עבודות אקדמיות

מבוא תופעת האלימות הבית ספרית, משכה את תשומת ליבם של חוקרים רבים במשך מספר לא מבוטל של עשורים (Addington & Yablon, 2011). בשנים האחרונות, אנו עדים לעליה בשכיחות ההתנהגויות האלימות בתרבויות שונות. עלייה זו, אינה פוסחת גם על ילדים ובני הנוער. מחקרים רבים מעידים, כי אחוז גבוה מהעלייה באלימות ניתן לקשור לבני נוער, הנמצאים בתוך מסגרות החינוך. יחד עם זאת, את העלייה הדרמטית הזאת ניתן לשייך, בין היתר, למודעות הגוברת בחברה לתופעת האלימות, המעלה גם את הרצון לדווח (הורוביץ,2000). ניתן לומר, שכיום, האלימות ובעיות המשמעת שנוצרות כתגובה לכך, חדרו אל מערכות החינוך ואף, משבשות את התנהלותן התקינה. לא מבינה בעיות המשמעות נוצרות כתגובה לאלימות? לא נשמע לי נכון. התלמידים אינם לומדים והמורים אינם מסוגלים ללמד (מקור). התוצאה היא, שהטיפול בנושא האלימות בבתי הספר הפך לנושא מרכזי על סדר היום הבית ספרי. קיימים ניסיונות שונים ללמוד על האלימות במוסדות החינוך, לזהות דרכי פעולה, לטפל בתופעה ובתוצאותיה, וגם לקדם את מניעתה. אי לכך, בתי הספר נאלצים להקצות רבים ממשאביהם, המוגבלים ממילא, לאמצעי אבטחה ומניעה. כללית, ניתן לומר, שאיכות החיים ורמת החינוך של הילדים מתדרדרת (Berliner., & Biddle, 1995). האלימות משבשת את תפקודו הרגיל של בית הספר, התלמידים אינם לומדים והמורים אינם מסוגלים ללמד. היא מדרדרת את איכות החיים ואת רמת החינוך של הילדים, ומאלצת כמה בתי ספר להקצות רבים ממשאביהם המוגבלים ממילא לאמצעי אבטחה ומניעה (Berliner & Biddle 1995 יחד עם זאת, עיקר הבעיה נמצאת דווקא, במעורבות ובחשיפה היומיומית של בני הנוער לאלימות בדרגות חומרה שונות כגון, הצקות, קללות, חרמות, פגיעה ברכוש, סחיטה, דחיפות וקטטות. לפיכך, מדיניות מערכת החינוך בישראל, בכל הקשור לתופעת

 מבוא  תופעת האלימות והגזענות במגרשי הכדורגל מטרידה רבים.  אמצעי התקשורת “מכניסים” את האלימות הפיזית והמילולית הביתה ולא מעט בני נוער נחשפים לה ישירות כשהם מבקרים במגרשי הכדורגל ומשם הדרך למפגן אלימות הוא קצר ביותר. תופעת האלימות במגרשי הכדורגל מוכרת ונפוצה בעולם כולו. בכל מדינה קיימת התופעה במימדים אלו או אחרים לדוגמא בבריטניה צמחה בשנות החמישים תופעת החוליגניזם הנוראית תופעת אלימות זו גבתה את חייהם של מאות אוהדים ואזרחים מחוץ לתחומי המגרש , מארגני התחרויות והמנהלים של מועדוני הכדורגל באירופה בעיקר, עושים רבות בכדי למנוע מהומות וקרבות במסגרת המשחק, כמו גם בסביבת המגרש לפני ואחרי. המציאות מוכיחה שוב ושוב כי תופעת האלימות והתוקפנות קיימת בקרב הקהל וכי הבעיה הינה שורשית ומשותפת לכל התרבויות אשר מניתי בעבודה זו, 2009)  (Moehler בשנים האחרונות האלימות בכדורגל תופסת מקום מרכזי בשיח הציבורי בישראל: התקשורת כמו גם פוליטיקאים רבים עוסקים בכך באינטנסיביות, והדבר בא לידי ביטוי בתהליכי חקיקה לאורך שנות ה-2000 שבמרכזם חוק איסור אלימות בספורט 2008 ,לצד ניירות עמדה של גופים ציבוריים שונים (בן פורת, 2003) בר אלי וזמרי (2002) מגדירים אלימות בספורט באופן הבא:”..כל צורה של התנהגות מתנצחת,המנוגדת לכללי המשחק הרשמיים, שמטרתה לפגוע או לפצוע באחר שאינו מעוניין לקבל את ההתנהגות התוקפנית, או להרוס ולחבל ברכוש. המקור של ההתנהגות הוא באירוע הספורט או בקבוצת ספורט ומתרחש לפני, תוך כדי או אחרי אירוע הספורט”.   האלימות קיימת לפי החלוקה הבאה: הראשונה, אלימות שאינה פיזית – קללות כלליות כולל שריקות בוז, קללות המופנות לקבוצה מסוימת הכוללות קריאות והערות גזעניות וקללות אישיות מותאמות לקורבן. השנייה, אלימות פיזית מרחוק-  כתובות נאצה,השלכת חפצים קרים, שימוש באמצעים חמים (אמצעי לחימה

מבוא האב-טיפוס של האלימות האנושית, על פי ספר בראשית, נמצא במסגרת המשפחתית דווקא. הסיפור מציג לפנינו את הטבע האנושי: רגשות תחרות וקנאה לצד יסודות של בחירה והכרעה מוסרית. לאחר הגירוש מגן עדן אנו פוגשים בקין והבל. שני הבנים עולים על הבמה בזה אחר זה ונעים בשני צירים מקבילים; נולדים ומתפרנסים. המתח ביניהם נוצר בעקבות יחסו השונה של האל אל כל אחד מהם. עקב כך מתרחש רצח. אח הורג את אחיו. סיפור קַיִן והֶבֶל, המסופר בתחילתו של ספר בראשית פרק ד’, הוא סיפור על קנאה ורצח בין אח לאחיו. בסיפור זה קם קין על הבל אחיו והורגו, משום קנאתו בכך שמנחתו של הבל לאלוהים נענתה, שלא כמנחתו של קין עצמו.   גם במשפחות הכי טובות קורה לפעמים שההורים אוהבים יותר או מעדיפים את אחד מילדיהם. כך אצל רבקה ויצחק ביחסם לזוג תאומיהם או אצל יעקב הממשיך את הדפוס ביחס לבנו יוסף. אין המצב שונה במשפחת אדם וחוה, אך אצלם היחס המועדף מגיע מאלוהים, מעין הורה שלישי, שלהתערבותו השפעה ניכרת על היחסים בתוך המשפחה   האקספוזיציה של הסיפור מציגה את שני הבנים. וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה’: וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה (בראשית ד’ 2-1).   קין נולד ראשון. ציון לידתו, וַתֵּלֶד, מופיע אחרי פירוט שלבי התהליך: וְהָאָדָם יָדַע; וַתַּהַר חוה: שני ההורים היו שותפים פעילים בתהליך, והתוצאה הייתה לאירוע מרכזי בחייהם. ואין בכך פלא. קין הוא הבכור, ומשום כך הוא זוכה מאימו למדרש השם החצוף: קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה’. חוה מתגאה ביצירתו עד

מבוא: –“אמת ויציב- אמת עדיף”– “הצבא הוא בטחון המדינה, המשטרה – כבודה. הצד השווה שבהם הוא שאלה ואלה מלומדי מלחמה. אנשי סדר ומשמעת, שחובה קודמת אצלם לכל, אפילו לחיים. בעוד שהצבא כוחו כלפי חוץ, המשטרה – כוחה כלפי פנים. תפקיד הצבא לשחרר, למחוץ ולהשמיד את האויב, והמשטרה – תפקידה לא רק בגלוי פושעים (ואפילו לא רק במניעת פשעים), אלא עליה לתת עזרה והדרכה לכל אזרח קטון וגדול. איש ואישה. בגלל התנאים ההיסטוריים נוסף למשטרת ישראל גם תפקיד חינוכי- לאומי. מחובתה לחנך מחדש את העם היושב בארצו לאהוב את מדינתו גם אם מתנגד הוא לממשלתה. מותר לכל אזרח להתנגד לממשלתו, אך לא לפגוע בחוק … השוטר הוא הגילוי הראשון, המתמיד והיום-יומי בכפר ובעיר, של שלטון המדינה. בדרך ששלטון זה יתגלה על ידי השוטרים, על ידי ניקיון כפיים, חריצות, אהבת המולדת, אהבת האומה, עזרה לעולים חדשים ומסירות לתפקידים הקשים המוטלים על המדינה, ייווצר יחס חדש לא רק לשוטר אלא גם למדינה ולחוק. החוק בישראל לא גזרה הוא, אלא ביטוי לרצונו וחזונו של העם, ואין דבר נעלה יותר מאשר לשרת את רצון העם המתבטא בחוקים שהוא יוצר לעצמו באורח דמוקרטי”. המשטרה הינה גוף שאמון בין היתר לשמור על ביטחון הציבור ולמנוע פגיעה בזכויותיו וחירותו, אך לצערנו לא אחת מתברר הפרדוקס לפיו המשטרה האמונה על שמירת זכויותיהם של אזרחי המדינה, היא היא דווקא זו שפוגעת בזכויות האדם והאזרח. בכדי שהמשטרה תוכל למלא אחר משימותיה, החוק מסמיך אותה להפעיל כוח, שכן “השימוש בכוח לא יהא מותר אלא אם החוק מסמיך לעשות שימוש כזה, כאשר תפקיד השוטר מחייב זאת והוא הכרחי ומוצדק בנסיבות העניין. אנשי משטרה

מבוא סרטו של רוג׳ר קורמן ע״פ סיפורו של אדגר פו ״נפילת בית אשר״  עוסק במערכת היחסים המורכבת בין אחים ממשפחת אשר בנקודה בה מנסה גורם חיצוני להפריד ביניהם. סיפור זה של פו, כמו יצירות רבות פרי עטו,  שייך לז׳אנר הספרות הגותית.   בית אשר שנמצא במקום מבודד ומהווה מיקרוקוסמוס לקיומם של האחים ומטאפורה לנפש האדם. מערכת היחסים המורכבת בין האחים מייצגת את המאבק בין המודע לתת מודע בנפש האדם. כל מרכיבי הנרטיב הגותי, גם ספרותי וגם קולנועי, מתפרשים בראי התיאוריה הפרוידיאנית כמקבילים לתהליכים בנפש האדם, מנגנוני הגנה וחלקים שונים במבנה אישיות האדם.   שאלת המחקר של העבודה הנוכחית הינה: מהי משמעותם האלגורית של האלמנטים הגותיים בסרטו של קורמן בראי התיאוריה הפרוידיאנית.  לכל אלמנט ישנן משמעויות שמשקפות מושגים של התיאוריה הפרוידיאנית, וכך נוצרות מטאפורות ואלגוריות שונות שמדגישות את הדרכים הנסתרות בנפש האדם.   מבחינת השפה הקולנועית, בחר הבמאי להשתמש בלוקיישנים אפלים ומסוגננים, תאורה מלאכותית באופן מוגזם, ואלמנטים אקספרסיוניסטים המתבטאים במונטאז׳ מתוחכם ומסוגנן של כל מרכיבי החומר המצולם, עיצוב החלל, נוכחות של ציורים בסגנון אקספרסיוניסטי מובהק ובחלום בלהות של פיליפ וינתרופ. כל מרכיבי השפה הקולנועית משרתים את ההקשר הפרוידיאני של בית אשר.   פיליפ וינתרופ, הגורם החיצוני שמגיע אל המיקרוקוסמוס של בית אשר, מייצג את הקודים והנורמות החברתיות – תרבותיות,  מאדלן מייצגת את המודע, ורודריק – את התת מודע. לפני הגעתו של הגורם החיצוני, סדר חייהם של מאדלן ורודריק היה אזוטרי, ללא קשר לנורמות החברתיות – כלומר מבוסס על ליבידו בלבד.  ע״פ פרויד,  ליבידו מייצג אנרגיה שמכילה בחובה את כל היצרים הקשורים למושג ״אהבה״, לכן מערכת היחסים של האחים הינה יצרית, וסבירות

מבוא תיאורטי עבודה זו תחקור את האמון בממשלה בזמן אסון השייטת (שם הקוד הצהלי היה שירת הצפצפה) שקרה בחודש ספטמבר 1997. מטרת העבודה היא לחקור את מידת האמון של הציבור בממשלה בזמן האירוע ולאחריו. מטרת המחקר לבחון את השפעת האירוע על אמון הציבור בממשלה, הנושא ייבדק באמצעות שתי תיאוריות  התיאוריה המבנית-תפקודית ואסכולת סדר היום. התיאוריה המבנית-תפקודית תפקידה  של התקשורת היא לשקף את המציאות והיא מוגדרת גם כלב השמירה של הדמוקרטיה. התקשורת מהווה מראה ותשקף במדויק את האירועים והתהליכים החברתיים. התקשורת פוקחת עיין ומתריעה על  פעולות חריגות של השלטון. מידע מעורפל או לא מבוקר, חדשות מבולבלות לדוגמא, עלולים להוות איום של ממש על היציבות החברתית, עד כדי גרימת בהלה. דיווחים חוזרים ונשנים, אפילו על נושאים כבדי משקל  עלולים ליצור רוויה. תקשורת ההמונים תורמת לפעולתו התקינה של השלטון, בייחוד במשטר דמוקרטי.  (כספי, 2011) אסכולת סדר היום אסכולת קביעת סדר היום. (תקשורת המונים: אסכולת קביעת סדר היום המאוחרת) אסכולה זו גובשה בשנות ה 70 ומתמקדת ביכולת של אמצעי התקשורת לקבוע את סדר היום. התקשורת מכתיבה לנו על מה חשוב שנחשוב, למשל, שיותר חשוב להתעסק בסוגיה הביטחונית מאשר במצב הכלכלי. ברגע שאירוע מסוים קיים בתקשורת סימן שהוא חשוב. לתקשורת ההמונים יש השפעה מכרעת על סדר היום הציבורי. נושאים הזוכים לסיקור תקשורתי נתפסים כחשובים יותר מן הנושאים הבלתי מסוקרים, היקף הסיקור התקשורתי וטיבו משפיעים על הדגשת חשיבותם היחסית של היבטים ספציפיים בנושאים המסוקרים (קרניאל, 2009). סדר היום נקבע בהתאם להבלטה וכך התקשורת מסיבה את ליבנו לאירוע  ע”י בולטות הידיעה. מבחינים בין 3 סוגים של סדר יום כל אחד משפיע ומושפע מהאחרים ובכל פעם יש לבדוק את

מבוא עבודה זו עוסקת באמונה ודימוי עצמי בקרב סטודנטים חילוניים ודתיים. רוב היהודים הישראלים סבורים שהחיים הציבוריים במדינת ישראל צריכים להתנהל על פי המסורת היהודית הדתית, ומרביתם מאמינים שיש לדת מקום במדינה. האמונה נחשבת לבסיסה של הדת, שכן הסברים רבים אודות טבעם של המציאות, הקיום והעולם, אינם נגזרים ישירות מההתנסויות החושיות, הלשוניות והתחושתיות האנושיות. למעשה, כל תפיסת עולם, מחייבת אמונה בבסיסה, שכן מהווה השלכה של העולם הסובייקטיבי. בגישה הדתית, רעיון האמונה מגדיר ישירות את הידע האנושי, או לפחות את רובו. מלבד האמונה המניעה את האדם לפעול, קיים הדימוי העצמי שהוא תכונה הנבנית, מתפתחת וניתן להעלותה.  היא אינה תלויה בגורמים חיצוניים, אלא רק באדם עצמו. הדימוי העצמי נבנה באמצעות קבלת העצמי, נטילת אחריות אישית, אותנטיות, פתיחות, ידע על העצמי, ועקביות. עבודה זו תעסוק בבחינת הגדרת האמונה, כוח עליון, גורל ומזל בקרב סטודנטים חילוניים ודתיים, בחינת השפעתה של האמונה על ההצלחה והכישלון בלימודים ובחיים האישיים והחברתיים. כמו כן, עבודה זו תבחן את מושג הדימוי העצמי, תדון במחקרים בנושא, ותקבל נתונים על הדימוי העצמי בקרב אנשים שונים. מהם הגורמים לדימוי עצמי גבוה או נמוך, וכיצד הם באים לידי ביטוי אצל בני האדם בכלל, וסטודנטים בפרט. יתר על כן, עבודה זו תדון בהבדלים בין האוכלוסייה הדתית לחילונית בהיבטים שונים, כיצד הם תופסים את האלוהים כמשפיע על דרך חייהם, האם יש להם שליטה על חייהם או שמא הכול בידי שמיים וגורל. בחרנו לחקור את נושא זה של דימוי עצמי ואמונה בקרב סטודנטים חילוניים ודתיים משום ששתינו סטודנטיות חילוניות הלומדות באוניברסיטה דתית, וסיקרן אותנו לדעת האם קיים הבדל בין התפיסה שלנו כחילוניות את ההצלחה והכישלונות שלנו,

מבוא בבסיסה של עבודה זו עומדת ההנחה שמאחורי כל תופעה אמנותית קיימת תופעה תרבותית רחבת היקף, המכילה ונשענת על תפיסות פילוסופיות. מטרת העבודה היא בחינת הקשר בין אמנות הגוף הרדיקלית, אמנות בה האמן מענה את גופו והופך את עצמו לעבודה עצמה, לבין התרבות בה היא מתקיימת. נשאלת השאלה, מדוע אמניות מסוימות בוחרות להשחית את גופן? האם אפשר להתייחס לתהליך זה ולתוצר שלו כאמנות? ומה מניע את האמניות הללו? בעבודה זו אעסוק בדימוי גוף האישה בעידן הפוסט מודרני, תוך בחינת הקשר לאמנות הגוף הרדיקלית. ההגות הפוסטמודרניסטית עוסקת בשאלות כמו מיהו ה”אני” ומיהו ה”אחר”, מהו טיב היחסים בין ה”אובייקט” ל”סובייקט”, והאם קיימת אמת אבסולוטית. לנדאו-פינסקי, יוצאת מנקודת ההנחה כי כל יצירה אמנותית נוצרת בהקשר תרבותי מסוים. לטענתה אמנות הגוף הרדיקלית נוצרה בהקשר של התרבות הפוסט מודרנית המנסה לחקור את גבולות האני. אמנות זו, מעצם עיסוקה בגוף, באופן טבעי, נוגעת להיבטים של תחושת ערך עצמי ודימוי גוף. בעבודה זו אראה, כיצד דימוי גוף נבנה בקונטקסט של תרבות מסוימת ואיך אמנות הגוף הרדיקלית מערערת עליו. למעשה ברצוני להראות שהתרבות מתווכת תהליכים פסיכולוגים פנימיים של ערך ודימוי גוף, ובאופן ספציפי יותר תרבות המערב בעידן הפוסט מודרני היא חלק מתהליך של אובייקטיביזציה של הגוף. העבודה תעסוק באופן בו אמנות הגוף הרדיקלית מהווה ביטוי חתרני כנגד תהליכים המאפיינים את העידן הפוסט מודרני. תהליכים של תרבות הצריכה הרואה בגוף כאובייקט חיצוני לנו, נתון למניפולציות, בכדי שיתאים לצרכינו ואף ישרת מטרות כלכליות. על מנת להציג טענות אלו, תחילה אגדיר מהי אמנות המיצג ואתמקד בתת תחום שלה, אמנות הגוף הרדיקלית שכן בו עוסקת עבודה זו. לאחר מכן, אעסוק בהגות הפוסט

מבוא “התפשן בשדה השיפון” פורסם ב-1951 וזכה להצלחה מיידית. מאז הפך לספר קלאסי, כמו גם דמותו של הולדן קולפילד, הנער המתבגר הזועם על עולם המבוגרים ורואה בו בעיקר זיוף. העלילה מסופרת אחרי התרחשותה, כאשר המספר מצוי ככל הנראה בבית משוגעים, והוא נזכר בפנימיות השונות שבהן היה ומהן סולק או עזב. הרציג, במחקרה על העולם בסיפורת, מחלקת את היצירה הספרותית לבעלת שני מאפיינים מרכזיים: חיקוי דמוי מציאות וחיקוי אמנותי (1989). חיקוי דמוי מציאות שורשיו בתורתו של אריסטו בדבר המימזיס, כאשר הפעולה והעלילה הם המניעות את עלילת הגיבור של הרומן. חיקוי דמוי מציאות מכיל אלמנטים כמו הסיבתיות, סיבה ותוצאה הקיימת במציאות וזוכה לחיקוי ברומן, זמן התרחשות, מקום, אירועים היסטוריים כולם יכולים “להילקח” מהמציאות ולהיות מושתלים ברומן, כדי לייצר אשליה של מציאות. מצד שני, החיקוי האמנותי, הוא כזה שמדגיש את האמצעים האמנותיים. בקשר לגישה זו מרחיבה הרציג לגבי הפורמליסטים הרוסים, כמו למשל שקלובסקי שהמציא את מונח ההזרה. בתור דוגמא הוא מביא את הסיפור של טולסטוי “חולסטומר”, שבו כל הסיפור מסופר מנקודת תצפית של סוס. וכך נוצרת “הזרה” למציאות, כי הסוס לא מבין מה מתרחש ורואה את המציאות שבני אדם רגילים אליה במבט חדש. אבל זאת רק דוגמא אחת, שכן יש אמצעים אמנותיים רבים. בעבודה זו ארצה להתמקד באמצעים האמנותיים שבהם משתמש סאלינגר כדי להעביר את דמותו האמינה של קולפילד, ואת המסרים של הספר נגד החברה. וזאת למרות שהולדן בעצמו מצהיר שהוא אינו אמין. שאלת המחקר: באיזה אמצעים אמנותיים משתמש סאלינג’ר ב”התפסן בשדה השיפון” ומה תפקידם בבניית העולם המיוצג? נילי דינגוט (2000) במחקרה על הרומן, מציינת שהולדן הוא מספר שהאמינות שלו מפוקפקת הוא בז