(13/06/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

Moving In and Out: The Property of Self in Sense and Sensibility

מעבר פנימה והחוצה: נכס העצמיות ב על תבונה ורגישות‘ 

Susan C. Greenfield

קוראים רבים וודאי שמו לב לעובדה כי אלינור ומריאן דשווד דומות לא פחות מכפי שהן שונות. אלינור מפנימה בשכלתנות את שמריאן מפגינה ברגישות. – וכל אחות מתגאה בייחודיותה שלה. אולם, כפי שהגדיר זאת Tony Tanner בזמנו, « העובדה שיש למריאן לא מעט היגיון ואלינור בשום פנים ואופן איננה נטולת רגישות צריכה לבד לשכנע אותנו… שאין כאן הפרדה ממשית » (Tanner 1969: 357). 

פרשנויות פמיניסטיות הדגישו מאז את האילוצים המגדריים הדומים עד כאב של שתי האחיות. עם פתיחת הרומן, שתיהן מנוטרלות ונעקרות מביתן האהוב בנורלנד, ומיד לאחר מכן שתיהן מתאהבות בגברים המפרגנים להן תחילה ואז מתנערים מהן ביעילות. אפילו מריאן עצמה מזהה דפוס גדול יותר כאשר היא אומרת בחריפות לאלינור: « המצב שלנו… דומה. אין לאף אחת מאיתנו דבר לספר; את, כי את מתקשרת, ואני, כי אני לא מסתירה דבר » (SS: 170). בסוף הרומן היא חוזרת על הנקודה בכנות רבה יותר: « [המצב שלנו] נושא יותר [דמיון] מאשר ההתנהלות שלנו » (SS: 345). ואכן, בין אם זה נשמר בפנים ובין אם זה בא לידי ביטוי כלפי חוץ, הסבל של אלינור ומריאן דשווד הוא כמעט זהה.

על תבונה ורגישות‘ פורסם לראשונה בשנת 1811, אך אוסטן החלה לכתוב אותו עוד שנים רבות לפני כן. יתכן שבתחילה כרומן תכתובות בשנת 1795, ולאחר מכן כנרטיב המסופר בגוף שלישי ב- 1797; יתכן שהיא תיקנה את הטקסט בסביבות 1800, ו « בוודאי [עשתה זאת] בין השנים 1805 – 1810 » (Johnson 2003: x). אף כי ביקורת מוקדמת נוקבת ועם התייחסויות שליליות למקורותיו המורחבים של הספר (A. Walton Litz קורא על תבונה ורגישות « עבודה נמרצת הושלמה במועד מאוחר יותר », Litz 1965: 73), למדנות שנערכת לאחרונה, מדגישה לעתים קרובות – ובצדק – את הטווח והמורכבות ההיסטורית שלו. ברוח זו, אטען כי כפילות הגיבורות והעלילה של הרומן מייצגים ביקורת מתמשכת על האידיאולוגיה של האינדיבידואליזם. אידיאולוגיה זו, אשר מעניקה זכויות יתר ל « אינדיבידואל המובחן של כל אדם… אשר קיומו הוא מעבר למקומו… בחברה היררכית נוקשה » (ויליאמס 1983: 162–3), נחשב בדרך כלל לסימן ההיכר של החיים המודרניים. בשנת 1957, Ian Watt הפך את האינדיבידואליזם למרכזי בסיפור rise of the novel בכך שתיאר את הז’אנר כ « צורת הספרות המשקפת בצורה המלאה ביותר את הערכים שלה » (Watt 1957: 13). למרות ויכוחים אינסופיים לגבי תקפותה של התיאוריה, העיסוק באינדיבידואליזם ממשיך לשלוט במחקרים של רומנים. עובדה זו היא רלוונטית במיוחד עבור אוסטן, שקיבלה הכרה בכך (ואף הייתה מאוסה בשל כך) שהיתה הסופרת הראשונה שהציגה את הפרט כ « ישות מאוחדת ומאופיינת לחלוטין » (Armstrong 2005: 18).

אך הרומן הראשון שפורסם של אוסטן אינו תומך במה שWatt מכנה « ריאורינטציה של… האינדיבידואליסט » בז’אנר… (Watt 1957: 13) כמו שהוא בעצם בוחן את מגבלותיו (Armstrong 2005: 16). שכן, אם זה בכלל קיים ב ‘על תבונה ורגישות‘, האינדיבידואליזם נגיש לעיתים רחוקות לחסרי רכוש ולכן לעיתים נדירות זמין גם לגיבורות דאשווד בעצמן. ליתר דיוק, הרומן מראה כי « קושי מרכזי » עם האינדיבידואליזם הינו טבוע, כפי שמגדיר זאת C. B. Macpherson, ב « תכונה הרכושנית שלו » (Macpherson 1962: 3). תיאורטית, אינדיבידואליזם מבטיח את הזכות לבעלות; הוא מבטיח שלכל אדם יש את מה שמכנה John Locke (1963)במסכת השנייה של הממשלה « קיניין ביחס לגופו שלו » (§27). למעשה, מציין Macpherson, « האדם שאינו בעל רכוש מאבד גם את הבעלות על העצמיות שלו » (Macpherson 1962: 231). כפי שאוסטן מזהה בבירור, עבור נשים, המצב לרוב גרוע יותר. בכך שהיא בוחרת בכפילות של גיבורותיה « שאינן בעלות רכוש בדברים », אוסטן מדגישה את האופי המגדרי והבלעדיות הכלכלית שבבעלות על העצמיות. גם אלינור וגם מריאן דשווד מאמינות שיש להן בעלות מלאה על עצמיותן. אבל אמונה זו מוכיחה שהיא אינה הרבה מעבר לפנטזיה שנועדה להן כדי לפצות את עצמן, שהרי האחיות מושלכות ומנושלות כמו הבתים שמעולם לא היו בבעלותן. התוצאות של זה הן מיניות באופן סימבולי, ומתבטאות במזוכיזם אצל אלינור ובדמות הריון מטאפורי ומחלה כמעט קטלנית אצל מריאן.

על מנת להבהיר, אני אחזור לדמיון ולמשותף, שאמנם מונגד באופן שגרתי על ידי הגדשת השוני (למשל השוני בין אלינור למריאן), אך מהווה את האתגר הגדול יותר ברומן. כמו במראות מעוותות, ‘על תבונה ורגישות‘ מציג שלושה זוגות אחיות – אלינור ומריאן, ננסי ולוסי סטיל, ליידי מידלטון וגברת פאלמר; שלושה אחים שלא ירשו את אחיהם – מר ג’ון דשווד, אחיו הבכור של קולונל ברנדון ורוברט פרארס (שני האחרונים ’גונבים‘ את ארוסותיהם של אחיהם); שתי נשים שלא יורשות גברים – גברת סמית‘ וגברת פרארס; שתי אמהות צעירות ובלתי נסבלות – הגברת ג’ון דאשווד (גיסתן של אלינור ומריאן) וליידי מידלטון ועוד שתי אמהות מבוגרות פגומות אך סימפטיות למדי – גברת דשווד (אמן של אלינור ומריאן) וגברת ג’נינגס, שהופכת לפונדקאית של גברת דשווד. יש אינספור אזכורים ספציפיים לדמיון, חלקם קומיים: סר ג’ון וליידי מידלטון « דומים מאוד זה לזה בכמיהה שלהם לכישרון וטעם » (SS: 32), וגברת ג’נינגס בטוחה שנכדה הוא בעל « דמיון בולט ביותר » ל « כל אחד מקרוביו משני הצדדים » (SS: 248).

נקודות דמיון אחרות הן מטרידות יותר, במיוחד אלה הקשורות למריאן. אף על פי שהיא ואלינור דומות במובנים רבים, רק רגישותה המופרזת של מריאנה מתוארת כמקבילה « באופן מופלא » לזו של אימן (SS: 6). לדברי קולונל ברנדון, מריאן גם « דומה מאוד לאישה שאהב שמתה מזמן » (SS: 57). שמה היה אליזה, והייתה לה בת בלתי חוקית שגם היא נקראה אליזה. גם לאליזה הזו היה ילד מחוץ לנישואין ואביו הוא וילובי, שנוטש אותה ומאוחר יותר נוטש גם את מריאן. למרבה האירוניה, הדמיון הלא רצוי של מריאן לאליזה נובע מאמונתה המוטעה שהיא ווילובי דומים זה לזה באופן חיובי. מריאן אומרת לאמה שלעולם לא תוכל « להיות מאושרת עם גבר שטעמו לא עולה בקנה אחד עם שלי » (SS: 17), והיא נופלת כטרף קל לידיו של וילובי כשהיא משוכנעת בקלות רבה מדי שהוא כן עומד בסטנדרטים שלה. לאחר שווילובי מתארס עם העלמה גריי, מריאן ממשיכה להתעקש על אהבתם והציפיות ההדדיות שלהם: « הוא  הרגיש את אותו הדבר… במשך שבועות על גבי שבועות שהוא הרגיש את זה. אני יודעת זאת » (SS: 188). אך לו היו רגשותיו של וילובי דומים לרגשותיה של מריאן, הוא כנראה לא היה מחליף אותה באישה עשירה ממנה.

ואכן, חלק מהסכנות שמכיל הדמיון הן בכך שהן מכילות את האפשרות לייצר תחליפים שכאלה, וכך אנשים שדומים לכאורה, עשויים למצוא את עצמם מוחלפים. וילובי יודע שמריאן, אליזה השנייה ומיס גריי נבדלות באישיותן, אך ההבדלים ביניהן חשובים פחות מהמשותף לכולן כמעריצות שלו, אותן הוא יכול לנצל. התקווה של קולונל ברנדון להחליף את אליזה המנוחה במריאן היא רומנטית יותר אך ממוקדת בדיוק באותה המידה. גרוע מכך, כאשר מריאן חולה ועל סף מוות, גברת ג’נינגס ומר ג’ון דשווד מצפים מברנדון פשוט להכניס את אלינור במקומה של אחותה (SS: 216, 227–8). אחרי שמריאן מתאוששת, אפילו גברת דשווד אומרת בעצמה לבתה הבכורה עד כמה « רצוי » הדבר, שברנדון יתחתן עם « מישהי מכן » (SS: 336). בסיום הרומן, גברת פרארס ולוסי סטיל מוצגות באופן מתועב ועם זאת קומי, כאשר בדרכים שונות, כל אחת מהן מאפשרת לרוברט פרארס « להחליף את אחיו לחלוטין » (SS: 376). אבל המצב רק מתאר בהגזמה את מה שיכול היה לקרות גם לאלינור או למריאן. אחרי הכל, זהו עולם שבו « אנשים עשויים להחליף זה את זה… בנים ומאהבים ניתנים להחלפה… ואנשים אינם נחוצים ואינם ייחודיים » (8-Brownstein 1997: 47).

בהתחשב בהקשר הזה, ההערה הרגשנית של מריאן « במקסימום, אף אחד לא יכול להתאהב יותר מפעם אחת בחיים » (SS: 93), הופכת למגננה מתוחכמת על האינדיבידואליזם. כשהיא בטוחה שאדוארד יתחתן עם לוסי, אלינור אומרת לאחותה (ומנסה גם לשכנע את עצמה) כי אחרי הכל « אפשר לומר על האושר של האדם שתלוי לחלוטין באדם מסוים, שזה לא נועד להיות – שזה לא מתאים – ולא יתכן שזה צריך להיות כך ». מריאן מגיבה בכך שהיא מגנה את הרעיון ש « אובדן של דבר בעל ערך רב יכול בקלות רבה להיות מוחלף על ידי משהו אחר ». המוכנות להחליף « אדם מסוים » באחר היא שמזעזעת את מריאן, והיא מזלזלת בגסות באחותה ומאשימה אותה ב « דעתנות » וב « שליטה עצמית » שמאפשרים לה ככל הנראה לקבל זאת (SS: 263).

באופן עקבי, הדמויות שנמצאות בסיכון הגדול ביותר להיות מוחלפות הן אלה שעצם היותן חסרות רכוש מגביל את יכולתן לטעון לאינדיבידואליות. ’על תבונה ורגישות‘ נפתח כמו כל הרומנים הגדולים של אוסטן, למעט Emma, עם אובדן בית או איום על אובדן בית. כמו קתרין מורלנד, פאני פרייס ואן אליוט, האחיות דשווד מתחילות את סיפורן בעזיבה של ביתן, וכמו האחיות בנט, גם הן מנושלות מהירושה בשל זכות בכורה. בעקירתן של נשות דשווד מנורלנד, מר וגברת ג’ון דשווד ובנם, תופסים את מקומן ומחליפים אותן באופן מילולי. (מר ג’ון דשווד גם מנשל את שכניו בכך שהוא מצרף את נורלנד Common ורוכש את החווה הסמוכה, SS: 225.) חלק מהנשים גם ’מקרבנות‘ גברים באופן דומה, שכן וילובי « נעקר מביתה [של דודתו]… » כשהוא מסרב להתחתן בהתאם לדרישתה (SS: 323), ואדוארד « נזרק » מבית אמו כשהוא עושה בערך את אותו הדבר (SS: 268).

אבל רק נשות דשווד נאלצות לשכור (SS: 28) – קוטג’ קטנטן וסימטרי מבן דודם הגבר. סר ג’ון מידלטון הוא אדם מלא חיים, נדיב ומהווה שיפור עצום ביחס למר ג’ון דשווד, אך בכל זאת הוא בעל הבית שלהן ונהנה מאוד להפגין את בעלותו. הוא מגיע לביקורים תכופים בקוטג’ שלהן ללא התרעה מוקדמת ובאופן שגרתי. לעתים קרובות הוא דורש את נוכחותן של אלינור ומריאן במסיבות שהוא עורך, עד שהן מצהירות כי « שכר הדירה » הינו « בתנאים קשים מאוד »(SS: 109). וילובי וגברת פאלמר מתארים את הקוטג’ בברטון כאוטופי וייחודי. למרבה האירוניה, שניהם גם מדמיינים לעצמם קוטג’ כזה בדיוק (SS: 72, 107). (רוברט פראר המעורר סלידה רוצה גם הוא קוטג’ משלו, SS: 251.) בשוטף, האחיות עצמן מבלות זמן קצר יחסית בקוטג’. הן עוברות להתגורר בו בתחילת ספטמבר, אך כעבור ארבעה חודשים, בתחילת ינואר, הן עוזבות ללונדון עם גברת ג’נינגס. למרות שהן חוזרות שוב בסוף אפריל, אלינור מתחתנת ועוברת לבית הכומר בדלפורד בתחילת הסתיו; מריאן מתחתנת אף היא ועוזבת כעבור שנה (Moody 1999: 314, 320, 329, 332). ואכן, כתוצאה מהיותן חסרות רכוש משלהן, במהלך הסיפור, האחיות מחליפות מקום מגורים לפחות שש פעמים; הן עוברות לנורלנד, ואז לברטון, מבקרות בלונדון, מבקרות בקליבלנד, חוזרות לברטון ואז עוברות לדלפורד.

כל אחות מתמודדת עם חוסר הרכוש האישי שלה על ידי כך שהיא מדמיינת שהיא בעלת נכס בעצמיותה שלה כדברי John Locke. כל אחת מאמינה שבאינדיבידואליות שלה, לעתים קרובות אם כי לא באופן בלעדי, מתגלה איכות נפשית מסוימת שהיא בעצמה טיפחה. ב An Essay Concerning Human Understanding, Locke תיאר את המוח כחלל ריק הממתין לריהוט; יותר ממאתיים שנה מאוחר יותר, בשנת 1929, תיארה וירג’יניה וולף את הצורך המתמשך של אישה ב « חדר משלה » באופן מילולי ונפשי בספר A Room of Ones Own. כשמתייחסים אליהן כאל חפצים נודדים שמועברים מחדר לחדר על ידי מי שיש לו בעלות עליהן (כולל מר ג’ון דאשווד, סר ג’ון מידלטון ואפילו גברת ג’נינגס), כל אחת מהאחיות מרגישה צורך לדמיין את הפנימיות הזו שלה כסוג של בית.

זה מתבטא במיוחד אצל אלינור, האחות המופנמת והביתית יותר. בתור הדמות היחידה שהפרספקטיבה שלה מובאת באופן קבוע בשיח עקיף חופשי, נראה שלאלינור ישנן מחשבות עמוקות ושמורות ביותר – אלה שרק אנחנו יכולים לדעת. כתוצאה מכך נראה שאלינור איננה דורשת פרטיות מוחשית, שכן « מבלי להסתגר מפני משפחתה או לעזוב את הבית בבדידות נחושה כדי להימנע מהם » יש לה « מספיק פנאי כדי לחשוב ». כש « התודעה שלה… שהיא בהכרח חופשית », לאלינור יש אשליה של מרחב נפשי. זהו פיצוי חשוב ביותר, למשל, כאשר סר ג’ון מידלטון רואה את אלינור בחלון, מדלג על « טקס הדפיקות בדלת… ומכריח אותה לפתוח את החלון על מנת לדבר איתו » (SS: 104–5). סר ג’ון נוהג גם « לאסוף » אנשים צעירים, כמו חפצים, להצגתם באחוזתו, מונח שרוברט פרארס חזר עליו מאוחר יותר באומרו כי הוא מצפה להיות בעל קוטג’ שבו הוא תמיד יכול « לאסוף כמה חברים » (SS: 32, 251). אלינור, לעומת זאת, זקוקה רק ל « מספיק זמן כדי לאסוף את מחשבותיה » (SS: 260). באופן דומה, בעוד שנשים כמו גברת פרארס, גברת סמית, וגברת ג’נינגס זוכות להיות ‘בעלות הבית’, מטרתה של אלינור היא להיות « הבעלים של עצמי » (SS: 358). ההסתייגות הידועה לשמצה שלה נובעת מדימויים שכאלה. רכוש ביתי מוגן על ידי דלתות, לעומת רכוש נפשי שמוגן על ידי הסתרה רגשית.

על אף כל טענותיה לרגישות ולפנימיות לכאורה, מריאן היא הדמות המוחצנת יותר – עד כדי כך שנקודת המבט שלה זוכה לבוא לידי ביטוי בשיח עקיף חופשי רק לעיתים נדירות, כאילו אין כל צורך נרטיבי לבחון את פעולת התודעה הפנימית שלה משום שהיא « אינה מסתירה דבר » (SS: 170). ובכל זאת, במיוחד ככל שהרומן מתפתח וצערה של מריאן מעמיק, היא מנסה ליצור מרחב מוגן ופרטי יותר ויותר של עצמיותה. כמו אחותה, גם מריאן « מסוגלת לאסוף את מחשבותיה בתוכה » (SS: 221). במקרים אחרים, היא « עטופה ב… מחשבותיה שלה » או « עטופה במדיטציות שלה » (SS: 145, 160), כאילו היא מכסה את קווי המתאר של תודעתה. ישנה גם סצנה מוקדמת יותר, כאשר ערב יציאתן של נשות דשווד מנורלנד כשמריאן משוטטת “לבדה לפני הבית” ומביעה בסנטימנטליות:

אוי! בית מאושר, האם יכול אתה לדעת את סבלי בעודי צופה בך מהמקום הזה עכשיו, מהיכן שאולי לא אצפה בך יותר! – ואתם, עצים מוכרים! – אבל אתם תישארו אותו דבר… תישארו אותו דבר; חסרי מודעות להנאה או לחרטה להם אתם עדים וחסרי רגישות לכל שינוי אצל אלה המתהלכים בצלכם! (SS: 27)

כשהיא עומדת מחוץ לבית « חסר הרגישות », מריאן מנחמת את עצמה ברגישותה שלה. היא אמנם לא יכולה להחזיק בבעלות על הבית, אבל היא כן יכולה להחזיק בבעלות על תחושת הסבל העילאית. היא לא יכולה לתבוע בעלות על העצים – שאגב, אולי לא « ישארו אותו דבר » מכיוון שג’ון דשווד מתכנן לכרות כמה מהם « כדי לפנות מקום » לבניית חממה (SS: 226) – אבל הם מתוארים כ « חסרי מודעות » בזמן שהיא עצמה כן מודעת לתחושות של « הנאה » ו »חרטה » (SS: 27). בתחרות שיוצרת מריאן בין הנכס הפיזי חסר הרגישות לבין נפשה והרגשתה שלה, האחרונה היא זו המנצחת ונשארת איתה גם כשהיא עוזבת את המקום.

הבעיה של שתי האחיות היא שחסרונות כלכליים ומגדריים מגבילים את יכולתן להחזיק דברים בבעלותן. ראשית, כפי שמציע Macpherson, אלה שהינם « חסרי רכוש בדברים » מאבדים את « הבעלות המלאה » על עצמיותם שלהם (Macpherson 1962: 231). נקודה נוספת היא שמבחינה חוקית, רוב הנשים בתקופת אוסטן היו בבעלותם של אביהן או בעליהן. האחיות דשווד אמנם משוחררות זמנית מבעלות גברית, אך הן כמובן נועדו להתחתן (וחוץ מזה, רק לאלמנות עשירות ודודות כמו גברת פרארס, גברת ג’נינגס וגברת סמית’ יש אפשרות לכלכל את עצמן ללא כל תלות).

מעמדן של האחיות כרכוש אולי מתבטא בצורה הטובה ביותר בפגיעות המינית שלהן. כמו אינספור סופרים שהלכו בעקבותיו של Samuel Richardson, אוסטן מאפיינת נשים כמרחב חדיר ופגיע הנתון לחסדיו של כיבוש גברי. עובדה זו ברורה עוד יותר במערכת היחסים התמוהה של מריאן עם וילובי. ואכן, אוסטן רומזת על האפשרות שיתכן שמריאן ווילובי קיימו יחסי מין, ואפילו את האפשרות שמריאן נכנסת להריון – כמו אליזה הדומה לה כל כך. סכנות כאלה משקפות נאמנה את תקופת התרחשותו של הסיפור ‘על תבונה ורגישות ‘בסוף המאה השמונה עשרה, כשהנרטיב של האישה הפתיה והנטושה היה פופולרי ומקובל מאוד. בסופו של דבר, כל זה נחסך ממריאן. בסוף הרומן, היא מצטיירת בהחלט כבתולית, כשהיא תוהה לאן יכולה הייתה להוביל אותה « חיבתה המבישה והבלתי זהירה » (SS: 345). יתר על כן, בשימתה את אליזה ההרוסה בשוליים, אוסטן מנגידה את הסוף הקלישאתי של שתיהן עם בריחתה של מריאן מאותו סיפור גורל. עם זאת, פרטים נוספים מצביעים על כך שאוסטן מכווינה אותנו לתהות על החוויה האירוטית של מריאן. היא עושה זאת לא כדי להציע « ענישה… חינוכית מוסרית » על הסכנות שיש במיניות נשית, קביעה אותה דוחה Eve Kosofsky Sedgwick ב Jane Austen and the Masturbating Girl (Sedgwick 2003: 315). במקום זאת, אוסטן מעלה את החוויה המינית האפשרית של מריאן ואת התשוקה הברורה שלה כדוגמאות לכישלון העצמיות. כמו אלינור, גם מריאן יכולה « לאסוף » את מחשבותיה שלה; היא יכולה לדמיין שהרגישות שלה שווה יותר מהבית שאותו היא חייבת לפנות. אך מבחינה חברתית היא נותרת אובייקט סחר וערכה נקבע על ידי זהותו של הגבר שתובע אותה וכיצד הוא עושה זאת.

סמכויות הבעלות של וילובי ניכרות מהדרך בה הוא מוצג. בציפייה נוקבת, מריאן מועדת תוך ריצה בגשם ווילובי אוסף אותה « בזרועותיו… ונושא אותה במורד הגבעה. ואז הם עוברים דרך הגן, ששערו נותר פתוח… הוא נושא אותה ישירות אל תוך הבית ». לפיכך, מערכת היחסים ביניהם מתחילה ב « הפרעתו החצופה » של וילובי בקוטג’ בברטון (SS: 42), שלאחר מספר שבועות « נראה שנחשב ונאהב על ידו כביתו שלו » (SS: 71). כשגברת דשווד מדברת על שיפוץ הטרקלין, וילובי מגיב כאילו היא מוכרת את החדר לזנות: « ובכל זאת את הבית הזה היית מקלקלת, גברת דשווד?… סלון יקר זה, בו התרחשה היכרותנו לראשונה… היית מדרדרת אותו למצב של כניסה משותפת, שכל אחד יהיה להוט לעבור בו » (SS: 73).

וילובי נראה שמכיר היטב כניסות משותפות ונחוש הוא לשמור את מריאן לעצמו. מה שהוא בדיוק עושה שם אמנם מעורפל, אבל אנחנו יודעים לפחות את הנ”ל: בסצנה שמתכתבת במובהק את הפואמה The Rape of the Lock של Alexander Pope, וילובי תופס את “המספריים של מריאן וחותך קטע ארוך של שיערה” (SS: 60). אמנם מריאן מציעה מרצונה את השיער שבלינדה של Pope מאבדת כנגד רצונה, היא אינה מפנימה כיצד קטע השיער – בדיוק כמו השער הנעול שדרכו וילובי נשא אותה לראשונה – מסמן את פגיעותה שלה. באותו פרק ישנה רפרנס ספרותי דומה כאשר וילובי מנסה לתת למריאן את סוסו בשם ‘המלכה מאב’. ב רומאו ויוליה, המלכה מאב היא « המיילדת של הפיות »” אשר, « כשמשרתות שוכבות על הגב, /… היא לוחצת עליהן ומלמדת אותן תחילה לשאת, / הופכת אותן לנשים עם יכולת נשיאה טובה » (1.4.54, 92-4), מלמדת נשים גם לקיים יחסי מין וגם לשאת את הריונן היטב.

בפרק שלאחר מכן, בדיוק ברגע בו נודע לברנדון כי אליזה השנייה בהריון (עם ילדו של וילובי), וילובי לוקח את מריאן בכרכרתו ושניהם נוסעים « במהירות דרך הפארק ». הם חוזרים הרבה יותר מאוחר, « מרוצים » ומסתודדים עד שלבסוף נאלצים להודות שהם בילו את הבוקר ב « סיור בכל הבית » באלנהם – הבית אותו מצפה וילובי לרשת מדודתו וכי מריאן מניחה שבכך יהיה גם « שייך לה » (SS: 67–9). אנחנו יכולים רק לנחש עד כמה שתי ההנחות השגויות הללו משפיעות על התנהגותה של מריאן. מה שבטוח הוא שביקורם בבית אלנהאם משכנע רבים שהם מאורסים רשמית. לאחר שהבינה אחרת, גברת ג’נינגס אינה מאמינה: « אין שום אירוסים בטוחים! אחרי שלקח אותה לסיור בכל רחבי בית אלנהם וסידר את החדרים שהם היו אמורים להתגורר בהם אחרי! » (SS: 196). מריאן עצמה אומרת לאלינור « הרגשתי שאני… מאורסת לו רשמית, כאילו הברית המשפטית המחמירה ביותר חיברה אותנו זה לזה » (SS: 188).

למריאן נודע על עריקתו של וילובי בינואר, כשהיא ואלינור שוהות בביתה של גברת ג’נינגס בלונדון. זמן קצר לאחר מכן, העיתונים מודיעים כי שרלוט פאלמר “ילדה בבטחה בן ויורש” (SS: 246). באפריל, האחיות, יחד עם גברת ג’נינגס, מר וגברת פאלמר והתינוק, הולכים יחד לאחוזת פאלמר בקליבלנד. בקליבלנד מריאן נופלת למשכב ועל פי דברי הרוקח, יתכן והיא מדבקת. ואז קורה משהו מדהים. גברת ג’נינגס קוראת לשרלוט « לצאת באופן מיידי עם תינוקה », ו « בתוך שעה », שרלוט ו « בנה הקטן » עוזבים את המקום (SS: 307–8). בפתיחת הרומן הגברת ג’ון דשווד מגיעה לנורלנד עם יורש גבר צעיר ומגרשת את נשות דשווד מביתן, אך בקליבלנד אם ויורש אחרים מגורשים מביתם בזמן שהאחיות דווקא זוכות להשאר (ועד מהרה תצטרף אליהן גם אימן).

מנקודת מבט מינית, עזיבתו של התינוק מרמז על הבריחה המילולית והמטאפורית של מריאן מהריון. לאחר שנכנס לביתה ולתודעתה, וילובי היה במקום טוב על מנת להשלים את חדירתו. במקום זאת, כאשר מריאן נפלה למשכב והתינוק מגורש, סוף סוף העיסוק שלה בו מרוסן. לפיכך, לאחר שהתאוששה ממחלתה, היא מבטיחה לאלינור כי « הזיכרון » של ווילובי « יוסדר » ו « יבדק על ידי דת, על ידי היגיון, על ידי יישום מתמיד » (SS: 347). אף על פי שמבקרים הדגישו בצדק את הכוח המדכא והעונשי של שינוי שכזה, מעטים ציינו את מספר היתרונות המתקיימים כאן בו-זמנית. על ידי צמצום מחשבותיה על האיש שתכנן להחזיק בה ואז להשליך אותה, מריאן עשויה לזכות בבעלות כלשהי על תודעתה. « המחלה שלי », היא אומרת לאחותה, « גרמה לי לחשוב – היא נתנה לי פנאי ורוגע להיזכרות רצינית. הרבה לפני שהספקתי להתאושש ולדבר, הצלחתי בהחלט להרהר » (SS: 345). ’היזכרות‘ שכזו מרמזת שמריאן נמצאת מעל לאותו אוסף של נשים חד פעמיות של וילובי. כך גם יכולתה להרהר מציינת שבמקום לדמיין שמחשבותיו של וילובי משקפות את שלה, התודעה של מריאן תהנה מהכוח של « הרהור על פעולותיה שלה » שכן, כפי שמגדיר זאת Locke ב An Essay Concerning Human Understanding (2.1.4), הרהור הוא « אותה תשומת לב שהתודעה מנכסת לעצמה ».

למרבה האירוניה, עד סוף הרומן אלינור נראית אף נפלשת ונעקפת יותר ממריאן. אין שום רמז לפגיעות המינית של אלינור אבל התודעה שלה כל כך « מלאה ברגשות של אחרים » (Lynch 1998: 238) – במיוחד רגשות של גברים – שלעתים קרובות היא נושאת בנטל הנפשי של התעברות. מסופר, למשל, שבסצנה הקודמת שבה סר ג’ון מידלטון מכריח את אלינור « לפתוח את החלון לדבר איתו » שהוא לאחר מכן מכניס את הגברת פאלמר ה (עדיין בזמנו) הרה להיכנס לקוטג‘ (SS: 105). התמונה מציגה מחדש את חוצפתו של וילובי בקליבלנד כשהוא « כופה את עצמו » על « הודעתה » של אלינור (SS: 319) ומבקש ללא בושה שהיא תרחם עליו על כך שהכניס את אליזה להריון, נטש את מריאן והתחתן עם אישה שהוא מתעב. בברטון, כשמריאן נקעה את קרסולה, וילובי נשא אותה דרך שער הגן הלא נעול, « נשא אותה ישירות אל תוך הבית… ולא שחרר את אחיזתו עד שהושיב אותה בכיסא » (SS: 42). בקליבלנד אלינור בעצם תופסת את מקומה של אחותה; היא מנסה לצאת מהחדר, ידה נמצאת « כבר על המנעול », אך וילובי מצווה עליה להתיישב ולהקשיב לסיפורו (SS: 317). כשהוא מסיים ויוצא, אלינור מפתחת כלפיו רגשות בניגוד לכל היגיון. במקום לתפקד כאיזור פרטי, ה « תודעה » שלה « מדוכאת על ידי שטף של רעיונות » וזה קרה « הרבה לפני שהיא הרגישה חסרת השפעה אל מול וילובי » (SS: 333).

כפי שמעיד קטע זה, גם הרגישות עצמה עשויה להיות פולשנית. Adela Pinch תיעדה את הקלות שבה מדברים על רגשות בשיח הנפוץ במאה השמונה עשרה, ועד כמה הם « מתפשטים באופן חופשי ונזיל » ללא קשר או כבוד ל « גבולות הפרט » (Pinch 1996: 1). David Hume, למשל, מתאר « תשוקות כמדבקות כל כך, עד שהן עוברות בקלות רבה ביותר מאדם אחד למשנהו » (ציטוט לקוח מ Pinch 1996: 1). באופן דומה, לאחר שאיבדו את נורלנד, מריאן וגברת דאשווד « מעודדות זו את זו » ב « כאב » (SS: 7). אלינור חווה מעין « צרת רבים » כשוילובי נוטש את אחותה והיא פורצת בבכי « בקושי אלים פחות מזה של מריאן » (SS: 182). בסצינות כאלה, הרגישות מסמלת את דמיונן של נשים זו לזו, זהו סימן נוסף לחוסר האינדיבידואליות הבסיסית שלהן. אך הבעיה ממשיכה להעמיק כאשר אלינור מזדהה יותר עם וילובי במקום עם מריאן ומתמקדת כל כך בצערו עד שהיא שוכחת « אפילו לחשוב על אחותה – או על הנשים האחרות בהן הוא פגע » (SS: 333).

האהדה שהיא מפגינה כשקולונל ברנדון מתאר את אליזה הראשונה, מטרידה כמעט באותה מידה. כפי שמציינת Claudia Johnson, ברנדון מאוכזב מכך שבמקום שתמות בשל צער הפרידה ממנו כפי שהיה מצופה ממנה, אליזה דווקא מתאהבת בגברים אחרים (Johnson 1988: 66–7). אלינור אמנם מסוגלת לחלוטין להבין את הציניות כאשר לוסי סטיל מבקשת רחמים על שעינתה אותה, והיא מציינת בבדיחות את « תשוקתה לעלים כמושים » של מריאן (SS: 88). לעומת זאת, צערו השימושי של ברנדון על התזמון הגרוע של מותה של אליזה מותיר אותה דווקא « מלאת חמלה והערכה כלפיו » (SS: 211). מאוחר יותר, כשמריאן מתאוששת ממחלתה בזמן ביקורו של ברנדון, אלינור « רואה בעיניו העצובות… בזמן שהוא הביט באחותה, את הישנותו האפשרית של סבל רב מהעבר שניצת במוחו בשל הדמיון בין מריאן ואליזה » (SS: 340). כאן, אלינור מרגישה כל כך מחויבת להפוך את ה « סבל » של ברנדון לסבלה שלה, שלמרות התאוששותה של מריאן, היא רואה באחותה רק סוג של תחליף לאהובתו המתה. אבל שום דבר – לא רחמיה כלפי וילובי ולא הזדהותה עם ברנדון- לא יכול להשתוות לחמלה המזוכיסטית של אלינור כלפי אדוארד פרארס. אדוארד פאראס אינו מספיק כריזמטי או זדוני כדי להיות הנבל הטיפוסי, אף על פי כן, הוא מחזר אחר חיבתה של אלינור בזמן שהוא מאורס לאישה אחרת ומותיר אותה שבורת לב בדיוק כמו שוילובי עושה למריאן. הכרך השני של הרומן נפתח בתגובתה של אלינור לאירוסין, שמובאת בשיח עקיף חופשי. 

בהתחלה היא כועסת כצפוי על « ההתעללות שלו בה » אך היא מיד מחליטה שהוא « פגע בעצמו » אף יותר, ולאחר « רצף כואב » של רגשות סימפטיה, היא מסכמת בבכי « יותר עליו מאשר על עצמה » (SS: 139–40). בבחירתה להתמקד ברגישות כלפי אדוארד ולא בכעס על התנהגותו, אלינור עוקרת את עצמה בדיוק כפי שהיא נעקרת מנורלנד. ג’ון דשווד אמנם פולש לביתה בניגוד לרצונה, אך אדוארד פרארס פולש לתודעתה מכיוון שהיא מתעדפת את החוויה שלו – ואולי אפילו את חייו- על פני אלה שלה.

לפני שלאלינור נודע על האירוסין, מריאן מבחינה ב « טבעת עם קווצת שיער במרכזה… על אחת מאצבעותיו של אדוארד ». מריאן מניחה שקצוות השיער שייכת בוודאי לאחותה. כך גם אלינור, למרות שמעולם לא העניקה לאדוארד את קווצת שערה, מה שאומר שזה « בוודאי הושג במרמה או בתרגיל כלשהו ». בפואמה The Rape of the Lock, הברון לוקח את שערה של בלינדה בכוח, ומכאן הכותרת. אך בעוד ש Pope מקניט את בלינדה על מחסור « בחוש הומור » לגבי אובדנה (5.30), אלינור « אינה במצב רוח… לראות ב (גניבה לכאורה של אדוארד) עלבון » (SS: 98). הרמיזה לאונס היא מחרידה, לא בגלל שאלינור עומדת בפני איום ממשי, אלא משום שהיא, בניגוד לגיבורה של Pope, מקבלת בשיוויון נפש את האפשרות של פגיעה פיזית בה ואיננה מוטרדת, ואולי אף מרוצה, מעצם חוסר הסכמתה לכך. למעשה, אדוארד הוא אינו מסוג הגברים שמסוגל לעשות מעשה שכזה וקווצת השיער כלל אינה שייכת לאלינור. בעוד שהברון גונב תוך שימוש במספרי « פלדה » (3.171–8), המתנה של אדוארד מתגלה כמחווה שהוענקה מרצונה החופשי של לוסי סטיל (בתרגום לעברית: פלדה). אבל נותרנו לתהות מדוע אם כן, אלינור אינה מזהה בבירור את שיערה שלה שהוא חלק מגופה. האם היא איבדה את כל עצמיותה?

אם כן, היתרון הציני של אדוארד, שהוא חולק את אותה יכולת לאובדן שכזה. אף על פי שהוא פוגע באלינור בדרכים שבהן היא איננה מסוגלת לגמול לו, נוח לו עם ההרס העצמי שלו. לפיכך, כאשר הוא מגיע לקוטג’ בבארטון לאחר שלוסי נוטשת אותו, אדוארד מתכנן להציע נישואין לאלינור בכך ש « לקח זוג מספריים » ו”קלקל אותם ואת עטיפתם על ידי חיתוכם לחתיכות” (SS: 360). לדבריו של Tony Tanner, הסצינה הזו מסמנת את שחרורו של אדוארד – הרגע בו « רגשותיו יכולים לפרוץ מן העטיפה » של המוסכמות החברתיות (Tanner 1969: 366). אולם בהתחשב בסמליות הפאלית של המספריים, אפשר באותה קלות לראות את פעולת החיתוך כסירוס.

אולי הסצנה הזו סוללת את הדרך לנישואים שוויוניים שהם יותר מאשר סתם חיזור, עבור אלינור ואדוארד. שכן, עד שאדוארד מציע נישואין, הוא מכיר היטב את המשמעות של להיות מנושל. כפי שהוא אומר לאלינור, עוד לפני שאמו נישלה אותו מירושתו, היא « לא סיפקה לי בית… נוח » (SS: 362). עכשיו הוא נותר חייב לקולונל ברנדון על בית הכומר « הקטן וחסר הייחוד » שנתן לו בדלפורד (SS: 284). החדשות הטובות הן שאלינור היא « לחלוטין בעלת הבית בנושא » של בית הכומר (SS: 368), וכמו אדוארד, גם היא ממלאת תפקיד מרכזי בשידרוגו. יחד, הם « מפקחים על ההתקדמות… מכווינים הכל לפי רצונם »; ביחד הם בוחרים « ניירות, סבך שיחים וניקיון » (SS: 374). בניגוד לכך, הכניסה של מריאן לאחוזתו של הקולונל ברנדון נראית מרוששת באופן מצער. מכיוון שהיא מתחתנת עם גבר עם נכס ממשי, מעמדה של מריאן ביחס אליו כבר נקבע מראש. למרות כל היתרונות הגלומים בהיותה « בעלת הבית של המשפחה והפטרונית של כפר », מריאן שוב נמצאת במצב שבו היא « מוצבת בבית חדש » (SS: 379).

FURTHER READING 

Blackwell, Mark (2004). “The setting always casts a different shade on it”: allusion and interpreta-tion in Sense and Sensibility” Eighteenth-Century Fiction, 17, 111–24.

Edgecombe, Rodney S. (2001). Change and fixity in Sense and Sensibility. Studies in English Litera-ture, 1500–1900, 41, 605–22.

Haggerty, George E. (1988). The sacrifice of privacy in Sense and Sensibility. Tulsa Studies in Women’s Literature, 7, 221–37.

Kaufmann, David (1992). Law and propriety, Sense and Sensibility: Austen on the cusp of modernity. ELH, 59, 385–408.

McAllister, Marie E. (2004). “Only to sink deeper”: venereal disease in Sense and Sensibility. Eighteenth-Century Fiction, 17, 87–110.

Roberts, Ruth (1975). Sense and Sensibility, or growing up dichotomous. Nineteenth-Century Fiction, 30, 351–65.

Keywords: self, sensibility, individualism, property, novel, gender, sense, jane-austen, feminism 

מעבר פנימה והחוצה: נכס העצמיות ב 'על תבונה ורגישות

Susan C. Greenfield

קוראים רבים וודאי שמו לב לעובדה כי אלינור ומריאן דשווד דומות לא פחות מכפי שהן שונות. אלינור מפנימה בשכלתנות את שמריאן מפגינה ברגישות. - וכל אחות מתגאה בייחודיותה שלה. אולם, כפי שהגדיר זאת Tony Tanner בזמנו, « העובדה שיש למריאן לא מעט היגיון ואלינור בשום פנים ואופן איננה נטולת רגישות צריכה לבד לשכנע אותנו... שאין כאן הפרדה ממשית » (Tanner 1969: 357). 

פרשנויות פמיניסטיות הדגישו מאז את האילוצים המגדריים הדומים עד כאב של שתי האחיות. עם פתיחת הרומן, שתיהן מנוטרלות ונעקרות מביתן האהוב בנורלנד, ומיד לאחר מכן שתיהן מתאהבות בגברים המפרגנים להן תחילה ואז מתנערים מהן ביעילות. אפילו מריאן עצמה מזהה דפוס גדול יותר כאשר היא אומרת בחריפות לאלינור: « המצב שלנו... דומה. אין לאף אחת מאיתנו דבר לספר; את, כי את מתקשרת, ואני, כי אני לא מסתירה דבר » (SS: 170). בסוף הרומן היא חוזרת על הנקודה בכנות רבה יותר: « [המצב שלנו] נושא יותר [דמיון] מאשר ההתנהלות שלנו » (SS: 345). ואכן, בין אם זה נשמר בפנים ובין אם זה בא לידי ביטוי כלפי חוץ, הסבל של אלינור ומריאן דשווד הוא כמעט זהה.

'על תבונה ורגישות' פורסם לראשונה בשנת 1811, אך אוסטן החלה לכתוב אותו עוד שנים רבות לפני כן. יתכן שבתחילה כרומן תכתובות בשנת 1795, ולאחר מכן כנרטיב המסופר בגוף שלישי ב- 1797; יתכן שהיא תיקנה את הטקסט בסביבות 1800, ו « בוודאי [עשתה זאת] בין השנים 1805 - 1810 » (Johnson 2003: x). אף כי ביקורת מוקדמת נוקבת ועם התייחסויות שליליות למקורותיו המורחבים של הספר (A. Walton Litz קורא על תבונה ורגישות « עבודה נמרצת הושלמה במועד מאוחר יותר », Litz 1965: 73), למדנות שנערכת לאחרונה, מדגישה לעתים קרובות - ובצדק - את הטווח והמורכבות ההיסטורית שלו. ברוח זו, אטען כי כפילות הגיבורות והעלילה של הרומן מייצגים ביקורת מתמשכת על האידיאולוגיה של האינדיבידואליזם. אידיאולוגיה זו, אשר מעניקה זכויות יתר ל « אינדיבידואל המובחן של כל אדם... אשר קיומו הוא מעבר למקומו... בחברה היררכית נוקשה » (ויליאמס 1983: 162–3), נחשב בדרך כלל לסימן ההיכר של החיים המודרניים. בשנת...

295.00 

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.