Moving In and Out: The Property of Self in Sense and Sensibility
מעבר פנימה והחוצה: נכס העצמיות ב ‘על תבונה ורגישות‘ Susan C. Greenfield קוראים רבים וודאי שמו לב לעובדה כי אלינור ומריאן דשווד דומות לא פחות מכפי שהן שונות. אלינור מפנימה בשכלתנות את שמריאן מפגינה ברגישות. – וכל אחות מתגאה בייחודיותה שלה. אולם, כפי שהגדיר זאת Tony Tanner בזמנו, « העובדה שיש למריאן לא מעט היגיון ואלינור בשום פנים ואופן איננה נטולת רגישות צריכה לבד לשכנע אותנו… שאין כאן הפרדה ממשית » (Tanner 1969: 357). פרשנויות פמיניסטיות הדגישו מאז את האילוצים המגדריים הדומים עד כאב של שתי האחיות. עם פתיחת הרומן, שתיהן מנוטרלות ונעקרות מביתן האהוב בנורלנד, ומיד לאחר מכן שתיהן מתאהבות בגברים המפרגנים להן תחילה ואז מתנערים מהן ביעילות. אפילו מריאן עצמה מזהה דפוס גדול יותר כאשר היא אומרת בחריפות לאלינור: « המצב שלנו… דומה. אין לאף אחת מאיתנו דבר לספר; את, כי את מתקשרת, ואני, כי אני לא מסתירה דבר » (SS: 170). בסוף הרומן היא חוזרת על הנקודה בכנות רבה יותר: « [המצב שלנו] נושא יותר [דמיון] מאשר ההתנהלות שלנו » (SS: 345). ואכן, בין אם זה נשמר בפנים ובין אם זה בא לידי ביטוי כלפי חוץ, הסבל של אלינור ומריאן דשווד הוא כמעט זהה. ‘על תבונה ורגישות‘ פורסם לראשונה בשנת 1811, אך אוסטן החלה לכתוב אותו עוד שנים רבות לפני כן. יתכן שבתחילה כרומן תכתובות בשנת 1795, ולאחר מכן כנרטיב המסופר בגוף שלישי ב- 1797; יתכן שהיא תיקנה את הטקסט בסביבות 1800, ו « בוודאי [עשתה זאת] בין השנים 1805 – 1810 » (Johnson 2003: x). אף כי ביקורת מוקדמת נוקבת ועם התייחסויות שליליות למקורותיו המורחבים של הספר (A. Walton Litz קורא על תבונה ורגישות « עבודה