עבודות אקדמיות

מבוא עבודה זו תבחן את הזיכרון, השיכחה ועיצוב הלאומיות הפלסטינית אל מול הלאומיות הציונית כפי שבאה לידי ביטוי בהנצחה ובזיכרון הלאומי, באמצעות שירה, פרוזה ואמצעים הנצחתיים שונים. בעקבות טראומת הנכבה וחווית הפליטות התפתח זרם של יצירה פלסטינית שעסקה בזיכרון, שכחה של הטראומה ובעיקר בהנצחת האתוס הלאומי הפלסטיני אל מול זה הישראלי, במטרה ליצור, כמעט יש מאין, סממנים של לאומיוצ פלסטינית המשמשת מקור לערגה ולגעגועים אל האדמה ותקומתו של העם. לפיכך אנתח בעבודה זו את תהליך הנצחה הפלסטיני, ואנתח בנוסף גם שתי יצירת לאומית, האחת ישראלית ציונית – חרבת חזעה מאת ס. יזהר, והשנייה לאומית פלסטינית – הבריחה מטול כרם מאת אינשאצי, כדי לעמוד על היסודות המאפיינים את היצירה הלאומית ואת המוטיבים של הנצחה, זיכרון ושכחה בלאומיות הפלסטינית אל מול הציונית.   תוכן עניינים מבוא: עמ’ 3 חלק א’ – הנצחה, זיכרון ושכחה בלאומיות הפלסטינית: עמ’ 4-10 חלק ב’ – תקציר הסיפורים – ניתוח וביקורת: עמ’ 11-19 חלק ג’ – דיון וסיכום: עמ’ 20 רשימת מקורות: עמ 21

תקציר מנהלים   מטרת העבודה הנוכחית הייתה לבדוק ולחקור את נושא זכיינות כגורם משפיע על אסטרטגיה ועל ניהול השיווק בכלל ברשת בתי קפה ארומה וברשת מסעדות אל גאוצ’ו בפרט. ממצאי המחקר מראים ששיטת הזכיינות הינה שיטת התרחבות מהירה ודי מוצלחת, במידה והוא מתוכננת מראש בצורה נכונה. כמו כן, כל רשת מפלחת ומגדירה שוק המטרה נכון לצרכיה וכן מבדלת וממצבת את עצמה בדרך שונה מהאחרת, כל זאת על מנת לתת מענה יעיל לצורכי הלקוחות הפוטנציאלים כדי לשמור על נאמנות לקוחות. יתרה מכך, קיום הזיכיון משפיע באופן שונה על כל ארגון מאחר ואסטרטגית הניהול הכוללת בתוכה את תהליכי התיכנון, הביצוע, הפיקוח והבקרה משתנים מרשת לרשת. זאת ראינו בניתוח של שתי שתי הרשתות ארמה ואל גאוצ’ו, זו מול זו ומצאנו כי החברות מנהלות את זיכיון בהתאם לחזונן ותפיסתן. בנוסף, למרות שלזכיינים חופש ניהולי מלא, הם מחוייבים על פי חוזה זכיינות לפעול על פי הכללים והנהלים הקבועים ע”י הרשת, ולגבי שתי הרשתות שנבחנו, חוסר פיקוח ובקרה עלולים להוביל לפגיעה קשה בתדמית ומוניטין של כל אחד מהרשתות. עוד נמצא מהמחקר כי ישנן נקודות ראות שונות של בעלי עניין בחברות הנחקרות כמו: מנהלים, עובדים, לקוחות, בעלי מניות וספקים. רוב נקודות הראות כלפי הזכיינות הן חיוביות בשל התועלת הכלכלית והרגשת הביטחון הניתנת ע”י היתרון לגודל של שתי הרשתות. מניתוח ממצאי המחקר ניתן להסיק שימוש בשיטת זכיינות נמצא במגמת עלייה, אך, לשיטה זו יתרונות וגם חיסרונות אבל אפשר לנצל היטב את היתרונות ולהתגבר על החסרונות ע”י הערכה נכונה של מצב השוק קביעת יעדים ניתנים להשגה בחירה נכנה של השותפים לזכיינות ישום נכון של הכלים הנבחנים כאן תוך כדי

מבוא   מרבית המעשנים ברחבי מדינות העולם מודעים במידה רבה להשפעות הבריאותיות השליליות אשר עלולות להיגרם כתוצאה מטבע פעולת העישון. מעבר לכך, סוגיית העישון זוכה גם לתשומת לב רבה מצד הממשלות והמערכת החוקית, כך שלמעשה ניתן לומר שקיימים כיום תחליפי מוסר שתכליתם להסדיר ולאזן השפעות שליליות אלה. עם זאת, תחליפי מוסר אלה נתפסים כ”חסרי שיניים” לנוכח לחצים פוליטיים וכלכליים שמפעילים יצרני הסיגריות ברחבי העולם. כשהם נהנים מהכנסות של עשרות מיליארדי דולרים בשנה, מנתבים יצרני הסיגריות משאבים רבים בכדי לממן לובי אקדמאי המציג השלכות בריאותיות מתונות יותר. בנוסף, יצרנים אלו גם מחזקים בצורה משמעותית את מערך השיווק והפצת הסיגריות בקרב אוכלוסיות מעוטי יכולת במדינות העולם השלישי, ובכך מציבים סימן שאלה גדול סביב סוגיית המוסר.   מטרת עבודה זו היא לבחון ולנתח בצורה אינטגרטיבית את סוגיית העישון בראי עקרונות המוסר העסקי. באופן ספציפי יותר, עבודה זו עוסקת בשאלה האם זה ראוי לייצר ולשווק סיגריות בשעה שמוצרים אלה עלולים לגרום לבעיות בריאותיות בלתי הפיכות ואף למותם של בני אדם ?   בכדי לבחון שאלה זו אציג מספר פרקים: בשני הפרקים הראשונים אציג את הרקע הכללי של שני ההיבטים הנחקרים בעבודה זו- נזקי העישון הבריאותיים כבבואה לסוגיית המוסר, וצמיחתה הכלכלית של תעשיית הטבק כבבואה לעסקים. בפרק השלישי, אמקד את הדיון בדילמת המוסר והעסקים של תעשיית הטבק תוך התייחסות לסוגיות מוסריות אקטואליות ובהם פרסום מוצרי הטבק והפצתן במדינות העולם השלישי. בפרק הרביעי של העבודה אערוך ניתוח ודיון מוסרי מעמיק בקשר לייצור ושיווק הסיגריות. למרות שסוגיה זו נבחנת בספרות האקדמית בעיקר בשנות ה-90 של המאה הקודמת,  עולה כי מעמדם של מנגנונים שונים בהבטחת המוסר של העסקים

מבוא רשימה זו באה לבחון את תפקידו של אחד האורגנים הבכירים בתאגיד – דירקטוריון החברה. במסגרת זו אבחן את תפקיד הדירקטוריון והשפעתו על התאגיד, בעליו המניות וכלל הגורמים הבאים במגע עם התאגיד. בחינה זו תראה כי הדירקטוריון הוא גורם מרכזי בחיי התאגיד וכמי שמקשר בין האסיפה הכללית בתאגיד, לבין המנהל הכללי. בהתאם לכך אבחן את חובותיו של הדירקטוריון  בהתאם לדין – חובת האמונים וחובת הזהירות, ואת המקור לאותן חובות – דיני הנזיקין (במסגרת חובת הזהירות) ודיני עשיית עושר ולא במשפט (במסגרת חובת האמון).   לאחר מכן אציג ואנתח כל חובה באופן נפרד, תוך הצגת המצבים המשפטיים ובחינתם בהתאם לחובות האמורות, כגון ניצול הזדמנות עסקית על ידי הדירקטור (במסגרת בחינה של חובת האמון) החלטה על החלטות פיננסיים של החברה (במסגרת חובת הזהירות). ניתוח זה טומן בחובו מבט בהחלטות של המשפט הישראלי והן של המשפט האנגלי, ובעיקר האמריקאי (דלאוור). לבסוף, אבחן באילו מצבים ניתן לבטח את הדירקטורים בגין הפרת הדין, ואת הרציונאליים לכך. בחינה זו תראה כי ביטוח בגין הפרה של הדין תינתן אך ורק בגין הפרה של חובת הזהירות, ולא הפרת חובת האמון, נוכח הטעמים למקורה של חובת האמון כפי שיובהרו להלן.   תוכן עניינים מבוא  2 א. מיהו הדירקטוריון ומהם תפקידיו וסמכויותיו 3-2 ב. חובת האמון של נשוא המשרה 10-4 ב.1. מקור חובת האמון ב.2. חובת האמון של נושא המשרה בדיני התאגידים ב.3. חובת האמונים של הדירקטור כלפי החברה ובעלי מניותיה ב.4. האיסור על נטילת הזדמנות עסקית של החברה ג. חובת הזהירות ומקורה 15-11 ג.1. כלל שיקול הדעת העסקי במסגרת הפרת חובת הזהירות ג.2. חובת הזהירות ובחינת שיקול הדעת העסקי

מבוא: בשלושת הימים הראשונים של מלחמת ששת הימים, שפרצה ב-5.6.1967, כבשה מדינת ישראל את כל השטח שממערב לנהר הירדן שהיה תחת שליטת הממלכה ההאשמית של ירדן מאז הסכמי שביתת הנשק שבין ישראל לירדן מה-4.3.1949 (הסכמי רודוס), שהיוו למעשה את סיום מלחמת העצמאות. עם כיבוש השטח, שעתיד לשנות גם את פני הפוליטיקה והחברה בישראל בעשורים שיבואו, נוספו למדינת ישראל קרוב למיליון תושבים פלסטינים בשטחי הגדה המערבית. תושבים אילו, חלקם צאצאי פליטים שגורשו או ברחו מישראל בזמן מלחמת העצמאות, החלו להתנגד לשליטה הצבאית של ישראל עליהם, והחלו בפעילות – צבאית (במקרים רבים תוך פגיעה באוכלוסיה אזרחית), מדינית, משפטית, כלכלית והסברתית – על מנת לסלק מעליהם את מה שנתפס בעיניהם כשלטון זר. כמו בכל פעילות אנושית המצריכה יותר מאדם אחד לביצועה, נזקקו הפלסטינים במאבקם לתקשר בינם לבין עצמם, בינם לבין תושבי ישראל ובינם לבין הקהילה הבינלאומית. השלטונות הצבאיים, ובעקבות כך אף מערכת המשפט הישראלית, ניסו למצוא את קו הגבול המפריד בין האסור למותר בביטוי הפלסטיני. כיאה למדינה דמוקרטית, הסיבות להגבלת הביטוי הפלסטיני היו תמיד ביטחוניות, קרי: האיסורים וההגבלות על חופש הביטוי נומקו תדיר בטענות של הגנה על הציבור. דא עקא, סקירה היסטורית של המגבלות שהוטלו על חופש הביטוי בשטחים מאז ראשית הכיבוש הישראלי ועד היום, מלמדת כי השיח הביטחוני וחשיבות ההגנה על חיי אדם מנוצלים לעיתים קרובות על מנת להשתיק גם ביטויים שהממסד הישראלי לא מסכים איתם, אך הם בוודאי אינם עולים ברמתם ובחומרתם לכדי רמות הסיכון הנדרשות על מנת לפסול ביטוי הנאמר בתוך שטחי מדינת ישראל. בבואי לכתוב את המחקר שלי בנושא, הופתעתי ממיעוט המקורות והעיסוק בנושא חופש הביטוי בשטחים. אומנם חופש הביטוי לכשעצמו

מבוא בהיותו של הפרט מבודד ומנותק מאחרים כמעט ונהפך לחסר אונים מול מנגנוני השלטון והכוח המצוי בידי המדינה, לכן ובכדי להגן על זכויות הפרט ולהביא לידי איזון בין הכוחות מתאגדים להם אנשים ומביעים את דעותיהם באמצעות המנגנון שנקרא “הפגנה”; ההפגנה מגלה צורת ביטוי המאופיינת בנוכחותם הפיזית של מספר אנשים במקום מסוים ולמטרה מסוימת והכל תוך יישום זכותם לחופש הביטוי, קרי הבעת דעתם בפומבי כנגד סוגיה מסוימת שיכולה להיות פוליטית או חברתית. וכפי שתיאר זאת כב’ השופט ברק בפס”ד כהנא[1] “החופש לביטוי הינו חירותו של האדם להשמיע את אשר בלבו ולשמוע מה שיש לאחרים להשמיע“, אכן במהותו של חופש הביטוי נמצאה חירות, שלשם הגשמתה מעניק הדין לבעליה זכויות נוספות הנגזרות מהחירות. זכויות נוספות אלה הנגזרות מהחירות הנ”ל הוכרו על ידי הפסיקה[2] כמצבור זכויות המהווים יחדיו הזכות לחופש הביטוי, כאשר בגרעין חופש הביטוי מצויה חירות הפרט לשמוע ולהשמיע ובחוצות חופש הביטוי או בפריפריה של חופש הביטוי מצויות “הנגזרות” הזכויות הבאות כדלקמן: *הזכות לקבלת מידע  *הזכות להגיב על מידע  *חופש ההפגנה  *חופש ההתאגדות  *חופש העיתונות  *זכות הגישה לאמצעי התקשורת. וכפי שנאמר ע”י כב’ השופטת דורנר בפס”ד קידום[3] בהעדרם של הזכויות הנגזרות הופך חופש הביטוי לאות מתה. כך לדוג’ אם המשטרה מנעה מקבוצת אנשים להתאסף ולערוך הפגנה הרי בעצם חופש הביטוי שלהם נשלל ונמנע מהם להשמיע את אשר בליבם; או לחלופין אם המשטר מונע מאנשים להפגין הרי בד בבד נשללה מהם הזכות לבטא את עצמם ולהשתתף בשיח הדמוקרטי. בשלב מקדמי זה ראיתי לנכון להבהיר מדוע אנו צריכים חופש הביטוי המעגן בתוכו זכות ההפגנה וזכויות נגזרות אחרות, הרי מספר בלתי מבוטל של מדינות מגבילות את

מבוא   חופשת לידה לגברים היא זכות שהתקבלה במספר מדינות, שמאפשרת לאבא לקבל זמן פנוי מהעבודה כדי להיות זמין ולסייע ואפילו להיות הגורם המוביל בטיפול בצרכי התינוק. המשמעות היא שאבא יכול לקחת זמן מתוכנן לפני, במהלך או אחרי הלידה כדי לסייע למשפחה להתאקלם ולהתרגל לשינוי החדש של הרחבת המשפחה, מרגלית, (2019). במדינות מסוימות, חופשת לידה לגברים עשויה לכלול זמן פנוי משולם מהמעסיק, כדי לסייע לצרכי המשפחה. במדינות אחרות, החופשה עשויה להיות ללא שכר או בפחות זמן פנוי מתוכנן. חופשת לידה לגברים משקפת רצונות מתפשרים של החברה לפעול בתור משפחה ולעזור להתאים לצרכי התינוק בזמן שבו הוא יצטרך לקבל טיפול מיוחד מהוריו, שטייר, (2022).   החוק המתייחס לחופשת לידה לגברים יכול להיות שונה בכל מדינה ובעל תאריך משלו. כמה מדינות קיבלו חוק זה כבר לפני שנים רבות, בעוד שאחרות קיבלו חוק זה רק בשנים האחרונות. . Gornick,  & Meyers (2009) כדי לקבל את זכות החופשה לידה, האב חייב להיות עובד תחת חוזה עם מעסיק, וכן להיות זכאי לקבל תשלום בגין ימי חופשה משכר. בנוסף, חוק החופשה לידה מאפשר לאב לבחור להקציב את חופשת הלידה שלו לזמן עד תשעה חודשים לאחר הלידה, אם יש לו את הסכם עם המעסיק . חוק שינויים בהסדר תקופת הלידה וההורות (תיקוני חקיקה(,התשע”ז-2017 למשל, בארצות הברית, חופשת לידה לגברים הוכרזה בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת על ידי החוק הפדרלי לזכויות המשפחה והחופשה. בישראל, חוק החופשה לידה עודד לאבות לקחת זמן מתוכנן לפני, במהלך או אחרי הלידה כדי לסייע למשפחה להתאקלם עם השינוי החדש של התינוק, ונכנס לתוקף בשנת 1998. . Gornick,  & Meyers (2009) לפי חוק

  מבוא לאורך השנים, ולמעשה מקום המדינה עומדת מדינת ישראל בפני מכשולים לא מעטים, איתם צריכים אנו להתמודד, ולא פעם מצבים אילו גורמים למדינה להתמודד עם שאלות קשות ומוסריות שקיומן הכרחי למהלך. מקדמת דנא, חיי האדם במדינת ישראל נתפסו כערך עליון שיש להגן עליהם בכל מחיר. שאלה זו עלתה לאחרונה לסדר היום עת חזרתו של גלעד שליט, והביקורות שעסקו “במחיר” ששולם בעדו, אך למרות הכול, הרוב הבינו שהמעשה הנכון היה להחזירו לביתו. לאורך כל הדרך על מדינה מתוקנת כמדינת ישראל, לזכור כי למרות הכאב, אין היא יכולה לנהוג כפי שנוהגים כלפיה ארגוני הטרור, ולבחון שבעתיים את הפעולות שרוצה היא להפעיל כנגד ארגון הטרור, על מנת לשמור על הקו שיפריד בין מדינה לארגון טרור. על הבחנה זו עמד השופט ח’ כהן באומרו כי ” ומה נשתנתה לחימת המדינה מלחימת אויביה, שזו נלחמת תוך כדי שמירת החוק, ואלה נלחמים תוך כדי הפרת החוק. עוצמתה המוסרית וצדקתה העניינית של לחימת השלטונות תלויות כל כולם בשמירתם של חוקי המדינה[1]. האינטרס החברתי העיקרי של מדינה הוא הצורך להגן על ביטחונה,על אחת כמה וכמה שמדובר במדינה מרובת אויבים כמדינת ישראל.יחד עם זאת מדינה חייבת להכיר ולכבד את זכויות האדם ואת החירות לה הוא זכאי,מעצם היותו אדם,בין עם מדובר באזרח או בזר.עיקרון זה נכון גם במצב בו מדובר באזרח זר המזוהה עם ארגון אנטי ישראלי,הנמצא בישראל “שלא מבחירה” על מנת לשמש כקלף מיקוח. בעניין זה נתן דעתו בית המשפט באומרו כי ” ההגנה ושמירה אלה על החירות והכבוד פרוסים גם על חירותו וכבודו של מי שהמדינה מבקשת לעצרו במעצר מנהלי [2] “. אחת הפעולות שנבחנו ברמה המוסרית