סמינריון במשפטים

   מבוא מעטות הפעמים בהן בתי המשפט בישראל התמודדו עם סוגיות הנוגעות לזהות מינית ומגדר בהקשר של עבירות מין והמשפט הפלילי. פיינים הפסיכולוגיים והחברתיים המגדירים אותנו כגברים או נשים. זהות המגדר, היא תפיסתו העצמית של אדם והדרך בה נתפס ע”י אחרים כגבר/אישה. כשאנו תופסים אדם כגבר או כאישה, מתלוות לכך ציפיות תרבותיות מקובלות המהוות את תפקיד המגדר. ציפיות אלה בעיקרן לגבי האופן שבו אנו חושבים שראוי שיתנהגו ויראו גברים ונשים. אנו מצפים מבני אדם שזהות המגדר שלהם תהיה קבועה ואחידה, בינארית. התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם נורמה זו, נחשבת לא אחת בגיבוי המדע והמשפט, כסטייה מוסרית ו/או הפרעה נפשית. למעשה חן אלקובי הורשעה בעבירות מעשה מגונה , התחזות לאדם אחר , ובניסיון לאינוס בהסכמה שהושגה במרמה . בעבודה זו החלטתי להתחקות אחר פס”ד אלקובי, עובדתיו , הכרעותיו והאם וממה הוא הושפע . מהן התפיסות שלנו כחברה בכל הנוגע לסוגיית הטרנסג’דרים בכלל וליחסים המיניים בכלל.  אני סבורה כי מלכתחילה ההגדרה לטרנסג’דרים ולהומוסקסואליים היא שונה , נוכח העובדה שהיחס לזהות המגדרית היא שונה, ולפיכך חובת הגילוי אינה רלוונטית. קביעת המין או המגדר של אדם לצרכים משפטיים הינה שאלה מורכבת במיוחד כאשר עסקינן באנשים שאינם מתנהלים לפי הזהות המגדרית המצופה מהם. המונח טרנסג’נדר משמש בצורה רחבה כמונח כיסוי כולל לתיאור אנשים החוצים בצורה זו או אחרת את גבולות המין והמגדר, אף אם לא עברו ניתוח רפואי לשינוי מינם הספרות  והפסיקה מציעות מבחנים שונים המגדירים את גבולות העבירה בכל הנוגע למיהות העושה, האם מבחנים אלה ניתנים ליישום. יש לציין כי לא התעמקתי ובחנתי את ההשוואות השונות בפרשיות של התחזות לאומית והאם קיים דמיון

מבוא עבודה זו תבחן את מסקנות ועדת אור שחקרה את אירועי אוקטובר 2000. המהומות שהתרחשו במגזר הערבי שבתחומי המדינה בחלקו הראשון של חודש זה היו חסרות תקדים. האירועים היו חריגים ויוצאי דופן מכמה בחינות. עבודה זו תנתח את מסקנות הוועדה בהיבטים שונים ותעמוד על השלכותיהן של מסקנותיה – האם לא הייתה אפשרות לצפות את העתיד לבוא, על מי הוטלה האחריות לאירועים וכיצד קיבלו הצדדים – המשטרה, הדרג המדיני והערבים, את מסקנות הוועדה. באירועי אוקטובר 2000 נטלו חלק אלפים, במקומות רבים, בעת ובעונה אחת. עוצמת האלימות והתוקפנות שבאה לידי ביטוי באירועים הייתה גבוהה ביותר. כנגד אנשי כוחות הביטחון, ואף כנגד אזרחים, נעשה שימוש באמצעי תקיפה מגוונים ובהם, במספר קטן של מקרים, ירי של אש חיה, יידוי בקבוקי תבערה, שימוש בגולות מתכת אשר יודו בקלע דוד במהירות גבוהה, יידוי אבנים באמצעים שונים וגלגול צמיגים בוערים. יהודים הותקפו בדרכים בשל היותם יהודים ורכושם הושחת. במהומות נהרגו 13 אזרחים ונפצעו עשרות. אני סבורה כי שאלות אלו נושאות חשיבות באשר להבנת תפקידה של הוועדה – האם הביאה לקיטוב או לקירוב, ועד כמה מסקנותיה יכולים לשנות את מרקם היחסים העדין בין אזרחיה היהודים ואזרחיה הערבים של ישראל. המחקר יתבסס על הגישה האיכותנית ויאסוף עובדות ונתונים העשויים להרחיב את הידע הקיים במחקר על אודות התופעה הנחקרת, מבחינת התיאור או ההסבר שלה. תהליך העבודה יכלול ניתוח תוכן של המקורות הנבחרים, וניתוח קטעי עיתונות, בהתייחס לנקודות הרלוונטיות לנושא הנחקר. בסיכום יובאו עיקרי המבוא, הממצאים מהמחקר האישי והמסקנות שיעלו מהדיון.     תוכן עניינים מבוא: עמ’- 3 סקירת ספרות 1. זיכרון, לאומיות וטראומה בחברה הערבית – פוטנציאל ההתלקחות- עמ’ 4-8

מבוא: בשלושת הימים הראשונים של מלחמת ששת הימים, שפרצה ב-5.6.1967, כבשה מדינת ישראל את כל השטח שממערב לנהר הירדן שהיה תחת שליטת הממלכה ההאשמית של ירדן מאז הסכמי שביתת הנשק שבין ישראל לירדן מה-4.3.1949 (הסכמי רודוס), שהיוו למעשה את סיום מלחמת העצמאות. עם כיבוש השטח, שעתיד לשנות גם את פני הפוליטיקה והחברה בישראל בעשורים שיבואו, נוספו למדינת ישראל קרוב למיליון תושבים פלסטינים בשטחי הגדה המערבית. תושבים אילו, חלקם צאצאי פליטים שגורשו או ברחו מישראל בזמן מלחמת העצמאות, החלו להתנגד לשליטה הצבאית של ישראל עליהם, והחלו בפעילות – צבאית (במקרים רבים תוך פגיעה באוכלוסיה אזרחית), מדינית, משפטית, כלכלית והסברתית – על מנת לסלק מעליהם את מה שנתפס בעיניהם כשלטון זר. כמו בכל פעילות אנושית המצריכה יותר מאדם אחד לביצועה, נזקקו הפלסטינים במאבקם לתקשר בינם לבין עצמם, בינם לבין תושבי ישראל ובינם לבין הקהילה הבינלאומית. השלטונות הצבאיים, ובעקבות כך אף מערכת המשפט הישראלית, ניסו למצוא את קו הגבול המפריד בין האסור למותר בביטוי הפלסטיני. כיאה למדינה דמוקרטית, הסיבות להגבלת הביטוי הפלסטיני היו תמיד ביטחוניות, קרי: האיסורים וההגבלות על חופש הביטוי נומקו תדיר בטענות של הגנה על הציבור. דא עקא, סקירה היסטורית של המגבלות שהוטלו על חופש הביטוי בשטחים מאז ראשית הכיבוש הישראלי ועד היום, מלמדת כי השיח הביטחוני וחשיבות ההגנה על חיי אדם מנוצלים לעיתים קרובות על מנת להשתיק גם ביטויים שהממסד הישראלי לא מסכים איתם, אך הם בוודאי אינם עולים ברמתם ובחומרתם לכדי רמות הסיכון הנדרשות על מנת לפסול ביטוי הנאמר בתוך שטחי מדינת ישראל. בבואי לכתוב את המחקר שלי בנושא, הופתעתי ממיעוט המקורות והעיסוק בנושא חופש הביטוי בשטחים. אומנם חופש הביטוי לכשעצמו

מבוא בהיותו של הפרט מבודד ומנותק מאחרים כמעט ונהפך לחסר אונים מול מנגנוני השלטון והכוח המצוי בידי המדינה, לכן ובכדי להגן על זכויות הפרט ולהביא לידי איזון בין הכוחות מתאגדים להם אנשים ומביעים את דעותיהם באמצעות המנגנון שנקרא “הפגנה”; ההפגנה מגלה צורת ביטוי המאופיינת בנוכחותם הפיזית של מספר אנשים במקום מסוים ולמטרה מסוימת והכל תוך יישום זכותם לחופש הביטוי, קרי הבעת דעתם בפומבי כנגד סוגיה מסוימת שיכולה להיות פוליטית או חברתית. וכפי שתיאר זאת כב’ השופט ברק בפס”ד כהנא[1] “החופש לביטוי הינו חירותו של האדם להשמיע את אשר בלבו ולשמוע מה שיש לאחרים להשמיע“, אכן במהותו של חופש הביטוי נמצאה חירות, שלשם הגשמתה מעניק הדין לבעליה זכויות נוספות הנגזרות מהחירות. זכויות נוספות אלה הנגזרות מהחירות הנ”ל הוכרו על ידי הפסיקה[2] כמצבור זכויות המהווים יחדיו הזכות לחופש הביטוי, כאשר בגרעין חופש הביטוי מצויה חירות הפרט לשמוע ולהשמיע ובחוצות חופש הביטוי או בפריפריה של חופש הביטוי מצויות “הנגזרות” הזכויות הבאות כדלקמן: *הזכות לקבלת מידע  *הזכות להגיב על מידע  *חופש ההפגנה  *חופש ההתאגדות  *חופש העיתונות  *זכות הגישה לאמצעי התקשורת. וכפי שנאמר ע”י כב’ השופטת דורנר בפס”ד קידום[3] בהעדרם של הזכויות הנגזרות הופך חופש הביטוי לאות מתה. כך לדוג’ אם המשטרה מנעה מקבוצת אנשים להתאסף ולערוך הפגנה הרי בעצם חופש הביטוי שלהם נשלל ונמנע מהם להשמיע את אשר בליבם; או לחלופין אם המשטר מונע מאנשים להפגין הרי בד בבד נשללה מהם הזכות לבטא את עצמם ולהשתתף בשיח הדמוקרטי. בשלב מקדמי זה ראיתי לנכון להבהיר מדוע אנו צריכים חופש הביטוי המעגן בתוכו זכות ההפגנה וזכויות נגזרות אחרות, הרי מספר בלתי מבוטל של מדינות מגבילות את

מבוא: הטרור ו/או פח”ע הינו מאבק אלים אשר מופנה בעיקר כלפי אזרחי מדינה מסויימת, וזאת בניגוד מוחלט לדיני המלחמה הבינלאומיים ואמנות ז’נבה[1]. השימוש בהם נעשה בעיקר למען השגת מטרות חברתיות ו/או פוליטיות.  ישנה אמרה הטוענת כי: “הטרור הוא הסרטן של העולם המודרני. שום מדינה לא מחוסנת מפניו”[2]. מדינות דמוקרטיות רבות בעולם נמצאות תחת איום מתמיד מצד ארגוני הטרור העוסקים בפעילות פח”ע וכחלק מאופן התמודדותן עם תופעה זו עושה שימוש באמצעים אשר נוגדים לחלוטין את משנתם ועקרונותיהם הדמוקרטיים ופרט את זכויות האדם הטבעיות כגון: מעצרים מנהלים, אמצעי חקירה בלתי סבירים אשר כרוכים בהפעלת לחץ פיזי ונפשי. משנותיה הראשונות של מדינת ישראל נתונה היא לאיום על ביטחונה ועל כן ננקטו אמצעי אלו המפורטים לעיל ע”י שירות הביטחון הכללי (להלן: “השב”כ”) כנגד חשודים, לרוב פלסטינאים, אשר נחשדו בפעילות עוינת כנגד המדינה. אופן פעולתו של השב”כ נעשה תחת עלטה ו/או צנזורה מוחלטת וללא הפרעה מוחלטת. צורות החקירה אשר הופעלו על ידיו לא זכו לתשומת לב כלל. יתירה מזו, השב”כ התנהל כמעט ללא ביקורת מצד גופי המדינה ופיקוח ציבורי. אלא להפך גופי ממשלתיים טענו כי אמצעי החקירה המתוארים לעיל הינם הדרך היחידה והבלעדית על מנת לדלות מידע חיוני מאת הנחקרים, מידע אשר לרוב יציל חיי אדם. במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת התחוללו פרשיית “עיזאת נאפסו” ופרשיית “קו 300” אשר בעקבותיהם נחשפו לעיני הציבור בכללותו שיטות החקירה שבהם נקט השב”כ. אנשי השב”כ מצאו עצמם תחת ביקורת נרחבה מצד אנשי הרוח, המשפט, עמותות העוסקות בזכויות אדם כגון “בצלם” שחרטה על דגלה את המאבק למען זכויות הפלסטינאים בשטחים[3], והחברה הישראלית בכללותה. בעקבות זאת מעמדו החזק והיציב של

מבוא ההליך הפלילי ייבחן מול החיכוך בין הרצון להגיע לחקר האמת ופענוח פשיעה אל מול שמירה על זכויות היסוד של החשוד/עצור. עסקינן בסוגיה רבת חשיבות ובעלת קו אפור ועמום, שכן שמירה על שני האינטרסים הנ”ל באופן מובהק טומנת בחובה קשיים רבים (ויש שיגידו שהדבר אינו אפשרי כלל וכלל). במקרים רבים בית המשפט מתקן את העוול של רשויות האכיפה והפרקליטות, ומזכה נאשמים עקב פגמים ומחדלים מהותיים בחקירה ובתביעה, אולם הדבר הזה מהווה בבחינת “אקמול למלחמה בסרטן”.  לעיתים רבות, במהלך החקירה נשללת חירותו של החשוד, נעשה חיפוש בגופו, החשוד אינו יכול להיוועץ עם עו”ד באופן מידי, חוסר ידוע של החשוד/הנאשם מהן נסיבות החקירה, השפלה ופגיעה בכבודו בצורה זו או אחרת. אומנם, לחשוד העומד תחת חקירה עומדת חזקת החפות, עם זאת חזקה זו נעלמת לעיתים מעיניהם של החוקרים ורשויות האכיפה כך שכל עניינים הוא לסגור את התיק הפלילי מהר ככל הניתן, מבלי להתחשב בזכויותיו הבסיסיות של החשוד. זאת ועוד, בהליך החקירה נפגע חופש התנועה של הנחקר וחירותו נשללת, קל וחומר כאשר מדובר בחקירה במהלך מעצרו של החשוד.   חקיקתו של “חוק המעצרים” הביאה עמה ציפייה רבה, שיישומו של החוק יהיה ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נראה שחוק המעצרים החדש כפוף מבחינה חיצונית (בדומה לכל חוק במדינת ישראל לחוקי יסוד המהווים את התשתית  לחקיקה  ופסיקה במדינת ישראל., וכך גם חוקים דומים שעוסקים בחיפוש בנוגע לחשוד, וניהול הליכי חקירה (כבפי שיובהר להלן).   אין לשכוח שאחת ממטרותיו של חוק המעצרים וחוקים נוספים היא לאפשר למשטרה ובתי המשפט וליתר הגורמים האחראים על אכיפת החוק לבצע את תפקידיהם.  ברור  שבאופן טבעי מתקיים מתח בין האחראים על אכיפת

הקדמה השימוש והצריכה של סמים מהווה אחת הסוגיות הקשות ביותר בחברה המודרנית כמעט בכל מדינות העולם. הסוגיה היא חשובה ושנויה במחלוקת לאור השפעתה הניכרת של הבעיה על מספר רב של אנשים. מה שמייחד את הדיון המשפטי-נורמטיבי בסמים הוא ההשפעה המאוד גדולה של אותו דיון משפטי על החברה בכלל. כלומר ההשפעה של הדיון המשפטי על העולם האמיתי בקשר לסמים היא מאוד גדולה. בחרתי בעבודתי זו לדון במדיניות השימוש בסמים קלים בישראל. אנסה לגעת בשיקולים בעד ונגד המדיניות הנוכחית. עד כמה היא אפקטיבית בהתמודדות עם תופעת השימוש בסמים. אדון בהשפעות של השימוש בסמים אלה. ולאחר מבט השוואתי על מדינות אחרות, אנסה להסיק מסקנות בסוף העבודה לאור הסטטיסטיקה והמאמרים שקראתי. שאלות שננסה לענות עליהם: האם הנזק הנגרם משימוש בסמים קלים מצדיק איסור גורף על השימוש בהם? האם המשפט הפלילי הוא הכלי המתאים להתמודדות עם בעיית הסמים? הרי משתמשים בסמים שהולכם  לכלא עלולים להיות עבריינים יותר טובים ואחרי שיצאו הם עלולים להדרדר לפעילות יותר חמורה מסמים. להוסיף לזה הקלון שנדבק באדם, יהיה לו קשה יותר להשתלב בחברה, להתקבל לעבודה ולנהל אורח חיים נורמטיבי. בחרתי לא לדון בהצדקת האיסור על שימוש בסמים קשים (או מסוכנים) לאור ההסכמה הרחבה לגבי הצדקת האיסור על שימוש בסמים אלה.   תוכן עניינים 1. הקדמה  עמ’ 3 2. מהו סם עמ’ 4 3. הדין בישראל חקיקה עמ’ 5 פסיקה  עמ’ 6 יסוד החזקה עמ’ 8 4. ההשפעה של השימוש בסמים עמ’ 9 5. פטנליזם עמ’ 12 6. שיקולים בעד לגליזציה  עמ’ 15 7. שיקולים נגד לגליזציה עמ’ 16 8. משפט משווה ארה”ב עמ’ 18 הולנד  עמ’ 19 9. סיכום עמ’

מבוא סוגיית אכיפתן ‫של נורמות, המגלמות ערכי מוסר בשיטת המשפט הפלילי בישראל, מהווה נדבך עתיק לתפיסה הפלילית הכללית. הסוגיה דנן נגזרת ‫מיסוד הקשר שבין מוסר למשפט, ככל שניתן למצוא מסגרת אחידה למושג “מוסר”. כשלעצמו מהווה הוא כר נרחב להוגים מתחומי הפילוסופיה במשפט, חברה, חינוך וכיוצא באלה, הגם שמ‫יוחסות להם משמעויות ‫שונות. ‫כן נמצא שונות מושגית אף בבחינת ההקשר שבין מוסר לבין אחרים כגון “הוגנות”, “הגינות”, “צדק” “שוויון” ובבחינת הקשר שבין ‫המשפט לבין “מזל”. בהדבק הדברים, נמצא בספרות ובהלכות רלוונטיות, התחבטות בשאלת היקף ההתערבות המבוקשת, או אף רצויה, של ‫החברה בהתנהלות הפרט. שאלה זו ניתן לחלק לשני מסגרות קוטביות: האחת, דוגלת בעקרון הצמצום להתערבות החברה בהתנהגותו של הפרט, וכי אין לחברה זכות עקרונית להפוך התנהגות מסוימת לעבירה, רק משום ‫שאותה התנהגות נחשבת בלתי מוסרית בעיני רוב בני אותה חברה. הגישה השניה דוגלת בעקרון המרחיב את התערבות החברה כאמור, תוך לגיטימציה לכלי הפלילי, לצורך אכיפת ערכי המוסר המקובלים בה, תחת החשש שלולא כן, אבני היסוד לקיום החברה תקרוסנה.   לכאורה, נראה שהמפגש בין מזל ובין משפט אינו טבעי ואף מנוגד להגיון. מזל מבטא רעיון אתיאיסטי לפיו נגזר ‫מראש על האדם, בידי כוח עליון, מבלי שיהא לאדם אפשרות פיזית להשפיע. מנגד, ה‫משפט מיוסד על עולם התבונה בו האדם נוטל גורלו בידיו ונושא באחריות להתנהלותו. לפיכך, למשפט מוקנה תפקיד מרכזי וכפול בעולם: האחד, לכוון את ההתנהגות של האדם, והשני מטיל עליו אחריות בגין התנהלותו, אם סוטה ממה שהמשפט מכוון. אם כן, תפיסת מציאות, ‫המושתתת על מזל, ניצבת בסתירה מוחלטת לתפיסת המשפט, שכן מה טעם לכוון את ‫התנהגות האדם אם אינו מסוגל לשלוט בה.