו עד ה5 ביוני, 1942. לכן, בהתבסס על מסמכים גרמנים בהקשר לתקופתו הראשונה של המחנה, נראה שבין דצמבר1941 עד יוני 1942 נהרגו 97,00 קרבנות, ומיוני עד דצמבר 1942 נהרגו 48,000 איש. כפי שהוזכר לעיל, היה מספר מועט קרבנות מינואר עד אפריל 1943. לכן, על פי מסמכים גרמניים, מספר הקרבנות בתקופה הראשונה עומד על כ145,000.

שיטה נוספת לחישוב הנרצחים בחלמנו היא בניית יומן המכיל את התאריכים, ערי המוצא וגודל הטרנספורטים, כפי שניתן לשיעור. יומן כזה אכן נבנה על בסיס גיאוגרפי, יותר מאשר כרונולוגי, על ידי דאנוטה דאברובסקה. הטבלה הכרונולוגית הבאה נכתבה על בסיס עבודתה.

תאריך הגירוש	עיר המוצא	מספר המגורשים
1941	7 בדצמבר	קולו	700
	8 בדצמבר	קולו	700
	9 בדצמבר	קולו	700
	10 בדצמבר	קולו	700
	14 בדצמבר	קולו	975
	דצמבר (המחצית השנייה)	דוברה	1,100
1942	2-9 בינואר	לודז’ (צוענים)	4,300
	10,12 בינואר	קלודווה	1,000
	13 בינואר	בוגאי	600
	14-15 בינואר	איזביקה קויווסקה	1,000
	16-29 בינואר	לודז’	10,000
	2 בפברואר	סומפולו	1,000
	22-28 בפברואר	לודז’	7,025
	1-31 במרץ	לודז’	24,699
	2 במרץ	קרוסניוויק	900
	3 במרץ	זיכלין	3,200
	מרץ (מחצית ראשונה)	אוזורקוב	500
	מרץ (מחצית שנייה)	פודביק	2,008
	26 במרץ	קוטנה	6,000
	1-2 באפריל	לודז’	2,349
	10 באפריל	גראבוב	1,240
	10-11 באפריל	לקציקה	1,750
	16-17 באפריל	גוסטינין	2,000
	16-17 באפריל	גאבין	2,150
	17 באפריל	סאניקי	250
	22 באפריל	אוסיציני	300
	אפריל (אמצע החודש)	ברזסק-קויאובסקי	<200
	אפריל (אמצע החודש)	פיוטרקוב קויאבסקי	<550
	30 אפריל- 2 במאי	וולוקלווויק	3,500
	4-15 במאי	לודז’	10,914
	17-18 במאי	פאביאניק	4,000
	19-20 במאי	ברז’יז’יני	3,000
	22 במאי	אוזרקוב	300
	10-11ביוני	רדזייוב קויאבסקי	630
	20 ביולי	שאצ’ולק	10,000
	יולי (סוף)	לוטומירסק	750
	11-13 באוגוסט	בלחטוב	4,953
	14 באוגוסט	שאדיק	450
	22 באוגוסט	ז’יראדז’	1,400
	22-24 באוגוסט	ווארטה	1,353
	24-28 באוגוסט	לאסק	2,600
	אוגוסט (שבוע אחרון)	ווילון	10,000
	25-26 באוגוסט	זדונסקה וולה	10,900
	1-2 , 7-12 בספטמבר	לודז’	15,685
	14 בספטמבר	זלוב	6,000
1944	23 ביוני	לודז’	562
	26 ביוני	לודז’	912
	28 ביוני	לודז’	803
	30 ביוני	לודז’	700
	3 ביולי	לודז’	700
	5 ביולי	לודז’	709
	7 ביולי	לודז’	700
	10 ביולי	לודז’	700
	12 ביולי	לודז’	700
	14 ביולי	לודז’	700
	סך הכל עבור 1941-43	165,043
	סך הכך עבור 1944	7,196
	סך כללי	172,230

188 על ידי שימוש במקורות בלתי תלויים, הטבלה לעיל מספקת מספרים דומים לנתונים הגרמניים. עבור התקופה שבין דצמבר 1941 עד ה5 ביוני, 1942, מציינת הטבלה כי נהרגו בחלמנו 100,580 איש, בהשוואה למספר 97,000 שצוין בדוח על משאית הגז. בדומה לכך, המספר בטבלה התואם לתקופה המצוינת בדו”ח של קורר (145,301) הינו 165,034. ערי המוצא המופיעים בטבלה אינם מושלמים, למרות שמופיעים שם כל המקומות המרכזיים. המספרים בטבלה הינם משוערים על פי מה שידוע על מספר האנשים בטרנספורטים ספציפיים. יש להתייחס אל התוצאה הסופית כאל הערכה גסה בלבד. יתרה מזו, בנוסף לטרנספורטים המופיעים בטבלה, נשלחו לחלמנו ממחנות העבודה ברחבי ההוארטגאו עובדי כפייה שלא היו כשירים יותר לעבודה. לדוגמא, 149 יהודים חולים וחלשים נשלחו לחלמנו ממחנה העבודה בקונין, בין אפריל לספטמבר 1942. למרות זאת, יחד עם המסמכים הגרמנים, הטבלה מצביעה על כך שהערכת הממשלה הפולנית על 350,000 קרבנות הינה מוגזמת. מסתבר כי המספרים במסמכים הגרמנים הינם שיקוף מדויק יותר של מספר הקרבנות האמיתי.

הדיון אודות מספרם של הנרצחים בחלמנו לא הסתיים. אחד המחקרים האחרונים תומך בהשערה של כ151,000 קרבנות, בו בזמן שמחקר אחר הביא את המספר 225,000. המספר המדויק של האנשים שהושמדו בחלמנו אינו ידוע וכנראה לא ייודע לעולם. על פי המסמכים הגרמניים, נהרגו במחנה לפחות 152,000 אנשים. המספר האמיתי הינו ללא ספק גבוה יותר.

סיכום והרהורים

תולדות מחנה המוות חלמנו מתעדות כיצד חלק גדול מהאוכלוסיה היהודית שהתגוררה בשטח שהינו היום מערב פולין, יחד עם צוענים ואחרים, נרצחו כחלק ממדיניות ממשלתית במחנה המוות הראשון שהוקם על ידי הרייך השלישי במהלך מלחמת העולם השנייה. ניתן לקשר את הקמת המחנה באופן ישיר לשימוש שנעשה על ידי הממשל הנאצי להמתת חולי נפש על ידי גז רעיל בגרמניה. תוכנית האוטונזיה, שתוכננה בגרמניה בשנות השלושים המאוחרות, ושמועד ביצועה חפף את זמן פרוץ המלחמה, הכשירה את הקרקע להמתת האנשים שנחשבו “בלתי מועילים”. הרעל בו השתמשו היה גז הקארבון מונוקסיד שהוחדר לתוך תאים מיוחדים שנבנו למטרה זו. עם פרוץ המלחמה וכיבוש פולין, צורף לתוכנית חבל ההוארטגאו (היום- שטחה המערבי של פולין) בו הוקם לאחר מכן מחנה חלמנו.

בכדי לנהל את תוכנית ההמתה בהוארטגאו, גובש צוות או קומנדו מיוחד, שנודע בשם זונדרקומנדו 189לנגה, על שם הופטשטורמפיהרר הרברט לנגה, שפיקד על יחידה זו. (לאחר העברתו של לנגה לברלין באפריל 1942, שונה שם היחידה לזונדרקומנדו קולמהוף, על שם שמה הגרמני של העיירה בה הוקם מחנה המוות). ההבדל העיקרי בין האופן בו התנהלה תוכנית האוטונזיה ב”רייך הישן” לבין האופן שבו נוהלה בהוארטגאו, היה שזונדרקומנדו לנגה תיפקד בהוארטגאו כיחידת הריגה ניידת. החל מדצמבר,1939 עד יוני 1940 נסעה יחידה זו לבתי חולים ולמוסדות אחרים באיזור, והרגה אנשים מוגבלים על ידי שימוש בתא גז על גלגלים.

עד יולי, 1941- חמישה חודשים לפני התחלת הפעילות בחלמנו, ב7 בדצמבר, 1941- פיתח גרייזר תוכנית חדשה עבור האוכלוסיה היהודית בתחומו. התוכנית, שאושרה על ידי הדרג הגבוה ביותר בממשל הנאצי, צפתה את הקמתו של מחנה עבודה יחיד ורב עוצמה-גטו לודז’- שם ינוצל כוח העבודה היהודי עבור מאמץ המלחמה הגרמני. במקביל ישמש “אמצעי יעיל ומהיר”- מחנה חלמנו, להשמדת הילדים, הזקנים והחלשים, או כפי שכונו במהלך תוכנית האוטונזיה :”אוכלי חינם” בלתי יעילים.

לאחר שקיבל גרייזר את אישורו של היטלר לביצוע תוכניתו להריגת 100,000 יהודים בהוארטגאו, נבחר לנגה לניהול התוכנית בשל הניסיון שצבר במהלך תוכנית ההריגה הניידת באזור זה. ההקדמה הישירה לייסוד המחנה היתה השמדת יהודי מחוז קונין, במבצע בן שני שלבים שנערך במהלך ספטמבר ואוקטובר 1941. מבצע זה נשא אופי ניסיוני, במטרה לודא את האופן היעיל ביותר לרצח אוכלוסיות שלימות, וכן לבחון את תגובת הקרבנות לנוכח הצפוי להם. עם הינסיון שנצבר בניסוי זה יכול היה לנגה לייסד מתקן הריגה נייד אליו יובילו את הקרבנות, שם ייהרגו ויושמדו- בית חרושת למוות, פשוטו כמשמעו, הראשון מסוגו. העיירה חלמנו נבחרה בשל מיקומה המבודד יחסית, קירבתה אל הקרבנות, ונגישותה לפסי רכבת וכבישים נוחים.

מחנה חלמנו כפי שנוסד נחשב פרימיטיבי יחסית, כפי הנראה בשל העובדה ששימש למטרה מוגבלת. משימתו של לנגה היתה רצח 100,000 אנשים. עם קיבולת הריגה של כ1,000 איש ליום, כפי הנראה היה המחנה אמור לתפקד במשך תקופה קצרה בלבד- כ100 ימי עבודה. כאשר החלה הפעילות לאחר שיפוצים קלים שהתאימו את המקום לפעולתו, תיפקד המחנה ללא תקלות מיוחדות עד קיץ 1942. בפרק זמן זה החלה האדמה שמעל הגופות הקבורות ביער להתרומם, גזים נפלטו מן הגופות המרקיבות והחלו להתפשט ולמלא את האזור בצחנה. הריח היה כה עז ובלתי נסבל, עד שגרם להפסקת הפעילות במחנה.  לאחר נסיונות אחדים, נבנה ביער קרמטוריום, לשריפת 190הגופות המרקיבות. מעתה ואילך, לאחר ההמתה בגז, נשרפו גופותיהם של הנרצחים, עצמותיהם נטחנו לאבקה ונקברו בבורות, פוזרו באזור היער או נשפכו לתוך נהר הווארטה.

לאחר שהושמדה בחלמנו כל האוכלוסיה היהודית בגטאות המקומיים בהוארטגאו-כולל חלק מתושבי גטו לודז’, נסגר המחנה. לאחר מסיבת סיום בקולו וטקס הוקרה בברלין, הועבר זונדרקומנדו קולמהוף לאזור הבלקן להילחם בפרטיזנים. כמעט שנה לאחר מכן, במרץ, 1944, הוחלט להחזיר את המחנה לפעילות על מנת להשמיד את היהודים שנותרו בגטו לודז’, כפי שהוסכם על ידי פאול אוסבלד וארתור גרייזר. זונדרקומנדו קולמהוף בהרכב מחודש חזר לעיירה והקים בה שוב את מתקן ההריגה. אולם, עקב החזית המתקרבת וקיבולת ההריגה המוגבלת של משאיות הגז, נשלחו לחלמנו “רק” עשרה טרנספורטים שהם סך של 7,196 איש. תושבי הגטו הנותרים (להוציא כמה מאות יהודים שהושארו לנקות את השטח, וכן היהודים שהתחבאו) נשלחו לאושוויץ, שם, למרבה האירוניה, היו סיכוייהם לשרוד גדולים מאשר לו נשלחו לחלמנו. עם תנאי המחיה הזוועתיים באושוויץ, היתה לאנשים בטרנספורטים אפשרות לעבור סלקציה שהיו בה סיכויי הישרדות כלשהם. בחלמנו לא היתה קימת האפשרות לסלקציה.

באמצע ינואר 1945, נותרו רק 47 יהודים כלואים במבנה האסם הישן, המבנה היחיד במחנה. לאחר שהוחל בחיסולם הסופי, הצליחו הם לגבור על שנים ממעניהם הגרמנים: שומר אחד ומפקח המחנה שביער, ווילי לנז. היהודים פרקו את נשקם והרגום. החלו חילופי יריות שהסתיימו בהבערת האסם באש. היהודים שבאסם ניספו בדליקה. כך נחתמה הפעילות במחנה חלמנו.

התוכנית לרצח היהודים בהוארטגאו נהגתה במשרד המושל , ברמה המקומית ביולי, 1941. היתה זו תוכנית לרצח עם בשלושה שלבים. שלב ראשון היה ריכוז האוכלוסיה היהודית במחנה גדול לעבודה עבור הכלכלה הגרמנית. שלב שני כלל מתן “פתרון הומני” לחלק האוכלוסיה אותה לא היה באפשרות הממשלה להאכיל. החלטת הרשויות היתה כי בקטגוריה זו זה נכללים כ25 אחוזים מן התושבים היהודים בגאו (100,000 איש). השלב השלישי היה עיקור כל הנשים היהודיות בגיל הפריון הנמצאות במחנה העבודה. יישום התוכנית יגרום לפתרון הבעיה היהודית בהוארטגאו תוך דור אחד.

יתכן שהתוכנית נשמעה “פנטסטית” בזמנו, אך עם אישורו של היטלר, בוצעו והושלמו שלב ראשון ושני עד ספטמבר 1942. גטו לודז’ הפך למחנה העבודה לכל יהודי המחוז, וחלמנו הוקמה על מנת לשמש כ”פתרון הומני” עבור רבע מן האוכלוסיה. התוכנית היתה מקורית,, באף מקום אחר לא הוצג 191רצח עם כפתרון כה נגיש ובר ביצוע לבעיה היהודית. הדבר היווה תקדים עבור ההמשך.

הולדת התוכנית היתה מתוך תיסכול. עם פרוץ המלחמה ב1939, וההשתלטות על אזורי הכיבוש , התמקדה מדיניות הגזע בסילוק “תת האדם”  מן הרייך אל אזורי הסיפוח הגרמנים. ארתור גרייזר עבד בקדחתנות לסלק את הפולנים והיהודים שהתגוררו בהוארטגאו. אולם, תוכניות הגירוש נכשלו בשל כמה סיבות. במחצית הראשונה של 1941 התברר כי לא ניתן לוותר על הפולנים, שכן נוכחותם נחוצה לאחזקת הכלכלה באזור. תחת ניהולו של הנס ביבאו הפך גטו לודז’ למרכיב מכריע בכלכלה ועסק מכניס עבור גרייזר. כעת העדיף גרייזר את ה”יעילות” היהודית על פני “ההתשה עד לשחיקה”. אולם יהודים בלתי יעילים לא זכו לחנינה זו

ההחלטה לביצוע רצח המוני בחלמנו לא נפלה בחלל ריק. בתוך תחומי ההוארטגאו שבר זונדרקומנדו לנגה מחסום פסיכולוגי על ידי רצח חולי נפש במוסדות לבריאות הנפש. מאוחר יותר נשלחו האייזנאצגרופן בעקבות הצבא הגרמני במבצע ברברוסה לכיבוש הרפובליקה הסובייטית, להריגת יהודים וקומוניסטים.

למרות שמה שנודע בשם “השואה” החל מוקדם הרבה יותר, אין תחילתו בתוכנית האוטונזיה, מבצע ברברוסה או ייסוד חלמנו. לא אלו מציינים את תחילתו של הפתרון הסופי. כל אחת מן הפעולות הללו ואחרות נוספות היו מוגבלות בהיקפן, אך הן מסמלות את הקיצוניות המצטברת של תיאוריה ומדיניות בדרג הגבוה ביותר. המבצעים הנ”ל ואחרים נוספים יחד עם תיסכולו הגובר של היטלר מן המצב בשדה הקרב, כל אלו הובילו לפתרון מקיף וכולל לכל יהודי אירופה. הניסיון הנצבר בחלמנו העניק תבנית לייסוד המחנות של מבצע ריינהרד, בלז’ץ, סוביבור וטרבלינקה. חלמנו היתה מתקן פרימיטיבי, אך מספיק לביצוע מטרתו המוגבלת. מחנות ההשמדה האחרים נבנו על בסיס הניסיון של מחנה המוות הראשון, למטרת השמדה של מיליוני אנשים. זוהי מורשתה של חלמנו בתולדות השואה.

במהלך שני העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, נהגה הממשלה הקומוניסטית של פולין בנאמנות לפי המתווה הסובייטי של המעטה בייחודה של השואה כרצח העם היהודי. האנדרטה והמוזיאון הראשונים שהוקמו בפולין, במחנה מאידאנק לשעבר הפכו למודל עבור האופן בו הונצחו מקומות דומים בהמשך. למרות שרוב הנרצחים במאידאנק היו יהודים, בהקשר של הנצחת המתים, הם קיבלו יחס שווה לשאר הקרבנות , ביניהם פולנים, קומוניסטים ושבויי מלחמה סובייטים. לא 192הוקמו הנצחות על ידי הממשלה הפולנית על מקומם של מרכזי ההשמדה לשעבר בפרק הזמן הסמוך למלחמה.

בשנות השישים המוקדמות הוקם תאגיד חקלאי על אדמות מחנה המוות חלמנו לשעבר. מבנה האסם, היחיד מבין המבנים במחנה שלא נהרס, שופץ והפך למחסן. מצבת הזיכרון הקטנה לזכר קרבנות המחנה, שהוצבה המקום ב1957, הוסתרה, וניתן לה מקום צדדי בשטח הטירה לשעבר. במקום המחנה שביער, הקימו פולנים מקומיים ב1945 צלב עץ להנצחת 55 הפולנים שהוצאו להורג ונקברו במקום ב1939. כמו כן ב1957 ניטעו במקום שיחי ורדים על ישי משלחת צ’כית לציון זכרם של הילדים מן העיירה לידיצה.

הרפובליקה הסובייטית, יחד עם מדינות הגוש הסוציאליסטי, כולל פולין החלו במערכה בשנות השישים המוקדמות על מנת להבטיח שגרמניה לא תאפשר את התיישנות פשעי המלחמה עבור הנאצים, עם הכוונה שפושעי מלחמה יוכלו להמשיך לעמוד לדין. משפט אייכמן התקיים בתקופה זו ומשך תשומת לב עולמית. ממשלת פולין שמה עין על פושעים אלו. הנצחת האתרים של מחנות המוות היתה אמורה להוות תזכורת מוחשית על האשמה הרובצת על גרמניה הנאצית. למרות זאת, במחנה חלמנו מונצחים 55 הפולנים ו82 הילדים הצ’כים, אך אין זכר ל350,000 היהודים (על פי הערכת הממשלה הפולנית עצמה) שנרצחו במקום. כיצד יכולה הייתה פולין לדרוש מגרמניה “לזכור” ולתקן את החוק בו בזמן שהממשלה הפולנית עצמה לא טרחה להנציח את הקטסטרופה האמיתית שהתרחשה באתרי מחנות המוות? הדבר היה מעמיד במבוכה את ממשלת פולין.

לכן, החליטה ממשלת פולין (באמצעות המחלקה לתרבות במשרד בפוזנן, והועד להגנת ההנצחות למאבק ולקדושים מעונים החליט ב1961 לבנות אתר הנצחה, שבנייתו הושלמה ב1964. כיום ניצבת האנדרטה ביער רז’צ’או בשטח המחנה שביער. בקדמתו ועליה מילה אחת בפולנית באותיות מודגשות : “פאמיטני” (אנו זוכרים). אך מדוע מופיע הכתובת רק בפולנית? קרבנות המחנה הגיעו ממדינות רבות ושנות. האם האנדרטה מיועדת עבור דוברי פולנית בלבד? ליד הכיתוב יש תבליט נמוך המייצג שורה של אנשים מעונים, ללא איזכור מיהם. בצד האנדרטה הפונה אל היער מוצג קטע של מכתב, שוב בפולנית בלבד, שנכתב על ידי הקבוצה האחרונה של האסירים היהודים- אך המכתב אינו מופיע בשלימותו. הושמטו ממנו שתי ההתייחסויות ליהודים. האנדרטה מוחקת לחלוטין את ייחודה של השואה כרצח העם היהודי.

המכתב המוזכר לעיל קורא לזיכרון ולצדק עבור קרבנות המחנה. הממשלה הפולנית נכשלה 193בהנצחה ראויה של האנשים שמתו במחנה, אך האם נעשה צדק עם קרבנות אלו? שאלה זו נוגעת בנושא מורכב הרבה יותר, שתחילתו בשאלה “מהו צדק?”

משפטים רבים נערכו לאחר השואה בהם הועמדו לדין נתבעים שבדרגה זו או אחרת היו אחראים לרצח ההמוני שהתקיים בחלמנו. בין הנתבעים נכללו פקידים מן הדרג הגבוה ביותר ברייך, כגון הרמן גרינג, הגאולייטר ארתור גרייזר, מנהל גטו לודז’, האנס ביבאו, ואחרים בממשל ובמשטרה. בקשר לצוות מחנה חלמנו, כמעט כל עברייני המלחמה נמלטו, או ניסו להימלט מפולין עם סיום המלחמה. חלקם נהרגו בשדה הקרב, חלקם נלקחו בשבי הסובייטים או בנות הברית, ועיקבותיהם של חלק מהם פשוט נעלמו. סך של  אנשים16 מצוות המחנה עמדו לדין בשישה משפטים שלאחר המלחמה, שניים מהם נערכו בגרמניה (לאאבס ושות’ ופידלר) וארבעה בפולין (ישראל, גילאו, פילר, מאניה). העונש המירבי ניתן לגוסטב לאאבס, נהג משאית הגז,  על ידי בית דין גרמני -15 שנות מאסר, ואף הוא הופחת לאחר ערעור. בתי דין פולניים הפגינו פחות אהדה לפושעי חלמנו. ישראל נאסר בלודז’ על ידי הרשויות הפולניות, פילר וגילאו נכנעו לכוחות הסובייטים בפוזנן, הוגלו לרפובליקה הסובייטית והוחזרו לבסוף לפולין לעמוד לדין. ניתן להם פסק דין מהיר. ישראל נידון למוות, אך העונש לא בוצע למעשה. פילר וגילאו נידונו למוות והוצאו להורג ב1949 וב1951 בהתאמה. התביעה האחרונה בפולין הוגשה כ56 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.

הנריק מאניה, אחד משמונת הפולנים שעבדו בחלמנו, שוחרר מאחד ממחנות הבת של מחנה הריכוז מאוטהאוזן במאי, 1945. מאניה חזר לביתו בעיר וולצ’ין ולבסוף התיישב בעיר שצצ’ין אשר בבקשה הצפון מערבי של פולין, שם חי בשלווה במשך חמישה עשורים.

במאי 1949 נערך מפגש עיסקי בין אדם שעבד שנהג בבית החולים בקולו בזמן מלחמת העולם השניה, שזכר את מאניה משהותו שם, לבין עמית לעסקים מפוזנן. שם השותף היה מאניה והוא דמה להפליא ל”קצין הגסטאפו” שזכר מבית החולים. במהלך הפגישה, שאל אותו אדם את עמיתו האם עבד בקולו בזמן המלחמה. התשובה היתה “לא”, בזמן המלחמה שהה בקראקוב. אותו אדם המשיך לחשוד ופנה למשטרה. כך החל סיפור ההסתבכות המוזר של הנריק מאניה עם החוק.

המשטרה פתחה בחקירה אודות אדם זה, וראיינה את עובדי בית החולים בקולו ואת תושבי חלמנו. החקירה העלתה סיפור של זהות מוטעית, אך גרמה לבחינה מדוקדקת יותר של הנריק מאניה. ב1953, החלה משטרת פוזנן בחקירה על תקופת המלחמה וחייו העכשוויים של הנריק, שנחשד על היותו חבר ב SS. ב1956 הגיעה המשטרה למסקנה שאין עדויות לכך שמאניה שיתף פעולה עם הנאצים, אך התיק עדיין לא נסגר. ב1957 קבעה המשטרה כי הנריק מאניה עבד בשירות הזונדרקומנדו של הSS  ב”מחנה הריכוז” בחלמנו. היו עדים שציינו כי מאניה השתתף ברצח ובעינוי האוכלוסיה הפולנית. בהתבסס על מידע זה הועבר התיק אל הארכיון של מחלקה X.

ב1962 ביקש מן המשטרה נציג של עיתון צ’כי “רובאו פראבה” לראיין את מאניה ואת עמיתו בחלמנו, הנריק מאליצ’ק, בהקשר לרצח הילדים הצ’כים מלידיצה. הרשות ניתנה. הראיון נערך באוגוסט 1962 בנוכחות קצין משטרה. כנראה, כתוצאה מראיונות אלו נפתחה חקירה נוספת בנושא ב14 בנובמבר 1963 אודות פעילותם של מאניה, מאליצ’ק ופולנים נוספים שעבדו בחלמנו. החקירה הופסקה ב30 באפריל 1964, שבועיים לאחר ראיון  נוסף שנערך עם מאליצ’ק ומאניה, בגלל “פרק הזמן הנכבד שחלף מאז בוצעו הפשעים, ומותם של עדים רבים שנכחו בפעילותם הפלילית של החשודים.”

מאניה ומאליצ’ק שוב זומנו לראיון ב1967, בהקשר לחקירה שנערכה על ידי מאריאן קאצ’מארק אודות השמדת חולי הנפש בהוארטגאו. לא נרשמו תביעות בנושא. מאניה רואין פעם נוספת ב8 בפברואר, 1977, בקשר למעצרו ומאסרו בוולצ’ין בתחילת המלחמה. באוגוסט 1991 פתח המכון לזיכרון לאומי (IPN) בחקירה על פעולותיהם של הפולנים שעבדו בחלמנו. ב1995 ליווה מאניה את החוקרים לאתר המחנה לשעבר והדריך אותם במקום.

הנריק מאניה נאסר ב3 בנובמבר, 2000, ונתבע בעוון שיתוף פעולה ברצח עם על פעולותיו בחלמנו. במלך המשפט, טען מאניה כי היה אסיר ורק ביצע הוראות באיומי עונשים כנגדו וכנגד משפחתו. התביעה טענה כי מאניה הראה התלהבות בהלקאת הקרבנות ובשדידת חפציהם. ביוני ,2001 הרשיע בית הדין את מאניה ונפסקו לו שמונה שנות מאסר. (התביעה דרשה 15 שנות מאסר). התביעה הובאה שוב לפני בית הדין לערעורים (2002) ולפני בית הדין העליון (2003).

מדוע ארך זמן כה רב לאסור ולתבוע את מאניה? (מאליצ’ק, הפולני היחיד מבין ארבעת הפולנים שחזר לפולין לאחר המלחמה, מת ב1982.) מדוע הופסקו החקירות הקודמות? שוער כי שני פולנים אלו קיבלו הגנה מהאשמה כיון שבנו של אחד מהם הפך לפקיד רם דרג במחלקה המשפטית של הממשלה הקומוניסטית של הדמוקרטיה העממית  בפולין. הבאתם למשפט לא תאמה את האינטרס 195שלו או של משפחתו. למרות זאת, לא נמצאו מסמכים המעידים של מעורבותו של אותו פקיד באף חקירה.

האם נעשה צדק במקרה של אנשים אלו שעבדו במחנה המוות חלמנו? האם נסגר חשבון הצדק, האמת וההוגנות? על שאלות אלו יענה כל יחיד לעצמו.

מאז קריסת הקומוניזם בפולין, עשה מוזיאון המחוז בקונין וסניפו, מוזיאון מחנה המוות לשעבר בחלמנו און נר מאמצים לתיקון העיוות ההיסטורי שנעשה על ידי האנדרטה ביער רז’צ’או. האנדרטה עודנה ניצבת, אולם נוספה לו  ליפידריום וכן קיר זיכרון. בשדה שליד מקום הקרמטוריום, הציבו ניצולי הקהילות מצבות זיכרון קטנות לידידיהם ומשפחותיהם שניספו במקום. כמו כן ערך המוזיאון חיפוש ארכיאולוגי חשוב במקום על מנת להבטיח שהאמת אודות חלמנו והשואה תונצח עבור דורות העתיד.

חשוב לזכור את חלמנו ואת הדרך המוליכה אליה, החל מן הפושעים אדולף היטלר, ואלו שבחרו ללכת בעקבותיו, כולל אותם “אנשים פשוטים” ששירתו בחלמנו, ורצחו בני אדם כדבר שבשגרה. רוב רובם לא עמדו לדין על מעשיהם הנפשעים. ספר זה מהווה זיכרון: לכאב ולייסורים של מיליוני בני אדם מידי עברייני המלחמה: החלשים והפגיעים ביותר, חולי הנפש, שבזמן מצוקתם הגדול ביותר נפלו קרבן בידי אלו שהיו אמורים להגן עליהם, סטאניסלב קאז’ינסקי שמסר את נפשו בשירות למען ארצו והאנושות כולה, ואחרים שעבדו עימו בתנועת המחתרת, שלמה וינר, שעדותו נשארה בתרומה יחידה מסוגה לידע  שבידינו אודות המחנה, ותזכורת לחשיבות המכרעת של מתן עדות, ניצחון הרוח האנושית דרך בריחתם של אברהם ראי, מיכל פודצ’לבניק, ירחמיאל וידבסקי, יצחק יוסטמן, שמעון סרברניק ומיצ’יסלב זורבסקי, שלא נכנעו תחת תנאים בלתי אפשריים ומסרו את עדותם בהמשך, ליחידים ולציבור, על מבחר המין האנושי ועל הגרועים מביניהם. על עשרות אלפי אנשים אנונימים, נשים וילדים שנחנקו למוות במשאיות הגז הצפופות של חלמנו. עלינו לזכור את מותם, ו את חייהם, כאבות ואמהות, בנים ובנות ובני זוג.

יש לזכור את חלמנו לא רק במובן של אירוע טראגי בהיסטוריה האנושית. חלמנו הינה אזהרה חד משמעית על העלול לקרות כאשר איננו עירניים מספיק כנגד השחתת צלם אנוש אצל אחרים, ותחינה לחביקה והגנה על קדושת החיים.

נספחים

199נספח I- משאיות הגז

התפקיד שמילאו משאיות הגז בתהליך ההשמדה בחלמנו הינו מרכזי ולכן דורש סקירה קצרה על אופן פיתוחן, והאנשים שנהגו בהן.

משאית הגז הינה תוצר של הרייך השלישי, למרות שהמושג נוצר במהלך מלחמת העולם השנייה. השם שהעניקו הגרמנים למשאית הגז היה זונדרקוואגן, ספיציאלוואגן או  -S וואגן- רכב מיוחד. מקור המשאית ב1939, כאשר הרברט לנגה נסע מפוזנן לברלין להתייעצויות בנוגע לפיתוח מתקן האוטנזיה הנייד, או תא הגז על גלגלים. למרות זאת, לא ידועה תרומתו של המשרד הראשי לביטחון הרייך (רסה”א) לבניתו. הנריק מאליצ’ק העיד כי הוא סייע בשיפוץ המשאית למטרה זו במטה הגסטאפו בפוזנן על ידי ריצוף פנים המשאית בפאנלים. לא ידוע האם כל תהליך השיפוץ, שלא היה כולו טכני, נעשה שם. למרות זאת, היה הרסה”א בהחלט מודע לקיומו של הרכב ולמגבלותיו בקשר למשימה שהוטלה על לנגה. היתה בעיתיות באספקת גז הקארבון מונוקסיד, ולעיתים התעכב תהליך ההשמדה עד הגעת מיכלי גז חדשים מברלין.

כ20 חודשים לאחר שהחל לנגה בפעילות ההמתה ניידת בעזרת משאית אחת, נהגתה תוכנית במחלקה הטכנולוגית של הרסה”א בברלין לפיתוח משאיות גז שישמשו את פעילות ההריגה הניידת של האייזנאצגרופן , שליוו את חילות גרמניה לתוך הרפובליקה הסובייטית. באוגוסט 1941, נכח רייכספיהרר היינריך הימלר ברצח המוני שבוצע על ידי אייזנאצגרופן B   במינסק, ביילרוסיה. מזועזע מן החוויה, פקד על ארתור נייב מפקד אייזנאצגרופן B  וראש המשטרה הפוליטית (קריפו, מחלקה V ברסה”א) למצוא צורת המתה  “הומנית” יותר. הימלר חש כי “מצוקתם” הפסיכולוגית של הרוצחים, החיילים הגרמנים באייזנאצגרופן היתה רבה מידי. עקב הלוגיסטיקה המורכבת הכרוכה בשינוע מיכלי הקארבון מונוקסיד אל רוסיה הסובייטית, נחשבה משאית הגז של לנגה כבלתי פרקטית. נדרש היה פתרון אחר.

נייב פנה אל דוקטור וולטר הסה, ראש המכון הטכנולוגי לפיענוח פשע (KTI). KTI סייעה בעבר בפיתוח 200תאי הגז בהם השתמשו בתוכנית האוטונזיה. הרעיון של שימוש בגז הפליטה של המשאיות עלה בעבר לדיון על ידי הסה ונייב. הרעיון עלה במוחו של נייב לאחר שכמעט הרג את עצמו כאשר חזר הביתה שתוי לאחר מסיבה ונרדם בחנייה בעוד המנוע פועל. הרעיון ריחף בין הפרוזדורים בKTI, אך בשלב זה לא נעשו צעדים מעשיים בנושא.

ד”ר אלברט וידמן, מומחה לרעלים וראש המחלקה הכימית של הKTI, נקרא למינסק לערוך ניסיונות במטרה למצוא את אופן ההריגה היעיל ביותר. אחד מהם היה הפצצת הקרבנות בחומרי נפץ, אך ניסיון זה נכשל. ניסון נוסף היה הצמדת צינורות ממקום יציאת גז הפליטה מרכבים אל חדר אטום. גז הפליטה הרג את הקרבנות שבפנים. ניסוי זה הוגדר כהצלחה.

במטה בברלין חתם היינריך ריינהרד על הדו”ח שמילא הסה, בו הודיע לוידמן על בניית משאיות גז בהן ייעשה שימוש באדי הפליטה של המשאית במקום במיכלי הקארבון מונוקסיד. משימת הבניה של משאיות הגז נפלה בחלקו של אוברשטורמפיהרר וולטר ראוף, ראש המשרד לענינים טכנולוגים של הרסה”א (מחלקה II  D). ראוף היה האחראי לכל עניני הרכב של משטרת הביטחון. הוא דן בנושא של הפיכת משאיות לתאי גז ניידים עם סגנו פרידריך פראדל, ראש שירות ההסעות. פראדל, בתורו, התייעץ עם הנרי וונטריט, המכונאי הראשי שלו, שניהל את תאגיד הרכב. הרעיון נשמע מעשי, וראוף הורה למצוא רכבים מתאימים ולהעבירם אל המוסך של וונטריט.

פראדל השיג חמש או שש משאיות מן הווארמאכט, והזמין תאי מטען סגורים הרמטית מגאובשאט, חברה בברלין. וונטריט מתאר מאוחר יותר את תהליך השיפוץ.

צינור נייד, שהוביל מבחוץ אל רצפת המשאית, התחבר אל האגזוז. קדחנו חור במשאית בקוטר 58 עד 60 מילימטרים, בגודל הצינור שהתחבר אל האגזוז. מעבר לחור זה, בכיוון פנים המשאית הולחם צינור מתכת, שהתחבר אל, או יכול היה להתחבר אל צינור הפליטה של המשאית שהגיע מבחוץ. כאשר הופעל המנוע, ונעשו החיבורים, עברו אדי הפלטה של המנוע דרך האגזוז, אל הצינור שחובר אליו ומשם אל הצינור שהוביל אל תוך המשאית. כך התמלאה המשאית בגז. (…פראדל) הורה לי לשפץ את המשאית באופן שאדי הפליטה של המשאית יגיעו אל תוכה. זה התאפשר בעזרת הצינור שחובר אל האגזוז. אחר כך אמר לי פראדל שיש להתקין צינור נוסף בתוך המשאית על מנת למנוע מן האנשים שבפנים להפריע לכניסת הגז. כך נוהלה העבודה בתאגיד הרכב שלנו על ידי פראדל או הממונים עליו.

לאחר שהושלם שיפוץ המשאית הראשונה, הסיע אותה וורטריט אל חצר הKTI. המשאית נבחנה על 201ידי מומחים טכניים, וכן נבדקה כמות גז הקארבון מונוקסיד בתא האחורי. מספר ימים לאחר מכן, נלקח הרכב אל מחנה הריכוז שאכזן-האוזן , מחוץ לברלין, שם הורו ל40 אסירים רוסיים להיכנס אל המשאית. המנוע הופעל, והמשאית נסעה אל הקרמטוריום. המומחים צעדו אחרי המשאית ברגל. לאחר שהשיגו את המכונית, יכלו עדיין לשמוע את גניחות הקרבנות ואת הדפיקות על קירות הרכב. לאחר המתנה של כ20 דקות, ווידאו על ידי הסתכלות  דרך חור ההצצה כי כולם מתים. בעיני הסה וקציני הSS האחרים נחשב הניסוי כהצלחה.

כעת עבר ייצור משאיות הגז אל מוסך הSS  בברלין. התהליך ארך בין שמונה לארבעה עשר יום, כאשר הטיפול נערך במשאית אחת בכל פעם. המוסך שיפץ שני סוגים של משאיות. הסוג הקטן היה משאיות בנות 3 טון מדגם דיאמנד ואופל בליץ. שטח תא המטען של משאית זו היה שנים על ארבעה מטרים. הוא היה סגור הרמטית ויועד להכיל בין 25 ל30 איש. המשאית הגדולה יותר, מסוג סאואר, היתה רכב בן 8 טון, ואורך תא המטען שלה היה 5.8 מטר. מספר האנשים להם יועד תא מטען זה היה 50. כחודשיים חלפו בין העלאת הרעיון לבין הייצור, שחל בנובמבר 1941.

מחלקתו של ראוף ברסה”א שיפצה רכבים עבור האייזנאצגרופן שפעלו בחזית המזרחית. למרות זאת, יועדו שלושה רכבים לחלמנו: שניים מן הסוג הקטן (ממנו יוצרו רק שישה), ואחר כך משאית גדולה מסוג סאואר. העובדה שחלמנו קיבלה שנים מבין הרכבים הראשונים מצביעה על חשיבותו של המחנה.

בסיפרות אודות משאיות הגז מובאת חשבונית שהונפקה על ידי חברת מוטורן היינה בלייפציג עבור זונדרקומנדו X  בקולמהוף, כהוכחה שמקור המשאיות הוא משם. אולם, מסמך זה הינו קבלה עבור מנוע דיזל משומש בן 18 כוחות סוס, ולא עבור רכב משום סוג.. מנוע כזה עשוי היה לשמש לדוגמא, להפעלת מטחנת עצמות או ציוד אחר בו השתמשו במחנה שביער או בטירה.

גוסטאב לאאבס ואוסקר הרינג נשלחו מהרסה”א בברלין  והגיעו יחד לחלמנו בסוף אפריל או בתחילת מאי, 1942, לאחר עזיבתו של לנגה. הם התייצבו לפני בוטמן והתמנו לנהוג במשאיות הגז. מינוי זה נמשך עד לסגירתו של המחנה ב1943. הרינג נותר בגדר תעלומה יחסית, שכן הוא לא שרד את המלחמה והוא אינו מוזכר כמעט בעדויות מפי התושבים המקומיים או חברים אחרים בזונדרקומנדו. הגעתם של הנהגים החדשים של משאיות הגז מעלה את שאלת זהותם של הנהגים הקודמים במשאיות. זהו אחד התחומים בנוגע למשאיות שנותר בלתי ברור, אך ראוי לציון בהתחשב בעמדת המפתח שתפסו אנשים אלו בתהליך ההשמדה. זהותם של הנהגים הראשונים, מעולם לא התבררה, למרות שמספר חברים בזונדרקומנדו הזכירו שני אנשי SS שהיו נהגי המשאיות.

202  לאאבס ציין כי שני אנשי SS  נשלחו לברלין שלושה או ארבעה שבועות לאחר הגעתו. על פי גירסתו, היה שם האחד פראנץ וולטר. העובדה היחידה שהזכיר בנוגע לנהג השני היתה כי הוא סבל מראומטיזם. אלואיס היפלה, ששהה בחלמנו החל מינואר לפחות, סיפר כי שם האחד היה וולטר, ושם השני באסלר או באצלר. וולטר ברמייסטר, ששהה במחנה חלמנו מתחילתו ציין שם אחד- באסלר. ג’וזף איסלינגר, שומר שהגיע לחלמנו בסביבות אפריל, זיהה את אוברשארפיהרר באסלר כנהג משאית גז. מצד שני, אנשים כגון מוביוס והיינל, שהיו בחלמנו מאז דצמבר, לא זכרו שמות אלו כלל. שני הפולנים שעבדו במחנה ושמסרו עדות לאחר המלחמה, לא הזכירו את שמות נהגי משאית הגז. נהגים אלו התגוררו יחד בבית רודוצ’בסקי, לא הרחק מן הטירה. בפברואר, 1942, שכרו אשה מקומית צעירה להביא להם ארוחות ממטבח המחנה, לנקות את ביתם ולכבס את בגדיהם. היא זכרה את שמות המשפחה שלהם כוולטר ופאסלר, וציינה ששניהם היו אנשי SS. עדויות מפי תושבים מקומיים אחרים לאחר המלחמה אינן שופכות אור על סוגיה זו של שאלת זהותם של נהגי המשאית.

שלמה וינר ומיכל פודצ’לבניק, שני חברי יחידת העבודה היהודית שנמלטו מן המחנה, סיפרו מעט שיש בו כדי לזהות את הנהגים. וינר ציין רק שהיו אלו שני אנשים מן הזונדרקומנדו שנהגו במשאית, שאחד מהם היה בערך בן 40. פודצ’לבניק הזכיר נהגים גרמנים בבגדים אזרחיים, אך לא ברור האם התכוון לנהגי משאית הגז. אם הכוונה למשאיות הגז, נהגים אלו היו כפי הנראה העובדים הפולנים, שאכן לבשו בגדים אזרחיים ודיברו בגרמנית (ובפולנית) במחנה.

בעוד זהותם של הנהגים אינה ברורה לחלוטין, ניתן להבהיר מספר פרטים בנוגע לרכבים עצמם, למרות ששאלות חשובות עדיין נותרו חסרות פתרון. אחד האנשים הבודדים שמסר עדות ראייה הנוגעת הן למבצע ההריגה הנייד של חולי הנפש של לנגה והן למתקן ההריגה הנייח בחלמנו, היה הנריק מאליצ’ק. הוא ציין כי המשאית שהיתה בשימוש זונדרקומנדו לנגה במהלך האוטונזיה היתה משאית רהיטים שהפכה למשאית גז במטה הגסטאפו בפוזנן. חלק מן הפולנים שעבדו בחלמנו, כולל ז’ימנסקי ומאליצ’ק, השתתפו בשיפוץ המשאית, בין היתר, על ידי ריצוף פנים תא המטען.

במהלך מבצע האוטונזיה שנערך ב1940, נשאה המשאית המשופצת מיכל של גז קארבון מונוקסיד טהור, ששימש כאמצעי הרצח. הנריק מאניה, שנכח בהמתה בגז של חולי הנפש על ידי זונדרקומנדו 203לנגה, העיד כיצד משאית גז ראשונה זו היתה בשימוש ב1940 לרצח חולי נפש ביער ליד קושצ’יאן, כ40 קילומטר דרומית מערבית לפוזנן. יחידת העבודה הפולנית נלקחה אל היער על מנת לחפור את בורות הקבורה. מאניה סיפר כיצד משאית הגז הגיעה אחר כך אל המקום.

היא היתה סוג של משאית רהיטים, סגורה הרמטית עם תא נהג נפרד. נראה היה לי כי פנימה היה מצופה באריג. אינני זוכר אם היתה עליה חריטה כלשהי. מבחוץ היא היתה צבועה בשחור. בפנים היו ספסלים. היה בה כדי להכניס את תכולתן של שתי משאיות רגילות, כ50 או 60 איש, אולי יותר. האסירים (הפולנים) נשאו מיכל שהיה מונח ליד הרכב וחיברו אותו לצינור (או שני צינורות), שפתחו פנה אל פנים המשאית, אל מתחת לספסל. אחד מאנשי הSS הפעיל את המיכל, ופתח את הפקק. לאחר כחצי שעה פתח אותו איש SS את הדלתות האחוריות של הרכב. נצטווינו לזרוק החוצה את גויות המומתים.

רצח היהודים ביערות מחוץ לקונין היה המבצע האחרון שבוצע על ידי זונדרקומנדו לנגה כיחידת הריגה ניידת. המבצע נערך בשלבים בחודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר, לאחריהם המשיך הזונדרקומנדו לחלמנו והקים שם את המחנה. מאליצ’ק ומאניה ציינו כי בתקופה הראשונה, למשך פרק זמן קצר, נרצחו הקרבנות בחלמנו באמצעות הגז מן המיכלים. מאניה סיפר שכאשר הועמסו הקרבנות על המשאית והדלתות נסגרו, הם הומתו בגז מן המיכלים, בעודם על הרמפה. סיפור זה נתמך בעדותו של השוטר קארל היינל, ששיחזר כיצד בתחילה היתה בחלמנו משאית גז אחת שדמתה למשאית רהיטים, וששתי משאיות מברלין הגיעו למחנה אחר כך.

עדות נוספת המאשרת כי לנגה השתמש במיכלי הקארבון מונוקסיד , מגיעה ממקור מענין. היינץ מאי, היערן הגרמני המקומי. מאי מציין שהיתה לו גישה אל המחנה שביער. הוא מעולם לא הזכיר כי היה בשטח הטירה. אולם, הוא מתאר את השיטה המוקדמת להמתה בגז.

לאחר ש(הקרבנות) התפשטו, הובילו אותם לחדר צמוד, בו דלקה מנורה חשמלית קטנה. בחדר זה דחסו אותם בצפיפות. לאחר מכן נסגרו דלתות החדר והנורה החשמלית כבתה. החדר היה לא יותר מאשר משאית שנבנתה במיוחד למטרה זו. בקבוקים עם קארבון מונוקסיד חוברו אל המשאית ותכולתם נשפכה פנימה דרך צינורות צרים, לאחר פתיחת פקק קטן.

בהתבסס על העדות שלעיל, החלה הפעילות במחנה חלמנו עם משאית בה נעשה שימוש במיכלי גז קארבון מונוקסיד להריגה. ללא ספק, זוהי המשאית הקרויה קפה הקיסר. (הלוגו שהופיע על הרכב נצבע כנראה והוסתר.) רכב זה היה בשימוש בחלמנו לפרק זמן קצר בלבד.

204 משאית הגז המקורית לא היתה המשאית היחידה בה השתמשו במחנה. רסה”א שלח לחלמנו שתי משאיות קטנות יותר, בתחילת ינואר, לכל המאוחר, כפי הנראה משאיות מסוג אופל- בליץ. עדויות רבות מתייחסות למשאיות אלו שבאופן כללי מתוארות כזהות זו לזו, אך קטנות מן המשאית השלישית. נהג המשאית הגדולה, משאית קפה הקיסר מעולם לא זוהה. וולטר ובאסלר, היו כנראה הנהגים הראשונים במשאיות הקטנות. קיומן של שלוש משאיות במחנה בתקופתו הראשונה נתמכת בעדויותיהם של וינר ושל פודצ’לבניק. פודצ’לבניק מציין כי שתי משאיות היו בשימוש בו זמנית, ובנוסף היתה משאית שלישית, גדולה יותר, שהיתה שבורה וחנתה בחצר הטירה. זוהי כנראה התייחסות למשאית המקורית שלא פעלה באופן זמני, שכן משאית הסאואר הגדולה הגיעה רק מאוחר יותר. קורט מוביוס ואחרים שהגיעו, נלקחו אל המחנה שביער לראשונה ביום שלאחר הגעתם למחנה. בזמן שהיו שם ראה מוביוס שתי משאיות שנסעו אל בור שנחפר באדמה, ואת העובדים הפולנים מרוקנים אותם. אירוע זה התרחש בדצמבר, בשבוע הראשון או השני לפעילות, ולכן ללא ספק הגיעו משאיות אלו זמן קצר לאחר תחילת תיפקודו של המחנה.

היה זה ברור ללנגה וכן לממונים עליו ברסה”א, כי יידרשו משאיות נוספות בכדי להשלים את משימתו. המשאית המקורית לא היתה יעילה מספיק: לעיתים קרובות לא מתו הקרבנות בתוך המשאית ונהרגו אחר כך באמצעות כדור בראש. להפעלת המשאית נדרש גז הקארבון מונוקסיד, שהיה צורך להביאו אל המחנה. למעשה הפכה המשאית למיושנת עם פיתוחן של משאיות הגז החדשות מבית היוצר של המוסך של וונטריט בברלין.

לרוע המזל, גם סיפורן של שתי המשאיות בהן נהגו וולטר ובאסלר, ואחר כך לאאבס והרינג, לא פוענח לגמרי. ההיו המשאיות בחלמנו המשאיות הקטנות מסוג אופל בילץ? לא, על פי וולטר ברמייסטר. הוא זיהה אותן כמשאיות רנו אפורות  של הוורמאכט שהביאו וולטר ובאסלר מהרסה”א בברלין. כמו כן ציין שהן היו נראות כחדשות. התיאור הקצר שתיאר את מבנה צינור האגזוז במשאיות אלו תואם למה שסיפרו עדים אחרים על משאית הסאואר. אם צודק ברמייסטר, הרי שתוכנית הרסה”א בברלין לשיפוץ משאיות כללה לא רק משאיות מסוג אופל, דיאמנד וסאואר, אלא לפחות סוג אחד נוסף. לאאבס ציין כי המשאיות בהן נהג היו מסוג דודג’ אמריקני. בין אם היו המשאיות החדשות מסוג אופל, רנו או דודג’, תיפקדו בחלמנו שתי משאיות עד סגירת המחנה ב1943. על פי וולטר ברמייסטר, הבגדים שנשלחו אל מחוץ למחנה חוטאו קודם לכן במשאית רהיטים גדולה. זהו רמז לשימוש המאוחר יותר שנעשה במשאית, אך אין זה גורלה הסופי.

205העובדה שהיו בחלמנו ארבע משאיות נתמכת על ידי מספר צופים אזרחיים. תושבים מקומיים ראו שתי משאיות גדולות ושתיים קטנות. הדבר מעיד על קיומה של משאית קפה הקיסר, הסאואר ושתיים מסוג אופל בליץ. ויקטוריה אדאמצ’יק עבדה במטבח המחנה כטבחית עבור הזונדרקומנדו בתקופה הראשונה. לדבריה, היו שתי משאיות זהות, משאית גדולה יותר, ומשאית רביעית בה השתמשו כאשר הגיעו טרנספורטים גדולים. זיגמונד שקובל, פועל שעבד על הכביש שבין קולו לחלמנו מציין כי המשאית הרביעית היתה בהירה יותר ושהיא הסיעה עובדים יהודים אל תוך היער. תושב חלמנו, סטאניסלאב זליבינסקי סיפר פשוט כי היו ארבע משאיות, שתים גדולות ושתיים קטנות. ג’וזף דז’יגילבסקי, אזרח שעבד בשירות היערות, סיפר כי שלוש משאיות הובילו את הנרצחים אל היער- אחת גדולה ושתיים קטנות- ולפעמים הצטרפה אליהן משאית רביעית שהיתה בערך בגודל המשאית הגדולה. אלכסנדר ווזניק זוכר שלוש משאיות, אך מציין כי היתה משאית רביעית, מעט שונה מן השאר, בה השתמשו באביב 1942.

תהליך ההמתה בגז בחלמנו היתה מחריד יותר ממה שניתן לשער. המוות לא הגיע במהירות. הקרבנות הועמסו על המשאית, הדלתות ננעלו והמנוע הופעל. לאחר מספר דקות, לאחר שפסקו הצעקות והדפיקות מן המשאית, הסיעו את הקרבנות אל היער לקבורה בבורות. עדות מתקופה מוקדמת מתארת כיצד היתה המשאית נשארת בטירה למשך 15 דקות עד לסיום ההמתה בגז לפני שנסעה אל היער. למרות זאת, מעדותם של וינר ופודצ’לבניק ידוע כי כאשר נכנסה המשאית אל היער, נעצרה במרחק מה מן הקברים.הנהג עשה פעולות מסוימות בתאו, שכנראה פתחו את הפקק של מיכל הגז. רק בשלב זה שמעו חברי יחידת העבודה היהודים את הצעקות והדפיקות בוקעות מן המשאית. לבסוף, לאחר מספר דקות, הכל השתתק, והמכונית התקרבה אל בור הקבורה. ההסבר הפשוט לסתירה בין העדויות בנוגע למקום שבו הומתו הקרבנות הינו כי התהליך לא היה קבוע. יתכן שהנהג היה זה שהחליט היכן ברצונו להפעיל את הגז, בטירה או לאחר ההגעה אל היער.

צופים מעידים כי במהלך חודשי הפעילות הראשונים נשאו משאיות הגז אנשים חיים אל היער. משאיות הגז נסעו בין הטירה לבין היער, לאורך הכביש הראשי שבין קולו לדאביי. האוכלוסיה המקומית ראתה אותן לא פעם. ג’וזף קלונובסקי, פולני שהתגורר באיזור, ראה פעם משאית גז מתהפכת על הכביש שליד היער, ויהודים עומדים סביבה. בחורף 1942, ראה פולני מקומי נוסף בנסעו במורד הכביש הראשי על אופניו, משאית גז שמנועה תוקן. כאשר עבר במקום שמע צעקות בוקעות מבפנים.

206 המשאית הופעלה מחדש ועברה על פניו, ואז נעצרה שוב. כאשר חלף לידה, שמע את הצעקות פעם נוספת. ב23 במרץ, 1942ראה בולסלאב אנטקייביץ’ בדרכו לחלמנו משאית גז שבורה ליד היער. אנטקייביץ משחזר כי “למרות העובדה שהמשאית נעצרה, נע גוף המשאית כאילו משהו מבפנים מנדנד אותה קדימה ואחורה.” מאריאנה ווז’ניאק ראתה משאית גז שנשברה בקדמת ביתה. “נשמעו קריאות מפנים המשאית. הם היכו בקירות באגרופיהם. זה הפריע לגרמנים, אחד מהם היכה בקירות המשאית במקל וצעק עליהם שישתקו.”

על מנת להקל על נהגי משאית הגז, ועל האוכלוסיה המקומית ולחסוך מהם את ההאזנה לצעקות הקרבנות במהלך הנסיעה אל היער, וכמו כן למנוע אפשרות בריחה במהלך הנסיעה או לאחר תאונה, נעשו מאמצים להבטיח את המתת הקרבנות מיד לאחר כניסתם אל המשאית, בתוך שטח הטירה. מאמצים אלו כללו הארכת זמן ההמתנה, וחידוש פעולת המנוע כדי להכניס יותר גז אל תא המטען. אכן, זהו התהליך כפי שתואר על ידי לאאבס. ראיה לשינויים אלו היא תקרית שארעה לאחר החלתם. במהלך קיץ 1942 עבד ג’וזף בודיניק על הדרך שבין חלמנו והיער. הוא הבחין במשאית גז נעצרת על הכביש כשדלתותיה האחוריות פתוחות. שני יהודים נפלו מתוכה. הגופות נזרקו חזרה אל המשאית והדלתות נסגרו. למרות המאמצים שננקטו על ידי הזונדרקומנדו, היו מספר עדויות אודות תהליך הפריקה שהזכירו אנשים ששרדו את ההמתה בגז ונהרגו ביריה.

השינויים בתהליך ההמתה בגז ופיטוריהם של הנהגים הראשונים חלו בערך בו זמנית, מרץ אפריל, 1942. שינויים אלו הוכנסו כפי הנראה לאחר הגעתו של המפקד החדש של הזונדרקומנדו קרימינלקומיסר והופשטורמפיהרר הנס בוטמן. וולטר ברמייסטר העיד כי השניים פוטרו מיד לאחר הגעתו של בוטמן, כנראה בשל “תקרית” מסוימת.

התקרית היתה כנראה התפוצצות משאית הסאואר, כאשר נסעה לאחור בכיוון השיפוע שליד דלת המרתף. היה זה לאחר שהקרבנות הועמסו, המנוע הופעל ואז גרמה התפוצצות לפתיחת הדלתות האחוריות. הקרבנות שבפנים ניכוו קשות, ולפחות שומר אחד, אלכסנדר סטיינק, נפצע. מעט ידוע אודות האירוע, אך יש אליו התייחסות בדו”ח של הSS בקשר לשיפוצים נצרכים במשאית. התקרית יוחסה לשגיאה של המפעיל, ומסיבה זו, יתכן עם סיבות נוספות, הוחלפו הנהגים.

כפי שהוזכר לעיל, משאיות הגז נשברו מפעם לפעם. במקרים מעין אלו, היה שולח אותן 207הופטשטורמפיהרר בירסטינגר, אחראי הרכב, למוסך בקולו לתיקון. הזונדרקומנדו השתמש בשירותי המוסך של חברת רייכשטראסנבאומט, שהעסיקה פולנים, לתיקון רכבים. מעדויות של אותן מכונאים, ניתן ללמוד כיצד הפכו משאיות אלו בהן נעשה שימוש בחלמנו, למשאיות גז.

במהלך חורף 1941-42 , הגיעו שני רכבים אל רייכסשטראסנבאומט, “אחד גדול, השני קטן יותר.” הסאואר נזקקה לתיקון,  הרדיאטור שלה היה מקולקל. ג’וזף פיאסקובסקי, אחד המכונאים, תיקן אותה.

הפקידו בידי את התיקון. המשאית הקטנה יצאה. בזמן התיקון, נכחו במקום שני שומרים שלא נתנו לי לבחון את מבנה המשאית. עבדתי כמכונאי מאז 1928. נהגתי בסוגים שונים של מכוניות, וצברתי ניסיון רב בהערכת גודלם של רכבים. הרכב אותו תיקנתי היה בגובה שני מטר ו30 סנטימטר, אורכו 5.5 מטר ורוחבו שני מטר, אולי מעט יותר. להערכתי הוא יכול היה להכיל כ80 עד 100 איש. דלתות המשאי מאחור היו סגורות ונעולות. בתא הנהג היו שתי מסכות גז צבאיות. הקירות החיצוניים לא נעשו מלוחות מתכת, אלא מלוחות עץ מדוגמים (בדומה למשאיות רהיטים). לא הבחנתי בכיתובים או סימנים. המנוע היה ענק. בזמן תיקון הרדיאטור הסתכלתי מתחת למשאית וראיתי שהאגזוז בנוי בצורה מיוחדת. בערך במחצית אורך הרכב, היה חלק באורך כמטר מצינור האגזוז גמיש, כמו בצינור הידרואולי. החלק הגמיש של הצינור עשוי היה להתברג אל קצה צינור האגזוז, כך שהגז יוכל להיפלט החוצה, כמו ברכבים אחרים. כמו כן אפשר היה להבריג את החלק הגמיש של הצינור לתוך חור שברצפת המשאית. אז היה הגז נכנס אל תוך תא המטען.

העדות הבאה מובאת מפי ברוניסלאב פאלבורסקי, אשר עבד כנהגו של היערן היינץ מאי ואחר כך כמכונאי. פאלבורסקי ראה את המשאיות ליד ובתוך המחנה שביער לעיתים קרובות. ראוי לציין כי צינור האגזוז חובר להזרים את הגז אל תוך המשאית כאשר הגיעה לתיקון.

המשאית היתה שחורה וצורתה כקופסה. גגה היה כמעט שטוח, ופגש בקירות בזוית כמעט ישרה. נראה לי כי היא כוסתה בלוחות מתכת, אך איני בטוח בכך. לא הסתכלתי במנוע, ולכן איני יודע מיהו יצרן המשאית. הדלתות היו סגורות ונעולות בבריח. הרכב היה נתון תחת שמירה ולא יכולנו להתבונן על אופן בנייתו. (…) התיקון כלל החלפת אטם בין החלק הגמיש של צינור האגזוז לבין החלק שהוביל אל המשאית. צינור האגזוז לא היה רגיל. במקום צינור יחיד, היו בו שלושה חלקים. החלק האמצעי היה גמיש כמו צינור הידרואלי. הוא יכול היה להתחבר אל הצינור שהוביל אל הרצפה, כך שהגז זרם אל תוך המשאית. כאשר חובר אל הצינור האחרון, תיפקד כצינור אגזוז רגיל. כאשר המשאית הובאה לתיקון היה הצינור מחובר אל תוך המשאית. אולם האטם שבין שני החיבורים התבלה. הורו לי להחליפו. החלפתי את האטם באטם אסבסט, וחיזקתי את החיבורים בעזרת ארבעה ברגים.

208מכונאי נוסף, זנון רוסה, גם החליף את האטם במשאית הסאואר. תיאורו את המשאית דומה לתיאורו של פאלבורסקי. מיכל ליאנדובסקי תיקן את המעצורים בסאואר. תיאורו את מבנה צינור האגזוז מתאים לתיאורים שלעיל. בנוסף, ציין כי צינור האגזוז של המשאית הקטנה מן הסוג השני, שגם הובאה לתיקון היה זהה לזה של הסאואר. ברוניסלאב מאנקובסקי, מנקה ארובות ומכונאי שהועסק באחת מחנויות התיקונים, פתח את הדלתות האחוריות של משאית גז אחת שהיתה בתיקון. הוא הבחין כי ” במרכז ריצפת העץ היה פתח שהיה סגור במכסה מתכת מנוקב (כעין מסננת). לא היתה סבכת עץ על הרצפה.” מכונאי נוסף שם לה כי בתאי הנהג של המשאיות היתה כתובת “ברלין, בויאר, 1940” (ברלין, נבנה ב1940) וכי המנועים בעלי 6 הצילינדרים היו גדולים, בדומה לסיטרואן.

עדויותיהם של המכונאים הפולנים מבהירות כיצד שיפצו את המשאיות בעזרת צינור אגזוז מיוחד מתחת לרכב. כעת ברור אופן פעולתן של המשאיות. עדויות שאסף השופט בדנארץ לאחר המלחמה מאשרות את העובדה כי שתי המשאיות הקטנות היו בשימוש שגרתי, משאית הסאואר הגדולה היתה בשימוש לעיתים, ומשאית רביעית בגודל הסאואר גם פעלה במחנה בתקופתו הראשונה.

נושא נוסף הקשור למשאית הינו הדלק אותו צרכו המשאיות. חברת “לאוף” בקולו היתה זו שסיפקה בתחילה שמן ודלק לזונדרקומנדו. על פי אחד העובדים, היחידה קיבלה בין 2,000 ל2,600 ליטר לחודש, והרבה יותר מכך בקיץ 1942. מאוחר יותר היתה ספקית הדלק חברה בוולוקלאווק. הדלק הובא אל המחנה במיכלים בני 600 ליטר בערך אחת לשבוע, אך משלוח נוסף של מיכל עם נגרר הגיע מדי שבןעיים. קיבולת הנגררים היתה בין 1,500 ל4,000 ליטר. אין ראיות לכך שהדלק שהובא ממקורות אלו עבר שינוי מסוג כלשהו.

כימיקלים לא מזוהים נשלחו אל הזונדרקומנדו באפיקי מסחר רגילים. חברת ההובלה מקס סאדו בקולו קיבלה לעיתים קרובות משלוחים עבור הזונדרקומנדו שהכילו בקבוקים בני 50 ליטר עם “חומצות” בלתי מזוהות, ומיכלי זכוכית אחרים שנכתב עליהם “זהירות זכוכית”. עובד של חברה אחרת דיווח כי הזונדרקומנדו קיבל קופסאות קטנות וכבדות באורך 50 סנטימטר, בגובה 25 סנטימטר וברוחב 30, שהיתה בהם אבקה בצבע לבנים אדומות. הקופסאות, שהיו כבדות יחסית לגודלן, היו ממוענות אל חברת לאדו עם הכיתוב “עבור זונדרקומנדו קולמהוף”. במקרה אחד לפחות, לא היו הקופסאות סגורות הרמטית, והאבקה נשפכה החוצה כאשר ניערו את הקופסה. הקופסאות 209הגיעו פחות מעשר פעמים, במשלוחים של ארבע עד שבע קופסאות. כמו כן קיבלה החברה מיכלי מתכת ובהם נוזל לא ידוע. אחד המיכלים היה מלא, השני היה מלא עד חציו. המיכלים היו סגורים, וכפי הנראה הכילו שמן.

ג’וזף גראבובסקי, נהגו של ד”ר קוניג, מבקר תכוף בחלמנו, שחיסן את חברי הזונדרקומנדו נגד טיפוס, מספר כדלהלן:

פעם קיבלתי דלק לרכב מאת הזונדרקומנדו. הפעלתי את הרכב כאשר הייתי במוסך. התחלתי פתאום לאבד את ההכרה, ראשי היה קל עלי והרגשתי טעם מתוק בפי. בשארית כוחותי הצלחתי לפתוח את דלת המוסך ולברוח. מאוחר יותר הרגשתי כאב ראש נוראי (…) כאשר סיפרתי על כך לד”ר קוניג, הוא אסר עלי באופן מוחלט להתניע את הרכב במוסך, כאשר היה בו גז של הזונדרקומנדו. באורח שבשיגרה הייתי מפעיל את הרכב במוסך והדבר לא גרם להשפעות שהוזכרו. נראה היה לי שהוסיפו איזשהו חומר אל הדלק.

בעוד אין בעדויות אלו הוכחה כי הוסיפו כימיקלים אל הדלק בו נעשה שימוש במשאיות הגז, הן בכל זאת מעלות את האפשרות לכך, ולו רק באופן ניסיוני. כמו כן הן מצביעות על כך כי רב הנסתר אודות מה שהתרחש אצל זונדקומנדו קולמהוף.

אחת התפיסות המוטעות הרווחות בנוגע לחלמנו ומשאיות הגז נוגעת לרכב שנמצא לאחר המלחמה בקולו. הרכב צולם ותואר לעיתים תכופות כמשאית בה השתמשו להמית אנשים בגז בחלמנו. ההוכחות ההיסטוריות אינן תומכות במסקנה זו. המובאה הבאה הינה דווח על סקירת הרכב אותו השאיר הזונדרקומנדו אחריו בסדנה של אוסטרובסקי בקולו. בחינת הרכב היתה חלק מן החקירה שנערכה על ידי השופט ואדיסלאב בדנארץ ב1945. הסדנה של אוסטרובסקי קיבלה באורח קבע רכבים לתיקון מאת זונדרקומנדו קולמהוף של הSS .

דו”ח על סקירה

קולו. ה13 בנובמבר. בית משפט השלום לחקירות הפועל מטעם בית המשפט המחוזי בלודז’. י. ברונובסקי, על פי סעיף 123 של החוק הפלילי, ביצע סקירה של הרכב שנמצא בקולו בסדנה של אוסטורובסקי לשעבר, כעת המשרד המחוזי לרכב בקולו. במהלך החקירה התברר כדלהלן:

על לוח המגן של מקרן הרכב היתה הכתובת “מאגירוס”. אורך הרכב הינו 8.3 מטר, רוחב קידמי 2.1 מטר, רוחב אחורי 2.32 מטר. אורך מנוע 1.65, רוחב המקרן 67 סנטימטר, גובה המקרן 80 סנטימטר, אורך תא המטען האחורי  5.25 מטר, גובהו 2.32 מטר ורחבו 2.32 מטר. צורת תא המטען כקופסה, מכוסה בלוחות עץ nsudnhoc  וצבוע באפור מתכתי. הגג הינו קמור ומכוסה חלקית בברזנט מדוגם. בכל קיר צדדי יש שני פתחים מלבניים, 46 על 15 סנטימטר, בגובה 210שני מטר מתחתית הרכב. פתחים אלו מכוסים בלוחות וסגורים בברזנט מדוגם. מאחורי תא המטען יש דלתות כפולות לרוחב כל המשאית התלויות על שלושה זוגות צירים. על הדלתות, מתחת הצבע האפור, נראית הכתובת “אוטו קוהן ספנדישן רוף 516 זוהלן…דא י. TH”. על כנפי המכונית הקדמיות נראית הכתובת “אטי 5.8” ועל דלתות תא הנהג, בתוך מעגל לבן נכתב “40 ק”מ” בצבע שחור.

לתא הנהג בעל שתי דלתות ובגובה 1.55 מטר, 1.4 מטר אורך ו2.3 מטר רוחב. אין בו מושבים או הגה, ומד המהירות חסר בלוח המחוונים. לאחר פתיחת הכיסוי שמעל המנוע, הוברר כדלהלן: המנוע מסוג דואז, בעל 6 צילינדרים , דיזל. חסרים בו מצתים, גנרטור, סטרטר, מאורר למקרן, פילטר לאויר ומשאבת דלק. על לוח המנוע נכתב “Humboldt – Deutz A.G. ‘Magirus-Werke” Ulm/Donau/Baujahr-1939 Lieferdat 739 Abn-Stempel. Fahrgstell Nr. 9282/38 Nutzlast kg 2700 Fahrgestell-Baumuster 023. Eingewicht 4980 kg. Motor- baumuster FoM 513 zul. Gesamt gew. 7900 Leistung P.S. 105 cm 7412 Zulassige AchsendrÜcke vorn kg 2400 hunten 5500.”

הגלגלים הקידמיים, המפרידים והפנסיים הקידמיים חסרים. הדלתות הינן בעובי שבעה סנטימטרים. קירות תא המטען האחורי הינן בעובי שמונה סנטימטר. הקירות הפנימיים, רצפה ותקרה והחלק הפנימי של הדלתות מצופה בלוחות ברזל בעובי שני מילימטר. הזויות בקצוות (בתוך המשאית , במקום בו נפגשים התקרה והרצפה בקירות הצדדיים, מקדימה ומאחור וכן בפינות) מכוסים בכרכוב עץ משולש. בגובה 53 סנטימטר מן הרצפה, יש כרכוב עץ לאורך הקירות באורך שישה סנטימטר ובעובי ארבעה. בחלק הקידמי של תא המטען האחורי, יש סיבכה ברוחב 2.04 מטר הנשענת על הכרכוב הצדדי. הציפוי הפנימי ניזוק באופן קשה. חלקים ממנו נלקחו. הדלתות ננעלו באמצעות מוט ברזל עגול. המוט באורך שתי הדלתות עם שני ווים בקצוות, ועם סוגר באמצע, להבטחת הסגירה. הדלתות נעולות בimpregnated  ברזנט. במסגרת מאחור יש וו עבור נגרר.

בנקודה זו מסתיים דוח הסקירה.

(חתום) י. ברונובסקי

בנוסף כוללת החקירה עדויות ממכונאים פולנים שעבדו במוסך. חלקם נטלו חלק בשיפוץ המשאית הזו. להלן חלקים מעדויותיהם בקשר לרכב זה.

גו’זף פיאסקובסקי: “ראיתי את המשאית הניצבת עכשו בסדנה הישנה של אוסטרובסקי, לראשונה באביב 1942. באותו זמן היתה זו משאית רהיטים רגילה. פנימה היה מצופה בברזנט. חשתי בשחת מתחת לברזנט. במשאית היה חריץ בצורת התושבת. מאנקובסקי ואני תיקנו אותה. היא נלקחה משם לאחר מספר ימים. בזמן התיקון לא היתה עלינו שמירה מן המשטרה. הדלתות היו פתוחות.”

ברוניסלאב מאנקובסקי:” המשאית שנמצאת כעת אצל אוסטרובסקי הובאה מחלמנו בסוף 1944. המשאית יועדה לפירוק. הגרמנים עצמם עקרו את הגלגלים. מכונאי התקין במשאית מין ספה וישן שם. הותקנה במקום אפילו נורה חשמלית.”

211 יאן גרודז’ינסקי : ” המשאית שנמצאת עכשיו אצל אוסטרובסקי נגררה מחלמנו בסתו 1944. היא הובאה בעבר אל חנות התיקונים, אך לא נעשה בה שום שיפוץ. היא נצבעה במוסך, הדלתות לא היו סגורות, ופנים המשאית היה באותו מצב בו הוא נמצא היום.”

ג’רסי פויסיק: ” המשאית לא היתה אטומה (ב1942-43). המשאית נצבעה ונלקחה לחלמנו.”

על פי השומר ברונו ישראל, ששירת בחלמנו רק בזמן התקופה השנייה, לא השתמשו במשאית להמית בגז, אלא עבור חיטוי בגדים.

מסקירת הרכב ומעדויות המכונאים והשומר, אין ראיה לכך שהמשאית הספציפית הזו שימשה להמתת אנשים בגז. השופט בדנארץ היה מודע לקיומן של משאיות הגז שצוידו במערכת אגזוז מיוחדת, בהן השתמשו בחלמנו בתקופה הראשונה והשנייה לפעילות המחנה. בסקירה לא צוין מבנה מיוחד של מערכת האגזוז. אין איזכור של חור מכוסה או גלוי ברצפת תא המטען האחורי, שעשוי היה להזרים גז אל תוך התא. כמו כן אין תזכורת לחור הצצה מתא הנהג אל תא המטען, דרכו יכלו הנהגים לוודא שהקרבנות בפנים אכן מתים. עדויות אחרות מפי לאאבס וישראל מציינות שהמשאיות מסוג זה בהן השתמשו בחלמנו נשלחו חזרה לברלין לאחר הפסקת הטרנספורטים.

האם רכב זה עשוי להיות משאית קפה הקיסר הידועה? מימדי תא המטען תואמים למידות משאית גדולה, שווה בגודלה לסאואר. לא ידוע האם היה בדנארץ מודע לכך שבמחנה השתמשו בעבר במשאית שהזרימו לתוכה גז ממיכלים. יש איזכור לפתחים שנאטמו בצידי הרכב. עדותו של הנריק מאניה על שיטת ההמתה בגז לפני ובתחילת תיפקודו של המחנה, מציינת כי הצינורות שתיעלו את הגז אל תא המטען האחורי יכלו להיכנס דרך החורים הללו, אך למעשה היו הפתחים הללו גבוהים מידי,  קשים להגעה ולא יעילים למטרה זו. אומנם גורלה הסופי של משאית קפה הקיסר אינו ידוע, אך אין הוכחות לכך שרכב זה שימש להמתת אנשים בגז.

213 נספח II

פרשת קאזינסקי

מאסרו ומותו של סטאניסלב קאזינסקי הינם מאורע מפתח בתולדותיו המוקדמות של מחנה המוות חלמנו. זהו סיפורה של גבורה, אומץ לב, אחריות אישית, חברות ובגידה.

סטאניסלב קאז’ינסקי נולד ב16 בנובמבר, 1903, בברודצ’ב. הוא סיים לימודים תיכוניים, ובסופו של דבר החל לעבוד במזכיר בעירית חלמנו ב1928. בשנה שלאחר מכן נישא לקרולינה פוסלובסקה. לזוג נולדו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. קאז’ינסקי היה פעיל בקהילה המקומית, ושימש כראש המתנדבים ביחידת לכיבוי אש. כמו כן יסד קבוצת תיאטרון חובבנית. הוא היה אהוב ומוערך מכל הבחינות על ידי מכיריו.

לאחר תחילת הפעילות במחנה חלמנו ב7 בדצמבר, 1941, כתב המזכיר לשעבר של הגמינה בחלמנו, סטאניסלאב קאז’ינסקי, מכתב לקונסוליה השוויצרית בלודז’ ובו מידע אודות ייסודו של מרכז השמדה בעיירה. לא ידוע כיצד, אך מפקד המחנה, הרברט לנגה, התוודע לשליחת המכתב ואסר את קאז’נסקי במשרד הגמינה ב31 בינואר, 1942. הוא הוחזק בטירה למשך מספר ימים. ב3 בפברואר, כאשר הובל אל משרדו של לנגה, פנה והחל לרוץ במורד התעלה שבין הכנסייה לטירה. אחד השומרים שליווה אותו שלף את אקדחו, ירה שלוש פעמים והרגו. מספר תושבים מקומיים נצטוו לשאת את הגופה חזרה אל הטירה. הגופה כנראה נלקחה אל היער, שם נקברה. קרולינה, אשתו של קאז’ינסקי, נאסרה אחר כך ונלקחה ללודז’. היא כתבה מכתבים לארבעת ילדיה משני בתי כלא בלודז’, ואחר כך לא שמעו ממנה יותר. עם מות הוריהם, נאספו הילדים וגודלו על ידי קרובי משפחה וידידים.

יאן אוליסקייביץ עבד בלאנדראטסאמט (משרד מנהל המחוז) בקולו והכיר את קאז’נסקי דרך קשרים רשמיים. הוא היה מעורב בסיפור כיון שקאז’נסקי שלח את המכתב אליו. אוליסקיביץ משחזר מאוחר יותר.

ב13 בדצמבר, 1941- אך איני בטוח בתאריך- הגיע אלי קאז’ינסקי בבקשה לתרגם עבורו מכתב לגרמנית. המכתב יועד להישלח לקונסוליה השוויצרית בלודז’. היתה בו אינפורמציה אודות החיסול, 214באמצעות גז, של היהודים בחלמנו, וכן על רציחתם באותו אופן של הצוענים. כמו נגע המכתב בסידרת שאלות שלא היו קשורות אל המחנה בחלמנו.

ב5 בפברואר, 1942, נלקחתי על ידי חברים בזונדרקומנדו לחלמנו, שם נחקרתי אודות מכתבו של קאז’ינסקי. יום לפני מאסרי, נודע לי שקאז’ינסקי נורה. חזרתי בעקשנות על גירסתי ששרפתי את תרגום המכתב, ושהוא לא נשלח. היכו בי קשות, וכלאו אותי בתא במרתף הטירה.

בתאים הסמוכים היו יהודים, אנשים ונשים. שמעתי את קולותיהם, כיון שהשומרים הכריחו אותם כל הזמן לשיר. השירה נמשכה מספר ימים. בוקר אחד, לפני עלות השחר, שמעתי קול צלצול אזיקים, נשמע היה שלוקחים מישהו מן המרתף. מספר פעמים הובא יהודי לתאי, הוא היה לבוש בחולצה בלבד, למרות הקור. היהודי הוציא את סיר הצרכים מן התא.

שמעתי קולות לא ברורים מבחוץ, לא ממש פולנית, ולא ממש גרמנית. מתוך קטעי שיחות של השומרים שמעתי אודות גופות המונחות בעירבוביה במשאיות. במשך היום שמעתי יריות , בסדרות של ארבע או חמש כל פעם. נאסרתי ב5 בפברואר, 1942, ואת היריות שמעתי ב8 וב9 , 1942. בבוקר שמעתי רכב מתקרב אל הטירה. לאחר מכן שמעתי קול המון טפיפות רגלים יחפות מעלי. לאחר קריאות של “גנוג’, גנוג'” (מספיק , מספיק) עצרו הרגלים. שמעתי קול של סגירת דלתות, לאחר מספר דקות, קול מנוע. הרכב נסע. היה לי הרושם, שלאחר יציאת הרכב, הגיע רכב נוסף.

לאחר ששהה 16 יום במרתף הטירה, שוחרר אוליסקייביץ בתנאי ש”ישכח” כל מה שראה במחנה.

סיפורו של אוליסקייביץ על מאסרו של קאזי’נסקי היה הגירסה שסופרה במשך למעלה מ60 שנה, ועדיין מסופר עד היום. הסיפור נכון בחלקו בלבד ומעלה שאלות רבות יותר מאשר תשובות. קאז’ינסקי חש חובה מוסרית ליידע את העולם שבחוץ על ההתרחשויות האיומות בעיירתו, על ידי כתיבת מכתבים ושליחתם לשגרירויות זרות ולצלב האדום הבינלאומי בשוויץ. חסרים פרטים אודות מכתבים אלו. לא ידוע מספר המכתבים, וכן בעיקר מי היה הממוען. לא ידוע על מוסד כלשהו שקיבל מכתב מקאז’ינסקי. אף אחד, להוציא אוליסקייביץ ובנו הבכור של קאז’נסקי לא טען שראה אחד ממכתבים אלו. האם קאז’ינסקי, בכלל כתב את המכתבים? התשובה כנראה חיובית. האם כל המכתבים עוכבו, ואם כן, מדוע הורשה להמשיך לכתבם לפני שנעצר לבסוף? הראיה החזקה ביותר לקיומם של מכתבים אלו הינה בנו הגדול של קאז’ינסקי, שהיה בן 13 בפרק זמן זה, שציין, בהתאם למקור אחד שעזר לאביו בכתיבת מכתב אחד לצלב האדום הבינלאומי בשוייץ.

בד בבד עם יוזמתו הפרטית תוך נטילת סיכון גבוה עבורו ועבור משפחתו, עבד קאזינסקי בשיתוף 215פעולה עם רשת מודיעין של אחד מארגוני המחתרת הלוחמת העיקריים בפולין, זוויאזק וולקי זברויני (ZWZ) (איחוד המאבק המזוין), ליידע את ממשלת פולין על המתרחש בחלמנו. ארגונים מחתרתיים נוספים, בינהם קומנדה אוברונקוב פולסקי (מגיני פיקוד פולין) ונארודובה אורגניזציה וויסקובה (הארגון המלחמתי הלאומי),גם כן פעלו באזור חלמנו. האדם אותו מינה קולונל ליאופולד אוקולי להקים את רשת המודיעין של ZWZ  במחוז לודז’, דיווח כי השיג מידע בקלות אודות המחנה בחלמנו, וכי המידע הועבר אל המטה בוורשה. לא ידוע כמה דוחות נושאי מידע על חלמנו עשו את דרכם ללודז’, אך אחד מן הדוחות שהועבר בסופו של דבר לוורשה מוסר מידע על האירועים בחלמנו שהתרחשו בדצמבר 1941 ובינואר 1942. הדו”ח הגיע ללודז’ דרך קולו, מקום מגוריו של אוליסקייביץ, והכיל אינפורמציה על משלוחים של יהודים מקולו ומדוברה לחלמנו. הוא מתאר כיצד אולצו הקרבנות להתפשט במרתף הטירה ונהרגו במשאית גז מיוחדת, שהעבירה את המתים אל היער, שם נקברו. בנוסף מציין הדו”ח כי הובאו לטירה כ2,000 צוענים מגטו לודז’ וכי ” עובד בגמינה פעיל במחתרת, שמע שיחת טלפון ללודז’ כי טיפלו ב800 צוענים ללא תקלות.” ליאופולד צ’ביאלובסקי  וסטאניסלאב קאז’ינסקי, עובדים בגמינה האזינו לשיחה טלפונית מוקדמת יותר של אוברשטורמפיהרר הרברט אוטו, ובה שמעו כי הצוענים עתידים להישלח לחלמנו.

הדו”ח שגרם למאסרו של קאז’נסקי לא נתגלה על ידי הגרמנים. קאז’ינסקי הוסגר. על פי קרוב משפחה של אדם שהיה מעורב ישירות, קאז’ינסקי נאסר בגלל שיתוף הפעולה שלו עם המחתרת, ולא בגלל המכתבים אותם כתב למוסדות זרים או לשגרירים של מוסדות זרים. יאן שאלק עבד עבור ג’וזף ג. אחד האיכרים המקומיים בחלמנו, שהיה חברו של קאז’ינסקי וסנדק של אחד מילדיו. בסופי שבוע היה שאלק לוקח את העגלה הרתומה לסוס ללודז’ בשעות הבוקר המוקדמות, למכור את תוצרת הפירות והירקות שלו בשוק. ג’וזף ג. היה נוסע באוטובוס בשבת בבוקר ללודז’ ושם פוגש את שאלק בשוק. יום אחד ראה האיכר את שאלק בשוק , משוחח עם זרים ומשהו מחליף ידיים ביניהם. הוא היה משוכנע כי שאלק מוכר מפירותיו או ירקותיו באופן עצמאי ושומר את הרווחים לעצמו. האיכר בדק את שאלק, בחפשו אחר כספו, ומצא את הדו”ח של קאז’ינסקי. בידעו כי האיכר וקאז’ינסקי מיודדים, סבר שאלק כי הוא יכול לבטוח בו והסביר את הענין.

גירסה נוספת של סיפור המעשה מסופרת מפי מריה, ביתו של קאז’ינסקי. אחיה שוחח עם ג’וזף ג. 216שאמר כי קיבל את המכתב מקאז’ינסקי והעבירו לעובד שלו על מנת שישלחנו בדואר. לעובד היתה כנראה חברה גרמנית, והיא זו שהסגירה את המכתב לידי הגסטאפו. סיפורו של האיכר תומך בכלליות בעדותו של העובד, אך גם מעמיד את האיכר באור הטוב ביותר האפשרי. הוא שיתף פעולה עם קאז’ינסקי, ולא היתה זו אשמתו שהמכתב נפל לידי הגסטאפו. בין אם פרטי הסיפור נכונים ובין אם לאו, ג’וזף ג. מערב את עצמו בענין. האיכר היה ביחסי ידידות עם הגרמנים המקומיים ועם חברי הזונדרקומנדו, אך לא ידוע מדוע הסגיר את חברו. ג’וזף ג. נאסר לאחר המלחמה בשל שיתוף פעולה עם האויב, אך לא הורשע. על פי המקומיים, הבעיה נפתרה באמצעות שוחד של זהב שדוד מן הקרבנות היהודים. ג’וזף הכחיש עד יומו האחרון כי הוא היה זה שהסגיר את קאז’ינסקי.

קונארד שולץ (מנהל הגמינה) וג’קוב שלמר (מנהל העיירה) נודעו על הבגידה משאלק או דרך משרד הגמינה והודיעו לקאז’נסקי כי חברו האיכר הסגירו לידי הגסטאפו. אולם קאז’ינסקי לא האמין. ביום שלמחרת, נאסר קאז’ינסקי ונכלא במרתף הטירה. קרולינה קאז’ינסקה הלכה למשרד הגמינה מספר פעמים והתחננה עבור בעלה, ללא הועיל. אין עדויות על מה שעבר על קאז’ינסקי במשך שלושת הימים של מעצרו. כמו כן לא ידוע מדוע הושאר קאז’ינסקי בחלמנו. בין אם נעצר בשל כתיבת מכתבים לשגרירויות זרות, ובין אם בעוון ריגול, לא ברור מדוע השאירו אותו בעיירה ולא העבירוהו למטה הגסטאפו בלודז’.

גם הנסיבות סביב מותו של סטאניסלאב קאז’ינסקי שנויות במחלוקת על פי עדי ראיה. בנוסף לגירסה השכיחה ביותר שהובאה לעיל (לפיה קאז’ינסקי נורה בזמן שנלקח אל משרדו של לנגה בבנין הנהלת הגמינה), גירסה נוספת שונה מעט. זופיה שאלק היתה בבית סבה, בעמק הקטן שבין הכנסיה לבין הטירה, בזמן ניסיון הבריחה של קאז’ינסקי. שאלק, סבה, סבתה ודודה עמדו בחצר כאשר ראו את קאז’ינסקי מדלג מעל הגדר הסובבת את הטירה ומתחיל לרוץ בחצותו את הכביש לכיוון הבית. הוא היה לבוש בלבנים ארוכים ארוך ובגופיה בלבד. סבה של שאלק אמר לנמלט ללכת לכיוון אחורי הבית, כדי לחסום את שדה הראייה של רודפיו ולהרויח זמן על ידי ריצה אל מאחורי הכנסייה. אולם, שלושה גרמניים במדים השיגו אותו במרדף. נשמעה ירייה, והוא נפל אל הקרקע.

מותו של קאז’ינסקי נחקר ב1948 על ידי בית המשפט המוניציפיאלי בקולו בעקבות תביעה של בנו הגדול ששרד, ואחר כך שוב ב1994, על ידי הועדה המחוזית לחקר פשעים כנגד האומה הפולנית 217בלודז’. במהלך החקירות הראשוניות, סיפר אחד מעדי המפתח שנחקר כהקדמה למשפט.

אם אני זוכר נכון, היה זה בפברואר, כנראה 1942, שגיליתי כי מזכיר הגמינה, סטאניסלאב קאז’נסקי, (…) נעצר על ידי הגרמנים. מספר ימים מאוחר יותר (…), היה זה ביום חמישי, הלכתי לדאביי, וכשחזרתי הביתה, עצרתי במשרד הגמינה בחלמנו ונודע לי כי קאז’ינסקי נורה על ידי הגרמנים “במהלך ניסיון בריחה”. הלכתי אל המקום בו הגופה היתה מונחת על הקרקע, וזיהיתי אותה כקאז’ינסקי. בזמן שהסתכלתי על הגופה, הופיע איש SS  וציווה עלי לשאת את הגופה למרתף הטירה בחלמנו. וורנסקי, ולודוויקי סייעו לי בכך.

צ’וויאלקובסקי ופוטיראלסקי נמלטו אל הגנרל גוברנמן לאחר מעצרו של קאז’ינסקי. הודיעו להם כי מעצרם שלהם ממשמש ובא. כפי שהוזכר לעיל, אוליסקייביץ נעצר אך לבסוף שוחרר. סיפורו הינו הבעייתי ביותר.הבעיה הראשונה בסיפור היא העובדה שאם קאז’ינסקי כתב לשגרירות זרה, לא היה לו צורך בשירותי תרגום. אף אם היה חפץ לתרגם את מכתביו, היה יכול לעשות זאת בעצמו כיון ששלט בגרמנית באופן שוטף. היה זה אוליסקייביץ שהמציא את סיפור התרגום בהיותו במעצר, ללא ספק, על מנת להמעיט בחלקו בענין. הוא לא סיפק פרטים על הפרשה או על חלקו בה, באמרו ששרף את התרגום . אין הוא מזכיר את המכתב המקורי. אם נכון הדבר, מדוע שרף את התרגום, ומה עלה בגורלו של המכתב המקורי? כיצד נודע לגרמנים על מעורבותו בסיפור? אוליסקייביץ אינו מספר דבר על חקירתו על ידי לנגה. מדוע? האם קאז’ינסקי הסגיר אותו בזמן חקירתו? על פי גירסתו שלו, הוא הודה בהשתתפותו בקשר לידע את העולם החיצוני על המתרחש בחלמנו (למרות שטען שהשמיד את המכתב). לנגה שקל את האפשרויות העומדות לפניו, ובחר לשחרר את האסיר. אנשים רבים איבדו את חייהם בידי הרברט לנגה עבור פשעים קלים בהרבה.

יחד עם קאז’ינסקי, כנראה עבד אליסקייביץ בשיתוף פעולה עם ZWZ  האנטי קומוניסטית, שהפכה בפברואר 1942 לארמיה קראיובה (צבא הבית), המחתרת הלוחמנית הגדולה ביותר באירופה, והזרוע הלוחמת של מדינת פולין המחתרתית. גירסתו של אוליסקייביץ סופרה לראשונה במהלך החקירה הממשלתית אודות מחנה המוות חלמנו. כאשר ניהל השופט בדנארץ את החקירה מיד לאחר המלחמה, לא היה זה לטובתו של אף עד ראייה להודות בחברות , או אף בשיתוף פעולה עם ארגון אנטי קומוניסטי. יחידות נושאות נשק של המחתרת הפולנית האנטי קומוניסטית עדיין היו פעילות בשטח. כחבר או אף אוהד, היה עלול אוליסקייביץ להיאסר על ידי מערכת הביטחון 218הסובייטית. אף אחד מן האנשים המעורבים בפרשה זו שמסר עדות לשופט בדנארץ- צ’וויאלקובסקי, פוטיראלסקי ואוסקייביץ (חבריו לקשר של קאז’ינסקי)- לא הודו בתפקידיהם במחתרת. מענין לציין, ב24 בינואר, 1945, ארבעה ימים לאחר כניסת הכוחות הסובייטים לקולו, מינה המפקד הצבאי של המחוז את אולסקייביץ כקומיסר המחוזי (סטארוסה) של מחוז קולו, ובכך החלה הקריירה הארוכה שלו בפולין הקומוניסטית שלאחר המלחמה.

219נספח III

גורלן של דמויות מפתח

הניצולים

יצחק יוסטמן עזב את פיוטרקוב טריבונאלסקי בספטמבר, 1942 לבוש כעובד רכבת פולני. צעדיו הבאים אינם מתועדים. על פי משפחתו של וידבסקי, יוסטמן וחברו לבריחה, ירחמיאל וידבסקי נפגשו בתל אביב, ישראל, ב1955. על פי נפתלי לאו-לוין, יוסטמן היגר לארצות הברית, התיישב בשיקגו ונפטר מספר שנים לפני וידבסקי.

מיכל פודחלבניק חזר לקולו לאחר המלחמה, ושיתף פעולה עם חקירותיו של בדנארץ אודות המחנה, בהעניקו עדות מפתח. לאחר שחזר למקצועו שלפני המלחמה, כסוחר בקר בקולו, החליט לעזוב את פולין. שנים מספר התגורר בזילסהיים, גרמניה, עלה לארץ ישראל ב1949. בתחילה עבד במפעל לממתקים, ואחר כך כשותף במכבסה. פודצ’לבניק התחתן מחדש עם ניצולת אושוויץ ונולדו לו שני ילדים. ב1961, העיד במשפט אייכמן ואחר כך בבון, במשפטם של צוות מחנה חלמנו ב1963. חוויותיו בחלמנו, ובפרט העובדה שנאלץ לקבור את אשתו הראשונה וילדיו העיבו על שארית חייו פיזית ורגשית. פודצ’לבניק סבל שנים מבעיות בברכיים, כתוצאה מבריחתו מהמחנה, ובסופו של דבר התפתחה אצלו מחלת לב. מיכל פודחלבניק נפטר ממחלת לב בספטמבר 1985, לאחר שהופיע קצרות בסרטו של קלוד לנזמן “שואה”.

אברם ראי חזר לעירו איזביקה, לאחר ששוחרר על ידי הרוסים. בהיותו שם נרשם בוועדה היהודית המקומית והתברר לו כי אף אחד מבני משפחתו לא שרד את המלחמה. הוא פגש שם את טאובה פאקין (ניי פרויליך), שהכירה את משפחתו טרום המלחמה, ואף היא חזרה לאיזביקה בחיפוש אחר קרובי משפחתה. לאחר שנודע להם כי ניצול נוסף וחבר נעורים שלהם נהרג על ידי פולנים מקומיים, החליטו אברם וטאובה לעזוב את פולין. שניהם התיישבו בתחום האמריקני של ברלין, שם חשו בטחון והחליטו להינשא זה לזו ב26 באוקטובר, 1945. במהלך השנים הבאות הצליח ראי כלכלית עקב בעלות משותפת על קאזינו מקומי. עקב 220 סכסוך עם שותפו לעסקים, וכן חששות לנוכח החיים העתידיים תחת השלטון הקומוניסטי (בני הזוג עברו להתגורר בתחום הסובייטי של העיר וחזרו לחלק האמריקני ב1950), החליטו אברם וטאובה להגר לארצות הברית. הזוג הפליג מגרמניה, הגיע לניו יורק ב11 ביולי, 1951, והתיישב בהרטפורד, קונטיקט, תחת השם האמריקני רוי. שנותיהם הראשונות בארצות הברית היו קשות. אברם וטאובה למדו אנגלית בשיעורי ערב. אברם חזר למקצועו טרם המלחמה, בשאיפה לבסס עסק חייטות על פי הזמנה. לבסוף פתח עסק עצמאי של תפירה וניקוי יבש. טאובה עבדה במפעל לקופסאות. ביתם היחידה של בני הזוג, נולדה ב1955. ב1964 קנתה המשפחה בית ועברה להתגורר בפרבר מערב הרטפורד. אברם רוי ומשפחתו הגשימו את החלום האמריקני, ששיאו היה הרגע הגאה והמאושר בחייו, בו התקבלה ביתו לאוניברסיטת הארוורד ב1973. אברם סבל מבעיות בכליות ובריאות בשנים שלאחר המלחמה. ב1967 עבר את התקף הלב הראשון שלו, ולבסוף נפטר ממחלת לב ב10 ביוני, 1975.

שמעון סרברניק טופל בפצעיו על ידי הצבא האדום בדאביי, ואחר כך בקולו. הוא שהה בבית מיצ’אק בחלמנו עד שחזר לאיתנו. לאחר מכן חזר ללודז’, ובסופו של דבר החליט לעזוב את פולין. ב1947 פגש סרברניק את רעייתו לעתיד, חווה, בקיבוץ יהודי במילאנו, בזמן שהמתינו לעלייה לארץ ישראל. הזוג נישא ב1949, התיישב בנס ציונה, ונולדו להם שתי בנות בשנות החמישים המוקדמות. איש המשפחה הצעיר החל לעבוד בבנייה, ולאחר 12 שנה הועסק כחשמלאי בתעשייה הצבאית, שם התקדם לדרגת ניהול. סרברניק העיד במשפטו של אדולף אייכמן ב1961, ובמשפט בבון ב1963. באמצע שנות השבעים חזר סרברניק לחלמנו, שם תועדו זיכרונותיו בחלק מסרטו של קלוד לנדמן שואה. לאחר קריירה מקצועית ארוכה, פרש לגימלאות ב1992. הניצול האחרון ממחנה חלמנו נפטר מסרטן ב15 באוגוסט, 2006. הוא השאיר אחריו את אשתו, שתי בנותיו, חמישה נכדים ושלושה נינים.

ירחמיאל וידבסקי שוחחר ממחבואו בזילינה, סלובקיה, כאשר שחרר הצבא האדום את העיר ב30 באפריל, 1945. ב1947 התיישב וידבסקי בברלין, ובשנה שאחר כך נישא למלכה טאובר, ילידת אושוויצים, וניצולת מחנה אושוויץ. לזוג נולדו שלושה ילדים בתקופה זו. וידבסקי הרוויח יפה כבעליו של מפעל לזיקוק שיכר (העסק המשפחתי עוד מלפני המלחמה), ואחר כך כבעלים של מפעל לגרבי ניילון. ב1953 נמכרו המפעלים לאמריקנים ולרוסיים והמשפחה עברה להתגורר באנטוורפן, בלגיה, שם נולד להם ילד נוסף. שוב הצליח וידבסקי כלכלית  לאחר שנכנס לעסקי יהלומנות.

221 ירחמיאל וידבסקי היה אוהב חיים וחי את חייו במלואם, הוא היה אדם שמח, ובעל חוש הומור יוצא מן הכלל. הוא לא נטש את אמונתו והתפלל יום יום לזכותם של בני משפחתו שנהרגו במלחמה. הוא היה מעמודי התווך של הקהילה היהודית באנטוורפן והיה בעל צדקה נדיב. בסוף שנות ה50  ובתחילת שנות ה60, פעל להבאת ילדים יהודים ששרדו מן המלחמה בבתי נוצרים פולנים, לבלגיה. היו מן הילדים שטופלו בבית משפחת וידבסקי לפני העברתם למשפחות בקנדה, בארצות הברית או בישראל. כמו כן תמך במשפחות שנהרסו במלחמת ששת הימים ב1967. במהלך ביקור בארץ ישראל ב1960 פגש את מאיר גרינפלד, האדם שהצילו במשך רוב המלחמה. ב1972, בביקור נוסף בארץ, פגש את נפתלי לאו לוין שסייע בהצלת חייו בפיוטרקוב טריבולנסקי לאחר שברח מלחמנו. ירחמיאל וידבסקי נפטר באפריל 1986, בגיל 72, לאחר התקף לב. הוא מעולם לא חזר לפולין.

מיצ’יסלב זורבסקי חזר לוולולאווק שם התגורר לפני המלחמה. זורבסקי העיד בחקירות שערכה הממשלה הפולנית אודות מחנה חלמנו, וכן במשפטו של ארתור גרייזר והרמן גילאו. הוא עלה לישראל בשנות החמישים המוקדמות, העיד במשפטו של אדולף אייכמן ב1961ובמשפטם של צוות מחנה חלמנו בבון ב1963. מיצ’יסלאב זורבסקי נפטר ב5 במרץ, 1989.

הפושעים

אלפרד בהם פעל כפי הנראה עם לנגה במבצע ההמתה הנייד, אך עזב את חלמנו לאחר תקופה קצרה בה שימש כמפקד הטרנספורטים. בסיום המלחמה שוער שנתפס על ידי הרוסיים. גורלו הסופי אינו ידוע.

הנס ביבאו היה ראש הנהלת גטו לודז’. ביבאו נאסר בביתו בברמן ב17 במאי, 1945. הצבא הבריטי הסגירו לידי הרשויות הפולניות כפושע מלחמה. ביבאו נשפט בלודז’ על פשעים שביצע כראש הגטוברוואלטונג, ועל השתתפותו ברצח 300,000 יהודים בחלמנו. הוא הורשע פה אחד והוצא להורג בחמש וחצי בבוקר ב23 ביוני, 1947.

פאול בלובל עבד בחלמנו באופן זמני על מנת לגבש שיטה יעילה להשמדת הגופות המרקיבים במחנה שביער. הפתרון שהגה בסופו של דבר היה בנית כבשני שדה, או קרמטוריום. שיטתו יושמה במחנות מבצע ריינהרד. בלובל התמנה כמפקד זונדרקומנדו 1005, ומשימתו היתה השמדת הראיות 222לקיומם של הקברים ההמוניים של האייזנאצגרופן במזרח. לאחר המלחמה, נשפט כחלק מאנשי האייזנאצגרופן והורשע למוות באפריל 1948. הוא הוצא להורג ב8 ביוני, 1951. ברגעיו האחרונים של בלובל לא היתה חרטה, והם תועדו כלדקמן: ” מעט לאחר חצות, הובילו ארבעה אנשי משטרה צבאית חסונים את בלובל וחצו את חצר הכלא בלנדסברג לאור הזרקורים. על הבמה הקטנה שלרגלי עמוד התלייה המתין לו תלין מצבא ארצות הברית. לבלובל ניתנו 90 שניות לומר את דברו האחרון. הוא זקר את זקנו המחודד וקרא: ” אני מת על אמונתם של בני עמי. לו ידע העם הגרמני את אויביו!” “שימו לב!” קרא קולונל וולטר ר. גרהאם, המפקד האמריקני של כלא לנדסברג. בלובל התקשח, התליין ועוזרו כיסו את ראשו של בלובל בברדס שחור, והתאימו את לולאת חבל התליה. כומר דקלם תפילה. חלק ברצפה נפער לרגלי הנידון למוות בקול שקשוק.

וולטר בוק, שומר בתקופה הראשונה של המחנה., נאשם במשפט חלמנו, יצא זכאי.

הנס בוטמן המפקד השני של חלמנו, חזר לפוזנן לאחר חיסול המחנה ב1945. בליווים של וולטר ברמייסטר וארווין בירסטינגר , נסע בוטמן לאזור פילה-וולץ’, צפונית לפוזנן, שם שירת בתפקיד מקשר בין משטרת הביטחון למשרדו של הימלר. עם התקדמות הצבא האדום, נסוגו לכיוון ברלין. משימתו האחרונה של בוטמן בסיום המלחמה היתה עם הזיפו בפלשינג, ליד עירו לואהLohe .  ב4 באפריל, 1946, נאסר בוטמן ונכלא בהיידה, שלזוויג הולשטיין, שם תלה את עצמו בתאו. זופיה שאקונה, המשרתת של בוטמן, העירה את תשומת לב הרשויות הבריטיות שמעסיקה הינו איש גסטאפו. בוטמן “העביר” את זופיה, תושבת חלמנו, לפוזנן על מנת לסייע לאשתו בעבודות הבית. גס’ בוטמן לקחה אותה עימה מפוזנן ללואה ב1945.

ויקטור בראק היה מנהל המשנה במבצע האוטונזיה במפלגת הפיהרר. לאחר המלחמה, הועמד לדין במשפט הרופאים בנירנברג והורשע בפשעי מלחמה, בפשעים נגד האנושות, ובחברות בארגון פושעים. בראק הוצא להורג בכלא לדנסברג בבווריה ב2 ביוני, 1948.

ארנסט ברמייסטר היה ראש השוטרים בתקופה השנייה של המחנה. לאחר שעזב את חלמנו ביולי 1944, השתתף ברמייסטר ופלוגת השוטרים שלו בדיכוי המרד בגטו וורשה, במהלכו נפצע ואושפז בבית חולים בלודז’. כאשר התקרב הצבא האדום אל העיר, פונה משם, ונתפס לבסוף על ידי הבריטים. הוא נתבע במשפט חלמנו ונשפט לשלושה וחצי שנות מאסר. מאוחר יותר בוטל התיק עקב בריאותו הרופפת של קצין המשטרה בן ה71.

223 וולטר ברמייסטר נהגם של לנגה ובוטמן. לאחר חיסול המחנה, ליווה ברמייסטר את בוטמן ובירסטינגר לברלין. משם הועבר לתחנת רדיו בוואנזיי, ליד ברלין, שעברה לאחר מכן לאויטין. ברמייסטר נפצע ב2 במאי, 1945 ואושפז בבית חולים שדה בפלשינג, מירוויק. לאחר המלחמה, נכלא כחבר בSS ושוחרר באוקטובר, 1947. כנאשם במשפט חלמנו נשפט ל13 שנות מאסר.

ארווין בירסטינגר , אחראי הרכב בחלמנו, נסע עם בוטמן וברמייסטר לברלין.  הועבר על פי בקשתו למינכן. גורלו הסופי אינו ידוע.

גוסטאב פידלר, קצין בפוליציוואכטקומנדו. פידלר לא שב לחלמנו ב1944. הוא השתתף בקורס הכנה והועבר ליון למטרת לחימה בפרטיזנים. כאשר נפצע ב1945 הועבר לקופנהגן, שם נפל לידי לוחמי המחתרת. פידלר נאסר לאחר המלחמה בשל חברותו בSS  ושוחרר ב1948. מעורבותו במחנה המוות נודעה רק שנים מאוחר יותר, והוא הועמד עליה לדין בקיל, מערב גרמניה. ב26 בנובמבר, 1965 נשפט פידלר ל13 וחצי חודשי מאסר.

הרמן גילאו נהג הזונדרקומנדו, נלחם בקרב על פוזנן ונתפס על ידי הרוסיים ב27 בינואר, 1945. הוא הוחזק ברפובליקה הסובייטית במשך שלוש שנים, ולאחר מכן הוסגר לידי הרשויות הפולניות ב30 באפריל, 1948 כדי לעמוד לדין על פעילותו בחלמנו. הליכים פליליים נגד גילאו החלו ב27 בספטמבר, 1949, והסתיימו במשפט מוות ב16 במאי, 1950. ב16 במרץ, 1951 אושר גזר הדין על ידי בית המשפט העליון, וגילאו הוצא להורג בפוזנן ב6 ביוני, 1951 ב7 בערב.

וילהלם גורליק מנהל המחנה, נלחם בקרב על פוזנן, נפצע ונאסר על ידי הצבא האדום בפברואר, 1945. גורליק נשפט ב1949 ל25 שנות מאסר על השתייכותו לארגון פאשיסטי, אך שוחרר ב1950.

ארתור גרייזר בעל הדרגה הממשלתית והמפלגתית הגבוהה ביותר בהוארטגאו, ביוזמתו ובסמכותו הוקם מחנה חלמנו. לאחר המלחמה נאסר גרייזר על ידי הכוחות האמריקנים והוסגר לידי השלטון הפולני. במהלך משפטו בפוזנן על מספר פשעים, טען שאינו יודע מאום אודות מחנה חלמנו. גרייזר נשפט למוות ב9 ביולי, 1946 ונתלה בפומבי ב21 ביולי. גופתו נשלחה למכון האנטומי באקדמיה 224הרפואית בפוזנן ונשרפה בקרמטוריום בו השתמשו הנאצים לשריפת אלפי קרבנותיהם הפולנים והיהודים.

אלואיס היפלה, מפקד יחידות העבודה היהודיות, הגיע לחלמנו מפוזנן ונצטווה על ידי בוטמן להעביר את מסמכי הגסטאפו (ייתכן מסמכי חלמנו) יחד עם לאאבס וקרטשמר, אל מטה שירות הביטחון (הס”ד) ליד ברלין. היפלה וקרטשמר התייצבו במשרד הראשי של משטרת הסדר בברלין, שם נאמר להם לצאת לחופשה. היפלה עבר לקרלסרואה, שם נשאר בזמן המלחמה ולאחריה. כנאשם במשפט חלמנו נשפט היפלה ל13 שנות מאסר (לאחר ערעור שבעקבותיו הוקל גזר הדין).

סיימון היידר ראש משמר השוטרים במחנה שביער, מת ב4 בנובמבר, 1958.

קארל היינל מפקד משמר השוטרים בטירה ובמחנה שביער. נתבע במשפט חלמנו, נשפט לשבע שנות מאסר.

אוסקר הרינג נהג משאית הגז בתקופת המחנה הראשונה, משוער שמת בבלקן ב1944.

ווילהלם הקלבאך שומר בתקופת המחנה הראשונה, נתבע במשפט חלמנו. נשפט בתחילה ל13 וחצי חודשי מאסר, אך גזר הדין בוטל בשל תחושת בית הדין שעונש מינימלי זה הינו חמור מידי.

הרברט הייקה ריכטר אחראי הטרנספורטים, ולאחר מכן אחראי הרכוש, נתפס בפוזנן על ידי הצבא האדום בפברואר 1945 ונכלא שם עד מאי 1945. וולטר פילר שמע מן הצלם של הגסטאפו בפוזנן, וולי וורד, שריכטר נלקח לברלין בנוגע לפעילותו בחלמנו. גורלו הסופי אינו ידוע.

רולף היינץ הופר, ראש משרד הס”ד  (שירות הביטחון) בפוזנן, נשפט למאסר עולם בפולין, אך קיבל חנינה וחזר למערב גרמניה באפריל 1956. בשנות השבעים מצא עיתונאי פולני את הופר כאשר הוא מתגורר בבאד גודסברג תחת זהות אלמונית וכותב זכרונות של חיילים נאצים לשעבר עבור בית הדפוס דומוס.

גוסטאב היפינג, ראש משמר השוטרים בתקופת המחנה הראשונה, מת ב24 ביוני, 1958.

פריץ איזמר, אחראי חפצי הערך שנשדדו מקרבנות המחנה במהלך התקופה הראשונה, נשאר בבלקן כאשר חברי זונדרקומנדו קולמהוף חזרו לחלמנו על מנת להקים את המחנה מחדש. הוא חלה באפריל 1944 ואושפז. מאוחר יותר שירת בפלוגת הSS בפלשינג. ב1960 נחקר איזמר בקשר 225לחקירות שהובילו בסופו של דבר למשפט בבון, אך לא הוגשה תביעה נגדו.

ברונו ישראל, שומר בתקופה השניה של המחנה. נאסר על ידי הרשויות הפולניות ב9 באוגוסט, 1945. ישראל היה עד מפתח בחקירותיו של השופט בדנארץ על חלמנו. לאחר שנשפט קיבל ישראל גזר דין מוות על פעילותו במחנה, אך העונש הומר במאסר עולם ב3 בספטמבר, 1946. לאחר ערעורים רבים, שוחרר ב12 בדצמבר, 1958, ומת במינדלהיים, מערב גרמניה, ב17 באפריל, 1968.

ווילהלם קופה, בעל הדרגה הגבוהה ביותר בSS  וקצין צבאי (HSSPF) בפוזנן עד 1943. בסיום המלחמה, החליף קופה את זהותו והפך לבעליו של מפעל שוקולד בבון, מערב גרמניה. פושע המלחמה זוהה בהיותו ברחוב ונאסר ב1960. הליכים משפטיים נגדו החלו בבון ב1964, אך הופסקו ב1966, עקב בריאותו הרופפת של קופה בן ה70, שמת ב1975.

רודולף קראמפף, קצין המנהל בגטו לודז’ שהעביר אנשים וחפצים לחלמנו, נאסר (כשברשותו שיני הזהב מפיות הנרצחים בחלמנו) ונשפט בלודז’, פולין לאחר המלחמה. לאחר משפטו שארך יום אחד, קיבל קראמפף גזר דין מוות ב18 בדצמבר, 1945, והוצא להורג בתלייה ב25 בינואר, 1946.

אריך קרטשמר היה ראש משמר הטרנספורטים, ויחד עם היפלה ולאאבס העבירו את מסמכי הגסטאפו (יתכן מסמכי חלמנו) לאזור ברלין. לאחר מכן התייצב במטה המרכזי של משטרת הסדר בברלין, שם הורו לו לצאת לחופשה. בדומה לחברים אחרים בזונדרקומנדו, כנראה שקרטשמר פשוט חזר לביתו. עיר הולדתו היתה פלאואן. גורלו הסופי אינו ידוע.

גוסטאב לאאבס היה נהג משאית הגז בשתי תקופותיו של המחנה. על פי הוראותיו של בוטמן, העביר יחד עם היפלה וקרטשמר את מסמכי הגסטאפו בפוזנן (יתכן מסמכי חלמנו) אל מטה הס”ד (שירות הביטחון), באזור ברדנבורג, ליד ברלין. לאאבס צורף לאחר מכן אל חטיבת SS באלטנבורג/סקסוניה, ואחר כך נלקח בשבי על ידי האמריקנים. הוא נכלא עד סוף 1946. כנאשם המשפט חלמנו, קיבל לאאבס גזר דין של 13 שנות מאסר (לאחר שהוקל עונשו בעקבות ערעור).

הרלוד (הארי) לנג היה המפקד הראשון, לתקופה קצרה של משמר השוטרים בחלמנו. גורלו הסופי אינו ידוע.

הרברט לנגה המפקד הראשון של חלמנו, הועבר משם  (רשמית מפוזנן) במרץ, 1942, אל המשרד 226הראשי לבטחון הרייך (רסה”א). לא ידוע על פעילותו של לנגה לאחר שירותו בחלמנו. ב1944 קודם לדרגת שטרומבאנפיהרר, מינוי שנזקף לפחות חלקית לשירותו הנאמן בדיכוי נסיון ההפיכה האנטי היטלראית ביולי, 1944. לנגה נהרג באפריל 1945, בנידרבארים, בנוטלו חלק בהגנה על ברלין.

ווילי לנז, מפקח על המחנה שביער, מת בשעות הבוקר המוקדמות של ה18 בינואר, 1945. לאחר שהוכנע באסם, נתלה לנז על ידי הקבוצה האחרונה של עובדי הכפייה היהודים.

פרידריך מנדרהולץ, שומר בתקופה הראשונה של המחנה, נתבע במשפט חלמנו, ולבסוף זוכה.

אנטון מהרינג שומר בתקופה הראשונה של המחנה, נתבע במשפט חלמנו, ולבסוף זוכה.

קורט מוביוס אחראי על המגיעים אל הטירה עד אוגוסט/ ספטמבר, 1942. חזר ללודז’, שם שירת עד ינואר 1945. מוביוס שהה בשבי הרוסי עד 1949, ואז נמלט אל המערב. נתבע במשפט חלמנו וקיבל גזר דין של שמונה שנות מאסר.

פרידריך ניומן החליף את גורליק באפריל 1942, כראש משרד ההנהלה בחלמנו. גורלו הסופי אינו ידוע.

הרברט אוטו היה עוזר המפקד במשך תקופה קצרה בחלמנו. לאחר חזרתו ללודז’, נשלח אוטו לפראג, צ’כוסלובקיה, באוגוסט 1942, שם מת ב6 במאי, 1945.

וולטר פילר היה שלישו של המפקד במהלך התקופה השנייה לפעילות המחנה. פילר נלחם בקרב על פוזנן, במהלכו נפצע בידו וברגלו ב15 בפברואר, 1954. הוא נלקח בשבי הרוסיים ב23 בפברואר. לאחר שנחקר על ידי הסובייטים, הוסגר פילר לרשויות הפולניות על מנת לעמוד לדין על פעילותו בחלמנו. הוא נשפט למוות ב1 ביולי, 1948 והוצא להורג ב19 בינואר, 1949.

אלברט פלייט היה סגן המפקד במשך רוב התקופה הראשונה של המחנה. פלייט התאבד ב4 באוקטובר, 1944, לאחר שנפצע קשות בבלקן.

ג’ונס רונג’ עוזרו של לנז ובונה הקרמטוריום. נלחם בקרב על פוזנן, נפצע ונלקח בשבי הרוסיים.פילר שמע מחבריו על מותו של רונג’.

ארווין שמידט אחראי על אספקת המזון לחברי הזונדרקומנדו, נפצע ונתפס על ידי הרוסיים בפוזנן בפברואר 1945. בזמן שביו על ידי הסובייטים מסר עדות בנוגע לחלמנו, בפברואר 1946, שאחר כך 227באה לידי שימוש במשפטו של פילר. שמידט העיד במשפט בבון.

וילהלם שולץ, שומר בתקופה הראשונה של המחנה, נתבע במשפט חלמנו ויצא זכאי.

מקס זומר, עוזרו של איזמר, על פי פילר שהה בברלין במהלך חיסול המחנה. משוער שמת לפני המשפט בבון.

סטפן סיידנגלאנץ, נהג בתקופה השנייה לפעילות המחנה, העביר יהודים מן הכנסייה בחלמנו אל המחנה שביער. בדצמבר 1944 הועבר ללודז’. גורלו הסופי אינו ידוע.

אלכסנדר סטייקה, שומר בתקופה הראשונה של המחנה, נתבע במשפט חלמנו ויצא זכאי.

ארנסט טיילה, נהג בתקופתו השנייה של המחנה, העביר יהודים מן הכנסייה בחלמנו אל המחנה שביער, ופיקח על יחידת עובדים יהודים שחטבו עצים ביער. בסתיו 1944 שוחרר מן הזונדרקומנדו עקב מחלה. טיילה הועבר מאוחר יותר לשמש כנהג בשירות הגסטאפו באינאורוקלאו. גורלו הסופי אינו ידוע.

העובדים הפולנים

לך ג’אסקולסקי הוחזר לפורט VII בפוזנן לאחר חיסול המחנה ב1943. מאוחר יותר באותה שנה, נקרא לשרת בווטרקומנדו של לאגאת’ עד לפיזורו ב1944. ג’אסקולסקי, יחד עם שלושה פולנים נוספים ששרתו בפלוגתו של לאגאת’, הועבר לזאביקואו (פוגהבורג), מחנה מעבר של הגסטאפו בפוזנן. ב23 ביוני, 1944 נשלח גאסקולסקי לאושוויץ. שבועיים מאוחר יותר הועבר למחנה הריכוז מאוטהאוזן (אסיר מספר 78253) ומעט לאחר מכן למחנה הבת שנפתח, לינז III. הוא שרד את המלחמה, שוחרר על ידי האמריקנים ועבר לדרום צרפת. ב1956 טענה משפחתו שאינה יודעת על מקום הימצאו. המשטרה פקפקה בכך, כיון שהמשפחה קיבלה חבילות מחו”ל באופן סדיר. גורלו הסופי אינו ידוע.

מאריאן ליבלט נלכד בטעות בתוך משאית גז במהלך העמסתה, והומת שם ב14 בינואר, 1942. גופתו נלקחה חזרה אל שטח המחנה ונקברה שם על ידי חבריו הפולנים. משוער שהגופה הוצאה אחר כך מן הקבר ונמסרה לידי משפחתו.

הנריק מאליצ’ק שירת עם ג’אסקולסקי, סקרז’פצ’ינקי ומאניה בווטרקומנדו ואחר כך נכלא במחנה 228מעבר זאביקואו ליד פוזנן. מאליצ’ק הועבר לאושוויץ, יחד עם עמיתיו ב23 ביוני, 1944. ב4 ביולי הועברו ארבעתם למחנה מאוטהואזן (אסיר מספר 78435) ומעט לאחר מכן אל מחנה הבת החדש לינז III. חיילים אמריקנים שיחרו את המחנה במאי 1945. מאליצ’ק חזר לפולין לאחר המלחמה והתיישב בפיוטרקוביץ. עד מרכזי ושותף בתולדות זונדרקומנדו לנגה ומחנה חלמנו, רואיין ב1962 על ידי נציג של העיתון הצ’כי רודהו פראבה, ונחקר פעמיים על ידי הרשויות הפולניות, ב1964 וב1967. לא הוגשו נגדו כתבי אשמה על מעורבותו בזונדרקומנדו לנגה ובמחנה חלמנו. הנריק מאליצ’ק מת ב4 במאי, 1982.

הנריק מאניה שירת עם גאסקולסקי, מאליצ’ק וסקזיפצי’נסקי בווטרקומנדו. לאחר מכן נשלח עם שאר בוגרי חלמנו למחנה מעבר זאביקואו, ולאחר מכן לאושוויץ (אסיר מספר 189229), שבועיים מאוחר יותר למאוטהאוזן (78441), ואחר כך למחנה הבת לינז III., שם שוחרר על ידי הכוחות האמריקנים. לאחר המלחמה, חזר מאניה לפולין, לעירו וולצין, אך נאלץ לעוזבה עד מהרה. תושבים מקומיים שיקיריהם נהרגו בפורט VII  טענו כי מאניה ניצל כיוון ששיתף פעולה עם הגרמנים. מאניה עבר לפוזנן, והתיישב בסופו של דבר בשצ’צין. חיכוכיו עם החוק החלו ב1949 עקב זהות מוטעית. הרשויות הפולניות ערכו סידרת חקירות במשך שלושת העשורים הבאים, אודות פעילותו בזמן המלחמה, אך לא הוגשה נגדו תביעה. עם קריסת הקומוניזם בפולין,  קיבל  המכון לזיכרון לאומי את הטיפול בתיק, בחן אותו מחדש וערך חקירות נוספות. מאניה נאסר בנובמבר 2000, הורשע בשל שיתוף פעולה ברצח עם ונשפט לשמונה שנות מאסר. למרות פסק הדין , שוחרר מאניה המבוגר, והוחזר לחברה ולחיי אלמוניות.

פראנסיצ’ק פייקארסקי הוחזר לפורט  VII לאחר חיסול המחנה ב1943, שם מת ב29 ביולי 1943, כפי הנראה עקב דום לב. על פי מאליצ’ק, פייקארסקי מת עקב שבץ מוחי. על פי מאניה, מותו בפורט VII היה מוות טבעי.

סטאניסלאב פולובינסקי הוחזר לפורט VII  ב1943. השומרים בחלמנו סיפרו לאיכר אנדריי מישצ’ק שפולובינסקי מת. על פי הנריק מאניה, נהרג פולובינסקי בפורט VII לאחר שנתפס בהברחת מכתב אל תוך הכלא.

קאיטן סקרז’יפצי’נסקי שירת בווטרקומנדו והוחזק במחנה מעבר זאביקואו. לאחר מכן הועבר יחד עם ג’אסקולסקי, מאליצ’ק ומאניה לאושוויץ ב23 ביוני, 1944, שבועים לאחר מכן למאוטהאוזן (אסיר מספר 78722). לאחר ששוחרר על ידי האמריקנים ממחנה הבת לינז III, בחר סקרז’פצינסקי שלא לחזור לפולין, והיגר לסידני, אוסטרליה, ב1950. ב1962 סיפר אביו של סקרז’יפינצ’נסקי למשטרה שבנו לא יצר עימו קשר במשך שנתיים. הידיעה האחרונה שקיבל ממנו היתה שהוא סובל קשות מראומטיזם, ושהיה מעורב בשתי תאונות דרכים. סקרז’פיצ’ינסקי חי שלושים שנה נוספות באלמוניות ומת מהתקף לב ב19 בדצמבר, 1992 באוסטרליה.

סטאניסלאב ז’ימנסקי מת בחלמנו בארבע אחר הצהריים ב19 בספטמבר, 1942 על פי הודעה שקיבלה משפחתו. ז’ימנסקי נהרג עקב נסיונו המשוער למכור תכשיטים שנלקחו מקרבנות המחנה.