(19/04/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

RESISTANCE IN GROUP PSYCHOTHERAPY

התנגדויות בפסיכותרפיה קבוצתית

פרופ’  ה. ג’ראד פרנקל

פרופ’  דורותי פלאפן

 המחברים מתייחסים להתנגדות באופן כללי כאל תופעה בריאה המעידה על אגו פחות או יותר תקין. סקירה קצרה של הספרות הפסיכואנליטית והספרות העוסקת בפסיכותרפיה קבוצתית מציגה את ההתנגדות כמנגנון שתפקידו להגן על היבטים של העולם הפנימי והחיצוני הנתפסים כמסוכנים. נגדיר התנגדויות של המטופל הנובעות מערכים תרבותיים, מפחד מפני זרים, פחד מנסיגה, ומטינה כלפי המטפל. נציג בקצרה מקרים של קבוצות טיפוליות ודינמיקה קבוצתית, ולבסוף נבחן התנגדויות של מטפלים ועל סימנים לאיתור התנגדויות אלו.

למטפלים רבים יש קונוטציה שלילית למילה התנגדות. כאשר מופיעה התנגדות במהלך טיפול, הם חשים תיסכול מכך שהמטופל מסרב לקבל את הערותיהם הטיפוליות. למרות העמדה הקלאסית הגורסת, שיש להתעמת עם כל התנגדות ולפרשה, אין פתרון זה יעיל לכל סוגי ההתנגדויות. חסרה ההכרה בכך שההתנגדות עשויה להיות צורת התמודדות מושרשת בעלת ערך הסתגלותי, המעניקה למטופל רציפות של העצמי. בפרט בתרפיה קבוצתית, בה נחשף הפרט ללחצים חזקים יותר מאשר בתרפיה פרטנית, אין זה אפשרי, וגם לא רצוי תמיד לפרש התנגדויות אלו. לעיתים קרובות, התנגדויות אופי מסייעת בחיזוק הזהות של הפרט, וההתעמתות מולה באמצעות פרשנות, תחזק את ההתבצרות בעמדת ההתנגדות.

בעוד הספרות המקצועית רוויה בהצעות להתערבות במקרים של העברות והתגוננויות, הרי שמאמרים בודדים בלבד מתמקדים בהתנגדות. מרבית הספרות העוסקת בתרפיה קבוצתית, נשענים על כתביו של קוהוט ועוסקים בהיבטים של העצמי ושל זולת עצמי בתרפיה קבוצתית. ישנה התייחסות לכך שהמטפל ישמור על עמדה אמפטית כלפי משתתפי הקבוצה, ומשמעותה היא שהמטפלים אינם מטפלים במטופלים נוירוטים במסגרת הקבוצה, אלא בהפרעות של העצמי. מטפלים קבוצתיים אלו כותבים כי האזנה אמפטית מיעלת את הטיפול יותר מאשר התעמתות ופרשנות. נראה לנו, כי התנגדויות מסוימות, כגון התנגדות אופי, קשורות באופן הדוק לתפיסת העצמי. יש בהן ערכים, תפיסות והזדהויות שנועדו לשמר את הרציפות של העצמי. גם אם איננו מקבלים את תורתו של קוהוט בשלמותה, יתכן מאוד כי אם מטפלים יגיבו באמפטיה רבה יותר להתנגדות, הטיפול יתייעל. מאמר זה נכתב על בסיס הנחת יסוד זו.

רקע היסטורי

פסיכואנליזה

ב1923 קבע פרויד כי נוצרה התנגדות, כאשר נעצר רצף האסוציאציות החופשיות אצל מטופל. בחוקרו תופעה זו, הגיע למסקנה כי המטופל לא היה מעונין לדבר אודות רגשות ומחשבות עוינים או מיניים. בעקבות כך הגדיר (1926) חמישה סוגי התנגדויות: התנגדות של האני, של האני העליון, של האיד, התנגדות שיש בה רווח מישני, והתנגדות הנובעת מהעברה.

ב1967 הציג גרינסון מערכת של זיהוי התנגדות, פרשנותה למטופל, ומהלך העבודה עימה. בעוד פרויד התייחס לרוב להתנגדות כאל פחד מפרשנות טיפולית, קבע גרינסון כי ההתנגדות אינה מכשול לטיפול, אלא חזרה על מאורעות העבר.

תיאורטיקנים בני ימינו מדגישים את היחס ההדוק שיש בין התנגדות, העברה ויחסי אובייקט. הם אומרים כי המטופל “מתנגד” לחוות רגש כואב הקשור ברצון לסוג של יחס אנושי. אכן, ליאווולד (1980) אומר כי התופעה של העברה והתנגדות מבהירים את הקשר שאין מנוס ממנו, בין סובייקט לאוביקט.  בדומה לכך, קובע דורפת (1981) כי רגשות הינם מרכזיים בהתפתחותם של קשרים אנושיים, וכי ההתנגדות הינה מחסום שמטיל העצמי כאשר אינו מאפשר לחוות רגשות אלו כלפי העצמי וכלפי אחרים.

אנליסטים קלאסיים (אברהם, ,1919 פניצ’ל, 1954, פרויד, 1908), התוודעו למה שנקרא אחר כך “התנגדות אופי”, כלומר, תכונות מושרשות היטב, בהם משתמש האדם באופן אוטומטי (שלא במודע) ביחסיו עם העולם. רייך (1933) קובע כי לא ניתן לרפא נוירוזה ללא ניתוח אופי. לאחרונה (1983), הביע שאפר את דעתו כי העצמי מתחזק תכונות אופי מעין אלו המגבילות את האופן שבו ניתן לחיות. התנגדויות אלו הן מעין “עולם סגור”, ומהוות הפרעה לגישה האמפטית מצד המטפל. הצבת מחסומים אלו נעשית כדי : א) לשמר יחסי אובייקט מזוכיסטים ב) לשמר את שלמות האני.

אמנם, התנגדות והגנה קשורים זה לזה בקשר הדוק, אך לצורך הדיון נגדיר הגנה כמנגנון שתפקידו למנוע בושה עצמית פנימית, בעוד התנגדות הינה הביטוי החיצוני במסגרת יחסי אובייקט.

פסיכותרפיה קבוצתית

התנגדויות של הפרט . מכיוון שפסיכותרפיה קבוצתית הינה מודל של יחסי גומלין ששמה דגש על תקשורת, היא עשויה לשמש כמעבדה עשירה לחקר התנגדויות, בפרט התנגדויות אופי. סלאבסון (1964) האמין כי מטרת ההתנגדות הינה למנוע שינוי שעשוי להפר את האיזון הפנימי. התנגדות מצד אחד מבני הקבוצה, כך סבר, תחזק את ההתנגדות של חברי קבוצה אחרים. למרות זאת, תהליכי הזדהות, תמיכה הדדית והכללה יתגברו על התנגדויות הגנתיות אצל הפרט.

אקרמן (1961) ופריד(1961) ראו בהתנגדות סוג מסוים של הגנה המגן על רציפות האני של המטופל לאורך הטיפול. העברות והתנגדויות נתפסו ככשלים בלמידה חברתית, שיש לבדקן מול המציאות על מנת לאפשר למידה חברתית מחודשת.

מטפלים קבוצתיים רבים עסקו בתיאורים של “התנגדויות אופי”. קאדיש (1956) הרחיב בנושא של הפחד של המטופל שמא יתפקד באופן לא מקובל (מזוכיסטי) בקבוצה, ובכך ישכפל את תיפקודו במסגרת המשפחה הקרובה. ביטויים מיוחדים של היבטים של מבנה האישיות המזוכיסטית נידונים על ידי בוקניקמפף (1955), רוזנטל (1963), ולבינגסטון (1971). דורקין (1954) ושידלינגר (ופיירקי, 1961, וכן הולדן, 1966) דנו בהגברת הערך העצמי של מטופלים בעלי אישיות מזוכיסטית הנמצאים בטיפול בגלל סיבות משניות, לפני ניסיון להתערבויות עומק.

אולם, באופן כללי קיימת הסכמה בין מטפלים כי חברי הקבוצה עשויים לטפל באופן יעיל הרבה יותר בהתנגדויות של חבריהם, מאשר יכול המנחה (בריי ,1953, דורקין, 1964, פולקס, 1975, רוזנבאום, 1952, ספוטניץ, 1986), מכיוון שהם פחות הגנתיים זה כלפי זה. לעיתים קרובות עשויה תגובת המטפל להביא לתוצאה שלילית. על פי בריי, על מטפלים קבוצתיים להיות מודעים לסוג השאלות שהם שואלים, ולאופן בו הם מעירים הערות, על מנת למנוע עליה בעוצמת ההתנגדות.

ספוטניץ (1952, 1968) מגדיר התנגדות כ”אופן לא בוגר של תיפקוד” שמקורה בהגנות הטעונות בהעברה. הוא דן בתכונות אופי כאילו היו התנגדויות לתקשורת. הוא מתייחס אליהן בעצם כצורות תקשורת פרימיטיביות החושפות יחסי אובייקט מוקדמים. אמנם, לחברי הקבוצה יש זכות להתנגד, אך עליהם להתייחס אל מה שמפריע ברגשות חיוביים. אולם, מזהיר ספוטניץ, אין לנפץ או אפילו להסיר התנגדויות לפני שהמטפל הבין את טיבן, את יעילות התפקיד שהן ממלאות, ומה תהיינה תוצאות הסרתן. בנוסף, הוא מצביע על כך, שישנן התנהגויות של המטופל המקשות על הטיפול, הופכות אותו לבלתי אפשרי, ואם הן נמשיכות, מובילות להפסקתו. התנהגויות אלו אין לפרש, במקום זאת, על המטפל להבהיר את תוצאותיהן.

לאחרונה תיאר ילום (1975) התנגדויות אישיות נרקסיסטית של שמונה סוגי מטופלים המפריעות לטיפול הקבוצתי: המשתלט, המתלונן המתנגד לעזרה, מטיף המוסר, עוזר המנחה, הסכיזופרני, השקט, הפסיכוטי וההומוסקסואל. כל אחד ממטופלים אלו עלול להיות חבר קבוצה “סוטה”, וכל אחד מהם המייצג בעיה ספציפית, עשוי להיות מטופל בקבוצה, בתנאי שהוא או היא אינם נחשבים מקרה “מיוחד”.

התנגדות קבוצתית. התנגדות קבוצתית הינה תופעה ייחודית לאופנות הקבוצה. כאשר בקבוצה נעשית שקטה או חסרת תגובה, נחשב בדבר על ידי קאדיש ושות’ (1974) לסוגיה התפתחותית הנקראת “תגובה G”. התנהגותיות קבוצתיות מעין אלו נחשבות כממלאות את הפונקציה של הומוסטאזיס, ומטרתן לשמר את שיווי המשקל הקבוצתי ואת רמת החרדה שהקבוצה יכולה להכיל.

למטפלים קבוצתיים אחרים (בריי, 1953, דורקין,1964, פריד,1956, סלאבסון,1966, ספוטניץ, 1952, 1968) ישנה תפיסה שונה. אמנם, הם מסכימים שתגובות G  מתרחשות מפעם לפעם, אך יש תגובות קבוצתיות אחרות שניתן לראותן כנובעות מסך ההתנגדויות  של הפרטים בקבוצה. דורקין מפנה את תשומת הלב להתנגדות המתרחשת כאשר מתבצעת חלוקה לזוגות או לתת קבוצות. אם המטפל מתייחס להתנהגויות אלו, ההתנגדות תובן ותשכך בצורה חלקה יחסית. אולם, אם המטפל מניח להם להימשך, הן עלולות להתפתח לכדי התנגדות קבוצתית ולאווירה טעונת מתח. לדעתו של דורקין, עדיף ליצור התערבויות פרטניות עבור כל פרט מאשר להניח להתנגדויות להתפתח להתנגדות קבוצתית.  בריי מעיר כי כאשר קבוצה פוגשת קונפליקט בסיסי, ייעשו ניסיונות לעצור את התקדמות הטיפול כגון שתיקות או הפגנים התנהגותיים של רגשות.

פריד מצביע על כך שכאשר מרבית חברי הקבוצה מזדהים עם אחד או יותר מחברי הקבוצה, תתפתח התנגדות קבוצתית חזקה. תופעה זו נובעת בדרך כלל מקונפליקטים בהזדהות, כאשר מטופלים מרגישים שתישלל מהם היכולת להזדהות בנקודה של היתקלות קריטית, בשל ההבדלים בינהם.

כאשר התנגדויות פרטניות של חברי הקבוצה מתאחדות לכדי התנגדות קבוצתית, מציע ספוטניץ לטפל בקבוצה כיחידה אחת. לאחר שניתנת פרשנות לתמונה השלמה, ניתן לפרשן את המרכיבים האינדבדואליים, כשהקבוצה נוטה יותר לשיתוף פעולה. בכל פעם שספוטניץ מטפל בהתנהגות קבוצתית שהוא מכנה התנגדות, הוא דן בהשלכותיה על כל צדדיהן עד שהמטופלים מקבלים אותה באופן מודע כמכשול לטיפול. הוא שואל את חברי הקבוצה שאלות, על מנת שיוכלו לבטא באופן מילולי את מחשבותיהם ורגשותיהם הקשורות להתנגדות. לדעתו של ספונטניץ (1968), כאשר מתייחסים להתנגדות קבוצתית, על המטפל להבהיר את ההיבטים הפסיכודינמיים של התבנית, ולאחר מכן את חלקו של כל אחד מבני הקבוצה. “הניתוח והפתרון של התנגדות קבוצתית הינו מנגנון טיפולי חזק יותר מאשר הניתוח והפתרון של התנגדות פרטנית” (עמ’ 19).

הגדרת התנגדות

למילה התנגדות יש קונוטציות שליליות בתרבות שלנו. אולם גרסתנו היא שקיומה של התנהגות זו הינה בריאה יותר מאשר העדרה. הפגנת התנגדות מצביעה על אגו חזק המסוגל להגן על עצמו כאשר הוא חווה אי נוחות.

אנו נגדיר התנגדות בהקשר טיפולי ככל התנהגות המתנגדת לתהליך החקירה של הטיפול. התנגדויות טיפוסיות ובמידת מה שגרתיות מתרחשות בכל טיפול, כגון שכחת פגישה, הגעה שלא בזמן שנקבע, או שכחה לשלם. מאז ימיה המוקדמים של הפסיכואנליזה, לימדו את המטפלים כי קיימים שני פרמטרים שבלעדיהם לא יתכן טיפול: הגעה פיזית של המטופל, ותשלום על הטיפול. בלעדי אלו הטיפול חייב להסתיים.

גורמים התורמים להתנגדות

יש אנשים החשים בושה על כך שהם נזקקים לטיפול, וחווים זאת ככישלון. אחרים, חרדים שמא הטיפול יחשוף באישיותם איזשהו פגם בלתי ניתן לריפוי. רגשות כואבים אלו יגרמו להופעת התנגדות. אף יתכן שהפרט שעבר תרפיה פרטנית, יתנגד להפנייתו לתרפיה קבוצתית מכיוון שחש נטוש על ידי המטפל הפרטי שלו, אף במקרה שמטפל זה הינו המטפל הקבוצתי.

לעיתים תהיה לפרט התייחסות שלילית אל המטפל כתוצאה מהבדלים במעמד החברתי, בגיל, במגדר, בגזע או בדת. התייחסות זו תתרום להתנגדות. לחילופין, תתרחש התנגדות כאשר המטופל חסר מוטיבציה, והוא מגיע לטיפול בעקבות לחץ של בן זוג/מעביד או חברה, תתרחש התנגדות.

כמו כן, כאשר המטופל מתעקש לטפל בבעיה ספציפית ולא לשתף פעולה בחיפוש התוך אישי, אנו נחשיב זאת כהתנגדות.

פחד מזרים

גורם שכיח נוסף העשוי לגרום להתנגדות הינו פחד מזרים, הנחווה על ידי חברי קבוצה חדשים. הם לא יודעים מה חושבים עליהם חברי הקבוצה האחרים כאשר הם חושפים את עצמם, ומצפים לגרוע מכל.

חשוב שהמטופלים יחושו שהם נמצאים בסביבה מתאימה להם, בה הם יכולים להזדהות עם אחרים ולצפות להזדהות מצד האחרים. נביא לכך שתי דוגמאות. אדם אירופאי בגיל הבינים, שגודל על חינוך קשוח במיוחד, גילה חוסר סובלנות כלפי אינטראקציה קבוצתית באווירה משוחררת וקלילה. הוא היה רגוז, ציני ובקורתי כלפי ה”נימוסים” של בני הקבוצה, והתבצר בעמדתו שהם לא יכולים להבין את נקודת המוצא שלו, ושאינו יכול לשתף אותם בחייו. דוגמא נוספת היא אישה רווקה בגיל הבינים, שעמדה על כך שלא תיכנס לקבוצה של אנשים צעירים או מבוגרים ממנה. היא חששה מכך שבכל אחת מקבוצות אלה תהיה חשופה לביקורת על חייה הזוגיים הבלתי יציבים.

פחד מנסיגה

כפי שהוזכר לעיל (דורקין, 1964, פולקס, 1957, גלאצ’ר, 1978, שידלינגר, 1968), בקבוצה המתקשרת ברמת האגו, קיימות תכונות הגורמות לרגרסיה בשירות האגו (הרטמן,1958) ומעוררות העברות טעונות רגשות. רוב האנשים מרשים לעצמם להשליך את העברותיהם, בעוד אחרים מפגינים התנגדות לנסיגה שבהעברה. הם מתעקשים לשוחח על פרטים שוליים ובעיות יומיומיות, ומסרבים לקבל את הנחית המטפל ולחשוף את עצמם. לעיתים קרובות הם מאשימים את המטפל ככוחני יתר על המידה, ואינם מבינים מדוע הקבוצה או המטפל רואים בהתנהגותם התנגדות. הם מתנהגים כנאשמים על לא עוול בכפם, ומכחישים את המניע שמאחורי התנהגותם. הם מתלוננים על כך שהקבוצה אינה מבינה לרוחם ומרגישים ככישלון כאשר צורת התקשורת שלהם עולה לדיון.

אדם צעיר, בעל מקצוע, שהתגרש ונישא בשנית, נכנס לקבוצה. הוא הציג את עצמו בפני הקבוצה כאדם ידידותי, לא תחרותי ולא בוטה. במהלך הפגישות הקבוצתיות הוא התחיל לפתח ענין אמיתי בחברי הקבוצה האחרים. הוא היה תמיד נעים ומועיל. ניתן היה להבחין בנטיות תחרותיות עם גברים ונשים בנושאי שליטה, אולם הוא לא היה מודע לכך. הוא סיפר שחלם חלום בו הוא יורה על ראשה של פסל החרות. למרות שרוב חברי הקבוצה הצביעו על כך שיש לו כעסים ומחשבות השתלטות על נשים, הוא הכחיש זאת בתקיפות. כאשר נשאל מה היה הרצון שבא לידי ביטוי בחלום על ידי המעשה שעשה, הוא הפגין התעלמות עמוקה ומודגשת.

התנגדות פרטנית בקבוצה

אנשים נכנסים לקבוצה עם סגנונם האישי, אופייני לצורת ההתקשרות שלהם עם האחרים. הסגנון האישי עצמו מהווה התנגדות. אדם חרד יתיישב בסמוך למנחה הקבוצה. במהלך הפגישה הוא או היא יביטו בפניו של המנחה לקבלת אישור והסכמה. ג’ון התיישב במושב הימני ליד המנחה ושתק לאורך כל הפגישה הראשונה. הוא חש בנוח בעמדת הצופה. כאשר נשאל על יד חברי הקבוצה לסיבת היותו שם, הוא השיב על ידי סיבות תואמות והגיוניות. הוא הסביר שייקח לו זמן עד שיכיר את כולם ויוכל לתת בהם אמון לפני שייחשף ויספר על עצמו דברים אישיים. בפגישות הבאות הוא השתתף בדיון על ידי הצגת שאלות בפני האחרים. אמון בסיסי הושג כאשר ג’ון סיפר לקבוצה חלום שחלם- חלק אינטימי מעצמו. מקרה טיפולי זה מצביע על התנגדות באגו תקין כאשר החרדה נבעה מהכניסה לקבוצה.

כאשר ג’ואן נכנסה לקבוצה, התיישבה במושב שממול למנחה. היא הייתה אישה נאה, מלאת חיים, שהפגינה צורך דחוף ביצירת קשר קרוב. היא חשפה את עצמה מיד והפגיזה את חברי הקבוצה האחרים בשאלות. היא לא יכלה לשבת ולצפות באחרים. היה עליה להיות במרכז העניינים. מהרגע הראשון שמרה על נוכחות רגשית מלאה בפגישות.

חברי הקבוצה הגיבו באיפוק מה להפגנת הרגשות שלה, ודי מהר היא האשימה אותם באדישות ובחוסר נדיבות. כאשר היא נשאלה על ניסיונותיה ליצור חברויות מחוץ למסגרת הקבוצה, היא תיארה את עצמה כאדם האוהב היחיד בקבוצה. סגנון ההתמודדות  של ג’ואן עם חרדה היה להיות חברותית ומועילה באופן חודרני . כאשר מודל זה לא הצליח בקבוצה, נחשפו רגשות מרירים.

העוזר למנחה

בכל קבוצה יהיו אנשים שייקחו על עצמם את תפקיד “העוזר למטפל”. בעוד רוב חברי הקבוצה עשויים לקחת על עצמם עמדה זו מפעם לפעם, ישנם כאלו שייצמדו לתפקיד, שימנע מהם לתקשר באופן חופשי עם שאר חברי הקבוצה. על פני השטח נראה שהם הפנימו את “העבודה הפסיכואנליסטית”, והם הנאורים ביותר המחקים את מנחה הקבוצה. אולם, תפקיד זה, למרות שנראה חיובי במבט ראשון, מייצג נטייה חזקה לשלוט, ולמנוע מאחרים להשתלט עליהם. לעיתים קרובות הם מתביישים וחרדים להביע את צרכיהם התלותיים. הם משיגם רווח מישני על ידי הצגת עצמם כבלתי תלויים באחרים.

בהתערבות במקרה זה יש לשקול האם התנהגות זו הינה זמנית ומציגה תקופה קצרה של הסתגלות עבור אדם זה, או שזוהי התנהגות קבועה. אם זוהי התנהגות זמנית במהלך ההתפתחות של אותו אדם, אין צורך בהתערבות. אמנם, על המטפל להכיר בתרומתו היעילה של “עוזר המנחה”. כאשר הוא מכיר בעובדה שאדם זה נזקק לתקופת הסתגלות והתבססות, שתכשיר את הקרקע להתפתחות עתידית. מקרה טיפולי יבהיר תפיסה זו.

שרון נכנסה לקבוצה בהיותה נתונה בלבטים אודות עתידה המקצועי  ויחסיה הבין זוגיים. בדומה לג’ואן, הפגינה חוסר יציבות, וניסתה להתקרב לקבוצה בתקווה למצוא משפחה אוהבת יותר ממשפחתה המקורית. עמדתה הראשונית המתחנחנת עוררה חמימות והתעניינות בקרב חברי הקבוצה. בעוד שיכולת החשיפה העצמית שלה נעה בין פתיחות לבין הסתגרות, כללית נחשבה ככנה ומתמודדת, ואחת מחברי הקבוצה היותר בשלים. לאחר שנפלה ההחלטה אודות בחירת המקצוע שלה, היה עליה לבחור את בן הזוג שלה. בשלב זה נפלה לתפקיד עוזר המנחה. היא עדיין השתתפה בפתיחות בקבוצה, אולם לא חשה בנוח לשתף במערכות היחסים שלה עם גברים. מתוך הכרה בצורך שלה לתקופת התבססות, שיבחה אותה הקבוצה והמנחה על תרומתה לאחרים. לאחר תקופה, הייתה מסוגלת לשוב ולשתף את הקבוצה בבעיותיה השונות.

כאשר תפקיד עוזר המנחה מתקבע אצל חבר קבוצה מסוים, יש להתערב. התערבות יעילה היא להצביע על תרומתו הגדולה של אותו אדם לאחרים, וכמה מעט הוא דורש עבור עצמו.

התנגדות של העברה

התנגדות של העברה מתרחשת לעיתים קרובות בקבוצה. מטופלים ישליכו על המטפל ועל חברי הקבוצה האחרים רגשות שמקורן במשפחתם המקורית. השלכות אלו מאופיינות על ידי רגש עז ושאיפות בנוגע לאנשים אחרים, והן תהווינה התנגדות זמנית לתהליך הטיפולי.

תום פיתח משיכה מינית חזקה לשלי, שדחתה את ניסיונות ההתקרבות שלו. הוא רצה ששלי, שנראתה חמה ומבינה תהיה חברתו הטובה והיחידה. הוא רצה לשוחח איתה על חייו ורגשותיו. תום חש קינאה כאשר שלי דיברה אודות אנשים אחרים שפגשה. לא הועילו לתום שאלות גישוש או פרשנויות מצד חברי הקבוצה או מצד המטפל.

כאשר נכנסה שרון לקבוצה, היא עשתה הצגה לתום, שנראה היה שאינו מעונין בה. אז ניסה תום להתקרב לשלי פעם נוספת ושוב נדחה. הוא פנה לשרון עבור אפיזודה מינית של “בין לבין” , שלא הייתה בה משמעות עבור שניהם. בקבוצה הביע תום את אכזבתו משלי והצהיר כי היא פיתתה אותו ובגדה בו כאשר ניסה להתקרב אליה.

כדי להבין את ההעברה של תום, עלינו לחזור אחורנית אל חייו המוקדמים. תום, הבן היחיד במשפחתו, נאהב על ידי אימו, שהפכה אותו לאיש סודה. אולם במקביל גרמה לו לחוש בלתי הולם ולא גברי. הגישה הרכושנית של אימו סיפקה את תום באופן נרקיסיסטי וגרמה לו לחוש חזק וטוב יותר מאביו. למרות זאת חש נבגד כאשר אמו לא החליפה בו את אביו. תום ניסה להשיג משלי את מה שחש שאימו מנעה ממנו, וחש נבגד על ידי שלי-אמא בכך שלא העדיפה אותו על פני גברים אחרים.

התנגדויות אופי

חלק מן ההתנגדויות שתוארו במקרים הטיפוליים לעיל, הינן גם התנגדויות אופי. כלומר, תבניות המושרשות עמוק באופי. שלא כמו התנגדות נוירוטית בטיפול, המופיעה בחלק קטן בלבד של האינטראקציה הבינאישית, התנהגותו הכוללנית של האדם הופכת למחסום להתפתחותו העתידית. במקרה זה אנו נצבים בפני תערובת של מערכות הגנתיות רבות שהתייצבו לכדי מודל התנהגותי מבוצר היטב, שהותך לתוך אישיותו של האדם. מכיוון שהאיום על איבוד הזהות עשוי להיות פחד בסיסי וחזק ביותר, אין לצפות לשינוי התנהגותי גדול. אולם, עלינו להעריך באמצעות הקשיחות של האישיות האם אדם כזה מתאים להיות בכלל חבר בקבוצה טיפולית (סלאבסון ושות’).

למרות שאיננו יכולים לקוות להפוך אישיות אובססיבית קומפולסיבית לאדם משוחרר לחלוטין מהתנהגויות כגון אלו, נוכל לעזור לאדם כזה באמצעות העלאת ערך העצמי שלו. הדבר יביא לצמצום הנוקשות של הגנותיו. לא נוכל לשנות ראוותנות ושאיפה להכרה אצל אישיות היסטריונית, אך נוכל להועיל לבעיות של אגו פסיבי והעדר אסרטיביות עצמית. בדומה לכך, עם אישיות הנקראת נרקיסיסטית, ניתן להציב יעד טיפולי של הגברת הערך העצמי האמיתי , וכן של האפשרות להתקדמות בכיוון של יצירת קשר משמעותי אמיתי.

חברי קבוצה שאין להם נטייה פסיכולוגית

ישנם אנשי עשייה, שאינם חשים צורך לתשאל את התנהגויותיהם. אלו הם בדרך כלל אנשים המפגינים שליטה גבוהה והתנהגות והבעה קונקרטיות. הם עוזרים לחברי הקבוצה האחרים. בשל עזרתם, הם הופכים לחברי קבוצה נחשבים. הם מגיעים בנאמנות לפגישות קבוצתיות. כאשר הם נשאלים אודות נטיותיהם, הם מחייכים בביישנות, אך ממשיכים בדרכם שלהם. קשה לחדור מבעד התנגדות כזו. בדרך כלל יחושו חברי קבוצה כאלו תחושת נחיתות כלפי האחרים, ויסברו שהייתה להם תחושת נחיתות במשפחתם. הם נשארים בקבוצה מכיוון שזהו המקום  היחיד בו הם חשים מקובלים ומשמעותיים. ניתן לעזור להם, בעזרת טכניקות לא אנליטיות, באמצעות הבעיות שהם כן מכירים בהן, כאשר הם עדיין נוטלים חלק ברמה העליונה של התיפקוד הקבוצתי,  כמעט על ידי אוסמוזה.

התנגדויות קבוצתיות

קיים קושי גדול יותר בפתרון התנגדויות קבוצתיות. במקרים אלו, הקבוצה מגיבה באופן אחיד. חברי הקבוצה משוחחים על עניינים שוליים וחברתיים. או לחילופין עשויים לכעוס, להימנע מתקשורת ומחקירת רגשותיהם. צורות נוספות של התנגדות קבוצתית הינה חלוקה לתת קבוצות, לזוגות, מציאת שעיר לעזאזל והתנהגות בוטה. חברי הקבוצה עשויים לאחר לפגישות, לשכוח לשלם. תקשורת בין חברי הקבוצה עשויה להתקיים רק בהפסקות.

הסיבות לדינמיקה זו משתנות ממקרה למקרה. בדרך כלל יש תרעומת שאינה מבוטאת במילים  כלפי המרצה מסיבה זו או אחרת. במקרים אחרים נוצרת תגובה כזו עקב עזיבתם או כניסתם של חברי קבוצה או מנחים נוספים. קאדיש ושות’ (1974) סוברים כי התנגדויות קבוצתיות מתרחשות על מנת לשמר את האיזון הקבוצתי ויכולתה להתמודד עם כמות מסוימת של חרדה.  הסברים נוספים מתמקדים בהתנגדות לשינוי. על חברי הקבוצה להתבסס בשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים לפני ההתמודדות עם שלב התפתחותי נוסף.

התנגדויות קבוצתיות עשויות להתרחש כאשר חל שינוי במצבו של חבר הקבוצה, כגון נישואין, גירושין, הולדת ילד, שינוי מקום עבודה וכדומה. שינויים במארג החיצוני של חברי קבוצה מסמלים כי חברי קבוצה אלו עשו צעד קדימה, בעוד שאחרים נשארו במקום. שינויים אלו הינם משמעותיים מכיוון שהם מבשרים על שינוי בקבוצה. אולם יש בהם שבריריות מסוימת, שכן הם עלולים לדרבן חלק מחברי הקבוצה לעזוב.

דוגמה להתנגדות קבוצתית התרחשה כאשר איש ואישה נכנסו לקבוצה כחברים חדשים. האישה רק חייכה, התנהגה בנעימות ונכנסה לעמדת ציפייה. האיש היה “חכם” וכיסה על חרדתו על ידי התנהגות היתולית ופרובוקטיבית. במשך פגישות רבות התעלמה הקבוצה מנוכחותם של שני החדשים. ככל שהתמיד האיש הצעיר בניסיונותיו הוא נדחה על ידי האנשים האחרים, והנשים התעלמו ממנו. מה שלא היה ידוע לשני החברים החדשים היה שהם נכנס לקבוצה לאחר ששני החברים המתנגדים ביותר עזבו את הקבוצה. שני העוזבים קיבלו תשומת לב רבה על ידי החברים האחרים, שכעסו על עזיבתם וחשו בכך כישלון שלהם ושל המנחה. רק לאחר שהקבוצה נעשתה מודעת לכך שאין ברצונה לבייש את החברים החדשים מפני החשש שגם הם יעזבו, הסתלקה ההתנגדות.

בקבוצה אחרת הסתיימה קבוצת ההכשרה של עוזרת המנחה, והיא התכוננה לעזוב את הקבוצה. הקבוצה חשה לגביה רגשות מעורבים, מחד- הערצה לפיקחותה ולאופייה הרגוע, ומאידך- החשבתה כאדם מרוחק ולא מעורב. כאשר הודיעו המנחה ועוזרת המנחה על עזיבתה של האחרונה, ועל כך שעוזרת מנחה אחרת תבוא במקומה, הייתה תגובת הקבוצה שקט עמוק, שנשבר לבסוף על ידי תגובות מקוטעות רבות כל כך, שחוסר יכולתן להתמודד עם המצב היה מהמם. כאשר נשאלו חברי הקבוצה האם יועיל להם לדבר על העניין, היתה תגובתם שאין זה משנה, ושאף אחד אינו סבור שיש צורך בכך. היה זה ראוי לציון שקבוצה ותיקה ומבוססת אינה מצליחה לתפקד כלל, בהיותם חסרי יכולת לעמוד מול האשמה שחשו על שמחתם בעזיבתה של עוזרת המנחה. למרות זאת, עלינו להדגיש שוב, שניתן לטפל בכל נושא רק במידה שהקבוצה מאפשרת. אין תועלת לחקור או ללחוץ בעניין.

התחלתה של פגישה קבוצתית מעלה בדרך כלל התנגדות ניכרת, זמנית, שניתן לפותרה בקלות, שלא כמו התנגדויות קבוצתיות אחרות. קבוצה אחת בעלת שמונה משתתפים, נכנסה לחדר והתיישבה במקומות, כאשר הודיע אוסקר שהוא ייעדר מן הפגישה הבאה עקב השתתפותו ביריד מסחרי בגרמניה, שעליו לכתוב אודותיו כתבה עיתונאית. רוג’ר, אדריכל במקצועו, התעניין מיד באיזה סוג תערוכה מדובר, כיוון שגם הוא נהג להשתתף בתערוכות מעין אלה. נוצר דו שיח ערני בין שניהם, כאשר ששת חברי הקבוצה הנוספים יושבים וצופים בהם, או מביטים סביב החדר. לאחר דקות מספר שאל המטפל, “מה קורה כאן?” רוג’ר השיב בחיוך: ” אנחנו נמנעים מלהיכנס לטיפול”. חלק מחברי הקבוצה הנידו בראשם, ובזאת הסתיימה השיחה אודות התערוכה המסחרית. גרטרוד החלה לדבר על תגובותיה לפגישה הקודמת, שהיתה מלאת רגשות.

חלוקה לזוגות

ניתן להבחין בתופעת החלוקה לזוגות בזמנים שונים בחיי הקבוצה (ביון,1959). הזוגות יהיו שונים זה מזה בהרכבם ובהנעתם. זוגות יתפקדו באופן שונה זה מזה למטרת הזדהות עם בעיה מסוימת, חיפוש אחר הגנה מפני חברי קבוצה אחרים, משיכה מינית או הצורך בחבר קרוב מסוים מאותו מין (בדומה להתפתחות בגיל ההתבגרות).

זוגות מהווים תת קבוצות קטנות, ולעיתים, הקבוצה תתחלק מעצמה לתת קבוצות שונות. אמנם יש להגדיר היווצרות של תת קבוצות כהתנגדות, אך לפעמים יש בהן תועלת. הזדהות עם אחרים, תחושה של הבנה, שיתוף בבעיות דומות באופן אינטימי- כל אלו עשויים להוביל להגברת הערך העצמי ולחיזוק האגו. כאשר תוצאות אלו יוטמעו בקבוצה-, יפחת הצורך בהתחלקות לתת קבוצות.

סימון שעיר לעזאזל

מציאת שעיר לעזאזל הינה התנהגות קבוצתית בוטה ומרושעת. לעיתים המטפל אשם בעידוד התנהגות מעין זו כלפי מטופל קשה. טוקר (1972) רואה בתפקידו של השעיר לעזאזל אובייקט שעשוי לתעל ולמקד תוקפנות. אמנם מטופלים עשויים להתנהג באופן פרובוקטיבי ולגדוע באיבו כל ניסיון לעזור להם, אך אין לעבור לסדר היום על תופעה של סימון שעיר לעזאזל. בכוחה של התערבות מצד המנחה להטות את הכף לטובת מטופל כזה, לשלבו בקבוצה, במקום להכריחו לעזוב.

הדרכות כלליות

מטפלים קבוצתיים צריכים לצפות להפגנת התנגדות בקרב המטופלים בקבוצה. ההתנגדות, כאשר אינה מתמידה ומבוצרת, מבטאת התמודדות של האגו עם חרדה המגיעה עם השינוי. יש לזכור כי ביטויי התנגדות הינם צורת תקשורת, המוסיפה דגן לטחנת המטפל, כאשר הוא מפרשה. אנו מסכימים עם עמדתו של ספוטניץ (1968) וגלאצ’ר (1978) שהתנגדויות מעידות על העברות נסתרות שיש לחקרן. כאשר עוזרים למטופלים להביע את הרגשות הקשורות להתנגדות, סוללים בכך את הנתיב לפתרונה.

ככלל, אנו מוצאים שעדיף שהמטפל יניח את ההתעמתות עם התנהגויות אלו לחברי הקבוצה. אין משמעות הדבר כי אנו מאמינים בטיפול קבוצתי דמוקרטי ושווה זכויות. האחריות לטיפול מונחת על המטפל, המקבל החלטות לאורך כל הדרך על סמך היכרותו עם המטופל ועם הקבוצה. לדוגמא, ההחלטה האם התנהגות מסוימת תזכה ביחס סובלני כיוון שיש בה פונקציה הסתגלותית, או שיש להתעמת איתה כיוון שהיא עשויה להתפתח לכדי התנגדות שתכשיל את הטיפול.

לדעתנו, לחברי הקבוצה יש השפעה רבה זה על זה. לעיתים קרובות יהיה להם קל לקבל התערבויות מעמיתיהם לקבוצה מאשר מן המטפל.

אמנם, יש מקרים בהם הקבוצה, או יחידם בתוך הקבוצה, יזדקקו לקשר עם המטפל הקבוצתי. ניתן לדמות זאת ל”בקשת מזון”, ואין למנוע אותה. על ההתערבויות להיעשות באופן של הבהרה, פרשנות או עידוד לספר עוד אודות בעיה מסוימת.

ניתן להטעים את ההתערבויות עבור חברי הקבוצה. וויניקוט (1971) הציע שהמטפל יאפשר “מרחב למשחק”. על המטפל להביע נכונות להתעניין  במשחק, מבלי להתעקש על משחק מסוים בדוקא. יש לשים את הדגש על כך שהמטופל יהיה מעונין ויביע נכונות לשחק. נזכיר כאן את העובדה שילדים ייכנסו לטיפול באמצעות משחק טיפולי. פעילות המשחק הינה היבט התפתחותי חיוני בחיי האדם, וממשיכה לאורך כל החיים.

זיהוי וטיפול בהתנגדויות של המטפל עצמו

לא רק הקבוצה מביעה התנגדות לטיפול, אלא גם המטפל עצמו עשוי לחוש ולבטא התנגדות. יתכן שהדבר ניכר יותר במטפלים שאינם מיומנים, אך נראה זאת גם אצל המטפלים המנוסים ביותר. התנגדותו של המטפל לרוב תוסיף על התנגדות המטופלים. או, לפחות, כתוצאה מההתנגדות שלהם, המטפלים לא יזהו או לא יטפלו בהתנגדות של בני הקבוצה.

סיבות להתנגדות המטפל

ישנם יסודות, או סיבות רבים להתנגדות של מטפלים. לעיתים יהיו מוצפים רגשית מהחרדה שלהם עצמה או מחוסר הביטחון שלהם, עקב חוסר הניסיון שלהם. גם אם כבר צברו ניסיון, הם עדיין עשויים לחוש בלתי מתאימים להנחית הקבוצה. ההתנגדות עשויה לנבוע גם מחשש מעוצמת הרגשות, בעיקר הכעס, של חברי הקבוצה. החשש שמא חברי הקבוצה יבקרו אותם או לא יחבבו אותם, יוצר התנגדות. בנוסף, רגשות בושה או מבוכה (לדוגמא, עקב רגשות תוקפניים או מיניים כלפי חבר בקבוצה) ייצרו התנגדות של המטפל. אם המטפל חש מדוכא ו/או חסר יכולת להתמודד עם המתרחש בקבוצתו, תתרחש התנגדות.

הצורך של המטפל להיות נערץ או נאהב עשוי לחבל בטיפול אם המטפל מהסס בשל כך לעורר תגובות שליליות אצל המטופלים. וכן אם המטפל חש אשם כיון שלא טיפל כראוי באינטראקציות בקרב חברי הקבוצה, או בחשיפה עצמית של בני הקבוצה, עלולה להתפתח התנגדות.

תקשורת של ההתנגדות

בכוונה או שלא בכוונה, מטפלים מעבירים את המסר של ההתנגדות שלהם אל הקבוצה- באמצעות פעולות, הערות, שתיקות, ואף בשפת הגוף שלהם. כמו כן תתבטא התנגדות המטפל בהתנהגויות מסוימות, כגון התמקדות במצבו העכשווי של המטופל, שימוש במתן עצות והימנעות מלטפל בהתנגדות של חברי הקבוצה. או מטפלים עשויים להביע התנגדות על ידי נקיות עמדה קשיחה, כגון האני העליון של הקבוצה, או הנוגש. בקצה השני עשויה ההתנגדות להתבטא בלהיות צופה שקט, לא מתשאל את חברי הקבוצה או מתעמת איתם, מאפשר לקבוצה לטפל בכל בכוחות עצמה, בשמרו על עמדה מאפשרת.

התנגדות עשויה להיות גם התנהגות של “ילד טוב”, עזרה רבה מידי לחברי הקבוצה, הרגעתם. לפעמים “לעשות רושם”  בהתערבויות כדי להרשים את חברי הקבוצה עשוי להיות סוג של התנגדות.

מודעות להתנגדות המפל

המטפל יכול להיות מודע להתנגדות שלו על ידי צפייה בהשפעתה על חברי קבוצתו. לדוגמה, חברי הקבוצה ייעשו פחות אקטיביים, ויישענו יותר ויותר על המטפל, בציפיה שהמטפל “יוביל”, ויפתחו תלות במטפל, שתגרום לשתיקות ארוכות.

ביטוי של כעס של המטפל יגרום לחברי הקבוצה להטיף מוסר, לבקר זה את זה או את הקבוצה, או לסמן שעיר לעזאזל. בפעמים אחרות יגיבו חברי הקבוצה להתנגדות המטפל על ידי אינטלקטואליזציה ומתן עצות זה לזה, ללא התייחסות לרגשות. או שלא יגיבו איש לרעהו במסרגת הקבוצה. ייתכן גם שחברי הקבוצה יתעניינו בנושאים ש”מחוץ לקבוצה”, ישוחחו על נושאים סתמיים, או סתם יתבדחו ללא מטרה. סימנים “רציניים” יותר, כגון היעדרות, איחור,  אי תשלום ועזיבת הקבוצה, יעבירו מסר למטפל על התנגדות שלו.

טיפול בהתנגדות המטפל

כאשר אין זרימה בפגישות הקבוצתיות, ונוצרת תקיעות, כאשר הספונטניות חסרה, והפגנות רגש ממשוכות מונעות את המשך העבודה הטיפולית עם הקבוצה, יזהה המנחה כי משהו אינו כשורה. אם איננו מסוגלים לרדת לשורש הבעיה על ידי אינטרוספקציה, כדאי לפנות אל חברי הקבוצה. יש להבהיר את הבעיה הנצפית, ולדרבן את חברי הקבוצה לבדוק האם תגובותיהם נובעות מהתנהגותו של מנחה הקבוצה או מתגובותיו. כאשר ניסיונות חוזרים לפתור את הבעיה אינם מניבים תוצאות, על המנחה לגלות את תגובותיו הרגשיות  לכך שהקבוצה נמצאת במבוי סתום. אם לא יועילו התערבויות אלו, על המנחה להתייעץ עם עמיתיו למקצוע כדי ללמוד מניסיונם.

התנגדויות בפסיכותרפיה קבוצתית

פרופ'  ה. ג'ראד פרנקל

פרופ'  דורותי פלאפן

 המחברים מתייחסים להתנגדות באופן כללי כאל תופעה בריאה המעידה על אגו פחות או יותר תקין. סקירה קצרה של הספרות הפסיכואנליטית והספרות העוסקת בפסיכותרפיה קבוצתית מציגה את ההתנגדות כמנגנון שתפקידו להגן על היבטים של העולם הפנימי והחיצוני הנתפסים כמסוכנים. נגדיר התנגדויות של המטופל הנובעות מערכים תרבותיים, מפחד מפני זרים, פחד מנסיגה, ומטינה כלפי המטפל. נציג בקצרה מקרים של קבוצות טיפוליות ודינמיקה קבוצתית, ולבסוף נבחן התנגדויות של מטפלים ועל סימנים לאיתור התנגדויות אלו. למטפלים רבים יש קונוטציה שלילית למילה התנגדות. כאשר מופיעה התנגדות במהלך טיפול, הם חשים תיסכול מכך שהמטופל מסרב לקבל את הערותיהם הטיפוליות. למרות העמדה הקלאסית הגורסת, שיש להתעמת עם כל התנגדות ולפרשה, אין פתרון זה יעיל לכל סוגי ההתנגדויות. חסרה ההכרה בכך שההתנגדות עשויה להיות צורת התמודדות מושרשת בעלת ערך הסתגלותי, המעניקה למטופל רציפות של העצמי. בפרט בתרפיה קבוצתית, בה נחשף הפרט ללחצים חזקים יותר מאשר בתרפיה פרטנית, אין זה אפשרי, וגם לא רצוי תמיד לפרש התנגדויות אלו. לעיתים קרובות, התנגדויות אופי מסייעת בחיזוק הזהות של הפרט, וההתעמתות מולה באמצעות פרשנות, תחזק את ההתבצרות בעמדת ההתנגדות. בעוד הספרות המקצועית רוויה בהצעות להתערבות במקרים של העברות והתגוננויות, הרי שמאמרים בודדים בלבד מתמקדים בהתנגדות. מרבית הספרות העוסקת בתרפיה קבוצתית, נשענים על כתביו של קוהוט ועוסקים בהיבטים של העצמי ושל זולת עצמי בתרפיה קבוצתית. ישנה התייחסות לכך שהמטפל ישמור על עמדה אמפטית כלפי משתתפי הקבוצה, ומשמעותה היא שהמטפלים אינם מטפלים במטופלים נוירוטים במסגרת הקבוצה, אלא בהפרעות של העצמי. מטפלים קבוצתיים אלו כותבים כי האזנה אמפטית מיעלת את הטיפול יותר מאשר התעמתות ופרשנות. נראה לנו, כי התנגדויות מסוימות, כגון התנגדות אופי, קשורות באופן הדוק לתפיסת העצמי. יש בהן ערכים, תפיסות והזדהויות שנועדו לשמר את הרציפות של העצמי. גם אם איננו מקבלים את תורתו של קוהוט בשלמותה, יתכן מאוד כי אם מטפלים יגיבו באמפטיה רבה יותר להתנגדות, הטיפול יתייעל. מאמר זה נכתב על בסיס הנחת יסוד זו. רקע היסטורי פסיכואנליזה ב1923 קבע פרויד כי נוצרה התנגדות, כאשר נעצר רצף האסוציאציות החופשיות אצל מטופל. בחוקרו תופעה זו, הגיע למסקנה כי המטופל לא היה מעונין לדבר אודות רגשות ומחשבות עוינים או מיניים. בעקבות כך הגדיר (1926) חמישה סוגי התנגדויות: התנגדות...

295.00 

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.