עבודות סמינריון מוכנות

מבוא: –“אמת ויציב- אמת עדיף”– “הצבא הוא בטחון המדינה, המשטרה – כבודה. הצד השווה שבהם הוא שאלה ואלה מלומדי מלחמה. אנשי סדר ומשמעת, שחובה קודמת אצלם לכל, אפילו לחיים. בעוד שהצבא כוחו כלפי חוץ, המשטרה – כוחה כלפי פנים. תפקיד הצבא לשחרר, למחוץ ולהשמיד את האויב, והמשטרה – תפקידה לא רק בגלוי פושעים (ואפילו לא רק במניעת פשעים), אלא עליה לתת עזרה והדרכה לכל אזרח קטון וגדול. איש ואישה. בגלל התנאים ההיסטוריים נוסף למשטרת ישראל גם תפקיד חינוכי- לאומי. מחובתה לחנך מחדש את העם היושב בארצו לאהוב את מדינתו גם אם מתנגד הוא לממשלתה. מותר לכל אזרח להתנגד לממשלתו, אך לא לפגוע בחוק … השוטר הוא הגילוי הראשון, המתמיד והיום-יומי בכפר ובעיר, של שלטון המדינה. בדרך ששלטון זה יתגלה על ידי השוטרים, על ידי ניקיון כפיים, חריצות, אהבת המולדת, אהבת האומה, עזרה לעולים חדשים ומסירות לתפקידים הקשים המוטלים על המדינה, ייווצר יחס חדש לא רק לשוטר אלא גם למדינה ולחוק. החוק בישראל לא גזרה הוא, אלא ביטוי לרצונו וחזונו של העם, ואין דבר נעלה יותר מאשר לשרת את רצון העם המתבטא בחוקים שהוא יוצר לעצמו באורח דמוקרטי”. המשטרה הינה גוף שאמון בין היתר לשמור על ביטחון הציבור ולמנוע פגיעה בזכויותיו וחירותו, אך לצערנו לא אחת מתברר הפרדוקס לפיו המשטרה האמונה על שמירת זכויותיהם של אזרחי המדינה, היא היא דווקא זו שפוגעת בזכויות האדם והאזרח. בכדי שהמשטרה תוכל למלא אחר משימותיה, החוק מסמיך אותה להפעיל כוח, שכן “השימוש בכוח לא יהא מותר אלא אם החוק מסמיך לעשות שימוש כזה, כאשר תפקיד השוטר מחייב זאת והוא הכרחי ומוצדק בנסיבות העניין. אנשי משטרה

מבוא סרטו של רוג׳ר קורמן ע״פ סיפורו של אדגר פו ״נפילת בית אשר״  עוסק במערכת היחסים המורכבת בין אחים ממשפחת אשר בנקודה בה מנסה גורם חיצוני להפריד ביניהם. סיפור זה של פו, כמו יצירות רבות פרי עטו,  שייך לז׳אנר הספרות הגותית.   בית אשר שנמצא במקום מבודד ומהווה מיקרוקוסמוס לקיומם של האחים ומטאפורה לנפש האדם. מערכת היחסים המורכבת בין האחים מייצגת את המאבק בין המודע לתת מודע בנפש האדם. כל מרכיבי הנרטיב הגותי, גם ספרותי וגם קולנועי, מתפרשים בראי התיאוריה הפרוידיאנית כמקבילים לתהליכים בנפש האדם, מנגנוני הגנה וחלקים שונים במבנה אישיות האדם.   שאלת המחקר של העבודה הנוכחית הינה: מהי משמעותם האלגורית של האלמנטים הגותיים בסרטו של קורמן בראי התיאוריה הפרוידיאנית.  לכל אלמנט ישנן משמעויות שמשקפות מושגים של התיאוריה הפרוידיאנית, וכך נוצרות מטאפורות ואלגוריות שונות שמדגישות את הדרכים הנסתרות בנפש האדם.   מבחינת השפה הקולנועית, בחר הבמאי להשתמש בלוקיישנים אפלים ומסוגננים, תאורה מלאכותית באופן מוגזם, ואלמנטים אקספרסיוניסטים המתבטאים במונטאז׳ מתוחכם ומסוגנן של כל מרכיבי החומר המצולם, עיצוב החלל, נוכחות של ציורים בסגנון אקספרסיוניסטי מובהק ובחלום בלהות של פיליפ וינתרופ. כל מרכיבי השפה הקולנועית משרתים את ההקשר הפרוידיאני של בית אשר.   פיליפ וינתרופ, הגורם החיצוני שמגיע אל המיקרוקוסמוס של בית אשר, מייצג את הקודים והנורמות החברתיות – תרבותיות,  מאדלן מייצגת את המודע, ורודריק – את התת מודע. לפני הגעתו של הגורם החיצוני, סדר חייהם של מאדלן ורודריק היה אזוטרי, ללא קשר לנורמות החברתיות – כלומר מבוסס על ליבידו בלבד.  ע״פ פרויד,  ליבידו מייצג אנרגיה שמכילה בחובה את כל היצרים הקשורים למושג ״אהבה״, לכן מערכת היחסים של האחים הינה יצרית, וסבירות

מבוא תיאורטי עבודה זו תחקור את האמון בממשלה בזמן אסון השייטת (שם הקוד הצהלי היה שירת הצפצפה) שקרה בחודש ספטמבר 1997. מטרת העבודה היא לחקור את מידת האמון של הציבור בממשלה בזמן האירוע ולאחריו. מטרת המחקר לבחון את השפעת האירוע על אמון הציבור בממשלה, הנושא ייבדק באמצעות שתי תיאוריות  התיאוריה המבנית-תפקודית ואסכולת סדר היום. התיאוריה המבנית-תפקודית תפקידה  של התקשורת היא לשקף את המציאות והיא מוגדרת גם כלב השמירה של הדמוקרטיה. התקשורת מהווה מראה ותשקף במדויק את האירועים והתהליכים החברתיים. התקשורת פוקחת עיין ומתריעה על  פעולות חריגות של השלטון. מידע מעורפל או לא מבוקר, חדשות מבולבלות לדוגמא, עלולים להוות איום של ממש על היציבות החברתית, עד כדי גרימת בהלה. דיווחים חוזרים ונשנים, אפילו על נושאים כבדי משקל  עלולים ליצור רוויה. תקשורת ההמונים תורמת לפעולתו התקינה של השלטון, בייחוד במשטר דמוקרטי.  (כספי, 2011) אסכולת סדר היום אסכולת קביעת סדר היום. (תקשורת המונים: אסכולת קביעת סדר היום המאוחרת) אסכולה זו גובשה בשנות ה 70 ומתמקדת ביכולת של אמצעי התקשורת לקבוע את סדר היום. התקשורת מכתיבה לנו על מה חשוב שנחשוב, למשל, שיותר חשוב להתעסק בסוגיה הביטחונית מאשר במצב הכלכלי. ברגע שאירוע מסוים קיים בתקשורת סימן שהוא חשוב. לתקשורת ההמונים יש השפעה מכרעת על סדר היום הציבורי. נושאים הזוכים לסיקור תקשורתי נתפסים כחשובים יותר מן הנושאים הבלתי מסוקרים, היקף הסיקור התקשורתי וטיבו משפיעים על הדגשת חשיבותם היחסית של היבטים ספציפיים בנושאים המסוקרים (קרניאל, 2009). סדר היום נקבע בהתאם להבלטה וכך התקשורת מסיבה את ליבנו לאירוע  ע”י בולטות הידיעה. מבחינים בין 3 סוגים של סדר יום כל אחד משפיע ומושפע מהאחרים ובכל פעם יש לבדוק את

מבוא עבודה זו עוסקת באמונה ודימוי עצמי בקרב סטודנטים חילוניים ודתיים. רוב היהודים הישראלים סבורים שהחיים הציבוריים במדינת ישראל צריכים להתנהל על פי המסורת היהודית הדתית, ומרביתם מאמינים שיש לדת מקום במדינה. האמונה נחשבת לבסיסה של הדת, שכן הסברים רבים אודות טבעם של המציאות, הקיום והעולם, אינם נגזרים ישירות מההתנסויות החושיות, הלשוניות והתחושתיות האנושיות. למעשה, כל תפיסת עולם, מחייבת אמונה בבסיסה, שכן מהווה השלכה של העולם הסובייקטיבי. בגישה הדתית, רעיון האמונה מגדיר ישירות את הידע האנושי, או לפחות את רובו. מלבד האמונה המניעה את האדם לפעול, קיים הדימוי העצמי שהוא תכונה הנבנית, מתפתחת וניתן להעלותה.  היא אינה תלויה בגורמים חיצוניים, אלא רק באדם עצמו. הדימוי העצמי נבנה באמצעות קבלת העצמי, נטילת אחריות אישית, אותנטיות, פתיחות, ידע על העצמי, ועקביות. עבודה זו תעסוק בבחינת הגדרת האמונה, כוח עליון, גורל ומזל בקרב סטודנטים חילוניים ודתיים, בחינת השפעתה של האמונה על ההצלחה והכישלון בלימודים ובחיים האישיים והחברתיים. כמו כן, עבודה זו תבחן את מושג הדימוי העצמי, תדון במחקרים בנושא, ותקבל נתונים על הדימוי העצמי בקרב אנשים שונים. מהם הגורמים לדימוי עצמי גבוה או נמוך, וכיצד הם באים לידי ביטוי אצל בני האדם בכלל, וסטודנטים בפרט. יתר על כן, עבודה זו תדון בהבדלים בין האוכלוסייה הדתית לחילונית בהיבטים שונים, כיצד הם תופסים את האלוהים כמשפיע על דרך חייהם, האם יש להם שליטה על חייהם או שמא הכול בידי שמיים וגורל. בחרנו לחקור את נושא זה של דימוי עצמי ואמונה בקרב סטודנטים חילוניים ודתיים משום ששתינו סטודנטיות חילוניות הלומדות באוניברסיטה דתית, וסיקרן אותנו לדעת האם קיים הבדל בין התפיסה שלנו כחילוניות את ההצלחה והכישלונות שלנו,

מבוא בבסיסה של עבודה זו עומדת ההנחה שמאחורי כל תופעה אמנותית קיימת תופעה תרבותית רחבת היקף, המכילה ונשענת על תפיסות פילוסופיות. מטרת העבודה היא בחינת הקשר בין אמנות הגוף הרדיקלית, אמנות בה האמן מענה את גופו והופך את עצמו לעבודה עצמה, לבין התרבות בה היא מתקיימת. נשאלת השאלה, מדוע אמניות מסוימות בוחרות להשחית את גופן? האם אפשר להתייחס לתהליך זה ולתוצר שלו כאמנות? ומה מניע את האמניות הללו? בעבודה זו אעסוק בדימוי גוף האישה בעידן הפוסט מודרני, תוך בחינת הקשר לאמנות הגוף הרדיקלית. ההגות הפוסטמודרניסטית עוסקת בשאלות כמו מיהו ה”אני” ומיהו ה”אחר”, מהו טיב היחסים בין ה”אובייקט” ל”סובייקט”, והאם קיימת אמת אבסולוטית. לנדאו-פינסקי, יוצאת מנקודת ההנחה כי כל יצירה אמנותית נוצרת בהקשר תרבותי מסוים. לטענתה אמנות הגוף הרדיקלית נוצרה בהקשר של התרבות הפוסט מודרנית המנסה לחקור את גבולות האני. אמנות זו, מעצם עיסוקה בגוף, באופן טבעי, נוגעת להיבטים של תחושת ערך עצמי ודימוי גוף. בעבודה זו אראה, כיצד דימוי גוף נבנה בקונטקסט של תרבות מסוימת ואיך אמנות הגוף הרדיקלית מערערת עליו. למעשה ברצוני להראות שהתרבות מתווכת תהליכים פסיכולוגים פנימיים של ערך ודימוי גוף, ובאופן ספציפי יותר תרבות המערב בעידן הפוסט מודרני היא חלק מתהליך של אובייקטיביזציה של הגוף. העבודה תעסוק באופן בו אמנות הגוף הרדיקלית מהווה ביטוי חתרני כנגד תהליכים המאפיינים את העידן הפוסט מודרני. תהליכים של תרבות הצריכה הרואה בגוף כאובייקט חיצוני לנו, נתון למניפולציות, בכדי שיתאים לצרכינו ואף ישרת מטרות כלכליות. על מנת להציג טענות אלו, תחילה אגדיר מהי אמנות המיצג ואתמקד בתת תחום שלה, אמנות הגוף הרדיקלית שכן בו עוסקת עבודה זו. לאחר מכן, אעסוק בהגות הפוסט

מבוא “התפשן בשדה השיפון” פורסם ב-1951 וזכה להצלחה מיידית. מאז הפך לספר קלאסי, כמו גם דמותו של הולדן קולפילד, הנער המתבגר הזועם על עולם המבוגרים ורואה בו בעיקר זיוף. העלילה מסופרת אחרי התרחשותה, כאשר המספר מצוי ככל הנראה בבית משוגעים, והוא נזכר בפנימיות השונות שבהן היה ומהן סולק או עזב. הרציג, במחקרה על העולם בסיפורת, מחלקת את היצירה הספרותית לבעלת שני מאפיינים מרכזיים: חיקוי דמוי מציאות וחיקוי אמנותי (1989). חיקוי דמוי מציאות שורשיו בתורתו של אריסטו בדבר המימזיס, כאשר הפעולה והעלילה הם המניעות את עלילת הגיבור של הרומן. חיקוי דמוי מציאות מכיל אלמנטים כמו הסיבתיות, סיבה ותוצאה הקיימת במציאות וזוכה לחיקוי ברומן, זמן התרחשות, מקום, אירועים היסטוריים כולם יכולים “להילקח” מהמציאות ולהיות מושתלים ברומן, כדי לייצר אשליה של מציאות. מצד שני, החיקוי האמנותי, הוא כזה שמדגיש את האמצעים האמנותיים. בקשר לגישה זו מרחיבה הרציג לגבי הפורמליסטים הרוסים, כמו למשל שקלובסקי שהמציא את מונח ההזרה. בתור דוגמא הוא מביא את הסיפור של טולסטוי “חולסטומר”, שבו כל הסיפור מסופר מנקודת תצפית של סוס. וכך נוצרת “הזרה” למציאות, כי הסוס לא מבין מה מתרחש ורואה את המציאות שבני אדם רגילים אליה במבט חדש. אבל זאת רק דוגמא אחת, שכן יש אמצעים אמנותיים רבים. בעבודה זו ארצה להתמקד באמצעים האמנותיים שבהם משתמש סאלינגר כדי להעביר את דמותו האמינה של קולפילד, ואת המסרים של הספר נגד החברה. וזאת למרות שהולדן בעצמו מצהיר שהוא אינו אמין. שאלת המחקר: באיזה אמצעים אמנותיים משתמש סאלינג’ר ב”התפסן בשדה השיפון” ומה תפקידם בבניית העולם המיוצג? נילי דינגוט (2000) במחקרה על הרומן, מציינת שהולדן הוא מספר שהאמינות שלו מפוקפקת הוא בז

מבוא “התפשן בשדה השיפון” פורסם ב-1951 וזכה להצלחה מיידית. מאז הפך לספר קלאסי, כמו גם דמותו של הולדן קולפילד, הנער המתבגר הזועם על עולם המבוגרים ורואה בו בעיקר זיוף. העלילה מסופרת אחרי התרחשותה, כאשר המספר מצוי ככל הנראה בבית משוגעים, והוא נזכר בפנימיות השונות שבהן היה ומהן סולק או עזב. הרציג, במחקרה על העולם בסיפורת, מחלקת את היצירה הספרותית לבעלת שני מאפיינים מרכזיים: חיקוי דמוי מציאות וחיקוי אמנותי (1989). חיקוי דמוי מציאות שורשיו בתורתו של אריסטו בדבר המימזיס, כאשר הפעולה והעלילה הם המניעות את עלילת הגיבור של הרומן. חיקוי דמוי מציאות מכיל אלמנטים כמו הסיבתיות, סיבה ותוצאה הקיימת במציאות וזוכה לחיקוי ברומן, זמן התרחשות, מקום, אירועים היסטוריים כולם יכולים “להילקח” מהמציאות ולהיות מושתלים ברומן, כדי לייצר אשליה של מציאות. מצד שני, החיקוי האמנותי, הוא כזה שמדגיש את האמצעים האמנותיים. בקשר לגישה זו מרחיבה הרציג לגבי הפורמליסטים הרוסים, כמו למשל שקלובסקי שהמציא את מונח ההזרה. בתור דוגמא הוא מביא את הסיפור של טולסטוי “חולסטומר”, שבו כל הסיפור מסופר מנקודת תצפית של סוס. וכך נוצרת “הזרה” למציאות, כי הסוס לא מבין מה מתרחש ורואה את המציאות שבני אדם רגילים אליה במבט חדש. אבל זאת רק דוגמא אחת, שכן יש אמצעים אמנותיים רבים. בעבודה זו ארצה להתמקד באמצעים האמנותיים שבהם משתמש סאלינגר כדי להעביר את דמותו האמינה של קולפילד, ואת המסרים של הספר נגד החברה. וזאת למרות שהולדן בעצמו מצהיר שהוא אינו אמין. שאלת המחקר: באיזה אמצעים אמנותיים משתמש סאלינג’ר ב”התפסן בשדה השיפון” ומה תפקידם בבניית העולם המיוצג? נילי דינגוט (2000) במחקרה על הרומן, מציינת שהולדן הוא מספר שהאמינות שלו מפוקפקת הוא בז

מבוא גיל  התמותה ממשיך לעלות ואילו גיל פרישה מהעבודה נותר נכון לימים אלו עומד על כנו. שוק העבודה משנה את פניו באופן תדיר ועל רקע השינויים הדמוגרפיים באוכלוסיית העולם  כוח העבודה נשען אפוא יותר ויותר על אזרחים וותיקים. כתוצאה מכך גוברת גם שכיחותה של תופעת האפליה מחמת גיל בעבודה. בשוק העבודה כיום קיימת אפליה, לעתים בריש גלי, לעתים בצורה עקיפה, של עובדים מבוגרים. בין אם בקבלה לעבודה, בפיטורין, או באי מתן הזדמנויות להכשרות מקצועיות ובהסדרי פרישה. אפליה זו כה מושרשת בתרבות שלנו, עד שגם אם מספרם של האזרחים הוותיקים יגדל, עושה רושם כי התפיסות והערכים החברתיים שלנו לא ישתנו. אפליה זו אשר פוגעת בציבור שלם, ואינה מאפשרת לו להתקיים בכבוד המגיע לכל אזרח ואזרח בכל מדינה מתוקנת, פוגעת בשוויון ההזדמנויות שלהם  על ידי מתן לגיטימציה למעסיקים להפלות לפי גיל הלכה למעשה, גם כאשר אין לכך כל שייכות למהות התפקיד. עבודה זו חוקרת את קיומה של תופעת האפליה בשוק העבודה הישראלי תוך הצגת גורמיה, מימדיה  והשלכותיה של התופעה. בנוסף העבודה מציגה את גישתו של המחוקק הישראלי לאפליה מטעמי גיל באמצעות סדרת פסקי דין תקדימיים שניתנו בעשור האחרון ובוחנת את השפעתם על תחולת החוק ותכניו ועל המציאות החברתית והמשפטית בישראל. בפרק הראשון אסקור את תופעת האפליה ושורשיה, תוך התמקדות באפליה בהקשר התעסוקתי. אראה את מגמת הזדקנות האוכלוסייה בעולם בכלל ובארץ בפרט, ואבחן את ההשפעה שיש לכך על שוק העבודה. הציג את תופעת האפליה בעבודה מטעמי גיל במציאות החברתית של ימינו, תוך הצגה של גורמי התופעה, מימדיה והשלכותיה. בפרק השני אבחן את המסגרת המשפטית של עיקרון השוויון בכלל ועיקרון השוויון בעבודה בפרט. אסקור

הקדמה ברצוני לפתוח בסיפור מילדותי אשר מלווה אותי לאורך כל מהלך עבודה זו. בהיותי כבן 8, הורי ערכו שיפוצים בביתנו בשכונת הר נוף בירושלים. באחד מהימים האחרונים לפני סיום העבודות, ניגשנו אני והורי לפועלים הערביים אשר התעסקו ב”פינישים” אחרונים בחדרי החדש, ברצוננו היה להודות להם על העבודה הנהדרת. הם הסתכלו עלינו במבט קודר ואמרו: “לא בנינו את זה בשבילכם. יום יבוא, ננקום את נקמת דמם נטבחי דיר יאסין וניקח בחזרה את מה ששייך לנו”. הקבלן, גם הוא ערבי אך יותר מבוגר, מיהר להשתיק את עובדיו ולהתנצל בפני הוריי וביקש שנשכח מזה ונסיים בטוב. הורי הסכימו, כנראה כי לא רצו להיכנס לעימות עם העובדים ואני נאלצתי לכבות את סקרנותי למרות שהיה מדובר בחדר שינה שלי אשר טענו עליו שהוא אינו שייך לי או למשפחתי. המפגש הבא שלי עם נושא כיבוש דיר יאסין היה כשנה לאחר מכן, ב9 באפריל כאשר ראיתי קבוצה של יהודים (רובם בעלי חזות חילונית) וערבים מפגינים עם דגלי פלסטין מחוץ למוסד לחולי נפש, גבעת שאול, אשר מחו בקול רם כיוון שהמאבטחים בכניסה לא נתנו להם להיכנס לשטחי המוסד. כאן סקרנותי גברה והבנתי שמדובר בשרידי אותו הכפר כמו חדר השינה שלי. וכן, הבנתי את עיקרי הפולמוס בנוגע לאופן כיבושו אך מה שסקרנותי לא הצליחה לפענח עד היום היא מדוע על שרידי הכפר האחרונים נבנה בית חולים לחולי נפש אשר סגור בפני הציבור? מדוע דווקא במקום כזה לבנות בית חולים? אין עוד מה לראות ולחקור שם? יתר על כך, עד היום איני מבין מדוע כל פרטי הדו”חות שנכתבו לאחר הקרב חסויים. למה איננו פוטרים את התעלומות אחת ולתמיד. האם הציבור

מבוא קהילות יהודי בבל של תקופת התלמוד היו מהמרכזים היהודיים הגדולים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. תקופה זו, תחילתה מהימים שלאחר חורבן בית שני ומלחמות היהודים בכובשים הרומאים בארץ ישראל, שלאחריהן החלה שקיעה משמעותית במצב היהודים בא”י, וסופה בימי חתימת התלמוד ותקופת הסבוראים והגאונים שלאחריה. הקהילות בבבל היו מהקהילות המבוססות והיציבות הראשונות בעם ישראל בגולה, ולמעשה קהילות אלו היוו את יסודה וראשיתה של הקהילה היהודית הגלותית וממנה שאבו שאר קהילות ישראל המאוחרות את המבנה החברתי וההתנהלות הקהילתית לדורות רבים. בתוך הקהילה היהודית היה מבנה חברתי כלכלי ודתי מאד מאורגן, מבית מדרש ובית כנסת ועד ארגוני הצדקה והחסד בהם התאפיינו כל קהילות ישראל. ארגוני הצדקה בקהילות ישראל שראשית התפתחותם בימי המשנה והתלמוד, היו לסמל של חסד ומעורבות חברתית ולמקור גאווה ומופת לדורי דורות. בעבודה זו נסקור ונרחיב על אותן מסגרות הצדקה והחסד הקהילתיות שפעלו בקרב קהילות יהודי בבל של אותם ימים, נפרט על תיפקודן, על מקומן בקהילה ובעיר היהודית, על תפקידי החכמים והמנהיגים הדתיים במסגרות אלו ודעותיהם השונות בסוגיות צדקה וגמילות חסדים בתלמוד. כמו כן, נרחיב על סוגי הצדקה ואופני נתינת הצדקה והסיוע הסוציאלי בקהילה. האם הצדקה בבבל הייתה מאורגנת וממוסדת? האם חכמי בבל היוו עמודי תווך במתן העזרה ובפסיקת ההלכה בעניינים אלו? איך התנהלו ארגוני הצדקה ואילו פעולות של צדקה וחסד ננקטו לטובת הנזקקים? באיזו תדירות נגביתה הצדקה? האם היתה שקיפות באיסוף הצדקה? האם היתה סמכות לכפות על הצדקה? אילו סוגי עזרות סוציאליות היו בעדיפות גבוהה יותר? על כל זאת ועוד נרחיב בעבודה זו וננסה להבין איך נהגו הקהילות בעניין זה וכמה חשיבות ייחסו לאותם מוסדות צדקה וחסד.