מבוא:

דיני המשפחה בישראל הם סבוכים בעיקר משום שהם מאגדים את כל נבכי נפשו של האדם ומגוון ענפים משפטיים לידי נושא אחד. אלו דיני המשפחה על רגל אחת.

דיני המשפחה כוללים בתוכם  יסודות מן המשפט חוקתי, שכן הם נועדו לשמור על זכויות בני הזוג, והילד המשותף. דיני המשפחה כוללים שאלות סבוכות בנוגע לפונדקאות, לזכות הבסיסית להיות הורה ועוד נושאים רבים. דיני המשפחה בישראל קשורים בטבורם לדין הדתי, מה שמעורר שאלות חוקתיות רבות הנוגעות ליחס בין טריבונלים דתיים הפועלים מכוח הלכה דתית ישנה ולא עדכנית, לבין זכותו של כל אדם לשאת אישה וזכותה של כל אישה לשאת גבר, לרבות מאותו מין (מה שמוגדר כאיסור בל יעבור על פי הדין הדתי).

דיני המשפחה כוללים נושאים כלכליים, שכן כאשר בני זוג מתגרשים, יש צורך לחלק את הרכוש שלהם, ולכן לא אחת יש צורך בהיעזרות באקטוארים ומומחים כלכליים. שאלות מסוגים אלו עולות מיום ליום בערכאות הדיוניות.

דיני המשפחה כוללים גם נושאים לא משפטיים, כגון מבחני הורות, התאמה הורית, ומסוגלות הורית. אלו שאלות העולות לעיתים תכופות במסגרת דיונים משפטיים העוסקים במשמורת של ילדים. תחומים אלו עוסקים בנפשם של קטינים ובטובתם וברצונם של ההורים לגדלם ולהיות קרובים אליהם בכל שלב התפתחותי בחייהם, שכן “מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים וכל אחד מהם – קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים. מאה ילדים – מאה אנשים, אשר לא ‘אי פעם’, לא ‘עדיין לא’, לא ‘מחר’, אלא כבר… עכשיו… היום – אנשים הם. לא עולם קטן, אלא עולם ומלואו, לא – פעוטים, אלא נשגבים, לא תמימים, כי אם אנושיים – ערכים, יתרונות, נטיות, שאיפות”.

דיני המשפחה בישראל הם נושא סבוך המורכב מטלאי על גבי טלאי של פסיקה של בית המשפט העליון, וערכאות נמוכות הכוללות גם את בתי הדין הרבניים. נראה כי דיני המשפחה הם מה שמכונה “החצר האחורית של המשפט הישראלי”. זהו תחום משפטי שמורכב בעיקר מפוליטיקה, ומרצון של כל ממשלות ישראל (לרבות הממשלות המנדטוריות בטרם הקמת המדינה) לשמר סטאטוס קוו פוגעני מאוד שעיקר תכליתו היא שמירה על “שקט” במרקם העדין שמאפיין את אזרחי המדינה. מול הרצון הפוליטי\לאומי, קיימים בתי משפט שנאלצו ועוד הינם נאלצים מידי יום ויום לתת פתרון לאנשים תמימים, הן בפן הרכושי והן בפן המשפטי משפחתי במגוון נושאים. זאת ועוד, בישראל אין הפרדה בין דת למדינה, כך שהדת שזורה בדין האזרחי ויוצרת קשיים רבים בנושאים רבים בתחום דיני המשפחה (כגון ממזרות, נישואין חד מיניים, אפליית נשים שנוצרת בשל אפליה דתית מובנית). כך יפים גם דבריו של רוזן צבי: “דיני המשפחה בישראל מעוגנים בהסדרים היסטוריים ובבסיסם איזון עדין: חברתי ופוליטי. כחלק מן המורשת ההיסטורית ובמסגרת ההסדר החברתי הפוליטי המכונה בשם “סטטוס קוו”, נשלטות סוגיות שונות מתחום דיני המשפחה ע”י הדין הדתי. חלק מן התחום מוסדר ע”י המשפט האזרחי. לעיתים ההסדר הוא מקביל, לפרקים הוא משלים ובמקרים אחרים- הוא כפול. בין קודש לחול נעים מעגלותיו של תחום דיני המשפחה בישראל. בין מערכת דינים דתית וערכאות שיפוט דתיות לבין חקיקה אזרחית, דינים אזרחיים ומערכות שיפוט אזרחיות. בין מושגי הקדושה הדתית לבין תפיסת העולם החילונית”.

כך גם מתאר יחיאל קפלן במאמרו על המאמצים שעשו בתי המשפט בתחום- “בית המשפט העניק עוד זכויות, במפורש או מכללא ליחידים שלשיטתו ראוי שהוא יעצים את זכויותיהם. כאשר החלתם של עקרונות דיני המשפחה המסורתיים מובילה לתוצאה שאינה צודקת לאור השקת עולם זו, תיקון התוצאה יכול להתבצע באמצעות עקרונות חדשים המקדמים יתר שוויון יחסים הוגנים וצדק”.

כמו כן, הטלאי המתואר לעיל, בא לידי ביטוי גם בנושא העבודה, לאמור: חלוקת רכוש בין יחסי בני זוג. אומנם המחוקק הישראלי חוקק את חוק יחסי ממון, התשל”ג- 1973 (להלן: חוק יחסי ממון” או “החוק”) אך מנגד קבע כי חוק זה יחול רק על אנשים חסרי דת. במדינה שבה קיים רוב יהודי ומיעוט ערבי (מוסלמי ונוצרי) ישנם מעט מאוד אנשים שהם “חסרי דת” ברמה הנדרשת לפי חוק יחסי ממון. לבסוף, נוצר מצב שחוק יחסי ממון הוא חוק עליו ניתן להתנות. אך גם בנקודה זו ביקשה הפסיקה של בית המשפט העליון והחילה על החוק על אנשים שהתחתנו לאחר שנת 1973, במובן של “איזון משאבים”. קרי: ככל שאין הסכם ממון בין בני זוג (נשואים או לא), יחול לגביהם הכלל בדבר איזון משאבים שמתבטא בסעיף 5 לחוק. הכלל קובע כי בהתקיים התרת נישואין או הפסקת יחסים, יחולק הרכוש המשותף בין בני הזוג שווה בשווה, בכפוף לחריגים (שיפורטו בעבודה שלהלן).

כיצד מאזנים את המשאבים, כיצד בוחנים את חלוקת הרכוש, ומהם הגורמים המשפיעים על חלוקת הרכוש? מתי ניתן לבקש את איזון המשאבים האמור? בשאלה זו ובשאלות המשנה, תעסוק העבודה שלהלן.

הכלל בדבר איזון משאבים הוא תולדה של תפיסה שוויונית, לפיה במהלך הנישואין בני הזוג פעלו יחדיו בין אם ישירות ובין אם בסיוע עקיף לרווחת המשפחה. על כן, התפיסה היא כל הנכסים שהצטברו לבני הזוג במהלך הנישואין שייכים לשני בני הזוג יחדיו. על מנת להחריג נכסים יש להראות “היעדר כוונת שיתוף”. מונח זה יבואר וידון בהרחבה גם הוא בהמשך. לאמור: “ככל שמדובר על נכסי המאמץ המשותף, השיתוף מבוסס על עקרונות של צדק, הגינות מסחרית, מניעת ניצול ושוויון. אלה הם עקרונות נורמטיביים שאינם תלויים בכוונת הצדדים ובאורח חייהם. משום כך הם מצדיקים מודל שיתוף נוקשה, כמעט קוגנטי, המציב מגבלות קשות על החריגה משיתוף ונכון להחילו גם במצבים שבהם ברור כי הוא אינו משקף את כוונת הצדדים”.

מתודולוגיה- העבודה שלהלן היא עבודת מחקר שכללה בדיקה של פסקי דין בתחום חלוקתה רכוש בין בני זוג, מאמרים וספרות בנושא. העבודה כתובה בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד.

תוכן עניינים:

1. מבוא 2
2. פרק 1: ביאור מונחים 4
3. פרק 2: איזון משאבים ותיקון 4 לחוק יחסי ממון 8
4. פרק 3: סקירה 16
5. סיכום 19
6. רשימה ביבליוגרפית 17