עבודות סמינריון מוכנות

תקציר בעבודה זו נבדק נושא השגיאות השכיחות שעושים תלמידים בחישובי שטח והיקף של מצולעים,  תוך בדיקת מקור אפשרי לשגיאות אלה על פי הכלל האינטואיטיבי יותר מ –A , יותר מ –B . כלל אינטואיטיבי זה בא לידי ביטוי במטלות השוואה בהן מתוארים שני עצמים, השונים זה מזה בתכונה בולטת כלשהי, A, באופן שבו A1 > A2. התלמידים יתבקשו להשוות את אותם שני עצמים, בהתייחס לתכונה אחרת,  B כאשר למעשה B1 אינו גדול מ  B2.  תלמידים רבים יטעו ויחשבו שהיות ו A1 > A2 גם B1 > B2 . במחקר השתתפו 20 תלמידים,  בכיתות ט’ הטרוגניות מהמגזר הערבי, לתלמידים יש ידע מתמטי בנושא היקפים ושטחים  מצולעים, כי למדו בעבר את הנושא הזה. ממצאי המחקר מעידים כי התלמידים טעו במידה רבה יותר בשאלות ההיקף (טעויות ב-5 מתוך 6 שאלות) לעומת בשאלות השטח (טעויות ב-3 מתוך 6 שאלות), ממצא נוסף מעיד כי הטעויות בשאלות השטח, נעשו כולן בשאלות שכללו גם טעות בשאלות ההיקף. כלומר בשאלה שבה לא היתה טעות בסעיף ההיקף, גם לא היתה טעות בסעיף השטח, עם זאת בשאלה שבה היה טעות בסעיף השטח, לא בהכרח היתה טעות בסעיף ההיקף.   במצבים בהם לא היה ניתן להפעיל את הכלל האינטואיטיבי “יותר מ-A, יותר מ-B” באופן נכון, נראה כי התלמידים נטו לטעות בשיעורים גבוהים, כאמור בסעיפי ההיקף יותר מאשר בסעיפי השטח. ממצאי המחקר עולים בקנה אחד עם מחקרים קודמים, אשר מבהירים כי תלמידים נוטים לעשות שימוש בכללים האינטואיטיביים, ובפרט בכלל “יותר מ-A, יותר מ-B” בפתרון שאלות בגיאומטריה בהקשר של מצולעים, וכי השימוש התדיר בכלל זה מוביל לתשובות שגויות, בשיעורים גבוהים יחסית.   תוכן עניינים 

מבוא עבודה זו עוסקת במצבם של הערבים בישראל, יחסית ליהודים, מבחינת העוני. ביום 20.10.2008 התפרסם כי ישראל במקום הראשון מבחינת אחוז העוני בקרב המדינות המפותחות ולכן חשוב מאוד לבחון נושא זה. מדינת ישראל מגדירה את עצמה מאז הקמתה כמדינה יהודית. במגילת העצמאות הצהירה מדינת ישראל על: “הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל”. בהמשך, הכרזת העצמאות הוסיפה והבטיחה מדינת ישראל לקיים “שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין”, וכן קראה במפורש לכל אזרחי המדינה הערבים “ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה”. מהבחינה המעשית ברור, כי בפועל מדינת ישראל לא התייחסה באופן שוויוני לאזרחיה הערבים, גם אם חוקי המדינה הבטיחו שוויון פורמאלי בזכויות האזרחיות. הערבים אינם זוכים לשוויון הזדמנויות בתחומים רבים. ביטוי בולט הוא הקצאת המשאבים הלא שוויונית למגזר הערבי בתחומי רווחה, חינוך ודת, כאשר התירוץ הוא “חוסר במשאבים”. בישראל מקובלת שיטת חישוב העוני לפי הגישה היחסית. הגישה היחסית אמנם מכירה בכך שמצוקה אינה מתבטאת בהכנסה נמוכה בלבד, אלא עשויה להתבטא גם בהיקף הרכוש, בתנאי הדיור, בחינוך ובשירותים הציבוריים הזמינים למי שנתונים במצוקה. ואולם, מאחר שבישראל אין מדד מוסכם המשקף מצוקה על כל היבטיה, המוסד לביטוח לאומי משתמש בנתונים הזמינים של ההכנסה הכספית הפנויה של משקי הבית.  ההכנסה הפנויה מוגדרת כהכנסה הכספית ברוטו,  בתוספת תשלומי העברה ובניכוי מסים ישירים (מס הכנסה, דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות). משתנה זה משמש את המוסד לביטוח לאומי הן לשם חישוב קו העוני הן לשם השוואת מצבם של משקי בית באוכלוסייה לקו העוני וחישוב תחולת העוני.     ראשי פרקים

מבוא זכות הגישה לערכאות הוכרה בישראל כזכות בסיסית הניתנת לכל אזרח באשר הוא. כך גם זכות הערעור שהוכרה בחוק יסוד. זכויות אלה כזכויות חוקתיות ובעלות רמה נעלה במשפט הישראלי. במסגרת חיבור זה אבן את מהותו של הליך הערעור, לרבות ההליך הדיוני והמהותי. לאחר מכן אבחן האם ניתן להגיש ראיות נוספות בערעור שלא הובאו בערכאה הדיונית. בהלימה לכך אבחן את הרציונליים, לפיהם, לא ניתן להגיש ראיות חדשות בערעור כלאחר יד. לאחר מכן, אעמוד על המתח בין הגשת בקשה להוספת ראיות בהליך הערעור לבין הצגתן בפני בית המשפט בהלימה להגשת הבקשה – במקרה עולה החשש כי בית המשפט ייחשף לראיות אותן מבקשים להוסיף במסגרת הערעור, כך שבפועל תודעתו תושפע בדרך זו אחרת בהליך הערעור, גם בית המשפט שלערעור החליט שלא לקבל את הגשתן של הראיות.   אחרי כן, אבחן האם בית המשפט שלערעור מסתכל ובוחן אחרת את הבקשה להגשתן של ראיות נוספות כאשר המבקשת היא המדינה (באמצעות הפרקליטות, לעומת המקרה בו הנאשם (המערער) מגיש את הבקשה. לבסוף, אבחן את המצבים בהתאם להלכה הפסוקה, שעל פיהם ניתן יהיה להוסיף ראיות חדשות בהליך ערכאת הערעור; בהנחה ואכן הוחלט להגיש ראיות נוספות בערעור, עולה השאלה האם הערכאה הדיונית היא זו שצריכה לבחון את הראיות החדשות או שמא ערכאת הערעור היא זו שתמשיך בהליך גביית הראיות החדשות.   תוכן עניינים מבוא 2 א. זכות הערעור – זכות בסיסית וחוקתית – מסגרת נורמטיבית 4-3 ב. הליך הדיון בערעור 6-4 ג. החריגים להבאת ראיות נוספות בהליך הערעור 8-7 ד. ההליך להגשת ראיות נוספות בערעור – קו המתח בין הבקשה להגשת לראיות לבין חשיפתן 11-9 ה. הגשת ראיות נוספות

מבוא   “הרפורמה החשובה ביותר ומהגדולות בתולדות המדינה, הרפורמה בנמלי הים, יצאה לדרך. מעתה, יהיו שלוש חברות נמל – אשדוד, חיפה ואילת שיתחרו זו בזו על ליבו של הלקוח, תחרות שתביא למתן שירות טוב יותר ללקוחות הנמלים. בכך הגיע לסיומו מונופול הנמלים שהיה קיים 55 שנים”. (דברי שר האוצר דאז, בנימים נתניהו, 2005) כחלק מהנסיון לייעל ולשפר את המערכות הציבוריות לטובת אזרחי המדינה, מתבצעות לעתים רפורמות בתהליכים, אגפים ומשרדים. רפרומות אלו נועדו לשפר את השירות הניתן לציבור על ידי מתן מקסימום תפוקה במינימום עלות למשלם המיסים. למרות שעל פניו נראה כי תהליכי שינוי ושידוד מערכות המבוססים על מחקר מקדים מעמיק וראייה מערכתית רחבה יכולים רק להועיל, לא פעם רפורמות נכשלות, בשל סיבות מערכתיות, יחסי כוחות, התנגדות מבית ונסיונות אקטיביים להכשילן. עבודה זו מבקשת לבחון את רפורמת הנמלים שיושמה בשנת 2005, שמטרתה היתה ייעול תהליכי העבודה בנמלים, שיפור השירות לצרכן, הוזלת עלויות ושידוד מערכות. מניתוח הרפורמה בנמל אשדוד כמקרה בוחן, אבקש לבחון את יעילות הרפורמה, את הצלחתה או כשלונה ואת הסיבות שתרמו לכך. מתוך כך, שאלת המחקר שלי היא: מהי מידת הצלחתה של המדיניות הציבורית בתחום רפורמת הנמלים בשנת 2005, תוך שימוש בנמל אשדוד כמקרה בוחן, והאם השיגה את מטרתה? השערת המחקר: המדיניות הציבורית בתחום הרפורמה בנמל אשדוד לא הצליחה להביא לשינוי בתחומי תחרותיות, שיפור השירות, הוזלת תעריפים וחסכון משקי, וזאת משום חוסר האיזון במשולש הכוחות שבין עובדי הנמל, משרד האוצר ומשתמשי הנמל. שיטה: דרך סקירת ספרות ופרסומים אשתמש בנמל אשדוד כמקרה בוחן לרפורמת הנמלים. עבודה זו נועדה לבחון את יישומה של רפורמה שנבעה מנסיון לשפר ולייעל מערכת מהותית למסחר בארץ,

מבוא ישראל נוהגת ביד קשה נגד מבקשי המקלט ומפרה את זכויות האדם לפי אמנת הפליטים, זאת בהשוואה לדרכי הטיפול בסוגיה זו במדינות המערב, כך עולה מעיון בכתבי עיתונות. עבודה זו תבקש לבחון את שאלת המחקר הבאה – האם מדינת ישראל מקיימת את חובותיה כלפי מבקשי מקלט מדיני? ישראל, כך נראה, נוהגת בניגוד לערכיה של הגנת על זכויות האדם, כאשר ניתן למצוא אמצעים חלופיים שפגיעתם פחותה ואשר משיגים את אותה מטרה. נכון למועד זה עצורים, כ-2,000 גברים, נשים וילדים מכוח החוק למניעת הסתננות. רובם הם אזרחי אריתריאה, כאשר אינם מתקיימים הליכי גירוש כלשהם בעניינם. מרבית העצורים מוחזקים ברובם במתקן הכליאה “סהרונים” ובכלא “קציעות”. המדינה  תרחיב בעתיד הקרוב את תקני הכליאה כך שיאפשרו החזקה של יותר מ-10,000 עצורים. כעת הוכשר שטח במתחם הצבאי “נחל רביב”, שבו הוקמו אוהלים המיועדים להחזקת 2,000 עצורים, ולאלה עתידים להיווסף עוד אלפי אוהלים. מבקשי מקלט הוא נושא רגיש ללאום היהודי. בעבר, העם היהודי קיבל כתף קרה ממדינות אירופה שלא אפשרו הגירה כדי לסייע להם להינצל מהשואה או הפוגרומים. רגישות ונכונות למתן סיוע לאלו שנתקלים במדינתם לפגיעה בזכויות אדם, אמורה להיות זכות בסיסית במדינתו של העם היהודי. יחד עם זאת, מדובר בסוגיה מורכבת, כיוון שחשוב לקברניטי המדינה ואזרחיה היהודיים לשמור על צביונה היהודי. זכויות אדם הן אבן יסוד בקיומה של מדינה דמוקרטית. המשפט דן בהרחבה בנושאים בהם ישנם התנגשויות בין זכות אחת לזכות אחרת, כאשר החוקה, כללי הצדק והמשפט נותנים כלים לשופט לאזן בין אותם זכויות. במקום בו זכויות אדם נפגמות חשוב לשקלל את מיטב האפשרויות ולבחור בזו שפגיעתו פחותה בהשגת המטרה. אשער כי מדינת ישראל לא תמיד

מבוא בעידן של המהפכה החוקתית מאז שנות ה-90, במסגרתה יצאו לאוויר העולם, שני חוקי יסוד חדשים הבאים לשרת את זכויות האדם והאזרח, חוק יסוד: חופש העיסוקוחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: “חוקי היסוד”), הננו רואים השלכות רבות גם למשפט העבודה. משפט העבודה, ובמסגרתו חקיקת המגן, נועדו להגן בעיקר על העובד המוחלש מפני מעביד שכוחו על העובד רב ביותר. חקיקת המגן נועדה להבטיח כי העובד יהא זכאי לזכויות מעוגנות באופן קוגנטי, גם אם הוא בחר לוותר עליהם בדרך אחרת. כך למשל, לא ניתן יהיה לוותר על שכר מינימום, על תשלום בעד שעות נוספות, קבלת ימי מחלה וימי חופשה, שוויון הזדמנויות בעבודה, שכר שווה לעובד ולעובדת וכיו”ב. המהפכה החוקתית הביאה עמה שני חוקים המשרתים באופן ברור את זכויות העובד וכן הפרשנות המרחיבה של החקיקה הנורמטיבית, במסגרת “האקטיביזם השיפוטי”, נותנת יד רחבה לביטוי נכון ורצוי של זכויות האדם ובמסגרת, גם זכויות העובד. בהמשך הדברים שיובאו במסגרת כתב זה, תובא ביקורת גם לכוחו של בית המשפט בהרחבת הפרשנות באמצעות אקטיביזם שיפוטי ויובהר כי גם כאן לא תמיד העובד נמצא עם ידו על העליונה. אולם, בראשית ועיקרי הדברים יובהר להלן, כי העובד זכאי, במסגרת לזכויות האדם שעוגנו כחקיקה נורמטיבית במהלך חקיקת שני חוקי היסוד, לזכויות יסוד נרחבות ורבות. טול למשל, את זכות הקניין, עובד רשאי להקים עסק עצמאי או להיות שכיר ולהשתכר בכבוד על מנת לצבור לעצמו רכוש ובטחון כלכלי. זכות היסוד לכבוד, מאפשרת לעובד לקבל שוויון הזדמנויות בעבודה, להימנע מאפליה ולדרוש אפליה מתקנת ואף מגביר את הניסיון לשוויון בין נשים לגברים בזכויות אלה, בין היתר בגובה השכר, בייחוד כאשר הננו יודעים באופן ברור כי נשים

תקציר המחקר הנוכחי בוחן הנחות לגבי המודל המוסרי של ניהול הגן שהוצע על ידי טל (2010), לפיו בנוסף על הצורך ליצור סדר ולשמור עליו נדרשים גם תכנון הוראה אפקטיבית והיכולת להתייחס לתלמידים כקבוצה, מתוך היענות מקבילה לצרכים של תלמידים אינדיווידואליים. הגדרה זו של ניהול הגן קשורה בתפיסה הפרואקטיבית של הגננת, המיועדת להקדים ולמנוע בעיות משמעת וקשיים חברתיים לפני שייקרו, מתוך הכרות ושיתוף. ניהול הגן בדרך זו קשור לקיום אקלים חברתי מוסרי בגן, ולגישה משתפת ושוויונית יחסית במקום סמכותנית, כפי שהן מוגדרות בספרות אודות סגנון החינוך הקונסטרוקטיביסטי (DeVries & Zan, 2003). מטרת המחקר הייתה למצוא האם התייחסות הגננת לילד עם ADHD בפרט ולילד עם קשיי ויסות בכלל קשורה לאקלים החברתי- מוסרי שהיא רוצה לקיים בגן או מושפעת ממנו. לשם כך נערכו ראיונות עם 5 גננות, 4 מהחינוך הרגיל ואחת מהחינוך הדמוקרטי. מתוך תיאורי מקרים נבחנה התנהלות הגננת מתנהלת כלפי ילדים עם קשיי ויסות. בהתאם להנחותיה של טל (2010) נמצא כי ככל שהגננות פעלו מתוך תחושה רבה יותר של אוטונומיה, וככל שגישתן הייתה יותר שוויונית, עלה השימוש בצעדים פרו-אקטיביים והתייחסותן לילדים עם קשיי ויסות הייתה מכילה יותר. עם זאת, בשל גודל המדגם ושיקולים נוספים, נדרש מחקר נוסף כדי לאושש את המודל של טל. גננות- אוטונומיה- ויסות   מבוא ניהול כיתה או גן מהווה מיומנות-על, שמושתתת על כישורי תכנון ועל כישורים של אינטליגנציה רגשית (ניהול עצמי ותקשורת בין-אישית תקינה עם  תלמידים, הורים ועמיתים). אחת התכונות הנדרשות לצורך כך היא תפיסה פרואקטיבית, המקדימה פעולות מניעה לבעיות משמעת, מתוך הכרות עם התלמידים ובשיתופם (טל, 2010). טל הציעה מודל מוסרי לניהול כיתה לפיו ניהול אפקטיבי כרוך

מבוא מדינות רבות בעולם התחמשו בנשק גרעיני (דוגמת ישראל), או שהן בדרכן להשגת יכולת גרעינית (דוגמת איראן), זאת בעוד הן אינן חתומות על האמנה לפצת נשק גרעיני, לעומתן ישנן מדינות אחרות החתומות על האמנה, ומחזיקות נשק גרעיני (דוגמת צרפת). ההבדל בין חובותיה של מדינה חתומה לבין חובותיה של מדינה שאינה חתומה אינו ברור. איראן חתומה על ה-NPT וישראל לא. לכן איראן חייבת לדווח אמת לסבא”א על הקורה במתקניה ולאפשר גישה של פקחיה אליהם; וכמובן, לא לייצר נשק גרעיני או לקנות אותו. ואילו ישראל, שאיננה חתומה – אינה חייבת. עבודה זו תבחן את המשטר למניעת התפוצה הגרעינית ואת מעמדה של איראן לאור האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני עליה היא חתומה, זאת אל מול מדינות אחרות. העבודה תדון בשאלת המחקר הבאה – מהו מעמדה החוקי של איראן לאור חתירתה לעבר הגרעין והאם מעמד זה משפיע על ההתנגדות הבינלאומית לחתירה זו, זאת לעומת מדינות אחרות המחזיקות בגרעין כגון הודו, פקיסטן, ומעצמות גרעיניות דוגמת צרפת. לצורך זאת, העבודה תסקור ותשווה את מצבן המשפטי של מדינות שונות לנוכח האמנה, והתנאים שהיא מציבה לנושא החזקת נשק גרעיני או פיתוחו. כמו כן תנתח העבודה את המשטר למניעת התפוצה הגרעינית והיסודות המדיניים המשפטיים והפוליטיים עליהם הוא נסמך. אני סבור כי סוגיה זו נושאת חשיבות רבה להבנת נושא ההתחמשות הגרעינית והמצב המשפטי של איראן ומדינות לאור תהליך זה, מכאן נגזרות גם חוקיותן של סנקציות בינלאומיות במטרה לאכוף ולהחיל את עקרונותיה של האמנה ולצמצם ככל האפשר את התפשטותה של היכולת הגרעינית בקרב מדינות שונות בעולם ובהם איראן – התפשטות שעלולה להיות הרסנית ואף קטלנית לעתידה של האנושות. המחקר יתבסס על

מבוא במשך אלפי שנים קיבלנו בחינם את שירותי הטבע: מים נקיים, אויר נקי, מזון, אוזון וכו’. מאז שהאוכלוסייה גדלה והצריכה עלתה, אנו משתמשים במשאבים הטבעיים בקצב העולה על קצב התחדשותם. (ד”ר ליה אטינגר,2010)   בשנת 1870 חיו בעולם בסביבות מיליארד וחצי בני אדם. שמונים שנה לאחר מכן, בשנת 1950 כבר חיו בעולם כשני מיליארד וחצי בני אדם. מאז ועד היום, כלומר בחלוף כשני דורות בלבד, האוכלוסייה גדלה פי למעלה משניים ל 6- מיליארד נפש.  מספר האנשים שהתווסף לעולם בשנות התשעים הוא גדול יותר מאשר כל אוכלוסיית העולם בשנת 1600.   כשם שכל יצור חי מקיים חילוף חומרים – קולט מזון מהסביבה, מפרקו, מנצל אותו ופולט לסביבה חומרי פסולת. כך גם התעשיות לא רק צורכות משאבים אלא הן גם פולטות חומרי פסולת. בטבע, פסולת של יצור אחד מהווה משאב של יצור אחר ועל כן הפסולת אינה מצטברת – אספקת חומרי המזון הנדרשים לכלל היצורים  החיים נמשכת ללא הפרעה וחומרים רעילים ומזיקים אינם מצטברים בסביבה.   בני האדם לעומת זאת, בעיקר מאז המהפכה התעשייתית לא תכננו את מערכות הייצור שלהם על פי עקרון חשוב זה. הפסולת של תהליכי היצור מיוצאת אל הסביבה – לתוך הנהרות, הימים, הקרקעות והאוויר. רוב הפסולת אינה רעילה ומטופלת על ידי “שירותי החינם  של הטבע”. החלק האורגני שבפסולת יכול לחזור ולדשן את האדמה.  מגוון רב של יצורים, ברובם המכריע מיקרוסקופיים, מסוגלים לפרק אפילו חלק מחומרי הפסולת הרעילים. גם גזים שנפלטים נקלטים בחלקם ומעובדים על ידי אורגניזמים. למשל “גז החממה” פחמן דו- חמצני נקלט ומעובד על ידי הצמחים הירוקים, או נמס בים ומשמש לבנין שלדים וקונכיות של יצורי מים.