The Cultural and Creative Industries New Engines for the city

תעשיות התרבות והיצירה: מנוע חדש לעיר?

כיצד תהפוך התרבות, ובמיוחד תעשיות התרבות והיצירה (CCI), להיות מנוע לשינוי הערים שלנו? מאמר זה בוחן את האתגרים וההזדמנויות ששאלה זו מציבה. התרבות היא מורכבת, היא תמיד הייתה; אך ניתן לטעון כי זה הפך להיות מורכב עוד יותר לאחרונה, כאשר המגמה למטרות רווח התווספה לתחומים ללא מטרות רווח או לנתמך על ידי הציבור, מקום שם הטכנולוגיה וההתנהגות החברתית השתלבו יותר. כאזרחים עירוניים, מוצגים בפנינו מספר מגדירים מעוררי מתיחות, שלטענתי, עלינו לנהל בגינם משא ומתן. אני אגדיר למה כוונתי עבור ה- CCI להלן, אבל הדיון ממוסגר על ידי שלוש שאלות על תרבות, CCI והעיר.

תרבות כדחף

ראשית, האם התרבות היא פשוט המוזה שמשפיעה עלינו, שגורמת לנו להרגיש טוב יותר, או שמא זוהי פרקטיקה כלכלית וחברתית המספקת תנופה באשר לפעילות ממשית עבור העיר ותושביה, ממש כמו תעשייה או פיננסים?. שנית, האם התרבות הינה צרכנות וחוויות, או שהיא העשייה והיצירה שלנו? הרבה תפיסות וניתוחים אקדמיים התרכזו בצרכנות התרבות ולא בייצורו. שלישית, האם תרבות היא “מיכל” או תהליך? כמובן שבניינים הם ממצאים תרבותיים, אך הם יכולים גם להוות תפאורה לחוויות חדשות. למרבה הצער, הרבה פרוייקטים גדולים נולדים סטריליים מכיוון שהתהליך – הדבר התופס אותם, שמפיח בהם רוח חיים, בין אם זה רחובות העיר או פנים המבנים – לא נלקח בחשבון, או לא קיבל עדיפות מספקת. לפעמים, בגלל לחצים פוליטיים או כלכליים, הדגש נוטה להיות על מבנה איתן יותר מאנשים ומתכולה. כמובן, שלושת הדואליות הללו הן שקריות: תרבות היא היברידית. עם זאת, האפיון שלי משמש להעלאת המודעות באשר לאתגרים שהם מציגים.

שום דבר אינו שחור ולבן. עם זאת, ישנו אלמנט אחד נוסף שיש להוסיף לקוקטייל שלנו: סטטיסטיקות כלכליות על ה- CCI. הערכות אחרונות מראות כי סחר תרבותי צומח בשיעורים משמעותיים, מהר יותר משאר הכלכלה. יתר על כן, היא התפתחה לאורך החלקים המוקדמים של המיתון האחרון [ראה איור 1]. נתונים אמינים על המגזר התרבותי מלמדים, שהתעשיות התרבותיות נוטלות למעשה חלק משמעותי בכלכלות רבות. יתירה מזאת, יש לה פוטנציאל צמיחה ברבים מהחלקים המתפתחים של העולם. לא רק שתרבות היא מורכבת, אלא שהיא יכולה גם לקחת חלק משמעותי בחיים הכלכליים. המטרה שלי במאמר זה היא לקחת את ה- CCI  ואת הערים ברצינות. כך אני אצביע עלה דרכים איתן יש לתאם ולנתח את התפיסות שלנו וגם לחשוב מחדש על מדיניות כלפיהן.

CCI  והעיר הגדולה

אפתח במבט מהיר לאחור אל ארבעה שלבי המפתח בריקוד של העיר והתרבות. בתקופה התעשייתית המוקדמת, האוכלוסייה הרחבה שעברה לערים מטפחת את ריכוזי התרבות והפעילויות ברמות חדשות של פעילות, כמו סלון תרבותי או קונצרטים פרטיים. כנראה שאנשים פשוט נמלטו מהסביבה השמרנית הכפרית בהם חיו קודם לכן. אבל הזדמנויות חדשות אלה עוררו צורות אומנותיות חדשות כמו סופרים שכתבו על ההיסטוריה האורבנית בהיותה אחת מהמרכיבים של העיר החדשה ושל האדם החדש.

בעלי הטורים על האידאלים המוארים ראו את העיר כעבודת אומנות. מצד אחד מבט לאחור לעידן הקלאסי, ומהצד השני השאיפה לייצר, לייצר מחדש, או לברוא מחדש, ערים כמו פסגות של ניסיונות אנושיים. טרנד זה הופגן וידוע כתנועת העיר היפה.

זה לא היה אידאליזם פשוט אלא תגובה נגד עיר אמיתית שלבטח לא היתה יצירת אומנות אלא עיר תעשייתית על ההתפתחות הלא מבוקרת שלה. למרות זאת, הרעיון שתרבות תרומם אותנו אם יש לנו סביבה אנושית, כזו שיכולה להיות מעוצבת בצורה מושלמת, היא רעיון אטרקטיבי ביותר. שאיפה זו השפיעה על צורת העיר במשך מאות בשנים. זה היה גם נתון לשליטה אידיאולוגית חזקה, דתית או פוליטית.

במהלך שלושים או ארבעים השנים האחרונות, עלו רעיונות לגבי הדרכים בהן יכולה תרבות לעצב ערים: הפוטנציאל של ערים יכול למשוך אליו הון נייד. ראינו תקופה בה ערי העולם השקיעו הון תועפות כדי להתבדל אחת מהשנייה. התסמינים היו בניינים גבוהים יותר, גשרים, ובתי אופרה. זו גישה המתרחשת בתקופה של האצה בתהליך גלובליזציה, האצה בסחר הבינלאומי וניוד הון עליהם התחרו הערים האחת בשנייה במשחק סכום אפס. כדי לזכות, העיר היתה צריכה למכור הצעה ייחודית. מה טוב יותר מלהשתמש בתרבות כהצעת מכירה ייחודית? זה התאים לכול הקריטריונים המסחריים, והיא גם תרוויח תמיכה מקהילת התרבות.

משחק פוליטי win-win! מצד אחד, קיים מספר מצומצם של אתרי מורשת רק כמה מהן יכולות להשתתף במשחק. מצד שני מדוע לא ליצור אטרקציות חדשות? הבעיה המשמעותית הוא שערים נתפסות במין רוטינה שהרי הם יצטרכו להמשיך ולהשקיע בבניינים חדשים, תהליך יקר שאינו בר-קיימא ויש סיבה לכך שהוא לא בר-קיימא: הוא מתכופף יותר מדי לכיוון צרכנות; זה אינו רעיון שימשוך ייצור תרבותי זוהי דרך למשוך שוק עבודה. זהו מודל הצריכה.

שלב רביעי, למעשה תפיסה שכרגע בהתפתחות אבל כזו שהיתה נוכחת תמיד והיא – העיר כאתר שמייצר תרבות. המפעל של אנדי וורהול בניו יורק (בשנות ה-60) הוא דוגמא לכך, אבל בשנים האחרונות זה התפתח לא רק במובן של רעיון – העיר כסטודיו לצילום, אלא כאתר להפקת תרבות אמיתית. הטרנד הפופולארי הזה  מכיר בהפקה תרבותית כחלק משמעותי של החיים בעיר וזה מזוהה לעיתים כרושם של מקבץ תרבותי או מפעלים לאומנות (בניינים תעשיתיים שהפכו להיות סטודיו לאומנות). זוהי גישה יותר ברת קיימא בכך שהיא מערבת תהליכי יצירה ויצירה מחדש. במציאות, כל הערים הם תערובת של ארבע הרעיונות האלה. כל אחד מארבעת הרעיונות הכיל נרטיבים חזקים משל עצמו למרות שאין להיתפס לאחד מהם ולבטל את היתר. יש לראות בהם ניסיון לאזן מחדש את כוחות השינוי של התרבות, הכלכלה ושל העיר.

מערכת האקוסיסטם התרבותית

אני מבקש לחזור עכשיו לרעיון המרכזי, הרעיון של תרבות ותעשיות יצירה. בשנים האחרונות היה פוקוס על הרעיון של תרבות ומרכז תעשייתי יצירתי מנקודת מבט של האומן האינדיבידואליסט, שהתפשט במהירות והתערבב עם שאר הכלכלה והחברה. זהו רעיון שמתאים לתחושה הרומנטית, המסורתית של האומנים שחיים בעליות הגג שלהם. במובן הזה, נדמה שאומנים משחקים תפקיד כלכלי שולי בלבד, ניתן לשמור עליהם בהפרדה מהחברה. התפיסה הזאת נכשלה ולא הצליחה להתחבר לדרך עשיית תרבות. העבודה האחרונה בשטח של תרבות ותעשיות יצירה, שינתה תפיסה זאת ועבודה זאת עכשיו מחברת את ועידת האו”ם לסחר ולפיתוח (UNCTAD) של יונסקו ((UNESCO ואת סוכנויות התרבות הלאומיות האחרות (איור 2).

בתפיסה החדשה הזאת יש יותר ניואנסים: היא מערבת לא רק את היחסים בין הפעילויות, היא מערבת גם את התהליכים. תהליכים אלה קרובים לשרשרת הייצור או לאקוסיסטם של הכלכלה התרבותית. התפיסה החדשה הזאת מערבת לא רק את האומן או את הרגע היצירתי, היא מערבת גם תהליכים של ייצור, של שכפול, של הפצה, של חילופין, ותהליכים נוספים במקביל עם תהליכי ייצור קריטיים. ברגע שכל התהליכים מתחברים אזי מתקיימת סביבה ברת קיימא שמכוננת אקוסיסטם ושמתחדשת כל הזמן, ולא עבודה “חד פעמית”.

ראיה מורחבת זו של מערכת אקוסיסטם של הפקה תרבותית – ולא זו של אומן בודד אחד, או יצירה מלאכותית אחת, איפשרה להוציא לפועל מחקר נרחב בכלכלות התרבות והיצירה, שהביא כבוד לשתי תעשיות אלה, לחברה באופן כללי ולהתפתחות הכלכלית במיוחד.

התפיסה החדשה של תרבות יכולה להתרחב עוד יותר, על ידי הנגדת שתי נקודות מבט על יצירת תרבות: זו שנזכרה לעיל, המסורתית (הרומנטית) האומן הרעב ללחם בעליית הגג שלו, אינדבידואליסט, מפורק לחלקיקים, או מבט מקוטע שרואה את האומן ללא קשרים לשום דבר אחר, ופרספקטיבה אחרת של התרבות כפירמידה. קחו לדוגמא הפקת סרט. השחקן הוא פשוט אדם שעומד לפני מצלמה. כישורים רבים וסוגי אומנות נדרשים עבור הפקת סרט, לפני ומאחורי המצלמה, על הסט ומחוצה לו. תעשיות התרבות והיצירה אחד הם באופן כללי, הפוקוס אינו יכול להיות רק על האומן. באופן כללי, יעזור מאד אם נסתכל עליהם בשני ממדים: בשטח ובאקוסיסטם. ה-CCI   מורכבים מכמה שטחים חופפים: החל מאומנות ויזואלית, האודיו-ויז’ואל, ספרים, עיתונות, זה יכול להתרחב גם למורשת ולתיירות או אפילו לבריאות ולאיכות חיים.

קיים ויכוח, דיון, פוליטי תרבותי בכל זירה בקשר לגבולות המדויקים של ה-CCI. דיון כזה הוא מרכזי בשכפול הזהויות התרבותיות המקומיות. הזמנים משתנים ובסביבות תרבותיות שונות הקווים נמתחים בצורה שונה; מאפיינים בסיסיים הם  וריאציות או מגוון.

בכל הגדרה שהיא של ה-CCI נמצא מחזוריות קריטית של יצירה שחיונית לכל הפקה. עבור מוצרים תרבותיים במיוחד, יש צורך להכיר בכל הכישורים והצורות של ידע יחד עם הפעילויות שתומכות, מתחזקות ואוצרות אותן. הנטייה של האקוסיסטם חשובה מאד מאחר שהיא מספקת עדשה אחרת דרכה מסתכלים על הסקטור התרבותי. עדשה זו מסתכלת על הפעילויות שמאפשרות להרחיב רעיונות לתוך פעילויות חברתיות שהן או שלא למטרות רווח, או לפעילויות למטרת רווח למען התפתחותם ולמען מיזוגם לפעילויות, שעבורן נדרשות מערכות אחרות של תשתיות, תשתיות חברתיות או תשתיות ידע, ותחזוקתם. תשתיות אלה הן משותפות ולעיתים נראות כמשאבים כבדים עבור שאר הכלכלה.

אחד המעברים היסודיים שנראו במעברים של הכלכלות בעשרים וחמש השנים האחרונות, הוא הפוקוס על הדיפרנציאציה של מוצרים חיוניים דומים. כלכלנים מדברים על “לקנות/לא לקנות” בחירה בין שני מוצרים שנעשית לפעמים על קוצו של אחוז אחד, שיכול שיהיה העיצוב או התוכן התרבותי שבאותו מוצר. אם גורם זה הוא המכריע בבחירה בין שני מוצרים דומים, אז הוא נעשה קריטי: מכירה או לא מכירה. קונספט זה התפשט בכל הכלכלה חלק התייחסו לזה כ-“תרבות חיי הכלכלה”. זה מעניין כי לעיתים אנו שומעים על אנשי תרבות מקצועיים שמיואשים משווקי התרבות, למרות שמגמה זו כן מצביעה על החשיבות הבסיסית של ערך התרבות (שבמקרה הזה יש לה גם ערך כלכלי למרות שהערך הכלכלי והערך התרבותי התפצלו) .

ברור לגמרי שלסקטור הייצרני חשיבות לכשעצמו במונחים סימבוליים ותרבותיים. בכל מקרה, זה הפך לחלק חיוני בכלכלות העולמיות הגדולות, ומסיבה כלשהי מבחינים בחשיבות ההולכת וגדלה.

משמעות כלכלית

בהקשר האירופאי, מחקרים רחבים הראו שבסקטור העסקי היצרני קרה מהפך כלכלי משמעותי יותר מאשר בתעשיית המכוניות (איור 3). בהשוואה למקורות ולתשומת הלב שהעניקו פוליטיקאים לתעשיית המכוניות, מה היתה תשובתם לתעשיית התרבות? התעלמו ממנה בגדול. ועדיין, בעוד שמהפך כלכלי הוא בהחלט מקור לדאגה, אי אפשר לומר זאת על שאר הכלכלה, על הגידול: שיעורי הגידול של תעשיית התרבות השיגו תעשיות רבות שאנו מכנים “תעשיות ליבה”. אם ניקח כדוגמא את גרמניה, נראה נתונים מעניינים של הערך המוסף הגולמי (GVA) כמות הסחורות שמייצרת הכלכלה (איור 4). בהשוואה לבנקאות, תעשיית המכוניות, התעשיות הכימיות וכך הלאה, תעשיות התרבות והיצירה מדורגות יחד עם התעשיות המסורתיות. בעוד שניתן להתווכח על הנתונים בשוליים (שוב עניין של הגדרה) על המסקנה הכוללת לא ניתן להתווכח. תעשיות התרבות והיצירה הם כיום שחקנים לגיטימיים בכלכלות העירוניות לא רק בגרמניה אלא בכל העולם. בהתאמה, על כולנו לכייל מחדש את דעתנו בעניין התרבות. מלבד היותה חשובה מהותית מכל הסיבות החברתיות, האסתטיות והמוראליות, תעשיות התרבות והיצירה נעשו אף חיוניות לכלכלה.

שתי סיבות חשובות להתמקדות ולהערכה המלאה שלנו את ה-CCI. הסיבה הראשונה היא שתעשיות התרבות והיצירה פורחות בערים. כאן נפגשות העיר והתרבות. ישנם נתונים מערים אירופאיות כמו לדוגמא פריז, לונדון, מילאנו או ברלין שמצביעים על ריכוזים זהים של תעסוקה באזורים אורבאניים. CCI לא מתחלקות באופן שווה. הם מרוכזים לא רק בערים אלא גם ברובעים קטנים של הערים, לעיתים רק ברחובות מועטים (ראה איור 5 ו-6).

הסיבה השנייה היא, תעשיות התרבות והיצירה שהם חלק מכוח העבודה הטוטאלי בכל אזור נתון. לונדון לדוגמא, שהיא אחת מהערים הגדולות במונחים של כוח כלכלי דומיננטי בסקטור העסקי, ניתן לחשוד שהתרבות בה נחבאת מאחורי צל עמוק. במציאות, הסקטור התרבותי שם הוא הרביעי בגודלו במונחים של תעסוקה (איור 7). אם ה-CCI כל כך חשובים בלונדון, לבטח זוהי גם שאיפתם של ערים גלובאליות דומות. אך לא מדובר רק בתעסוקה; הפעילות התרבותית של GVA משמעותית דיה כדי להכניס את תעשיות התרבות והיצירה על בסיס תחרותי לכלכלה הכללית של לונדון (איור 8).

ארגון ורשתות

המספרים שבכותרת מראים שיש להסתכל על ה-CCI כעל שחקני כלכלה (כמו גם שחקני תרבות). על מנת להבין מה מניע את ה-CCI וכיצד הם פועלים, קיימים לשם כך מספר מונחים קריטיים; הקשר לארגון. קיים הבדל משמעותי בין סקטור התרבות לבין סקטור היצירה ולדוגמא, תעשיות ייצור. לשאר הכלכלה יש שורה ארוכה של חברות בעלות שיעור תעסוקה שונה, מדובר לרוב על מספר קטן של ארגונים מאד גדולים, מספר רב יותר של ארגונים קטנים יותר, ומספר לא מבוטל של חברות בגודל בינוני.

בגרמניה ובארצות רבות אחרות, מעמד בינוני זה נחשב לעמוד השדרה של כלכלות משגשגות. לסקטור התרבות והיצירה חסר שלב ביניים כזה, חסרים ארגונים בגודל בינוני וגם עודף של מיקרו תעשיות ועובדים עצמאיים. דוגמא ספציפית לכך היא תעשיית המוזיקה, שבה רק שלוש חברות חולשות על ההפצה ועל הפיננסים של עולם המוזיקה. מוזיקאים ועובדים אחרים אינם מועסקים ישירות על ידי חברות ענק אלה, וכך גם לא טכנאי סטודיו, כותבי שירים או אומני וידאו – כולם עצמאיים. ארגונים דומים נמצא גם בתעשיות תרבות ויצירה.

בעוד שבראש תעשיות התרבות והיצירה עומדים תאגידי ענק, אנשים שאינם חלק מתאגידים אלה מייצרים את רוב השווי שלהן. תאגידים אלה אינם נוטים להחזיק במטה ענק בו עובדים מדפיסים שעון בכניסה וביציאה ושעות העבודה הן מתשע עד חמש. אומנים אינם חושבים או עובדים בצורה כזאת. לרוב, אומנים עובדים על חשבונם, וזוהי התפתחות מעניינת. בסקטור התרבות עובדים על בסיס פרוייקטים. המשמעות היא, שהם עובדים יחד כקבוצה מפוזרת או כחברה פורמאלית לתקופת זמן קצרה של חודשים או שבועות ואחר כך הם מתפזרים. חברות התאגיד של הסקטור הזה הן הכי פחות מעניינות מכל הכלכלה.

נדרשות דרכים חדשות לניהול צורות אלה של תעשייה מאחר ששיטות ישנות כבר לא יעשו את העבודה. מה שנחשב בתעשיות התרבות והיצירה כחברות מבוססות פרוייקטים, שמקבילות לרשתות של אנשים שעובדים בשווקי העבודה, אנשים שעובדים ב או בשביל חברות יום אחד, ולמחרת היום הם מעבירים את הידע והכישורים לחברות או לקבוצות אחרות. יתירה מזאת, קיים מהפך מהיר במעגל החידושים. באופן מסורתי, קיימת דאגה כללית בתעשיית המכוניות או בתעשיית התרופות באשר לחידושים. ה-CCI דורשת שיעור של המצאת מוצרים חדשים שלא נשמע כמותו.

ה-CCI  שכללה שיטה שהופכת ביצועים כאלה לנורמה והתוצאות מתבטאות בסביבה מענישה. יתירה מזאת, מעורבים בזה סיכונים גדולים.

קיים מודל אלטרנטיבי לתעשיות שונות בסקטור התרבותי. לרוב זה עובד כך: שניים מתוך כל עשרה פרויקטים מצליח. הבעיה היא שאיש אינו יודע איזה שניים מתוך העשרה יצליחו. בתמצית, איכות המוצר שווה עבור כולם, אבל הקהל והקונים יבחרו בנקודת הכניסה לשוק. נחוץ תזמון ופוקוס מדויק, אבל אפילו הסיכון בכישלון הוא גבוה בשוק של “הזוכה לוקח הכל”.

כתוצאה מכך כל עשרת הפרויקטים צריכים להתממש על מנת להבטיח את החזר ההשקעה המצופה משני פרויקטים. שיטות ניהול שונות נבנו כדי להתמודד עם תיק ניהול פרויקט. בכל מקרה, הבעיה עדיין קיימת – משקיעים ותומכים לא מבינים מדוע יש לממן שמונה פרויקטים שייכשלו.

גם פוליטיקאים  לא אוהבים את המודל הזה מכיוון שאינם אוהבים לתמוך בכישלונות. בשיטה הזאת הכישלון הוא קריטי ונחוץ. ללכת על הצלחה בלבד (ולהימנע מכישלון) מובילה לשעמום ולתוצאות שמרניות. תוצאות מלהיבות נובעות מלקיחת סיכונים ומסביבה מדליקה. זה מצריך אקוסיסטם עשיר בידע, סביבה בה אפשר יהיה שיתממש כמו גם הארגון, האפשרויות והכישורים. זה קצת שונה מהפרקטיקה הכלכלית והעסקית הסטנדרטית.

דבר זה מוביל להיפר ריכוז של אנשים. בסוף המאה העשרים הפך משפט שקשור לתעשיות הדיגיטליות לשיח פופולארי: “מותו של מרחק”. צפוי היה שבעידן הדיגיטלי כולם יעבדו מהבית, מחוף הים או בהרים אך לא בעיר. אנשים לא יצטרכו יותר להתאסף, הם יהיו מחוברים לרשת, באונליין. העתיד, במיוחד בסקטור התרבותי, לא התגשם בדיוק כך.

כמו שצוין קודם לכן, ריכוז אינטנסיבי של פעילות תרבותית ניתן למצוא בחלקים קטנים של העיר, ברובעים אורבניים ישנים. למשל, מחקר על חברות ניו מדיה ואפקטים דיגיטליים – הארכי סוג תעשיות “אונליין” – הראה שהן עדיין מתקיימות בחללים ברי קיימא. חברות אלה מבקשות להיות ממוקמות באותו בלוק עירוני ובאותם הבניינים כמו האחרים. בהתחשב בעובדה שהם בוחרים לעיתים לעבוד מהאזורים הכי יקרים בעולם מבחינת נדל”ן, האינטראקציה החברתית הזו כנראה שחשובה מאוד לעסקיהם. את אותו הדפוס ניתן לראות במקומות אחרים ברחבי ה-CCI.

יש להבין משהו חשוב בתופעה הזאת: כיצד אינטראקציה זו מסייעת, מנוהלת, ונאצרת.

ממשל

כעת ניתן לראות את הבעיות: ה-CCI הם עכשיו חלק חשוב מהעיר אבל כיצד ימשלו בהם, אם בכלל? ביבשת אירופה ישנה מסורת חזקה בנוגע לדרך בה התרבות והסקטור התרבותי נראים כמשהו שיש לשמר אותו בסקטור הציבורי. חלוקה נוספת קיימת בין הסקטור הפרטי ובין מה שמכונה הסקטור השלישי (פעילויות צדקה ופעילויות לא פורמליות). נראה שה- CCI יש לו נוכחות בכל החללים הממשלתיים האלה.

ניסיון אירופאי קונטיננטלי מסגר קודם לכן את הדרך בה נדונו דרכי המדיניות לגבי תעשיות התרבות והיצירה כברירת מחדל באחריות המדינה. בכל מקרה, האופנות הדואליות של מצד אחד ירידת הכוח של המדינה והמשאבים והירידה במימון עבור תרבות, ומהצד השני העליה של מגמות ה-CCI בשביל הרווח, יצרה אתגרים חדשים וקידמה את הצורך לקחת בחשבון תשובות ממשל ישנות יותר. אחת מהתובנות החדשות האלה מגיעה מהממלכה המאוחדת;  למרות שהיא חולקת את מודל הייסוד עם יבשת אירופה, גם לה יש מסורת של מעורבות הסקטור הפרטי בעבודות הצדקה. מסורת זו, יכול להיות ששמה את הממלכה המאוחדת בעמדה טובה יותר מרוב המדינות האירופאיות בהתמודדות עם האתגרים העכשוויים של תערובת סוגי הפעילויות בסקטורים השונים.

רוב הכוח של תעשיות התרבות והיצירה מגיע מהסקטורים הפרטיים והציבוריים כמו גם מסקטור הביניים. במערכת מקושרת כזאת, ליישם מדיניות או התערבות בחלק אחד ולא בשלם, יכול שתקטע קשרי תלות חשובים. בכל מקרה, לכל אחד משלושת הסקטורים יש פוקוס קצר רואי על קונצרנים צרים, משהו שמתייחסים אליו לעיתים בתוך הממשל כאל “מנטליות מנותקת” כך שהאתגר של הממשל הוא להיות תערובת סקטוריאלית.

בתוך אקוסיסטם זה ישנם קשרים פנימיים או סדקים דקים. נדרשות שיטות מדיניות חכמות כדי לפנות אל הממשל בעניין אותם סדקים. כאן טמונות החולשות של האקוסיסטם. לכן, במקום לנהל את אותו קלט או פלט, מדיניות המושתתת על ניהול של הקשרים הסדוקים תהיה מסוגלת לנהל את האקוסיסטם עם התאמות קלות מבפנים.

כמובן שניהול כזה מצריך סט כישורים חדש משני הצדדים כמו גם חשיבה חדשה על שיטות מדיניות. נדרשים גם חללים ומקומות בהם אנשים יוכלו להיפגש ולהחליף ביניהם ידע. זה דורש מאיתנו לצייד את המפגשים האלה באמצעים, גם מבחינת רשתות תקשורת ומערכות מידע שפותחו על ידם וזאת על מנת להפוך אותם ליציבים יותר. יש גם לאפשר ולייצר אפשרויות של מפגש עם אחרים במובן לא פורמלי.

כל הדברים שערים עושות בצורה ממש טובה כמו קיום מועדוני לילה ומקומות נהדרים לאכול בהם וכך הלאה, שם נערכים המפגשים האמיתיים, שם, במקום בו אנשים מתעדכנים על מה שקורה נאסף המידע. כל זה הוא חלק מהאקוסיסטם. זה יכול להיות שולי עבור תעשיות מסורתיות אך זה חיוני עבור ה-CCI ותעשיות מידע אחרות.

מסקנות

תרבות – איזה מן מנוע צמיחה היא? הדבר שונה ממה שחשבו. זה אינו רק כוח כלכלי, למרות שזה צומח בכיוון הזה;  זה לא רק משהו שניתן לצרוך אותו או חלום אידאליסטי. זה בעצם כל אלה; אך הדבר הקריטי הוא התהליך הדינמי ולא רק התוצאות והאירועים (מרשימים ככל שיהיו). חייבים להבין את התהליך למרות שהוא מורכב. ראשית, ערים בהם תעשיות תרבות ויצירה משתנות על חשבונן, בנפרד. שנית, ערים וגם ה-CCI  נמצאים ביחסים דינמיים שמייצרים תהליכים חדשים ותוצאות. התהליך הוא לא סתם תוסף אלא הוא גנרטיבי (יצרני).

בהתאמה, עלינו להתאים אתגר זה עם כמה צורות של תשובות. נחוצות דרכים חדשות לעודד חידושים , דרכים שיובילו להתפתחות יציבה יותר מאשר “תיקון זריז” או תשובה בשלוף ליבוא ארכיטקט, בניין או אפילו אירוע כמו האולימפיאדות כדי לשנות את הערים שלנו. עידוד גידול יציב יכול להוות גישה מאד יקרה לטווח הקצר, ולעיתים הוא יוצר מתחים פוליטיים מאחר שהאוכלוסייה האורבנית שמושפעת מפעילויות תרבותיות אלה לא בהכרח מזדהה איתן באופן מיידי, וכך נוצרות בעיות נרחבות, פוליטיות וכלכליות. אתגרים אלה דורשים דרך פתוחה יותר של ניהול המערכת – העיר היוצרת, כזו עם גישה אינטליגנטית, על מנת להבטיח שיחסים אלה בין הציבור והפעילויות התרבותיות, אכן עובדים.

בעידן בו נראה שאירועים גדולים כאלה מגיעים לקיצם, זה הזמן לעבוד מהצד השני של הסקלה: בקטן וביציבות.

המסר המורכב שעולה הוא של תלות הדדית של “בעד-רווח” עם זה של “לא-בעד-רווח” של המדינה כמו מקומות הפעילות הפורמליים  והלא פורמליים. כל המודלים האלה של פעילויות נמצאות ומרכיבות את ה-CCI. הן לא תמיד עובדות יחדיו באופן חלק, לפעמים הן במתח משמעותי. אנחנו זקוקים עכשיו לממשל קריאטיבי על מנת שיתאים לאתגרים אלה.

מילות מפתח

ערך מוסף גולמי – GVA

כלכלה תרבותית – Cultural Economy

תעשיות תרבות – Cultural Industries

כלכלה יצירתית – Creative Economy

תעשיות יצירה – Creative Industries

תעשיות התרבות והיצירה – CCI

אקוסיסטם –  Ecosystem

ממשל – Governance

סקטור – Sector

מדיניות – Policy