(12/04/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

סמינריון מילת נשים – מימוש הזכות לתרבות או הפרת זכויות אדם

מבוא

 

“הייתי בת שש אותו לילה, כששכבתי במיטתי חמה ונינוחה שרויה בנועם שבין ערות לשינה, וחלומות הילדות הבהירים מרחפים סביבי ברצף מהיר כפיות קסומות. חשתי משהו נע מתחת לשמיכות, כמו יד ענקית, קרה וגסה, ממשש את גופי, כמחפש. בו-בזמן סגרה יד אחרת את פי לבל אצרח, קרה וגסה וגדולה כמו היד הראשונה. הם נשאו אותי לחדר האמבטיה… דומה היה שהעולם נעטף ערפל כהה שמנע ממני לראות… אני רק זוכרת שהייתי מפוחדת ושהם היו רבים, ושמשהו שדמה ללפיתת ברזל אחז בידי ובזרועי ובירכי, עד שלא יכולתי להתנגד ואפילו לזוז. אני זוכרת גם את המגע המקפיא של אריחי חדר האמבטיה מתחת לגופי העירום… וצליל קרצוף שהזכיר לי את הקצב המשחיז את סכינו לפני שהוא שוחט כבש… דמי קפא בעורקי, חשבתי שגנבים פרצו לחדרי וחטפו אותי ממיטתי. הם התכוונו לשסף את גרוני, כמו שתמיד קרה לילדות לא ממושמעות כמוני בסיפורים… לא יכולתי לראות, ואיכשהו נדמה היה לי שהפסקתי גם לנשום. אבל בעיני רוחי ראיתי את הלהב מתקרב אלי יותר ויותר. משום מה לא התקרב לצווארי כפי שציפיתי, אלא לחלק אחר של גופי, אי-שם מתחת לבטני, כאילו תר אחר משהו החבוי בין ירכי. באותו רגע תפסתי שירכי פושקו לרווחה, ושתי רגלי מורחקות בכוח זו מזו… ואז, לפתע, צנח הלהב המתכתי החד אל בין ירכי ושם קטע פיסת בשר מגופי. צרחתי מכאב למרות היד ההדוקה שאטמה את פי… לא ידעתי מה חתכו מגופי ולא ניסיתי לגלות, רק בכיתי וקראתי לאימי לעזרה. אבל הזעזוע הקשה מכל היה כשהסתכלתי סביבי ומצאתי אותה עומדת לצידי… בקרב כל הזרים האלה, מדברת אליהם ומחייכת אליהם, כאילו לא נטלו זה עתה חלק בטבח ביתה. נשאו אותי בחזרה אל מיטתי. ראיתי אותם תופסים את אחותי, שהייתה צעירה ממני בשנתיים, בדיוק כשם שתפסו אותי כמה דקות קודם…”

(מתוך: אל-סעדאוי נואל, מאחורי הרעלה: נשים בעולם הערבי, 1988, עמ’ 19-20).

 

מנהג מילת הנשים החל במצרים בתקופה הפרעונית הפגאנית (בן שימול, 2010). על מנת להבין את הרקע למנהג זה, חשוב קודם להכיר את הלך הרוח של החברה המצרית המסורתית באותם ימים; החברה המצרית המסורתית שומרת בקפדנות על חלוקת התפקידים בין המינים. הגבר המצרי הכפרי נמדד על פי יכולתו להגדיל את רכושו ולהעמיד יורשים זכרים, וכן על פי יכולתו לשמור על כבודן של בנות משפחתו, אשתו ובנותיו. אישה שזנתה לבעלה או בת שאיבדה את בתוליה מערערות למעשה את הנורמה המגדרית. החברה הכפרית רואה זאת ככישלון של אבי המשפחה, שלא הצליח לשלוט על בנות ביתו, ומשום כך עלול האב לאבד את כבודו (אל-סעדאוי, 1988). ערעור של הנורמה המגדרית ואיבוד הכבוד הגברי עלולים לזעזע את הסדר החברתי בכפר. כדי למנוע מצב כזה, מקפידה החברה המצרית המסורתית להעביר את בנותיה תהליך חינוכי, שבו הן לומדות מהו תפקידן המגדרי. הילדה המצרית לומדת כי רעיה ואישה טובה היא אישה היודעת שהגבר, אביה או בעלה, הוא המושל בה והיא כפופה לו. ייעודה המגדרי של האישה מתבטא בכושר הילודה וביכולתה להעמיד צאצאים זכרים, שירשו את אביהם ויביאו לו כבוד. בת הנולדת למשפחה שכזו נתפסת כמעמסה כלכלית על משק הבית, ומשום שלא תוכל לרשת את אביה ממהרים לחתנה עם הגיעה לגיל הפריון. עם נישואיה עוזבת הבת את בית אביה ועוברת לרשות בעלה )אל-סעדאוי, 1988).

בימי הפרעונים רווחה בחברה המצרית הפטריארכלית האמונה כי הנשים המצריות מלאות תאווה מינית (בן שימול, 2010). תאווה זו עלולה לגרום לערעור הסדר החברתי, ולכן יש לפעול כדי לרסנה ולנטרל את האישה מלהפוך לפתיינית. מנהג זה נבע מהאמונה כי בכוחו של הפיתוי להפוך את האישה לשולטת ולאקטיבית, ואת הגבר לנשלט ופאסיבי, והדבר עלול לערער את יחסי הכוחות בחברה הפטריארכלית ולגרום לגבר לאבד את בעלותו על גופה של האישה. למעשה, בכוחה של האישה הפתיינית לשעבד את הגבר לצרכיה ובכך לשלול ממנו את בסיס כוחו. דרדור מעמדו של הגבר על ידי האישה המפתה כמוהו כחורבנה של התרבות הפטריארכלית (אל-סעדאוי, 1988). אם כן, החברה המצרית הפטריארכלית ראתה הכרח בריסונן של בנותיה כדי לשמר את הסדר החברתי הקיים. לצורך כך הונהג טקס מילת הנשים שכל ילדה חייבת לעבור.

עם כניסתה של דת האסלאם למצרים נראה כי מנהג מילת הנשים כבר היה נוהג מושרש בחברה המצרית, ולא היה בכוחם של אנשי דת האיסלאם להילחם במנהג זה. לפיכך, בדומה למנהגים קדם-אסלאמיים אחרים, נאלצו אנשי הדת לקבל את מנהג מילת הנשים ולאשרו הלכתית (בן שימול, 2010). האסלאם מצא את הצידוק ההיסטורי למנהג במעשה המקראי שהתרחש בין שרה, אשת אברהם, לשפחתה הגר. כאשר שרה לא הצליחה להעמיד לאברהם צאצאים, היא הציעה לאברהם את שפחתה הגר שתעמיד לו יורש. אברהם נענה לשרה ולקח את הגר להיות לו לפילגש. מהיחסים החדשים בין אברהם להגר נולד ישמעאל, בן בכור לאברהם. לאחר מכן, ילדה שרה את יצחק. למרות הולדת בנה יצחק, חשה שרה כי מעמדה בתור אשת איש ומעמד בנה כיורש חוקי יחיד נמצאים בסכנה נוכח התנשאותה של הגר על גבירתה וחיבתו של אברהם לבנו הבכור ישמעאל (אשמן, 2008). קנאתה של שרה בערה בה, והיא נדרה נדר לכרות שלושה איברים מגופה של הגר. אברהם חשש כי שרה תטיל מומים כבדים בגופה של הגר, ויצא בניסיון להגן על הגר. כדי למתן את מעשיה של שרה, ייעץ אברהם לשרה שתנוקבנה שתי אוזניה של הגר והיא תעבור מילה (קיסטר, 1999). ומכאן שעל הנשים כולן לעבור את טקס המילה.

לאור הצורך בריסון מיני, ולאחר שהובא לכך צידוק הלכתי, מתבצע המפגש הראשון בין האישה בימי ילדותה לדאיה (Al-Hamamsy, 1973). “דאיה” הוא כינוי הניתן למיילדת המצרית. הדאיה דומה בפועלה לנשים בעלות מומחיות, שהן פונקציה מרכזית בחיי קהילותיהן המסורתיות באזורים שונים במזרח התיכון, אך הדבר המייחד אותה הוא ביצוע מילת הנשים. גם היום פועלות הדאיות באזורים המסורתיים של מצריים, וזאת למרות התפתחותה של המערכת הרפואית המצרית המודרנית וחרף מחאות אנשי הדת במצרים על ביצוע מילת הנשים בידי גורמים שאינם בעלי הסמכה רפואית. בעיני אנשי הכפר הדאיה מקבלת עדיפות על פני הרפואה הממסדית, שמרבית רופאיה הם גברים, שכן האישה הכפרית ומשפחה חושבים כי מוטב שהיא תיעזר באישה ולא בגבר. בנוסף, הדאיות גובות עלות כספית נמוכה יחסית בעבור שירותיהן (Al-Hamamsy, 1973).

בחברה המצרית המסורתית מקובל כי על הילדה שמגיעה לגיל שבע או שמונה לעבור את טקס מילת הנשים (בן דהן, 2012(. על הטקס להתבצע טרם התבגרותה המינית המלאה של הילדה, כלומר טרם קבלת המחזור הראשון. טקס המילה כולל הסרה חלקית של הדגדגן, אלא שחלק ניכר מהדאיות אינן בקיאות די הצורך בתוככי גוף האישה ובמקרים רבים מתבצעת הסרה מלאה של הדגדגן. לעיתים נאספות בעל כורחן כמה בנות לביצוע טקס המילה, כאשר הדאיה נעזרת באימהותיהן של הבנות כדי שתאחזנה את הנימולות בחוזקה. כל דאיה מבצעת את הטקס בעזרת כלי חיתוך שונים. אלו יכולים להיות אבן מושחזת, פיסת מתכת, מספריים, סכין גילוח או אזמל (אל-סעדאוי, 1988).

את טקס המילה מלוות אמונות עממיות שונות, המצדיקות את נחיצותו של המנהג (בן דהן, 2012). אימהות שמלות את בנותיהן מרגישות כי הן עושות את הדבר הנכון בעבורן, שכן בת שלא תימול מסתכנת בנידוי חברתי. הדעה הרווחת בקרב הציבור המצרי היא שאישה שלא עברה מילה היא אישה לא רגועה, המצויה במרדף תמידי אחרי גברים ואינה טהורה, ולכן גם אינה מתאימה להינשא וללדת ילדים. על שום כך, בעצם קיום טקס המילה יש הבטחה לכבודה של הנערה וגדלים סיכוייה להינשא. כמו כן, המצרים מאמינים כי על ידי ביצוע טקס מילת הנשים נהפכת הילדה לגבוהה ונשית יותר, פוריותה גדלה וכריתת הדגדגן מונעת את מות הוולד בעת הלידה (Mostafa, Al-Zeiny, Tayel & Moubarak, 2006).

על אף האמונה בנחיצותו של המנהג, טקס מילת הנשים הוא נושא שבשתיקה. לכן, כאשר הטקס מתקיים בערים הוא מתקיים בצנעה מאחורי דלתיים סגורות, ואילו באזורים כפריים לעיתים מתבצע הטקס על שפת הנהר. כך או כך, הטקס אינו נחגג בראש חוצות, ועצם קיומו לא נודע בפרהסיה (בן שימול, 2010). הפסיכיאטרית המצרית, ד”ר נואל אל-סעדאוי הייתה הראשונה שהעלתה את מילת הנשים אל סדר היום הציבורי במצרים (עמר, 2008). בראיונות לתקשורת ובספרה האוטוביוגרפי ‘מאחורי הרעלה’ (1988), חשפה אל-סעדאוי את החוויה הטראומטית בעקבות מעשה המילה שנעשה בה. כפסיכיאטרית, היא מרבה להדגיש את הנזקים הנפשיים הנגרמים לבנות העוברות מילה. היא מספרת שטקס המילה גורם לנערה להרגיש רגשי נחיתות ואף לשנוא את גופה. כנערה, היא חשה כי המילה היא סוג של עונש, וכי הוריה אינם אוהבים אותה ולכן ביצעו בה את המעשה הקשה הזה (אל-סעדאוי, 1988).

בשנת 2001 חשף משרד הבריאות המצרי כי 97 אחוזים מן הנשים הנשואות במצרים עברו את טקס המילה. ביוני 2003 נערך כנס בקהיר בנושא מילת הנשים ביוזמת המועצה הלאומית המצרית לאם ולילד ומספר ארגונים לא-ממשלתיים ממצרים, מאירופה ומהאו”ם (עמר, 2008). בכנס עלתה הטענה כי מנהג מילת הנשים פוגע בכבודה של האישה ויש בו הפרה בוטה של זכויות אדם. בנוסף, הוועדה לזכויות האדם של האו”ם קבעה שמילת הנשים הינה מנהג אכזרי, לא אנושי, הנחשב בגדר טיפול משפיל. מילת הנשים, על פי ועדת האו”ם, פוגעת בזכותו של האדם לשלמות גופו (עמר, 2008). חרף ניסיונותיו של משרד הבריאות להפחית את שיעור מילת הנשים במצרים, מילת הנשים עודנה ממשיכה להתבצע בהיקף נרחב בכל שכבות האוכלוסייה. היום, תופעת מילת הנשים היא תופעה רחבה הנפוצה בכל חלקי העולם. בעיקרה היא נפוצה בחלקים מערביים, מזרחיים וצפון מזרחיים באפריקה. לפי ההערכות, בין 100 ל-140 מיליון נשים וילדים עברו ניתוח זה וכ-3 מיליון בנות חדשות צפויות לעבור מדי שנה הליך דומה (Rahman & Tubia, 2000).

מיתוסים רבים ומסורות רבות, כמו גם ביקורת, התפתחות סביב מילת הנשים. האם יש במילת נשים ערך של כבוד? ערך של צניעות? ערך דתי? או שמא שלילת חירות האישה והפרה בוטה של זכויות האדם? (La Barbera, 2009). עד היום ישנן דעות רבות וחלוקות בנוגע למנהג זה, החל מקריאה להפסיק כל סוג של מילת נשים לאלתר ועד הכרה וקבלה מלאה של מנהג זה על כל צורותיו. חסידי המנהג מצדיקים אותו בצידוקים הכוללים אמונות דתיות, הפחתת הדחף המיני, מניעת פריצות, אריכות ימים והמשכה של מסורת תרבותית עתיקת יומין. מאידך, מתנגדיו טוענים כי אין כל הצדקה, לא הלכתית ולא רפואית, לביצוע מילת הנשים, וכי מדובר במנהג אכזרי ומשפיל השולל את זכויותיה הבסיסיות של האישה לחירות ולשלמות הגוף (עמר, 2008).

ליברליים כמו כהן אלמגור (Cohen-Almagor, 1996) וקימליקה (Kymlicka & Cohen-Almagor, 2000) טוענים שהתערבות במילת הנשים עלולה להביא לשיבוש תרבותי שיפר את הזהות האוטונומית של התומכים בה מהיבטים של טיהור וחינוך. לכן, אף שמילת הנשים היא דוחה מבחינה מוסרית ופוגענית, יש להיות סובלניים לצורות המתונות שלה בשל דמיונן והשוואתן למילת הגברים היילודים. ההתערבות תהיה מוצדקת רק היכן שהבנות יתלוננו על כפייה, ובמקומות בהם מבוצעת מילת הנשים בצורה מוקצנת וגורמת נזק גדול יותר לרקמה, כאב וסיכון של זיהום (Johnson, 2010). בנוסף, יש המזהירים מפני התמונה המעוותת העלולה להיווצר ביחס לחברה השבטית בגלל הדגשתה של תופעה זו. לטענתם, הנשים השבטיות משיגות הישגים לא מבוטלים, אך אלה נעלמים מעינינו בשל ההתמקדות בנושא מילת הנשים (שלף, 2002).

מנגד, יש הטוענים כי צריך לשים קץ לתופעת מילת הנשים ללא קשר למשמעות המנהג בשבט, מאחר והמעשה עצמו מכאיב ומשפיל, מסמל את נחיתותן של הנשים בשבט, מסכן את בריאותן ומונע מהם סיפוק מיני בחייהן (שלף, 2002). לפי נוסבאום, אף שחלק ממילות הנשים גרועות מאחרות, כל צורותיה עוברות את סף הסובלנות ומהוות הפרה פיזית ללא הסכמה של האוטונומיה של האישה. עוד הוא טוען, שמילת הנשים פוגעת ביכולתן של הנימולות להגיע לסיפוק מיני, מאחר והסיפוק הוא נגזרת של שלמות הגוף. לטענתו, כל הפגיעות הללו אינן נסבלות ודורשות התערבות חוקתית (Ahmadu, 2001). לדעת נוסבאום, טבע צרכי האינדיבידואל מקורו ביכולתו לתפקד. לכן, גם הסרת רקמה קטנה הגורעת מיכולות הנשים להגיע לסיפוק מיני ופוגעת בשלמות גופן, פוגעת בצרכיהן ומצדיקה התנגדות והתערבות. לדעתו, רמיסת כבוד האישה והפגמים הבריאותיים והמיניים גוברים על האמונה ותפיסת היופי שבבסיס המילה (Nussbaum, 1999).

בעבודה זו אדון במנהג מילת הנשים ואנסה להבין האם מדובר במימוש הזכות לתרבות או בהפרת זכויות אדם. שאלת המחקר לאורה אנתח את הדעות השונות וההיבטים התרבותיים השונים היא – האם ניתן להשתמש במונח ‘תרבות’ כהצדקה להפרתן של זכויות אדם אוניברסאליות?. במהלך המחקר אנסה להביא כמה שיותר טענות ורעיונות שיקיפו את מכלול הדעות והאמונות לגבי מנהג זה. אולם, בשל מורכבות הנושא, אני משערת שאמצא כי אין תשובה חד משמעית ולא ניתן באמת להכריע בין הדעות החלוקות. אני מאמינה שכל גישה תצליח, בדרכה, “להצדיק” את עצמה ואת אמונותיה, ושכל תפיסה תיזון מהתרבות ממנה היא באה.

 

 

תוכן עניינים

מבוא-3
פרא א – רקע מושגי והיסטורי-8
פרק ב – סיבות לקיום מילת נשים: ההיבט התרבותי-12
פרק ג – התנגדות לקיום מילת נשים: זכויות אדם-18
סיכום-21
ביבליוגרפיה-23

 

מידע נוסף

מספר עמודים

27

מקורות

69

שנת הגשה

2013

אין עדיין ביקורות.

היה הראשון לכתוב ביקורת על “סמינריון מילת נשים – מימוש הזכות לתרבות או הפרת זכויות אדם”

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מבוא

 

“הייתי בת שש אותו לילה, כששכבתי במיטתי חמה ונינוחה שרויה בנועם שבין ערות לשינה, וחלומות הילדות הבהירים מרחפים סביבי ברצף מהיר כפיות קסומות. חשתי משהו נע מתחת לשמיכות, כמו יד ענקית, קרה וגסה, ממשש את גופי, כמחפש. בו-בזמן סגרה יד אחרת את פי לבל אצרח, קרה וגסה וגדולה כמו היד הראשונה. הם נשאו אותי לחדר האמבטיה… דומה היה שהעולם נעטף ערפל כהה שמנע ממני לראות… אני רק זוכרת שהייתי מפוחדת ושהם היו רבים, ושמשהו שדמה ללפיתת ברזל אחז בידי ובזרועי ובירכי, עד שלא יכולתי להתנגד ואפילו לזוז. אני זוכרת גם את המגע המקפיא של אריחי חדר האמבטיה מתחת לגופי העירום… וצליל קרצוף שהזכיר לי את הקצב המשחיז את סכינו לפני שהוא שוחט כבש… דמי קפא בעורקי, חשבתי שגנבים פרצו לחדרי וחטפו אותי ממיטתי. הם התכוונו לשסף את גרוני, כמו שתמיד קרה לילדות לא ממושמעות כמוני בסיפורים… לא יכולתי לראות, ואיכשהו נדמה היה לי שהפסקתי גם לנשום. אבל בעיני רוחי ראיתי את הלהב מתקרב אלי יותר ויותר. משום מה לא התקרב לצווארי כפי שציפיתי, אלא לחלק אחר של גופי, אי-שם מתחת לבטני, כאילו תר אחר משהו החבוי בין ירכי. באותו רגע תפסתי שירכי פושקו לרווחה, ושתי רגלי מורחקות בכוח זו מזו… ואז, לפתע, צנח הלהב המתכתי החד אל בין ירכי ושם קטע פיסת בשר מגופי. צרחתי מכאב למרות היד ההדוקה שאטמה את פי… לא ידעתי מה חתכו מגופי ולא ניסיתי לגלות, רק בכיתי וקראתי לאימי לעזרה. אבל הזעזוע הקשה מכל היה כשהסתכלתי סביבי ומצאתי אותה עומדת לצידי… בקרב כל הזרים האלה, מדברת אליהם ומחייכת אליהם, כאילו לא נטלו זה עתה חלק בטבח ביתה. נשאו אותי בחזרה אל מיטתי. ראיתי אותם תופסים את אחותי, שהייתה צעירה ממני בשנתיים, בדיוק כשם שתפסו אותי כמה דקות קודם…”

(מתוך: אל-סעדאוי נואל, מאחורי הרעלה: נשים בעולם הערבי, 1988, עמ’ 19-20).

 

מנהג מילת הנשים החל במצרים בתקופה הפרעונית הפגאנית (בן שימול, 2010). על מנת להבין את הרקע למנהג זה, חשוב קודם להכיר את הלך הרוח של החברה המצרית המסורתית באותם ימים; החברה המצרית המסורתית שומרת בקפדנות על חלוקת התפקידים בין המינים. הגבר המצרי הכפרי נמדד על פי יכולתו להגדיל את רכושו ולהעמיד יורשים זכרים, וכן על פי יכולתו לשמור על כבודן של בנות משפחתו, אשתו ובנותיו. אישה שזנתה לבעלה או בת שאיבדה את בתוליה מערערות למעשה את הנורמה המגדרית. החברה הכפרית רואה זאת ככישלון של אבי המשפחה, שלא הצליח לשלוט על בנות ביתו, ומשום כך עלול האב לאבד את כבודו (אל-סעדאוי, 1988). ערעור של הנורמה המגדרית ואיבוד הכבוד הגברי עלולים לזעזע את הסדר החברתי בכפר. כדי למנוע מצב כזה, מקפידה החברה המצרית המסורתית להעביר את בנותיה תהליך חינוכי, שבו הן לומדות מהו תפקידן המגדרי. הילדה המצרית לומדת כי רעיה ואישה טובה היא אישה היודעת שהגבר, אביה או בעלה, הוא המושל בה והיא כפופה לו. ייעודה המגדרי של האישה מתבטא בכושר הילודה וביכולתה להעמיד צאצאים זכרים, שירשו את אביהם ויביאו לו כבוד. בת הנולדת למשפחה שכזו נתפסת כמעמסה כלכלית על משק הבית, ומשום שלא תוכל לרשת את אביה ממהרים לחתנה עם הגיעה לגיל הפריון. עם נישואיה עוזבת הבת את בית אביה ועוברת לרשות בעלה )אל-סעדאוי, 1988).

בימי הפרעונים רווחה בחברה המצרית הפטריארכלית האמונה כי הנשים המצריות מלאות תאווה מינית (בן שימול, 2010). תאווה זו עלולה לגרום לערעור הסדר החברתי, ולכן יש לפעול כדי לרסנה ולנטרל את האישה מלהפוך לפתיינית. מנהג זה נבע מהאמונה כי בכוחו של הפיתוי להפוך את האישה לשולטת ולאקטיבית, ואת הגבר לנשלט ופאסיבי, והדבר עלול לערער את יחסי הכוחות בחברה הפטריארכלית ולגרום לגבר לאבד את בעלותו על גופה של האישה. למעשה, בכוחה של האישה הפתיינית לשעבד את הגבר לצרכיה ובכך לשלול ממנו את בסיס כוחו. דרדור מעמדו של הגבר על ידי האישה המפתה כמוהו כחורבנה של התרבות הפטריארכלית (אל-סעדאוי, 1988). אם כן, החברה המצרית הפטריארכלית ראתה הכרח בריסונן של בנותיה כדי לשמר את הסדר החברתי הקיים. לצורך כך הונהג טקס מילת הנשים שכל ילדה חייבת לעבור.

עם כניסתה של דת האסלאם למצרים נראה כי מנהג מילת הנשים כבר היה נוהג מושרש בחברה המצרית, ולא היה בכוחם של אנשי דת האיסלאם להילחם במנהג זה. לפיכך, בדומה למנהגים קדם-אסלאמיים אחרים, נאלצו אנשי הדת לקבל את מנהג מילת הנשים ולאשרו הלכתית (בן שימול, 2010). האסלאם מצא את הצידוק ההיסטורי למנהג במעשה המקראי שהתרחש בין שרה, אשת אברהם, לשפחתה הגר. כאשר שרה לא הצליחה להעמיד לאברהם צאצאים, היא הציעה לאברהם את שפחתה הגר שתעמיד לו יורש. אברהם נענה לשרה ולקח את הגר להיות לו לפילגש. מהיחסים החדשים בין אברהם להגר נולד ישמעאל, בן בכור לאברהם. לאחר מכן, ילדה שרה את יצחק. למרות הולדת בנה יצחק, חשה שרה כי מעמדה בתור אשת איש ומעמד בנה כיורש חוקי יחיד נמצאים בסכנה נוכח התנשאותה של הגר על גבירתה וחיבתו של אברהם לבנו הבכור ישמעאל (אשמן, 2008). קנאתה של שרה בערה בה, והיא נדרה נדר לכרות שלושה איברים מגופה של הגר. אברהם חשש כי שרה תטיל מומים כבדים בגופה של הגר, ויצא בניסיון להגן על הגר. כדי למתן את מעשיה של שרה, ייעץ אברהם לשרה שתנוקבנה שתי אוזניה של הגר והיא תעבור מילה (קיסטר, 1999). ומכאן שעל הנשים כולן לעבור את טקס המילה.

לאור הצורך בריסון מיני, ולאחר שהובא לכך צידוק הלכתי, מתבצע המפגש הראשון בין האישה בימי ילדותה לדאיה (Al-Hamamsy, 1973). “דאיה” הוא כינוי הניתן למיילדת המצרית. הדאיה דומה בפועלה לנשים בעלות מומחיות, שהן פונקציה מרכזית בחיי קהילותיהן המסורתיות באזורים שונים במזרח התיכון, אך הדבר המייחד אותה הוא ביצוע מילת הנשים. גם היום פועלות הדאיות באזורים המסורתיים של מצריים, וזאת למרות התפתחותה של המערכת הרפואית המצרית המודרנית וחרף מחאות אנשי הדת במצרים על ביצוע מילת הנשים בידי גורמים שאינם בעלי הסמכה רפואית. בעיני אנשי הכפר הדאיה מקבלת עדיפות על פני הרפואה הממסדית, שמרבית רופאיה הם גברים, שכן האישה הכפרית ומשפחה חושבים כי מוטב שהיא תיעזר באישה ולא בגבר. בנוסף, הדאיות גובות עלות כספית נמוכה יחסית בעבור שירותיהן (Al-Hamamsy, 1973).

בחברה המצרית המסורתית מקובל כי על הילדה שמגיעה לגיל שבע או שמונה לעבור את טקס מילת הנשים (בן דהן, 2012(. על הטקס להתבצע טרם התבגרותה המינית המלאה של הילדה, כלומר טרם קבלת המחזור הראשון. טקס המילה כולל הסרה חלקית של הדגדגן, אלא שחלק ניכר מהדאיות אינן בקיאות די הצורך בתוככי גוף האישה ובמקרים רבים מתבצעת הסרה מלאה של הדגדגן. לעיתים נאספות בעל כורחן כמה בנות לביצוע טקס המילה, כאשר הדאיה נעזרת באימהותיהן של הבנות כדי שתאחזנה את הנימולות בחוזקה. כל דאיה מבצעת את הטקס בעזרת כלי חיתוך שונים. אלו יכולים להיות אבן מושחזת, פיסת מתכת, מספריים, סכין גילוח או אזמל (אל-סעדאוי, 1988).

את טקס המילה מלוות אמונות עממיות שונות, המצדיקות את נחיצותו של המנהג (בן דהן, 2012). אימהות שמלות את בנותיהן מרגישות כי הן עושות את הדבר הנכון בעבורן, שכן בת שלא תימול מסתכנת בנידוי חברתי. הדעה הרווחת בקרב הציבור המצרי היא שאישה שלא עברה מילה היא אישה לא רגועה, המצויה במרדף תמידי אחרי גברים ואינה טהורה, ולכן גם אינה מתאימה להינשא וללדת ילדים. על שום כך, בעצם קיום טקס המילה יש הבטחה לכבודה של הנערה וגדלים סיכוייה להינשא. כמו כן, המצרים מאמינים כי על ידי ביצוע טקס מילת הנשים נהפכת הילדה לגבוהה ונשית יותר, פוריותה גדלה וכריתת הדגדגן מונעת את מות הוולד בעת הלידה (Mostafa, Al-Zeiny, Tayel & Moubarak, 2006).

על אף האמונה בנחיצותו של המנהג, טקס מילת הנשים הוא נושא שבשתיקה. לכן, כאשר הטקס מתקיים בערים הוא מתקיים בצנעה מאחורי דלתיים סגורות, ואילו באזורים כפריים לעיתים מתבצע הטקס על שפת הנהר. כך או כך, הטקס אינו נחגג בראש חוצות, ועצם קיומו לא נודע בפרהסיה (בן שימול, 2010). הפסיכיאטרית המצרית, ד”ר נואל אל-סעדאוי הייתה הראשונה שהעלתה את מילת הנשים אל סדר היום הציבורי במצרים (עמר, 2008). בראיונות לתקשורת ובספרה האוטוביוגרפי ‘מאחורי הרעלה’ (1988), חשפה אל-סעדאוי את החוויה הטראומטית בעקבות מעשה המילה שנעשה בה. כפסיכיאטרית, היא מרבה להדגיש את הנזקים הנפשיים הנגרמים לבנות העוברות מילה. היא מספרת שטקס המילה גורם לנערה להרגיש רגשי נחיתות ואף לשנוא את גופה. כנערה, היא חשה כי המילה היא סוג של עונש, וכי הוריה אינם אוהבים אותה ולכן ביצעו בה את המעשה הקשה הזה (אל-סעדאוי, 1988).

בשנת 2001 חשף משרד הבריאות המצרי כי 97 אחוזים מן הנשים הנשואות במצרים עברו את טקס המילה. ביוני 2003 נערך כנס בקהיר בנושא מילת הנשים ביוזמת המועצה הלאומית המצרית לאם ולילד ומספר ארגונים לא-ממשלתיים ממצרים, מאירופה ומהאו”ם (עמר, 2008). בכנס עלתה הטענה כי מנהג מילת הנשים פוגע בכבודה של האישה ויש בו הפרה בוטה של זכויות אדם. בנוסף, הוועדה לזכויות האדם של האו”ם קבעה שמילת הנשים הינה מנהג אכזרי, לא אנושי, הנחשב בגדר טיפול משפיל. מילת הנשים, על פי ועדת האו”ם, פוגעת בזכותו של האדם לשלמות גופו (עמר, 2008). חרף ניסיונותיו של משרד הבריאות להפחית את שיעור מילת הנשים במצרים, מילת הנשים עודנה ממשיכה להתבצע בהיקף נרחב בכל שכבות האוכלוסייה. היום, תופעת מילת הנשים היא תופעה רחבה הנפוצה בכל חלקי העולם. בעיקרה היא נפוצה בחלקים מערביים, מזרחיים וצפון מזרחיים באפריקה. לפי ההערכות, בין 100 ל-140 מיליון נשים וילדים עברו ניתוח זה וכ-3 מיליון בנות חדשות צפויות לעבור מדי שנה הליך דומה (Rahman & Tubia, 2000).

מיתוסים רבים ומסורות רבות, כמו גם ביקורת, התפתחות סביב מילת הנשים. האם יש במילת נשים ערך של כבוד? ערך של צניעות? ערך דתי? או שמא שלילת חירות האישה והפרה בוטה של זכויות האדם? (La Barbera, 2009). עד היום ישנן דעות רבות וחלוקות בנוגע למנהג זה, החל מקריאה להפסיק כל סוג של מילת נשים לאלתר ועד הכרה וקבלה מלאה של מנהג זה על כל צורותיו. חסידי המנהג מצדיקים אותו בצידוקים הכוללים אמונות דתיות, הפחתת הדחף המיני, מניעת פריצות, אריכות ימים והמשכה של מסורת תרבותית עתיקת יומין. מאידך, מתנגדיו טוענים כי אין כל הצדקה, לא הלכתית ולא רפואית, לביצוע מילת הנשים, וכי מדובר במנהג אכזרי ומשפיל השולל את זכויותיה הבסיסיות של האישה לחירות ולשלמות הגוף (עמר, 2008).

ליברליים כמו כהן אלמגור (Cohen-Almagor, 1996) וקימליקה (Kymlicka & Cohen-Almagor, 2000) טוענים שהתערבות במילת הנשים עלולה להביא לשיבוש תרבותי שיפר את הזהות האוטונומית של התומכים בה מהיבטים של טיהור וחינוך. לכן, אף שמילת הנשים היא דוחה מבחינה מוסרית ופוגענית, יש להיות סובלניים לצורות המתונות שלה בשל דמיונן והשוואתן למילת הגברים היילודים. ההתערבות תהיה מוצדקת רק היכן שהבנות יתלוננו על כפייה, ובמקומות בהם מבוצעת מילת הנשים בצורה מוקצנת וגורמת נזק גדול יותר לרקמה, כאב וסיכון של זיהום (Johnson, 2010). בנוסף, יש המזהירים מפני התמונה המעוותת העלולה להיווצר ביחס לחברה השבטית בגלל הדגשתה של תופעה זו. לטענתם, הנשים השבטיות משיגות הישגים לא מבוטלים, אך אלה נעלמים מעינינו בשל ההתמקדות בנושא מילת הנשים (שלף, 2002).

מנגד, יש הטוענים כי צריך לשים קץ לתופעת מילת הנשים ללא קשר למשמעות המנהג בשבט, מאחר והמעשה עצמו מכאיב ומשפיל, מסמל את נחיתותן של הנשים בשבט, מסכן את בריאותן ומונע מהם סיפוק מיני בחייהן (שלף, 2002). לפי נוסבאום, אף שחלק ממילות הנשים גרועות מאחרות, כל צורותיה עוברות את סף הסובלנות ומהוות הפרה פיזית ללא הסכמה של האוטונומיה של האישה. עוד הוא טוען, שמילת הנשים פוגעת ביכולתן של הנימולות להגיע לסיפוק מיני, מאחר והסיפוק הוא נגזרת של שלמות הגוף. לטענתו, כל הפגיעות הללו אינן נסבלות ודורשות התערבות חוקתית (Ahmadu, 2001). לדעת נוסבאום, טבע צרכי האינדיבידואל מקורו ביכולתו לתפקד. לכן, גם הסרת רקמה קטנה הגורעת מיכולות הנשים להגיע לסיפוק מיני ופוגעת בשלמות גופן, פוגעת בצרכיהן ומצדיקה התנגדות והתערבות. לדעתו, רמיסת כבוד האישה והפגמים הבריאותיים והמיניים גוברים על האמונה ותפיסת היופי שבבסיס המילה (Nussbaum, 1999).

בעבודה זו אדון במנהג מילת הנשים ואנסה להבין האם מדובר במימוש הזכות לתרבות או בהפרת זכויות אדם. שאלת המחקר לאורה אנתח את הדעות השונות וההיבטים התרבותיים השונים היא – האם ניתן להשתמש במונח ‘תרבות’ כהצדקה להפרתן של זכויות אדם אוניברסאליות?. במהלך המחקר אנסה להביא כמה שיותר טענות ורעיונות שיקיפו את מכלול הדעות והאמונות לגבי מנהג זה. אולם, בשל מורכבות הנושא, אני משערת שאמצא כי אין תשובה חד משמעית ולא ניתן באמת להכריע בין הדעות החלוקות. אני מאמינה שכל גישה תצליח, בדרכה, “להצדיק” את עצמה ואת אמונותיה, ושכל תפיסה תיזון מהתרבות ממנה היא באה.

 

 

תוכן עניינים

מבוא-3
פרא א – רקע מושגי והיסטורי-8
פרק ב – סיבות לקיום מילת נשים: ההיבט התרבותי-12
פרק ג – התנגדות לקיום מילת נשים: זכויות אדם-18
סיכום-21
ביבליוגרפיה-23

 

299.00 

סמינריון מילת נשים – מימוש הזכות לתרבות או הפרת זכויות אדם

מידע נוסף

מספר עמודים

27

מקורות

69

שנת הגשה

2013

סמינריון מילת נשים – מימוש הזכות לתרבות או הפרת זכויות אדם

מידע נוסף

מספר עמודים

27

מקורות

69

שנת הגשה

2013

299.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.