Toward a Transdisciplinary Model of Evidence-Based Practice
לקראת מודל טרנס-דיסציפלינארי של פרקטיקה מבוססת ראיות הקשר: מאמר זה מתאר את ההקשר ההיסטורי וההתפתחויות האחרונות בפרקטיקה מבוססת ראיות (evidence based practice, EBP) בתחומי הרפואה, סיעוד, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית ובריאות הציבור, וכן את התפתחותו של מודל “שלושת המעגלים” של פרקטיקה מבוססת ראיות, תוך דגש על שינויים בתוכן ה-EBP, תהליכיו, והפילוסופיות בדיסציפלינות השונות. שיטות: הסוגיות והאתגרים העיקריים ב-EBP מאופיינים על ידי השוואה וניגוד של מודלי EBP על פני דיסציפלינות רפואיות שונות. לאחר מכן יוצג מודל EBP מאחד וטרנס-דיסציפלינארי, המסתמך על היתרונות ומפצה על החסרונות של כל דיסציפלינה. ממצאים: האתגרים המצויים בקרב הדיסציפלינות השונות כוללים 1) כיצד יש להגדיר ולשקול “ראיות”; 2) כיצד ומתי החולה ו/או גורמים אחרים צריכים להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות הקליני; 3) ההגדרה והתפקיד של “מומחים”; 4) אילו משתנים אחרים צריכים לבוא בחשבון כאשר בוחרים פרקטיקה מבוססת ראיות, כמו גיל, מעמד חברתי, משאבים קהילתיים ומומחיות מקומית. מסקנות: מודל מאחד וטרנס-דיסציפלינארי יפצה על חסרונות היסטוריים על ידי הגדרה מחודשת של תוכנו של כל מעגל, הבהרת מומחיותו ויכולתו של המטפל, הדגשה של קבלת החלטות משותפת, והוספה של הקשרים סביבתיים וארגוניים. ההשלכות לגבי אקדמיה, פרקטיקה ומדיניות נידונות גם הן. ב-1996, היינס (Haynes) ועמיתיו הציגו מודל קונספטואלי המדגים כיצד ניתן לשלב מחקר בתוך הפרקטיקה הקלינית של מדע הרפואה. מודל “שלושת המעגלים” החלוצי אומץ על ידי הדיסציפלינות הרפואיות העיקריות, שכולן תומכות במדיניות של פרקטיקה מבוססת ראיות. המוסד הרפואי האמריקאי (Institute Of Medicine, IOM) ציין כי EBP הינה מרכיב מהותי בכישוריהם של אנשי מקצוע הרפואה. ההנחיה של IOM נועדה להאיץ את הקצב האיטי להחריד שבו תגליות רפואיות מתורגמות לפרקטיקה, ולהגביר את קצב היישום של הטיפול