The goals of vocabulary learning (הצעה לתרגום חלק מתוך ספר)

עמוד 9:

הרעיון שעומד מאחורי פרק זה הוא שהשימוש בתדירות ובטווח התרחשות עוזר כדי להבחין בין כמה רמות של אוצר מילים.

ההבחנה בין רמות אלה מסייעת להבטיח שהלומדים ילמדו אוצר מילים ברצף השימושי ביותר ויפיקו תועלת מרבית מאוצר המילים שהם לומדים. ההבחנה בין תדירות גבוהה/ תדירות בינונית / תדירות נמוכה מבטיחה את התמודדות המורה עם אוצר מילים בדרכים היעילות ביותר.

מניית מילים

יש כמה דרכים למנות מילים, כלומר – לקבוע מה יש למנות.

תַּמְנִית

דרך אחת היא פשוט לספור כל מופע של מילה (בכל צורת נטייה שהיא) בטקסט שמדובר בעל פה, או בטקסט כתוב. אם אותה מילה מופיעה יותר מפעם אחת, יש לספור כל היקרות של המילה. כך למשל, המשפט “אין זה קל לומר זאת נכון” יכיל שש מילים, למרות ששתיים מהמילים הן צורת נטייה של אותה מילה: “זה”. למילים שנספרות כך קוראים “תמנית” ולפעמים גם

 running words”” (אין לזה תרגום מקצועי לעברית, אפשר לקרוא לזה “רצף מילים“).

כדי להשיב על שאלות כמו: “כמה מילים יש בעמוד או בטור?”, “מה אורך הספר הזה?”, או “כמה מילים בדקה אומר האדם הממוצע?”, שיטת המנייה שלנו תהיה התמנית.

סוגים

אנחנו יכולים למנות את המילים במשפט “אין זה קל לומר זאת נכון” בדרך אחרת. כאשר אותה המילה מופיעה שוב, אין אנו מונים אותה. כך שהמשפט שמורכב משש תמניות, מכיל חמישה סוגים שונים של מילים. כך נמנה מילים כאשר נרצה להשיב לשאלות כמו: “כמה רחב היה אוצר המילים של שייקספיר?”, או (שורה עליונה מעמוד עשר חתוכה) “כמה מילים יש במילון הזה?”

עמוד 10:

לֶמות

למנות ספר וספרים כשתי מילים שונות שיש ללמוד – נראה מעט משונה. לכן, במקום למנות סוגים שונים כמילים שונות, מילים קשורות/מקורבות יוכלו להיחשב כנציגות של אותה מילה: לֶמה (תבנית של מילה שניתן להטות אותה בהטיות דקדוקיות שונות).

הלמה מורכבת ממילה ראשית ומההטיות הדקדוקיות השונות שלה. לרוב כל הפריטים הכלולים בלמה נמצאים באותם חלקים של הדיבור. הדקדוק האנגלי מורכב מלשון רבים, מגוף שלישי – יחיד בזמן הווה, מזמן עבר, מצורת פועל אשר מופיעה לאחר פועל העזר  “have” בהווה מושלם וכצורת הסביל (אחרי be), ING, דקדוק השוואתי, סופרלטיב, כינויי שייכות.

בחישוב התדירות של ת’ורנדייק ולורג’ (1944) הבסיס למניין היה למות, ומניין ממוחשב של קורפוס בראון העלה רשימה למתית. לפי המניין של בראון הצורות ההשוואתיות והסופרלטיביות של המילה לא נכללו בתוך המלה, וצורה זהה ששימשה חלקי דיבור שונים (הליכה כפועל והליכה כשם עצם) לא נמנתה כחלק מאותה למה. צורות איות שונות לאותן מילים (favor, favour) לרוב נכללות כחלק של אותה למה כאשר הן באותו חלק של דיבור. ליץ’ ושות’ (2001) השתמשו באותו קריטריון כאשר מנו את הקורפוס הבריטי הלאומי.

   מאחורי הרעיון להשתמש בלמות כיחידת מניין עומד עיקרון “עומס הלמידה/נטל הלמידה”. עומס הלמידה של פריט מסוים הוא המאמץ הנדרש כדי ללמוד אותו. כאשר הלומדים יכולים להשתמש בשיטת ההטיות הדקדוקיות, נטל הלמידה על המילה “משתפר” ( (mendsהיה זניח אם הלומד כבר מכיר “שיפור” (mend). אחת הבעיות הצפויות ביצירת למות היא להחליט כיצד לנהוג עם צורות לא רגילות כמו “mice” (עכברים)  brought(הביא),  beaten(מוכה) ו-  best(הטוב ביותר), עומס הלמידה במילים אלה הוא כבד יותר מהעומס בצורות רגילות כמו: ספרים (books), רץ (runs), דיבר (talked), רחץ/התרחץ (washed), הכי מהר (fastest).

האם יש למנות את הצורות הלא רגילות כחלק של אותה למה כמילת בסיס, או שמא יש למנות אותן כמו שמשתמשים בשמות תואר או בשמות עצם במילים כמו מקור/מקורי (original), ובשמות עצם ושמות פועל כמו במילה הציג/תצוגה display)). עוד בעיה עם למות היא להחליט מה המילה הראשית של הלמה – הבסיס.

כאשר משתמשים בלמה כיחידת מניין, הדבר מפחית את מספר היחידות בקורפוס מסוים. באואר ונאישון (1993) חישבו ומצאו כי 61,805 סוגים מתויגים (או 45,957 סוגים לא מתויגים) בקורפוס בראון מצטמצמים ל – 37,617 למות.