Simon & Schuster case supra note 7 pp 118-121
ב ההרכב מתנער, כפי שהוא חייב, מכל אינטרס ממלכתי לדכא תיאורים של פשע מתוך התחשבות ברגישות הקוראים. ראו תקציר למשיבים 38, נ. 38. כאמור “העובדה שהחברה עלולה להיפגע מדיבור אינה סיבה מספקת לדיכויו”. אכן, אם זו דעתו של הדובר אשר גורמת לפגיעה, תוצאה זו היא סיבה להגן עליה חוקתית. מגזין האסטלר בע”מ נגד פאלוול, 485 ארה”ב 46, 55 (1988) (ציטוט FCC נגד פסיפיקה קרן, 438 ארה”ב 726, 745 (1978)). “‘אם ישנו עקרון אבן יסוד בבסיס התיקון הראשון, הוא כי הממשלה אינה רשאית לאסור ביטוי של רעיון כיוון שהחברה מוצאת את הרעיון עצמו פוגעני או שאינו נעים. ארצות הברית נגד אייכמן, 496 US 310, 319 (1990) (ציטוט טקסס נגד ג’ונסון, 491 U.S. 397, 414 (1989)). ההרכב לפיכך אינו מתעניין כלל בלהגביל את ייסורי קורבנותיו של הנרי היל שעלולים לסבול מחוויית קורבנותם מחדש. מצד שני, אין ספק כי למדינה יש אינטרס משכנע להבטיח כי נפגעי פשע יפוצו על ידי מי שפוגע בהם. לכל מדינה יש גוף דיני נזיקין שמשרת בדיוק את האינטרס הזה. האינטרס של המדינה למנוע מפושעים לפזר את נכסיהם לפני שהקורבנות יכולים להתאושש מסבירה את קיומם של הוראות החוק הקבועות במדינה לסעדים מוקדמים וצווי השבה. See N. Y. Civ. Prac. Law §§ 6201– 6226 (McKinney 1980 and Supp. 1991); N. Y. Penal Law § 60.27 (McKinney 1987). זיהינו את חשיבותו של אינטרס זה בעבר, בהקשר לתיקון השישי. See Caplin & Drysdale, Chartered v. United States, 491 U. S. 617, 629 (1989). למדינה יש גם אינטרס משכנע לוודא שפושעים לא ירוויחו מפשעיהם. כמו רוב אם לא כל המדינות, ניו יורק הכירה